יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק עשירי ואחרון
פרויקט יום ההולדת השלישי של הגוספל מגיע אל סופו היום, עם התשובה של נמרוד ספיר לשאלה שלי:
לפעמים אני מקנא באנשים שגדלו בבית מוזיקלי. כאלו שהאזינו מינקותם למוזיקה של הוריהם, וכשהגיעו לגיל בחירה יכלו למרוד בביטלס, בפינק פלויד, במיילס דיויס או בבטהובן רק על מנת לחזור אליהם כמה שנים מאוחר יותר. אני זוכר כמה תקליטים מאובקים בבית הורי, אבל זוכר מעט מאוד פעמים בהם אלו התנגנו. כשהתמרדתי, היה זה כנגד השקט.
ובכל זאת, יש יתרון אחד גדול בבורות המוזיקלית של ילדותי. כשסוף סוף התחלתי להאזין למוזיקה ברצינות, הכל בהק על רקע הלוח הריק של התודעה המוזיקלית שלי. כמעט כל מה ששמעתי – פיקסיז, נירוונה, פורטיס ואפילו, רחמנא ליצלן, U2, נשמע כמו חידוש מוזיקלי מסעיר. אבל מעל כל אלו זרח Superunknown, אלבומם השלישי של Soundgarden. למשך תקופה לא קצרה נתחם עולמי המוזיקלי בגבולותיו של האלבום הזה – מהשפעות הרוק הקלאסי של “The Day I tried to Live”, דרך ההשפעות הפסיכודליות של שיר הנושא והפאנק של “Kickstand” ועד למקצבי המטאל של “Mailman” ו-“4th Of July”.
לא מדובר באלבום מגוון באופן חסר תקדים – אבל עבורי הוא היה עולם במלואו. ההתמסרות שלי ללהקה הייתה טוטאלית – ובמקרה של נער בן 15 מדובר בהאזנה יומיומית לאלבום, קבוצת דיוור אינטרנטית בה הייתי מאזין בקנאה לתיאורי ההופעות של מעריצים בחו"ל, ומבטו של כריס קורנל שמביט עלי מהפוסטר על הקיר מול המיטה. לא מדובר באלבום אוונגרדי במיוחד – אבל עבורי הוא היה צעד אדיר קדימה. שירים מסויימים, בעיקר "Half" העקמומי עם השירה המעוותת להפליא, דרשו עשרות האזנות על מנת להתרגל אליהם. היום אני יודע שסאונגרדן, טובים ככל שהיו, עמדו על כתפיהם של ענקים. באותה תקופה, מבחינתי, כפות רגליהם היו היכן שהכל התחיל וראשיהם נגעו בנקודה בה השמיים הסתיימו.
האלבום הזה הוא ממזמן לא חלק מהפלייליסט שלי. במהלך כתיבת הפוסט האזנתי לו לראשונה מזה כמה שנים. אבל זאת הבעיה הגדולה באלבומים פיזיים הנשמרים על גבי פלסטיק מחומצן – הרבה יותר קשה למחוק אותם, והסדר בו הם נערמו על המדף הוא הסדר בה התודעה המוזיקלית שלי נבנתה. העטיפה השחורה עם התמונה המטושטשת של קורנל נדחקה מזמן לפינת המדף, אבל האלבום שבתוכה הוא ללא ספק אחת התחנות המוזיקליות המשמעותיות של חיי.
הנה "Let me Drown", שפותח את האלבום, ו-"Like Suicide", שסוגר אותו, וגם "Spoonman".
את האלבום אפשר למצוא כאן או כאן.
נמרוד ספיר חולק את הבלוג "טפאס וטפאס", ששמו אולי קיבל מעט השראה מ-"Tapes N' Tapes", יקירי מיניאפוליס, עם פינקי, חתולה בעלת טעם מאד ספציפי במוזיקה, בו הוא כותב בעיקר על מוזיקה משובחת, אבל גם על קולנוע וטלוויזיה.
תקציר הפרקים הקודמים:
נדב לזר, על "Music Inspired by The Snow Goose" של Camel.
יאיר יונה, על "A Love Supreme" של ג'ון קולטריין.
גיא (גיאחה) חג'ג', על "Is This Desire?" של פי.ג'יי. הארווי.
גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.
בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten.
עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.
נשלח: 15 במרץ, 2010 נושאים: פרויקט יום ההולדת של הגוספל.
תגובות: 4
| טראקבק
נשמע כאילו שבמהלך הפוסט אתה יורד על האלבום באיזשהו אופן, כאילו נסוג ממה שאתה אומר וזה חבל. לדעתי הוא כן אלבום מאוד מגוון, כמובן במגבלות הרוק, אבל בכל זאת. קשה למצוא בו 2 שירים שנשמעים אותו הדבר ויש בו המון הפתעות מוזיקליות קטנות. הוא לא אוונגרד, אבל הוא כן עושה גראנג' קצת יותר נסיוני, ראבאק, כתבו שיר על נגן כפיות, גיסו אותו לנגן בו, ועוד עשו מזה באזז קליפ באמטיוי!
הקיצר, אחלה אלבום לשינוי הצורה בה אתה מאזין למוזיקה, חבל שלא פירטת בדיוק באיזה צורה הוא שינה את ההאזנה שלך.
עידו – כל מה שאתה אומר על האלבום נכון בהחלט, והוא מגוון להפליא גם ביחס לאלבומי גראנג' מובילים אחרים וגם ביחס לאלבום שהצליח להכניס גרורות לתוך המיינסטרים. אין לי ספק שהנסיוניות הזאת פתחה לי את הראש לדברים יותר נסיוניים ששמעתי מאוחר יותר, למרות שאני לא משוכנע שיש לי את היכולת למפות בדיוק את השפעתו המדוייקת.
הסלידה המסויימת שיש לי מהאלבום הזה היום, ומגראנג' בכלל, נובעת בעיקר מעודף הרצינות וחוסר ההומור שכל הסגנון הזה משדר. שוב, גם במקרה הזה, יש דוגמאות יותר קשות מסאונדגרדן (אליס אין צ'יינס לדוגמא). זאת הסיבה גם שהוא מוצא את עצמו נדחק לקצה רשימות ההשמעה שלי – למרות שההקשבה החוזרת לא הייתה מייסרת כלל וכלל.
יפה כתבת. לדעתי זה האלבום של סאונדגרדן שהכי התיישן, ובכל זאת, כמו שעידו שחם כותב, יש בו הרבה מאוד דברים מרתקים ויפים.
בשבועות האחרונים שמעתי כמה וכמה פעמים את האלבום שהם הוציאו אחריו, "דאון און דה אפסייד", ונדהמתי מכמות הכישרון שהייתה להם: הכתיבה (מילים+לחן) של קורנל, הקול המדהים שלו, הסאונד של ת'איל, תפקידי הבאס הייחודיים של שפרד והאובססיה האישית שלי: התיפוף של קאמרון.
לגבי עניין ההומור והרצינות התהומית: דווקא אליס אין צ'יינז היו להקה עם המון הומור, שמעולם לא בא לידי ביטוי מוזיקלי, אבל כל שיטוט ביוטיוב יכול להראות את זה. לפני שסטיילי הפך לגוויה מהלכת, הוא היה לא רק אחד מהזמרים הטובים בהיסטוריה אלא גם איש מצחיק במיוחד.
סאונדגרדן לעומת זאת באמת לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות, ושלושת האלבומים האחרונים שלהם היו פומפוזיים וארוכים מדי – אם היו מקטינים את המינון של שני גורמים אלו, כל אחד מהם היה יצירת מופת אמיתית, לא רק בהקשר ההיסטורי של הזמן בו יצאו.
ושוב, למרות הכל, אלבום ענק של להקה מדהימה. עומדים על כתפי ענקים אחרים או לא, היה להם המון מעצמם.
תודה על הכתיבה, נמרוד.
[…] לעיתים קרובות המשמעות הייתה להכיר את שמות חברי הלהקה, ובמקרים קיצוניים במיוחד גם לדעת לשייך כל אחד מהם לשירים שאותו כתב […]