The gospel according to whom

[פרויקט יום ההולדת של הגוספל ימשיך מחר, עם האלבום ששינה את הדרך שבה גיא ביבי מקשיב למוזיקה. אני עוצר את השידורים הרגילים בגלל החדשות העצובות האלה:]

מארק לינקוס התאבד אתמול.  אני מוצא את עצמי אומר לעצמי את המילים האלה כמה וכמה פעמים, ובבת אחת שני דברים קופצים לי לראש.  האחד, שקשה לי להאמין לזה.  השני, שלא קשה לי להאמין לזה.  מארק לינקוס התחרה, לפחות בראש שלי, עם מארק אחר, מארק אוליבר אוורט, הוא E, סולן ומנהיג ה-Eels, על התואר מוזיקאי האינדי עם הכי פחות מזל בהסטוריה של המוזיקה.  במקרה של אוורט, זו היתה סדרה של דברים שקרו מסביבו, דברים שבזמנים אחרים היו כותבים עליהם ספר ומכניסים אותו לתנ"ך.  במקרה של לינקוס, זה היה רצף אחד של התרחשויות בריאותיות שעיצבו את החיים שלו מאז.  ב-1996,   לילה לפני מסע הופעות שעמד לחשוף אותו לקהל רחב הרבה יותר מזה שהכיר אותו לפני כן, בצפון קרוליינה ובחוף המזרחי, מסע הופעות שבו הלהקה שלו, Sparklehorse, עמדה לחמם את רדיוהד, מארק לינקוס לקח כדור אחד של וואליום, כדי להתמודד עם הטיסה.  ביחד עם סוג הכדורים נגד דכאון שלקח באופן קבוע, הוואליום הפך להיות קטלני ולינקוס נכנס לקומה של ארבע עשרה שעות.  רצה הגורל והוא נכנס לקומה כשהוא כפוף על רגליו, חוסם את זרימת הדם לרגליים והופך את עצמו לנכה.  כשהפרמדיקים ניסו ליישר אותו בשביל להביא אותו לבית החולים, הוא חטף התקף לב ומת.  למשך שתי דקות.  הוא התעורר מאוחר יותר, בבית חולים, לעולם שבו הוא נכה, על כסא גלגלים, ועל אף שהרופאים הצליחו להציל את הרגליים שלו ולאפשר לו ללכת שוב, אחרי שישה ניתוחים, הוא עדיין נזקק לקיבוע לרגליים, כדי שיוכל ללכת.

לינקוס תירגם את העצב, והכעס, והמבט המיוחד שלו על העולם, גם לפני שכל זה קרה לו, מנסה לתפוס את השדים שלו ולכלוא אותם בגוף של שירים.  הסאונד המיוחד של הלהקה שלו, Sparkelhorse, במיוחד באלבום הראשון, וסגנון השירה שלו, הגיעו במקרה – הוא ניסה, ביחד עם דיוויד לאורי, סולן להקת Cracker שהפיק את האלבום שלו, לא לעשות יותר מדי רעש מפני שהם הקליטו בשעות שבהן אשתו ישנה בקומה מעליהם.  כשהקשיבו להקלטות, לינקוס החליט שהוא מעדיף את הקול שלו חלש, "חלש מספיק כדי לשמוע נוצה נופלת," לדברי NME.

את האלבומים שבאו אחר כך הוא הקליט באותו גוון – הקול שלו מלטף את המילים החדות שכתב, מקיף את עצמו בגיטרות דרומיות, בערימות של קלידים, בלופים של תופים, ובצלילים שהשתרכו מתוך סופים של שירים ונבלעו בתוך התחלות של שירים אחרים, כמו כבלים שמבצבצים מתוך מכשיר חשמלי שהרכיב בעצמו.  אחרי שלושת האלבומים הנוספים שהקליט, עם מוזיקאים נוספים, בתור Sparklehorse, שיר אחד שלא הצליח לשיר בשם "Revolution" גרם לו לפתוח בפרויקט המוזיקלי המסקרן הכמעט אחרון שלו, "Dark Night of the Soul", ביחד עם Danger Mouse.  שם שר את השיר הזה גראף ריס, סולן "Super Furry Animals", וכך האלבום נפתח.  לינקוס השאיר אחריו עוד אלבום כמעט שלם, שבהתחשב בחדשות העצובות של היום קרוב לוודאי שייצא, במצבו החלקי, מוקדם יותר ממאוחר.  הנחמה הקטנה שבמוות שלו, שאני קורא במילים של אחרים ומשתתף בה גם אני, היא שהפתאומיות של המעשה שלו תאפשר למוזיקה שלו לצאת ממקום המחבוא שלה, ולאנשים שלא שמעו עליו עד היום להכיר את כל האלבומים שלו בבת אחת.

במקום שבו הוא יושב עכשיו, רוח בעץ משל עצמו, מושך בכתפיו על ההמולה הזו שמסביב האיש שהצליח להסתיר מהעולם אפילו את התאריך שבו הוא נולד, הוא בטח מביט למטה ומוצא בתוך האבק מילים חדשות לשירים חדשים, שלעולם לא נוכל לשמוע, ומשליך למטה עלים נפולים, כדי לטבוע או לזרוח.

שלושה מהשירים שלו:

Homecoming Queen

Wish You Were Here (לא שיר שלו, אמנם, אבל ביצוע נפלא, ביחד עם ת'ום יורק בטלפון)

Sad and Beautiful World