The gospel according to whom

פרויקט יום ההולדת של הגוספל ממשיך, עם התשובה של גיא ביבי לשאלה שלי:

היה לי מאד קשה להחליט באיזו דרך אני הולך לענות על השאלה הכמעט-בלתי אפשרית הזו: "מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?". המוזיקה, כמו כל תקופה בהתפתחותי, היא מאד דינמית ויש תקליטים שמזוהים עם כל פרק בחיי.

האלבום הראשון שקפץ לי לראש הוא האלבום "All Things Must Pass" של ג'ורג' האריסון – אלבום מופתי שליווה אותי מהרגע שידעתי מי אני, והאריסון, כאמן, הינו חלק בלתי נפרד מחיי עד היום – מברית המילה שלי ועד להחלטה שאשתי ואני עשינו להשמיע את "Here Comes The Sun" ללוות אותנו בדרכנו לחופה… אבל האמת היא שלא התקליט היה נקודת המרכז כי אם האמן, לכן זה לא ענה להגדרת השאלה.

האלבום השני שהתלבטתי קשות אם לכתוב עליו הוא "Ten", אלבום הבכורה של פרל ג'ם – אחד האהובים עלי בעולם כולו – וגם הוא, כמו גם הלהקה, מלווים אותי שנים נכבדות, אבל גם האלבום הזה לא בדיוק שינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה – הוא יותר כמו חבר טוב.

לבסוף בחרתי את "Blind Faith", האלבום היחיד של הרכב "סופר-גרופ" מושלם, בעל אותו שם, הכולל את אריק קלפטון (גיטרה), סטיב ווינווד (שירה, גיטרה וקלידים),ריק גרטש (בס) וג'ינג'ר בייקר "האליל" (תופים). האלבום הזה שינה את חיי מהרגע שבו הנחתי את עיני על העטיפה יוצאת הדופן שלו ועד לרגע ששמעתי את סולו התופים של בייקר ב"Do What You Like". אפשר לומר שהאלבום הזה משלב את שתי האהבות הגדולות בחיי – גרפיקה ותופים.
אמנם העטיפה של האלבום לא גרמה לי לרצות להיות מעצב גרפי – אבל בליינד פיית' בכלל וג'ינג'ר בייקר בפרט היו הסיבה שבגללה הצורה שבה אני שומע מוזיקה הפכה לחוויה אחרת לגמרי- בה אני מקשיב למוסיקה (לתופים בפרט) מתוך רצון ללמוד ולספוג, והתפתחה בי ה"מחלה" של לנגן בתופים (ולהתעמת עם כל שכן שהיה לי בכל בניין שבו גרתי… )

צד המוזיקה:
אחי הגדול לא הרשה לי להיכנס לחדר שלו. אמא שלי היתה שומעת בסלון את פול אנקה ואני הייתי שומע את ה"דייר סטרייטס" ואת "סטטוס קוו" כשהייתי מביט בדלת סגורה עם פוסטר של אטארי – זה הדימוי שנשאר לי מהתקליטים האלה עד היום. כל זה השתנה כשהייתי בן 8 ואחי התגייס לצה"ל. אז הייתי פותח את המנעול ונכנס לחדר שלו בשביל לשמוע את הביטלס, סטיקס וסטיבי וונדר – עולם חדש מופלא. בדפדופי התכופים בארון התקליטים שלו, הייתי נתקל באלבום מוזר, עם תמונה של ילדה ערומה ולא היה עליו שם בכלל. אני מודה שהעטיפה הזאת תמיד סיקרנה אותי, גרמה לי להרגשה מוזרה, לבלבול וגם קצת לפחד ממה שנמצא בפנים – שישה שירים בודדים שהשאירו חותם עמוק בנפש שלי. אני חושב שאלוהים דיבר אלי כשהנחתי את המחט בפעם הראשונה על התקליט הזה וסטיב ווינווד אמר לי בין הגיטרות והתופים:

"It's already written that today will be one to remember" בשורה שפותחת את התקליט, ואכן, לעולם לא אשכח. בליינד פיית' וג'ינג'ר בייקר, כאמור, הכניסו אותי לעולם המוזיקה ובאופן די אירוני אחי ואחותי היו אלה שקנו לי, כמתנה לבר המצווה, את מערכת התופים הראשונה שלי.

צד הגרפיקה:
העטיפה צולמה ועוצבה ע"י בוב סיידמן והקונספט העיצובי היה לסמל את הישגי האדם בטכנולוגיה ואת שבירת התמימות שבאה בעקבותיה, או במילים של סיידמן "החללית הינה הפרי של עץ הדעת והילדה הינה הפרי של עץ החיים". (חשוב לציין שהנחיתה הראשונה על הירח היתה רק חודשיים לפני שהאלבום הזה יצא). סיידמן קרא לתמונה "Blind Faith" – כדי לתאר את האמונה העיוורת שאנחנו מקנים לטכנולוגיה, שם שאריק קלפטון החליט לאמץ ללהקה.
העטיפה עוררה הדים עוד לפני שהאלבום הגיע לחנויות: בארה"ב לא רצו להפיץ אותו עם התמונה הפורנוגרפית והחולנית במקצת והיה זה אריק קלפטון שהתעקש על ההפצה עם התמונה המקורית וגם על הרעיון ששם הלהקה, ומן הסתם גם שם האלבום, לא יהיו כתובים בכלל – דבר שלא היה מקובל אז ולא נעשה כלל.
התעוזה שבללכת עם משהו כל כך יוצא דופן וחדשני היא דבר שאני לומד על בשרי שקשה מאד לעשות – ואני שואב המון השראה מהתוצאה של המוצר הנפלא הזה. למי שלא יצא עדיין לשמוע את האלבום הזה – אני ממליץ לו לעזוב הכל ולהקשיב לו. שווה.

הנה "Had to Cry Today", שפותח את האלבום.  ו-"Do What You Like", שסוגר אותו. ו-"Can't Find My Way Home", שהוא אחד השירים הכי יפים של קלפטון, או של ווינווד, בעיניי (תלוי איך אתם מסתכלים על זה).

את האלבום אפשר למצוא כאן (בדיסק) או כאן (בתקליט).

גיא ביבי הוא מתופף, לשעבר בפרויקט הגומיה, ועכשיו בעיקר אצל שני קדר ומורפלקסיס, מעצב עטיפות אלבומים (כמו עטיפת האלבום הנפלאה הזו של גבע אלון), פליירים ושאר תופינים, וגם כותב בלוג (אם כי לא פעיל באחרונה) – את השניים האחרונים אתם יכולים למצוא באתר שלו.

תקציר הפרקים הקודמים:

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על "Zeichnungen des Patienten O. T." של Einsturzende Neubauten.

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים, מ-"Chante pour les Enfants D'Aujurd'hui" של מרינה וולאדי ועד"Berlin" של לו ריד.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.