תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית פיטר גבריאל

המסע המופלא של ראול אורזבל

לפני הכל

משהו ללא שום קשר מוזיקלי, מלבד המוזיקה המאד אפקטיבית של חיים פרנק אילפמן, אבל תרשו לי להצטרף למקהלה – זו חובה אזרחית לראות את כל שלושה הפרקים של "מגש הכסף" ולהבין איך הכל עובד פה.  מה גם ששלושת הפרקים זמינים לצפיה חינם כאן.

הסיכוי לסיבוב הופעות הוא קלוש, והסיכוי שיגיעו לישראל קלוש אפילו יותר, ולכן – מי מכם שרוצה לראות שוב את ה-Stone Roses בהופעה צריך למהר ולרכוש כרטיס לאחת מארבע ההופעות שהם הולכים להעלות במנצ'סטר ביוני.  כרטיסים אפשר לנסות למצוא כאן.

אגב הפוסט של שבוע שעבר, Rolling Stone נתנו לקוראים שלהם לדרג את השירים הטובים ביותר של פיטר גבריאל.  ומלבד העובדה ששלושה מהשירים האהובים עליי שלו שם – תראו מה הגיע למקום הראשון.

Raoul and the Kings of Spain

Raoul and the Kings of Spainשיטות טיפול וריפוי פסיכולוגיות הן מאד סובייקטיביות, ולכן הן מאד פגיעות לביטויי ביטול וזלזול.  וה"צעקה הראשונית" של ארתור יאנוב זכתה לביטול ולזלזול ממגוון של מקורות מאז שהוא החל לטפל באנשים בה ב-1968.  אבל לפחות שלושה דברים טובים יצאו ממנה:  "Oh My Love", אחד מהשירים הכי יפים של ג'ון לנון (שהוא כתב כתוצאה מהטיפול שעבר אצל יאנוב בתחילת שנות ה-70), הלהקה Primal Scream והלהקה Tears for Fears.

רולנד אורזבל וקורט סמית, הצמד שמהווה את גרעין הלהקה, הכירו כנערים בבת' שבאנגליה.  האגדה מספרת שהם הכירו כמטופלים אצל אותו פסיכולוג, ושהעניין המשותף שלהם ב"צעקה הראשונית" של ארתור יאנוב הוא גם זה שהביא אותם לקרוא ללהקה שלהם בשם הזה, שלקוח מתוך הספר שהוציא.  אבל שם הלהקה שאנחנו מכירים הוא הגלגול השלישי של הלהקה, שהתחילה בתור Graduate, אחר כך הפכה להיות Music for Headaches ורק אחר כך התקבעה בתור  Tears for Fears.

שני האלבומים הראשונים שהוציאו היו עמוסים בלהיטים – ארבעה סינגלים יצאו מכל אחד מהם ולפחות שבעה מתוך השמונה נשארו חברים קבועים במועדוני "השירים הטובים ביותר של שנות ה-80" השונים.  אחר כך הגיע האלבום השלישי, שהיה בו להיט אחד ענקי וכמה קטנים יותר, וסיבובי ההופעות התכופים וההצלחה ההולכת וגוברת של הלהקה נתנו את אותותיהם.  כשניגשו להקליט את האלבום הרביעי, רונלד אורזבל התחיל להרגיש שקורט סמית' מעדיף את החיים הטובים שהעושר והתהילה החדשים הקנו לו, ופחות מעוניין להמשיך וליצור מוזיקה, ולכן כל מה שנשאר מהאלבום המתוכנן הזה היה שיר אחד, יפה במיוחד, שלהם, בשם "Laid So Low", שנכלל באוסף שהפך להיות שירת הברבור של הפרק הראשון בחיים המוזיקליים שלהם.

כשקורט סמית' מחלים מפירוק הלהקה באמצעות מעבר ליבשת אחרת והתחלת עבודה מיידית על אלבום סולו ראשון, אורזבל המשיך ליצור תחת השם Tears for Fears והוציא את האלבום הראשון שלו כחבר בודד בלהקה, "Elemental".  גם האלבום הזה הכיל להיט אחד גדול יחסית – "Break it Down Again", ולא הרבה מעבר לזה, ומסע ההופעות שבא בעקבות האלבום אילץ את אורזבל להתרגל להופעות במקומות קטנים הרבה יותר מאלו שהאלבומים הקודמים של הלהקה הביאו אותה אליהם.  כעת, כשהשיר הצליח במיוחד במצעדים של תחנות קולג', אורזבל נאלץ להופיע באולמות קטנים של קולג'ים ולא באצטדיונים.

עכשיו כשהמעמסה של כתיבת שירים שמצפים מהם להיות להיטים מיידיים ירדה ממנו, אורזבל יכל להתפנות להוציא את האלבום האישי ביותר שלו, ואחד מהיפים יותר של הלהקה לדעתי.  "Raoul and the Kings of Spain" יצא ב-1995, שלוש שנים אחרי של-Tears for Fears ולמצעדי הפזמונים היה מה להגיד אחד לשני.  ראול הוא שמו המקורי של אורזבל, שנולד לאב באסקי – רולנד הוא השם האנגלי שניתן לו כדי שלא ירגיש יוצא דופן בבתי הספר האנגליים של ילדותו.  הוא בחר להעביר את השם הזה לבן שלו כשזה נולד.

הוא לא היה הבן השביעי של הבן השביעי, אמנם, אבל ככה מתחיל האלבום – במספר אקורדים מהוססים שהופכים להיות בטוחים יותר ויותר בעצמם ככל שהמילים מתקרבות, ובמילים האלה.  שיר הנושא של האלבום הוא שיר שמדבר על שבירת מוסכמות, על בריחה ממסורת, ורונלד אורזבל נוטע בו את הרמזים הראשונים לנושאים שיהיו שזורים לאורך כל האלבום – משפחה ובריחה ממשפחה, מסורת ומרד.

מאד בדומה לאלבומים הראשונים של הלהקה, אורזבל מאגד את הסינגלים – השירים שזוהו מראש ככאלה שיכולים להיות להיטים, כבר בתחילת האלבום, וכך יוצא לנו לשמוע את "Falling Down", את "Secrets" שהיה להיט מינורי גם בארץ ואת "God's Mistake" בבת אחת, ולהסיק מסקנות.  חלק מהמסקנות האלה הן שאף על פי שלאלבום יש "נושא מרכזי", לדברי אורזבל, שהתנגד לקרוא לאלבום אלבום קונספט, הסגנונות המוזיקליים בו משתנים, ומעבר לנוכחות הבולטת יותר של גיטרות פשוטות בכל השירים, כל אחד מהם יכול לעמוד בעצמו מבחינה סגנונית.

אחד מהדברים המפתיעים באלבום הזה הוא היכולת של אורזבל להפיק ולהקליט את האלבום לפי הפורמט המוזיקלי הישן של הלהקה.  בפעמים הראשונות בהן שמעתי את האלבום, לפני שחקרתי לגביו, הייתי משוכנע שזה אלבום האיחוד של הלהקה – כמה מהקטעים בשירים שבאלבום נשמעים כאילו קורט סמית', שיש לו קול דומה לזה של אורזבל אבל שטוח וגבוה יותר, שר אותם.  אחרי המחקר, כל מה שאני יכול להגיד הוא שאורזבל, שהוציא את האלבום הזה כבר בתור אלבום שני שבו הוא, הלכה למעשה, החבר היחיד בלהקה, כתב את השירים מתוך כוונה שסמית' יחזור וישיר אותם.

האלבום מרוויח מהעובדה שאורזבל כתב, הקליט וביצע אותו לבד.  הקרבה שלו לנושאים, והרצון שלו להעביר אותם, דרך המילים, בצורה שתסביר טוב ככל האפשר את הלך הרוח שלו בזמן כתיבת האלבום, לא היו עובדים אם האלבום היה מוקלט עם סמית', בצורה הרגילה.

אבל, מאחר ודברים מהסוג הזה לפעמים מסתדרים, אורזבל וסמית' נפגשו לארוחת צהריים אחת במסגרתה הם החליטו להמשיך להופיע ולהקליט – ואלבום חדש שמכיל את שניהם כחברי הלהקה, "Everybody Loves a Happy Ending", יצא ב-2005. עשר השנים האחרונות עברו בהופעות מעטות בשביל חברי הלהקה, וחומר חדש עדיין לא הגיע לאוזניים שלנו, אבל השמועה אומרות שהם כבר באולפן וכבר עובדים על דברים חדשים.  ואם החישובים שלי לא מטעים אותי, הם חייבים לנו אלבום כבר השנה.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – וולטר מי?

 

The Lamb Lies Down on Broadway

לפני הכל

כשקיבלתי בשבוע שעבר, משתי רשימות תפוצה שונות כנראה, את ההודעה המשמחת שגרג דולי יוצא לסיבוב הופעות סולו, השאלה הראשונה שלי כשעברתי על רשימת המקומות שהוא הולך לגעת בהם, היתה:  "למה לא ישראל?"  במקרים אחרים, של אמנים אחרים, זו שאלה שהיא לרוב מגוחכת.  לא בהכרח מסיבות פוליטיות – זה פשוט לא הגיוני מבחינה לוגיסטית שאמנים מסוימים שיוצאים לסיבוב הופעות באירופה, אפילו אם הם מגיעים למקומות קרובים כמו יוון או טורקיה, יעברו גם פה.  אבל אצל גרג דולי, שמבחינתו ישראל היא סוג של בית שני להופעות ומבחינתנו הוא כבר בן משפחה, זו שאלה לגיטימית.  ואכן, הטעות הזו תוקנה היום – גרג דולי מגיע לכאן ב-26 לפברואר, והוא יסיים את סיבוב ההופעות שלו כאן.  ההופעה תהיה בבית "מיומנה", שהייתי בו רק פעם אחת, על הבמה, בנסיבות אחרות לגמרי, והכרטיסים הם כאן.

עוד ידיעה משמחת אבל מעט אמורפית יותר שקראתי השבוע היא שפיל קולינס סיים את הפרישה שלו ממוזיקה והוא מוכן להקליט ולהופיע שוב.  פיל קולינס, לפחות על סמך סיבובי ההופעות הקודמים שלו, אמנם נכלל בקטגוריה של אמנים שהשאלה למה הם לא מגיעים לישראל היא מעט מגוחכת, אבל אנחנו יכולים לקוות ואנחנו בהחלט נקווה.

 

אתם יכולים לשמור את הדברים שלי, הם באו לקחת אותי הביתה

The Lamb Lies Down on Broadwayפיטר גבריאל טוען שההארה הגיעה אליו על גבעה בסומרסט.  הוא אפילו כתב על זה שיר – הסינגל הראשון בקריירת סולו מפוארת שבמסגרתה הוא עשה הרבה מאד נסיונות מוזיקליים שרק אחר כך הפכו לסגנונות מוזיקליים לגיטימיים.  זה נשמע טוב, בראיונות ובסיפורים שאחרי, וזה עוטף את המעבר של גבריאל מסולן של אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות ביותר בהסטוריה לאחד מהזמרים הכי מצליחים בהיסטוריה באיזושהי הילה מיתולוגית, אבל בתקופה שבה גבריאל חכך בדעתו מה הצעד האמנותי הבא שהוא צריך לעשות, בשלהי 1974, הוא היה צריך להיות בקצה השני של אנגליה, בבית תמחוי שהוסב לאחוזה בשם האדלי גראנג', וגם שם הוא לא ממש היה.

את גבעת סולסבורי, מעין בליטה קטנה וירוקה מעל הקרקע בסומרסט, פיטר גבריאל ביקר רק ב-1977, בזמן שעבד על אלבום הסולו הראשון שלו.  אבל אנחנו רוצים לחזור שלוש שנים אחורה, לאירועים שהביאו את אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות בהסטוריה להפוך מחמישיה לרביעיה.

ג'נסיס סיימו סיבוב הופעות ארוך ומייגע במטרה לתמוך באלבום החמישי שלהם, "Selling England by the Pound", שזכה לאהבה מקיר לקיר ממבקרים וממעריצים לא צפויים כמו ג'ון לנון.  רוב סיבוב ההופעות עבר בתסכול הולך וגובר מצד הלהקה מאחר ופיטר גבריאל, על התיאטרליות והתלבושות המוזרות שהחליף לאורך ההופעה, זכה למלוא תשומת הלב של הקהל והמבקרים, וחברי הלהקה התחילו להרגיש כמו להקת ליווי.   הם החליטו להתכנס ולהתחיל לעבוד על האלבום השישי כמעט מיד לאחר שסיימו את התחייבויות ההופעות שלהם, ולצורך זה החליטו לעבור ולגור ביחד באחוזה אחת – האדלי גראנג', ולהתחיל לכתוב ולהקליט את האלבום בעזרת האולפן הנייד שהביאו לשם.  אבל לפיטר גבריאל היו רעיונות אחרים.

הבמאי וויליאם פרידקין, שהסרט האחרון שלו, "מגרש השדים", זכה להצלחה עצומה באותה השנה (וגם תרם להצלחה העצומה העתידית של מוזיקאי אחד ויזם אחד), קרא את הסיפור הקצר שפיטר גבריאל כתב על העטיפה האחורית של אלבום ההופעה החיה שג'נסיס הוציאו לפני "Selling England by the Pound" והתלהב ממנו עד כדי כך שפנה לגבריאל במטרה לעשות ממנו סרט.  פיטר גבריאל נעדר מתחילת העבודה על האלבום החדש לאורך הזמן שבו פיתח את הרעיון ביחד עם פרידקין, אבל בהתאם להרבה רעיונות אחרים של הרבה במאים אחרים בהוליווד, הרעיון הזה התמסמס ופרידקין עבר לעבוד על פרויקט אחר שבסופו של דבר הפך להיות "Sorcerer", שלצורך הפסקול שלו גייס את טנג'רין דרים.  גבריאל חזר עם הזנב בין הרגליים ללהקה, שבינתיים הספיקה לכתוב ולהקליט הרבה מהתוכן המוזיקלי של האלבום.   במקביל, גבריאל היה צריך להתמודד עם בעיות בריאותיות בבית הרחוק מהאחוזה שבה הקליטו את האלבום – אשתו היתה בהריון קשה ובעייתי והבת הבכורה שלו נולדה פגה, והוא נסע הלוך וחזור כדי לבלות כמה שיותר זמן עם בתו החדשה בבית החולים.  כשהצליח לבלות מספיק זמן באחוזה שבה שאר הלהקה שהתה, הוא כתב את כל המילים לשירים שבאלבום כסיפור סוריאליסטי, רחוק ככל האפשר מהחומרים הקודמים של הלהקה, בעיקר בהשראת סרט צ'יליאני שצפה בו בשם "החפרפרת" (וקצת בהשראת "מסע על מרכז כדור הארץ" של ז'ול וורן). הסיפור שמלווה את האלבום, והופך אותו בעצם לאלבום קונספט (או אולי אפילו אופרת רוק – אף פעם לא הבנתי באמת את ההבדל בין שניהם), הוא של רעאל, פרחח פורטוריקני צעיר שחי בניו יורק, ופניה לא נכונה במנהרה של רכבת תחתית מוביל אותו למסע עמוק יותר ויותר בתוך אדמת ניו יורק ובתוך הנפש שלו, תוך כדי שהוא מנסה להציל את האח שלו, שהוא אולי הוא עצמו.  תוך כדי המסע הזה ג'נסיס מגלה עולמות מוזיקליים חדשים שלא התנסתה בהם, שבמסגרתם גם המילים וגם המוזיקה הופכות את האלבום הזה לקשה ומהודק יותר מהאלבומים הקודמים שלהם.  "הרעיון של להמשיך ולפזז בארץ הפיות הפך להיות יותר ויותר חסר משמעות," פיטר גבריאל נימק מאוחר יותר את השינוי הזה בסגנון הליריקלי והמוזיקלי של הלהקה.

את מייק ראת'רפורד, הבסיסט של הלהקה באותם זמנים (שתפס את מקומו של סטיב האקט כגיטריסט כשזה עזב את הלהקה בשלב מאוחר יותר), הסיפור הזה לא שיעשע.  לפני שפיטר גבריאל הצטרף ללהקה בהאדלי גראנג', בזמן שהם עבדו על המוזיקה של האלבום, לראת'רפורד היה רעיון לעשות אלבום שמבוסס על "הנסיך הקטן" – אלבום קצר ואוורירי יותר שהיה דומה לדברים הקודמים שג'נסיס עשתה.

כשהאלבום היה גמור, והפך להיות "The Lamb Lies Down on Broadway", האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס בעיניי ואחד מאלבומי הקונספט המרהיבים ביותר שזכינו בהם כציוויליזציה, וחברי הלהקה יכלו לראות את המילים לשירים ואת הדרך שבה האלבום והסיפור שהאלבום סיפר התפתחו, הם ידעו בדיוק למה כל זה הולך להוביל בסיבוב ההופעות המתבקש שיגיע לאחר הוצאת האלבום – עוד תלבושות, עוד תיאטרליות, עוד אפקטים מוזרים על הבמה.  והם צדקו לחלוטין.  בין הדברים שהתרחשו על הבמה בסיבוב ההופעות הארוך שליווה את האלבום – שבו הלהקה ביצעה, כל ערב, את האלבום מתחילתו ועד סופו, כמעט ללא שירים אחרים מהרפטואר שלה, היה שיר שבו פיטר גבריאל ובובה לבושה בדיוק כמוהו ניצבו על הבמה, ספוט על כל אחד מהם, והקהל היה צריך לנסות ולהבין מי מאלו הוא הזמר ומי מאלו הוא סתם בובה (פיטר גבריאל כמובן עשה להם את החיים יותר קשים);   בשיר אחר גבריאל עטף את עצמו בקונוס עטור בנחשים, שקרס אל רצפת הבמה בסוף השיר וחשף את גבריאל בבגד גוף שנצץ באורות שבהקו מתחתית הבמה;  והחוויה הקשה ביותר – בשביל הלהקה ובשביל הצופים, חיכתה להם כשגבריאל עטה על עצמו את הדמות של הסליפרמן, ועטף את עצמו בבגד עטור בבליטות שלא השתמעו לשתי פנים, שאמורות להופיע רק במקום אחד בגוף אבל הופיעו על כל הגוף, תוך שהוא עולה בחזרה על הבמה בזחילה אחרי שהוא יוצא מצינור בעל מאפיינים פאליים מובהקים.   המבקרים והצופים קרסו מהתרגשות לאור ההפקה המרשימה הזו, שכללה גם שלושה מסכים מאחורי הלהקה, מסודרים כמו עטיפת האלבום, שבחלק מהמקרים הציגו שקופיות מתוך עטיפת האלבום וברוב המקרים לא, וייחסו את הכל – המילים, המוזיקה, ההפקה, הסיפור – לפיטר גבריאל עצמו, תוך שהם מתעלמים לחלוטין משאר חברי הלהקה.

את שתי ההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות, חברי הלהקה היו צריכים לבטל מפני שלא נמכרו מספיק כרטיסים.  אני בטוח שהם נשמו נשימת רווחה בשלב הזה, מאחר וקרוב לוודאי שהם היו רוצים וצריכים לבטל את ההופעות האלה בכל מקרה.  פיטר גבריאל הבין לאן הרוחות נושבות והודיע לחברי הלהקה שהוא לא מתכוון להישאר אחרי שסיבוב ההופעות ייגמר, מספר שבועות לפני כן, אבל הנהלת הלהקה שכנעה אותם לדחות את ההודעה לעיתונות ולשאר העולם וזו קרתה רק באוגוסט 1975, שלושה חודשים אחרי שסיבוב ההופעות הסתיים.

התקופה שלאחר מכן היתה טראומטית לכל הנוגעים בדבר.  חברי הלהקה הנותרים התעקשו להתכנס ולהתחיל להקליט את האלבום הבא שלהם, "A Trick of the Tail", כמעט מיד, כשפיל קולינס נוטש את התופים ועובר לקדמת הבמה, כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם עדיין יכולים לכתוב ולהקליט מוזיקה מוצלחת ומצליחה גם בלי פיטר גבריאל, ולגבריאל עצמו לקחו כמעט שנתיים נוספות עד שמצא את הקול המוזיקלי החדש שלו והוציא את אלבום הבכורה שלו, הראשון מבין השלושה שנושאים רק את שמו ומכונה "מכונית".

ב-1999, ואחר כך שוב ב-2004, אחרי שהאבק שכך מעט וכל חברי הלהקה המשיכו והצליחו, ביחד ולחוד, חמשת חברי הלהקה המקוריים השתעשעו ברעיון של להתאחד לצורך סיבוב הופעות שבו יבצעו, שוב, את "The Lamb Lies Down on Broadway" במלואו.  הרעיון לא נשא פרי בגלל התחייבויות קודמות של גבריאל, אבל לפחות שיר אחד – ביצוע מחודש ל-"Carpet Crawlers"', יצא מזה – והוא אפילו יפה יותר בעיניי מהשיר המקורי, מכיוון שאלו פיטר גבריאל של ההווה ופיל קולינס של ההווה, מכניסים את כל ההוויה המוזיקלית שלהם כאמני סולו וכסולנים לאחד מהשירים הנגישים יותר מהאלבום הזה.

את המחשבה שג'נסיס יתאחדו שוב, יום אחד, בהרכב המקורי שלהם, ישאירו מאחר את חילוקי הדעות של העבר וינגנו שוב את כל האלבום המפואר הזה, מההתחלה ועד הסוף, פיל קולינס ביטל בצורה מאד אפקטיבית בראיון לאחרונה.  "אני חושב שהמעריצים לא חושבים על זה עד הסוף," הוא אומר.  "אם נתאחד, פיטר גבריאל לא יהיה מוכן לשיר את "Invisible Touch" ו-"I Can't Dance".  אנחנו נצטרך לעשות דברים ישנים כמו "The Lamb Lies Down on Broadway". ואני כבר לא יכול לתופף."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לוק סקייווקר? דארת' ויידר? שטויות.  הנה עשרה אנשים שכיכבו ב"מלחמת הכוכבים" ואפילו לא ידעתם.

 

 

Versus the Spin – October 2011 Edition

1. לפני הכל

Twilight Singers מוציאים בעוד שבוע, ב-15 בחודש, את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם, שמתעד הופעה מניו יורק מסיבוב ההופעות האחרון שלהם.  האלבום יהיה על טהרת הדיגיטלי ולא ייצא במהדורה שאפשר לקנות בחנויות, אבל Twilight Singers מוציאים גם גרסה מיוחדת, מוגבלת, של אלבום פיזי שמכיל את כל ההופעה הלא ערוכה, לאלו שיקדימו וירכשו את האלבום כבר עכשיו – בשבוע הקרוב, אחר כך הוא ייעלם ויוחלף בגרסה הדיגיטלית, הערוכה, שכוללת פחות שירים, שלו.

2.  אור בקצה

באחד מהימים בשבוע האחרון שמעתי ברדיו, באמצע היום, שיר של Florence and the Machine. אתם מכירים את השיר הזה, כי אתם שומעים אותו לפחות פעם ביום אם אתם מאזינים לרדיו בקביעות.  זה באדיבות הפלייליסט של אותה התחנה.  השיר הזה, שעכשיו הוא פשוט עוד אחד מהשירים שאפשר לשמוע, בתדירות גבוהה יותר או נמוכה יותר, בתחנה ההיא, היה מוגדר פעם אלטרנטיבי.  ופעם לא היו בהכרח שירים כאלה באמצע היום.  היה מאד נדיר למצוא אחד, וכשאחד כזה נמצא שם, בשידורים של אמצע היום, הוא הסתכל מסביבו בבהלה בשביל לראות אם אף אמן מולטימיליונר לא מאיים לדרוס אותו.  או חדשות.

הסיבה היחידה ששיר של Florence and the Machine, או של Twilight Singers, או של The Gossip, מוצא את דרכו למיינסטרים של התחנה שעושה רושם שהכי מקפידה על זה על סקאלת הרדיו שלנו, נמצאת מעט צפונה יותר, אחרי השעה שמונה, יומיים בשבוע.  פעם היא היתה משודרת כל יום, התכנית הזו, "הקצה", שבהנחייתם ובתמיכתם של אייל פרידמן, שמעדיף לקרוא לעצמו קוואמי דה לה פוקס כשהוא מאחורי מיקרופון כזה או אחר, ושל נדב רביד, שבעצם ייסד את התכנית הזו, הפכה אותי למי שאני מבחינה מוזיקלית.  לפחות מבחינה מוזיקלית אלטרנטיבית.  בתחילת השנה הקרובה, ביום הראשון שלה, למעשה, אותה תחנה תשלים את הצעד שהיא מנסה לעשות כבר הרבה זמן ותעלים את התכנית הזו, יחד עם כל התכניות האחרות בעלות האופי העצמאי, מרצועות השידור שאחרי שמונה בערב, ו"הקצה" תצטרך למצוא בית אחר.  אני בטוח שהם יצליחו.  אני בטוח שמי מהגורמים הרלוונטיים שמשדרים או מפיקים רדיו, אמיתי או אינטרנטי, בארץ, יילחמו עליהם מלחמת חורמה.  אני מצטער בשביל גלגל"צ שהם מעדיפים לשדר את מה שהם מעדיפים לשדר, אבל אני שמח שפרידמן ורביד הצליחו לחנך אותם שזה בסדר לאהוב גם מוזיקה אלטרנטיבית, ולמצוא בה את המאפיינים הפופיים, הרגועים, הבנאליים שלשירים אחרים בתחנה יש להציע.  ואני רוצה לנצל את ההזדמנות, של סיום התקופה הזו, לא התכנית הזו, בשביל להגיד תודה לקוואמי ולנדב רביד על שנים של תגליות חדשות ומוזיקה חדשה, של חוסר התפשרות על מה שנכון וצריך להשמיע ולא משמיעים מספיק (וגם על שזכיתי להגשים חלום קטן ולהיות חלק מהפלייליסט של התכנית פעם, לפני שנים).  אני מקווה לזכות לשמוע אותם שוב, באיזשהו מקום אחר ברחבי האתר, או האינטרנט, שמעריך את התרומה שלהם לעולם המוזיקלי הקטן שלנו יותר.

3. Versus the Spin – October 2011 Edition

חודש אוקטובר עבר, בעצם חודש נובמבר כבר הספיק להתמקם ולהביא איתו את החורף ואת השביתות, וזה הזמן לעוד אוסף.  הנה:

01 Matthew Ryan Matthew Ryan – Comfort
בין כל הרשימות שאני שומר בראש של אמנים מוזיקליים כאלה ואחרים, רשימה אחת מוקדשת לאמנים שמוערכים מעט מדי, או שלא מוערכים כמעט בכלל. מת'יו ריאן נמצא במקום נכבד מאד ברשימה הזו, וגם אני בעצם גיליתי אותו במקרה, דרך שיר יפה במיוחד שלו שבקע מהרמקולים של הטלוויזיה באמצע פרק של "האוס". אלבום קודם שלו שהשגתי מכיל שירים כל כך יפים, שהייתי מוכרח לשים כאן שניים מהם. זה שפותח וזה שסוגר, הם בעצם שני שירים עוקבים באלבום, מזדנבים בסופו של אלבום שיש לו את העליות הרוק'נ'רוליות והירידות המלנכוליות, הצרודות, הטום ווייטסיות שלו.
לשמוע לקנות
02 Prefab Sprout Prefab Sprout – The Streets of Laredo/Not Long for This World
בקרב אלו שמבינים, ומתעניינים, בנושא הזה, מרחפות שמועות עקשניות לגבי אלבום חדש של Prefab Sprout שיוצא בקרוב. השם שלו נהגה ביראת קודש, כבר כמה שנים, וכמה רמזים לדברים שמתרחשים בעולם של פדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים העיקרי של הלהקה, מצביעים על צאת האלבום הזה סוף סוף לעולם. אלבום חדש של Prefab Sprout הוא תמיד סיבה לשמחה משתי סיבות – הראשונה היא שיש מעט מאד כאלה. הלהקה, ובעיקר מק'אלון שהשנים האחרונות היו בשבילו רכבת הרים של בעיות רפואיות, לוקחת את הזמן שלה בלהוציא אלבומים מאז שנות ה-80, בהן הם היו מפורסמים יותר. השניה היא שפדי מק'אלון הוא אחד מכותבי השירים הכי מוכשרים ומקוריים שאני מכיר.
בינתיים, בכל מקרה, אני מתנחם באלבום האחרון שלהם כלהקה בינתיים, בעל נופך הקאנטרי, שבו, במקרה של השיר הזה, מק'אלון לוקח הפסקה קצרה מלכתוב שירים ומעניק את הטיפול המוזיקלי המיוחד שלו לשני סטנדרטי קאנטרי.
לשמוע לקנות
03 Tiger Lillies Tiger Lillies – Russians (live)
עוד פחות מעשרים ימים תהיה לכם ההזדמנות לראות אותם, ואת המופע שלהם שצריך לראות כדי לא להאמין. בינתיים, שיר מהופעה שלא היתה כאן, עדיין.
לשמוע לקנות
04 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Downbound Train
"Born in the USA" הוא אחד האלבומים המרובעים יותר של ברוס ספרינגסטין. כזה שהוא מתעסק בו ברוק'נ'רול פשוט, כזה שמשתלב טוב עם הגריז והדנים של המוסכים שבהם קרוב לוודאי שמשמיעים את האלבום הזה. והשיר הזה הוא אחד מהמרובעים יותר, והמעניינים פחות מוזיקלית באלבום, שבעצם מכיל את השיר שתמיד היה האהוב עליי של ברוס ספרינגסטין, ובכל זאת זה השיר שהכי נוגע ללבי. אולי אלו הקלידים של גארי טאלנט, או השירה שברוס ספרינגסטין מנסה, בכוונה, ולא מצליח, לגרום לה להישמע מונוטונית יותר ואכפתית פחות.
לשמוע לקנות
05 The Twilight Hours The Twilight Hours – Stay With You
זה לקחת שיר רוק שקט, רגיל כזה, ולמתוח את הקצוות שלו קצת, כדי שלא יישמע חדגוני לחלוטין. ואחר כך עוד קצת, ועוד קצת, עד שהוא הופך למשהו אחר וקליט ויפה לגמרי.

The Twilight Hours היא עוד אחת מהלהקות האלה שאני מגלה במקרה, אחרי שמצאתי במקרה, שיש להן קשר לדברים שאהבתי בעבר, וזה מסביר את מה שאני אוהב גם עכשיו – מאט ווילסון וג'ון מאנסון, שני תושבי מיניאפוליס שהם חברי הלהקה הזאת, היו פעם בלהקה מיניאפוליטנית מיתולוגית בשם Trip Shakespeare. מאנסון היה אחר כך גם בלהקה של אחיו של ווילסון, Semisonic, שהיתה מעט יותר מפורסמת ברחבי העולם בזכות שני הלהיטים שלה.

לשמוע לקנות
06 Over the Rhine Over the Rhine – The King Knows How
Over the Rhine, שהם בעל ואשה והרבה נגני אולפן, קיימים יותר מדי שנים מכדי שלא אשמע עליהם. ובכל זאת.
השם אולי עבר ליד האוזניים שלי בעבר, אבל המוזיקה שלהם לא, וחבל.
"Paste" ראו לנכון לתקן את הבעיה הזאת –  עם השיר הזה.
לשמוע לקנות
07 Nick Lowe Nick Lowe – All Men are Liars (live in Merriweather Pavilion, Maryland, 2011)
ברשימה אחרת, בכיס אחר, ישנם אמנים בריטיים, עם מבטא בריטי ושנינות בריטית, שיש להם קריירה מפוארת אבל מעט מהתהילה שזמרים אחרים, גם הם לפעמים בריטיים, מקבלים. ניק לואו, למשל, הפיק את ארבעת האלבומים הראשונים של אלביס קוסטלו והקליט כמה וכמה אלבומים מוצלחים מאד משלו, ובכל זאת הרבה מהשירים שלו מוכרים רק בזכות גרסאות כיסוי של אמנים אחרים, גם אלביס קוסטלו.
כאן הוא מבצע אחד מהשירים החביבים עליי שלו בהופעת חימום ל"ווילקו" השנה.
לשמוע לקנות
08 John Vanderslice John Vanderslice – June July
לג'ון וונדרסלייס יש לפחות שני דברים שעובדים לטובתו: השם שלו, שהוא כנראה אמיתי לחלוטין. והעובדה שהוא כותב שירים מוצלחים כאלה, כבר כמה וכמה שנים.
לשמוע לקנות
09 Peter Gabriel Peter Gabriel – Family Snapshot
פיטר גבריאל משתף פעולה, בשלב מוקדם של קריירת הסולו שלו, עם מי שהחליף אותו בקדמת הבמה בלהקה שעזב. ביחד הם מבצעים את אחד מהשירים היפים והמורכבים יותר שלו, כזה שמתאר התנקשות בפוליטיקאי מנקודת המבט המעורערת והמוסברת מעט מדי של המתנקש.
לשמוע לקנות
10 Mark Eitzel Mark Eitzel – I Only Have Eyes for You
אני לא יודע אם לקרוא לזה כשרון, בדיוק, ליכולת הזו של מארק אייצל לקחת כל שיר בעולם, במיוחד אלו שלו, ולהפוך אותם לעצובים כל כך שהעולם הופך להיות אפל מעט יותר והתקוות הופכות להיות רחוקות יותר. על עטיפת האלבום בו הוא מטפל בעשרה שירים שלא שלו בצורה הזו הוא מחזיק בלונים, אולי כאלו שלקח ממסיבת יום הולדת של מישהו שביקר בה, מישהו שכנראה היה צריך להתאבד אחר כך.
לשמוע לקנות
11 Iron Maiden Iron Maiden – Killers
טיפין טיפין, אני לומד את ההסטוריה של Iron Maiden, להקה שיש לה הסטוריה עניפה במיוחד בתחום הזה של עולם המוזיקה. מסתבר שהם התחילו את דרכם עם סולן אחר לגמרי מברוס דיקינסון. פול דיאנו הוא נקרא, והוא המשיך בדרכו לאיזשהו מקום אחר אחרי שני אלבומים ופינה את מקומו לדיקינסון האיקוני. ממה שקראתי במקומות שחקרתי בהם (וויקיפדיה, נו) הסיבה שהמוזיקה של Iron Maiden הפכה להיות שונה כשדיקינסון הצטרף היא שלדיאנו לא היו את היכולות הווקאליות להתמודד עם מה שסטיב האריס, הבסיסט וכותב השירים העיקרי של הלהקה, רצה באמת לכתוב. כאן, דווקא, הוא מתמודד לא רע עם הדרישות הווקאליות של השיר הזה.
לשמוע לקנות
12 Matthew Ryan Matthew Ryan – Certainly Never
וזה השיר שסוגר את אלבום הבכורה של מת'יו ראיין, שיר שנתפס, נדמה, ברגע שנכנס לראש של ריאן, והוקלט בו במקום. אפשר לשמוע את היד של ריאן על כפתור ההקלטה של המכשיר בסוף השיר, אפשר לשמוע את רחשי הרקע לאורך השיר, והפסנתר והגיטרות שמתרוצצות בשיר הזה נשמעות מהוססות מעט, אבל כל הכלים יודעים בדיוק מה הם עושים.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, לשבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – לסיגור רוס יש סרט תיעודי חדש.  זה כל מה שצריך להגיד, בעצם.

פיטר גבריאל מנענע את העץ

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבוע: ברט יאנש, מחלוצי הפולק האנגלי, ומוזיקאי שעדיין לא הקשבתי לו במידה שהייתי צריך, נפטר בגיל 67 מסרטן.

2. מוות מחוץ לקופסה

דווקא היעדר הדברים הכתובים בתקשורת ביום שבו סטיב ג׳ובס מת לא הפתיע אותי. התקשורת הרי עסקה בלהספיד אותו מהרגע שהתפטר מהמשרה הגבוהה ביותר ב״אפל״. אבל השקט היחסי, העובדה שההודעה על מותו תפסה את הכותרת הראשית לזמן קצר מאד וכמעט מיד פינתה אותה לטובת המתמחים והכלכלה העקלקלה, הסתבר שהיה תוצאה של הלם. כי בימים שאחר כך, במיוחד בסוף השבוע שאחר כך, כלי התקשורת התמלאו בהספדים ובסיכומים ובהצהרות, כאלה שקראו לו מהפכן, כאלה שהביכו והרגיזו אנשים אחרים, שהיה להם קושי להבין את הקשר המוזר הזה בין צרכנים לאדם שרוצה, בסך הכל, לעשות מהם עוד כסף. התמלאו עד כדי כך שקשה לי לחשוב מה אני יכול להוסיף שלא יישמע קלישאתי וחוזר על עצמו ומיותר. אבל אני יכול לומר רק מה שאני מרגיש. ומה שאני מרגיש הוא שאיבדתי מנטור. אמנם כזה שלא הכיר אותי מעולם ושאני לעולם לא אכיר, אבל עדיין – הרבה מאפיינים בחיים שלי אני חייב לתפיסת העולם הטכנולוגית והשיווקית שלו. היכולת לחשוב כל כך מחוץ לקופסה, שמביאה את ההבנה שלפעמים הקופסא לא נחוצה. היכולת להבין שגם אם מה שיש בתוך הקנקן הוא הדבר המוצלח ביותר, הקנקן עדיין צריך להיות יפה. את התובנות הכלליות, האמורפיות יותר שלו, עוד לא התחלתי ליישם. אני עדיין לא מתייחס לכל יום כאילו הוא היום האחרון שלי כאן. אני עדיין לא מתייחס למוות בתור סידור טוב של החיים. אבל אולי גם זה יבוא, בזמן שבו הדברים האלה יהיו רלוונטיים יותר. מכל ההספדים שג׳ובס קיבל ביום שבו מת, דווקא זה של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, רק הנשיא השני בהסטוריה של המדינה שלו שהיה טורח להתייחס לזה, היה הקולע ביותר. עובדה – אני כותב את המילים האלה על מכשיר שהוא המציא. מאוחר יותר היום אפבלש אותן על מכשיר שהוא המציא, וחלק מכם יקראו אותן על מכשיר שהוא המציא, וכולם עושים את החיים שלנו קלים יותר. נוח בשלום על משכבך, סטיב. הרווחת את זה.

3. אל תפחד לבכות ממה שאתה רואה. השחקנים הלכו, עכשיו זה רק אתה ואני

מבין מגוון האמנים שנחים בחיקה החם של המיינסטרים, פיטר גבריאל הוא אחד מהבודדים שבמאזניים שמחזיקים בצד אחד אלבומים של חומר מקורי ובצד השני אוספים שלהם, הכף לא נוטה לטובת האוספים עדיין. אז נכון, יש לו כמה וכמה אלבומי הופעות – אבל ההופעות שלו ראויות שיישמרו באלבומים מיוחדים. וחלק מהאלבומים שלו הם פרויקטים מיוחדים – פסקולים, משחקי מחשב, מיצגים אינטראקטיביים, אבל בכל זאת יש רק שני אוספים תחת אמתחתו. האחד נקרא ״Hit", ברוח האלבומים המאוחרים יותר שלו בעלי השם של ההברה האחת, והוא כפול, ומקיף יותר ומכסה פרק זמן שבמסגרתו פיטר גבריאל הוציא עוד שני אלבומים, והשני, המועדף עליי, נקרא ״Shaking the Tree". הוא צנוע יותר – רק אלבום אחד ואף לא מהדורה מיוחדת כפולה שאני יודע עליה לרפואה. הוא מכיל שישה עשר שירים, וכמה שירים, אם אמת המידה היא מידת הפרסום של השיר ומרכזיותו בקריירה של גבריאל, בולטים בחסרונם. אבל האלבום הזה הוא שער הרבה יותר יעיל והרבה יותר מזמין ליצירה של גבריאל מכמה סיבות, והראשונה והחשובה בהן היא שגבריאל נמצא בכל צליל וצליל באלבום הזה. הוא הרכיב אותו, בעצמו, מהשירים שרצה לבחור כדי לספר את הסיפור שלו, והם כולם מרכיבים סיפור. הסיפור מתחיל בנקודה ההגיונית לאוספים ממצים – הסינגל הראשון של פיטר גבריאל, שלקוח באופן טבעי מהאלבום הראשון ומספר את הדרך החוצה של גבריאל מהלהקה שהוביל עד לתחילת קריירת הסולו שלו. אבל הסדר הכרונולוגי מתחיל ונגמר שם. הוא אמנם ממשיך בשיר מוקדם, ״I Don't Remember", אבל הכאוס שמסיים את השיר מתנקז לתוך ״Sledgehammer", אולי השיר הכי מפורסם שלו ואבן המידה שלפיה כל הווידאוקליפים האחרים שופטים את עצמם, שלקוח מתוך אלבום האולפן האחרון שגבריאל הוציא לפני האוסף הזה, ״So״. משם גבריאל מוביל אותנו בשביל שמורכב בעיקר מהליכה בפרקי דרך אפלים – המוזיקה של גבריאל, במיוחד זאת שמובאת כדוגמה כאן, היא לא שמחה, וגם במקרים הנדירים שהיא שמחה, כמו ב-״Big Time" שמחכה לקראת סוף האלבום, היא מסתירה מאחוריה ביקורת, או לעג או סוריאליזם (״והגיהנום שלי יהיה גיהנום גדול,״ הוא שר לקראת סופו של שיר שבו הוא מפרט, בדמותו של איזה איל הון אמריקני, את כל הדברים שהופכים אותו לגדול יותר. ״ואני איכנס מהדלת הראשית.״). מוזיקה מסודרת בשורות של פעמונים שחבלים עבים מושכים אותם, וכל אמן מחליט, לפעמים בשלבים שונים של הקריירה שלו, באילו חבלים למשוך. גבריאל בוחר למשוך, בחלקים נרחבים של הקריירה שלו, בחבלים שגורמים לעצב לפעום, ואחרי שזה קורה, למחשבות שלנו לנסות להבין את הנושאים שהוא מדבר עליהם. האזנה קרובה לאלבום האוסף הזה, אחרי שנים שהוא הונח במגשי דיסקים ומתקני קלטות רחוקים, גילתה לי הרבה רבדים של השירים שלו שלא יכולתי לשמוע קודם – "Family Snapshot", למשל, שבו גבריאל משתף פעולה עם המחליף שלו בג׳נסיס, פיל קולינס, מספר על התנקשות מנקודת המבט של המתנקש (הרמזים שגבריאל מפזר לאורך השיר מצביעים על קנדי ועל לי הארווי אוסוולד, אבל גבריאל סיפר בראיונות על השראה ממתנקש אחר, של מושל אמריקני, שלא הצליח); או ״San Jacinto", עם המילים הקריפטיות שלו שגבריאל מפזר רק מעט מהערפל שלהן כשהוא מספר בראיונות שהוא מדבר על הנסיון של האינדיאנים בארצות הברית להתמודד עם הקדמה שהאדם הלבן כפה עליהם. הצעה שהציע מישהו באתר שבו אנשים מפרשים שירים עלומים כאלה נשמעת מאד הגיונית אחרי שמקשיבים בזהירות למילים – אינדיאני זקן שמטפס על הר, סאן יסינטו, הנושא את שם השיר, ונותן לנחש להכיש אותו כדי למות בשלווה, רחוק מהעולם המתקדם. מאוחר יותר מופיע אחד מהשירים היפים ביותר של גבריאל, ״Don't Give Up", שבו קייט בוש מצילה את מה שדולי פרטון היתה יכולה להרוס. לכל אורך האלבום, אפשר לשמוע את הסגנון המוזיקלי הייחודי של גבריאל – לפעמים מה שמלווה אותו הוא ענן של מלודיה שקשה להתיר אותו כדי להבין ממה הוא מורכב, וגבריאל מניח עליו את השיר שלו, והכל נשמע כמו שהיה צריך להישמע מלכתחילה. לפעמים המלודיה מורכבת מבליל של כלים שכל אחד מהם תורם רק מעט למכלול, ובכל זאת השיר לא יכול להתקדם ולו בהיעדר אחד מהם. גבריאל משתדל לתת הזדמנות לכל אחד מהפנים שלו, כל אחד מהצעדים המוזיקליים שלו, באלבום הזה, כדי לאפשר לנו המאזינים לחוות את מלוא החוויה שלו. כמה מהשירים מהווים גשר ברור יותר לעיסוק שלו במוזיקת עולם לאורך הקריירה שלו – "Biko", שבו הוא מבכה במשך שש דקות את מותו של אחד ממנהיגי המחאה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, או "Shaking the Tree" שבו הוא מארח את יוסו נ׳דור, הזמר הסנגלי שהוא גילה וטיפח (לעולם המערבי, בכל אופן). מהפסקול הייחודי שלו ל״פיתוי האחרון של ישו״ הוא שולף דווקא את ״צער״, קטע שיש בו יותר יצירת אווירה מקטע מלודי שאפשר לנתק מהסרט, ומוסיף גרסה ערוכה אחרת, ישירה יותר וממהרת יותר של ״I Have the Touch".
אחרי האלבום הזה, בטווחי זמן ארוכים, גבריאל הוציא עוד שני אלבומי אולפן ״רגילים״, שאחד מהם לפחות הוסיף הרבה לקאנון המוזיקלי של גבריאל וחשף נופך הרבה יותר אישי ליצירה שלו, ולאחרונה הוא התחיל להביט אחורה שוב, הפעם משכתב את ההסטוריה המוזיקלית של אמנים אחרים ב-״Scratch My Back" ואת שלו עצמו במסע ההופעות עם תזמורת שלמה והאלבום שמלווה אותו, ״New Blood". הקריירה של גבריאל תמשיך ותהיה מפותלת ומעניינת ומלאה בעננים המלודיים שהוא מומחה בליצור, ויהיה בה מקום לאוסף אחד נוסף כזה לפחות שבו גבריאל מספר את סיפור ההמשך, שמאז ״So״. בינתיים, כדי להביט מאותה נקודה ואחורה אל הקריירה המוזיקלית של גבריאל, כדי לנווט את הדרך בה, האלבום הזה הוא גבעה מוצלחת במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרט נחוץ על קווין קלאש, שאתם קרוב לוודאי מכירים בתור אלמו, או אולי בייבי סינקלייר.

שירים עצובים – החלק השני

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.

ליאונרד כהן: פרס ניחומים

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

I'm Your Fan

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעטTower of Song לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.