The gospel according to whom

1. לפני הכל

[תיקון: תודות לרונה, שהאירה את תשומת לבי שהלינק הלא נכון נמצא שם למטה במקום שבו אתם יכולים להוריד את האוסף, הלינק עכשיו הוחלף ועכשיו הוא נכון.]

סוף השבוע האחרון התחיל עם חדשות מצערות מעט:  נדב לזר,  שכותב את "אטמי אזניים", שכן במשפחת העונג, בזמנו הפנוי, החליט שהוא רוצה וצריך להקדיש את זמנו הפנוי לדברים אחרים – בתקווה דברים מוזיקליים או יצירתיים מעניינים אחרים, והוא תולה את המפתחות לבלוג לבינתיים, ומוציא אותו להיאטוס ללא תאריך סיום.  אני רוצה להביע את התודה שלי, כקורא, לנדב על הבלוג הנפלא הזה שהפך להיות מרכיב כמעט בלתי נפרד מהסצינה המוזיקלית האלטרנטיבית (או עצמאית, או לא מיינסטרימית, או איך שלא תרצו לקרוא לה) והפך אותה ליותר מעניינת, ושהאיר את האור הנכון, על הדברים הנכונים, בזמן הנכון, ולקוות שלהיאטוס הזה, כמה ארוך שהוא יהיה, יהיה סוף.

2. Versus the Spin – December Edition

הגיע הזמן הזה בחודש לאוסף.  הפעם, אוסף חגיגי כמעט, ולו רק בשל העובדה שהוא נהגה (אבל לא נערך) ביום חג המולד עצמו, ובשל העובדה שהוא האחרון לשנת 2010.  הנה:

1		Grandaddy – Alan Parsons in a Winter Wonderland
		בערב חג המולד (סתם יום שישי בצד שלנו), חיכתה לי בתיבת הדואר האלקטרוני ברכת חג מולד שמח מאלן פרסונס. לא אלן פרסונס עצמו, זאת אומרת, אלא אנשים שעובדים בשבילו. פרסונס עצר בדרך, אולי באמצע ניתור בין שני מטוסי סילון, בדרך מסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית לסיבוב הופעות ברחבי אירופה, כדי לאחל לנו חג שמח ושנה טובה. הזוי מעט יותר הוא הביצוע הזה של Grandaddy, שהוא התשובה שלהם לבקשה של XFM לתרום שיר לאוסף שקודש הכנסותיו יועד להומלסים, שהם אולי האנשים הכי פחות שמחים בחג המולד. XFM נתנו לאמנים שהם פנו אליהם שלוש אופציות – להקליט מחדש שיר חג מולד עממי, להקליט מחדש שיר ישן שלהם שעוסק בחג המולד או להקליט שיר חדש לגמרי שעוסק בחג המולד. Grandaddy בחרו בכל השלוש.
		לשמוע	לקנות
2		Yannick Noah – Madingwa
		מספרים על אמני קליגרפיה יפנים שחלק מהמסורת שלהם היא שבגיל 40, אחרי שצברו לעצמם את השם והמוניטין שמגיעים אחרי שנים ארוכות של נסיון ועיסוק בתחום, הם בוחרים לעצמם שם חדש ומתחילים את הקריירה שלהם מהתחלה, כדי להוכיח את עצמם לעצמם שוב. יאניק נואה, שהעביר את שני העשורים האחרונים של המאה שעברה בתור אחד מבכירי שחקני הטניס בעולם, והצרפתי הראשון בשני העשורים האלה שזכה באליפות צרפת הפתוחה, גם הוא המציא את עצמו מחדש אחרי שסיים את הקריירה הספורטיבית שלו כזמר מצליח. למעשה, הוא שילב את שתי הקריירות במשך חלק נכבד מהראשונה – וכשהנבחרת של צרפת זכתה בגביע דייוויס בשנה האחרונה שלו כקפטן הנבחרת, הוא שיכנע את כל הקהל לשיר את אחד מהשירים שלו. השיר הזה ואלו שבאים אחריו באלבום בעל השם העצמי הזה מ-2000, שהוקלט ביחד עם ז'אן ז'אק גולדמן ומוצא את עצמו בין שתי נקודות התחלה מאד מוצלחות מבחינה מוזיקלית – אפריקה וג'מייקה.
		לשמוע	לקנות
3		Tom Tom Club – Wordy Rappinghood (Tiny Desk Concerts performance)
		אני אוהב שהחיים שלי מתערבלים מבחינה מוזיקלית, ואת השבוע הראשון להרפתקאות התחבורה שלי כאשר הרכבת החליטה שהיא לא באמת רוצה לנסוע מרחובות לתל אביב, התחלתי בלהאזין לקטע הזה של Tom Tom Club, שישה אנשים דחוקים מאחורי השולחן המשרדי של בוב בוילן במשרדי תחנת הרדיו של NPR בוושינגטון, וסיימתי בלהאזין לקטע הזה בדיוק בתור צלצול הטלפון של מישהו. לא הזדמנות שכיחה במיוחד. Talking Heads, בדומה ל-New Order לפניהם, היו תמיד להקה שסך כל החברים שלה היה גדול מהלהקה עצמה, וכשהלהקה ספק התפרקה ספק ננטשה על ידי דייוויד ביירן, חטיבת הקצב של הלהקה – הבסיסטית טינה וויימות' והמתופף כריס פרנץ, שמאז גם הספיקו להתחתן, הקימו את ההרכב הזה שתרם הרבה, בעזרת סמפלים ובדרכים אחרות, להתפתחות ההיפ הופ הניו יורקי.
		לשמוע	לקנות
4		Daniel Lanois – Jolie Louis
		דניאל לנואה, האיש עם הקול הקנדי המרגיע, הוא קודם כל מפיק וטכנאי אולפן שאחראי על שניים מהאלבומים החשובים יותר של U2 ועל עשרות אלבומים אחרים של להקות אחרות, והוא מפיק כל כך חשוב ומוצלח, שניל יאנג קרא לאלבום החדש שלו על שמו. אבל הוא גם יוצר ואמן בזכות עצמו, ואת האלבום הראשון שלו, ממנו לקוח שיר הזיידקו הזה, הוא הוציא ב-1989, שנתיים לפני שעזר ל-U2 להמציא מחדש את עצמם ואת כל מה שמסביבם.
		לשמוע	לקנות
5		The Middle East – The Darkest Side
		The Middle East הם, כמובן, לא מכאן, אלא מהיבשת הקטנה-גדולה שנמצאת ממזרחה אלינו. הם הספיקו כבר להתפרק ולהתאחד לפני שהוציאו את האי.פי. הזה, שמרגיש כאילו שהוא נוצר מהחומרים הכי פשוטים, שגם כששמים אותם ביחד במקרה הזה הם יוצרים משהו מיוחד.
		לשמוע	לקנות
6		Suzanne Vega – Penitent
		האלבום "Songs in Red and Gray" כולו הוא אלבום של צער וזעם וכאב, אלבום שסוזן ווגה כתבה בעקבות ואחרי הגירושים שלה. השיר הזה חושף במילים בודדות, שמשרטטות קווים לא מדויקים, מחטיאים, עוטפים, מילים אחרות שהן הרבה יותר מדויקות והרבה יותר ממוקדות, אבל הן אינן מוצאות את דרכן לדף של ווגה ומשם למיקרופון שלה.
		לשמוע	לקנות
7		Rob Sicilliano – Bloody Square
		הגרסה של רוב סיציליאנו לסיפור שמשון הגיבור חוצה עולמות וזמנים ומגיעה למקום שאנחנו חיים בו, עכשיו. איך שמשון היה מסתדר היום? האם הוא באמת היה מסתפר? איזה מקדש הוא היה בוחר להפיל?
		לשמוע	לקנות
8		Prince – Annie Christian
		האלבום מתחלק, בערך, לשלושה חלקים שווים – אנשים שחושבים שפרינס הוא גאון, אנשים שחושבים שפרינס הוא נודניק מטורף שעדיף שיפסיק לנגן ולהוציא אלבומים, מרצונו או שלא מרצונו, ואנשים שלא אכפת להם לכאן או לכאן. מדי פעם פרינס מתראיין לאיזשהו מגזין ואנשים זזים ממחנה אחד למחנה אחר, אבל כשהוא מוציא אלבום – או מצרף אותו חינם לעיתונים יומיים בריטיים – אפשר לזהות תוך כמה צלילים, שעל אף שזה בנאלי וכבר נשמע בעבר על ידי כמה אמנים שונים בכמה זמנים שונים, זה עדיין נשמע חדש ומפתיע כשזה מגיע מפרינס.
		לשמוע	לקנות
9		Wild Beasts – She Purred While I Grrrd
		ההרגל המתבקש שלי (או לא מתבקש, אבל הוא שם בכל מקרה) הוא שכשכל העולם כבר נמצא במאמצים אחרונים לסכם מבחינה מוזיקלית את 2010, אני מתפנה לבדוק את הסיכומים של 2008. ובהם, בין השאר, אני מוצא את הלהקה הזו, שהיא מעין גרסה בריטית ל"הפשרות" – להקה שמתעלת בבת אחת גם את Roxy Music וגם את ה-Tiger Lillies, גם את פרנק זאפה וגם את פרנק סינטרה.
		לשמוע	לקנות
10		Toad the Wet Sprocket – Walk on the Ocean
		מעניין אם כש-Toad the Wet Sprocket סיימו להקליט את האלבום וערכו את סדר השירים בו, הם ידעו שהשיר הזה הולך להפוך להיות אחד משני הלהיטים הכי גדולים שלהם, ושמו אותו בתור השיר הראשון מהסיבה הזו, כדי שיהיה לקונים הפוטנציאליים קל לזהות שהם רוצים לרכוש את האלבום הזה. ובעצם, כל אחד מהשירים האחרים גם הוא תורם להחלטה הזאת – מלודיות צלולות וברורות ומילים שאפשר לחשוב עליהן מעט יותר ממשך השיר, כאלה שכשהלהקה הזו סיימה את הטיפוס האיטי שלה במעלה דרך התהילה והתפרקה איפשרו לסולן שלה וכותב השירים העיקרי, גלן פיליפס, להמשיך ולכתוב אותם, להקליט אותם ולהצליח איתם במידה צנועה, גם לבדו.
		לשמוע	לקנות
11		Dire Straits – On Every Street (live)
		בשנים האחרונות, בשל חוסר התנועה הקבועה של אמנים מחו"ל לארץ, ובמיוחד בשל האופנה החדשה של ביטול הופעות מסיבות פוליטיות, הרעיון של לנסוע לאיזושהי עיר מתוקנת בחוץ לארץ כדי לראות הופעה, ועל הדרך גם לטייל או לנפוש, הפך להיות לא זר לגמרי לחובבי המוזיקה הישראליים. ואף על פי שאני לא רואה סיבה, ברוב המקרים, לקפוץ על מטוס כדי לנסוע לראות הופעה של להקה בחוץ לארץ, ישנם רק שלושה אמנים שבשבילם הייתי מוכן לשקול את זה (הייתי מוכן לשקול, קודם כל, למכור כליה בשביל לממן כרטיס להופעה שלהם בארץ, אבל זה הולך והופך להיות בלתי סביר שזה יקרה), ושתיים מתוך השלוש כבר לא מופיעות כלל בכל מקרה, מה שהופך את כל הנושא לאפילו יותר בעייתי. Dire Straits, להקה שההופעות שלה ידועות כמשהו מיוחד – ושני אלבומי ההופעה שלה מעידים על זה – היא אחת מהלהקות האלה, ואם וכאשר מארק קנופפלר יחליט שנמאס לו מקריירת הסולו שלו והוא רוצה לחזור ולאחד את הלהקה, אנחנו קופצים על מטוס ונוסעים לאיזו עיר שהם יחליטו להופיע בה. כאן הם מבצעים, מאלבום ההופעה השני שלהם שיצא בעקבות האלבום האחרון שהקליטו, את שיר הנושא של האלבום, שבעיניי תמיד היה מעין שיר המשך ל-"Private Investigations", ושהזמן הקצר, מדי, שהוא נמשך באלבום עצמו הופך להיות פה – אחרי שבע דקות של אושר צרוף – להיות בדיוק המשך הנכון.
		לשמוע	לקנות
12		JIm White – Christmas Day
		ומן הצד השני של הספקטרום שבקצהו האחד יום חג המולד הוא חג עתיר במשפחה, חום, אוכל טוב, אגנוג, אורות בוהקים ושירים נדושים ברדיו, יש את אלה שמנהלים חיים שבמסגרתם יום חג המולד הוא סתם עוד יום, אולי אפילו מעט בודד יותר מכל הימים האחרים. ג'ים ווייט, שמשרטט באלבום הראשון שלו תמונה עגומה ולא מחמיאה של הדרום האמריקני, עושה את זה גם כאן – כשהוא מתאר שני אנשים קשי יום, שהחיים שלהם התאכזרו אליהם וזרקו אותם מהרכבת שנוסעת בכיוון הנכון, והם יושבים בתחנת אוטובוס, מחכים לאוטובוס שיגיע וייקח אותם לעיר אחרת, שבה אולי יוכלו להתחיל מחדש ושיר יום חג המולד שלהם יהיה אחר לגמרי.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא (השנה הבאה, בעצם):  תתחילו ללבוש סגול.

1.  לפני הכל

מתווספים אל רשימת האמנים מחו"ל שמגיעים לארץ: דירהוף, שהם שלושה רבעים רעש ורבע אחד זמרת יפנית בלתי מובנת שנשמעת כאילו היא בלהקה הלא נכונה, באים להופעה אחת בארץ ב-15 לדצמבר, ב"בארבי", גם הם באדיבות נרנג'ה.

הגיע הזמן, עכשיו כשהאוסף החודשי שהמהדורה הנוכחית שלו נמצאת כאן למטה הופך לבן בית בגוספל, לפרסם איזשהו דיסקליימער וכמה מילות שכנוע לגבי למה זה טוב לקנות מוזיקה ולא רק לקבל אותה בחינם.

2.  Versus the Spin – October edition

עוד חודש מתקרב לקצה האחורי שלו, והיום, שבו כל כמות הגשם שהיתה אמורה לרדת במהלך החודש ירדה בבת אחת, הוא יום מצוין לעוד אוסף.  ולכן:

1		K'Naan – If Rap Gets Jealous (live in Austin, Texas, March 2009)
		כנען, שהשם שלו הוא מילה בסומלית שקרוב לוודאי שאין לה קשר לעברית, אבל אני אקרא לו בשם הארץ העתיקה שלנו בשביל הנוחות, נולד וגדל במוגדישו, מה שהופך את סיפורי הגבורה בצל הכנופיות של ראפרים אמריקניים לקצת מגוחכים. את המוזיקה שלו הוא התחיל להפיץ ברחבי העולם רק אחרי שהיגר לקנדה ויכל להחליף את יצר ההישרדות ביצר הסיפור. באלבום האחרון שלו, "Troubador", קירק האמט מספק את הרעש השישה-מיתרי.
		לשמוע	לקנות
2		The Church – June
		קל לשכוח, עם כל הלהקות הנפלאות שהפכו את שנות השמונים למה שהיו, ושלחלק מהן היה רק רגע אחד של תהילה בתוך הבליל המוזיקלי האדיר הזה, שמאחורי השיר האחד שהלהקה האוסטרלית הזו מוכרת בשבילו, "Under the Milky Way", יש עשרים ושבע שנים של יצירה מוזיקלית – ושהלהקה מתפקדת, מקליטה ומופיעה גם היום. השיר הזה, למשל, הוא מ-2001.
		לשמוע	לקנות
3		Black Sabbath – Planet Caravan
		מדי פעם, כשהיו לוקחים הפסקה מלהמציא את הרוק הכבד, Black Sabbath היו מקליטים גם שירים כאלה. וכבדרך אגב, אולי גם ממציאים סגנון מוזיקלי חדש אחר לגמרי.
		לשמוע	לקנות
4		Eric Clapton – Can't Find My Way Home (live)
		על אף תקופת החיים הקצרה במיוחד של Blind Faith, עןד אחד מהסופרגרופים של אריק קלפטון שהיו קטנים מדי מכדי להכיל את האגו של כל הגורמים המעורבים בהם, הם הצליחו להוציא את השיר הנפלא הזה, שכאן, בגרסה בהופעה חיה עם זמרת ליווי ובלי סטיב ווינווד, קלפטון עדיין עושה לו צדק. קלפטון, שמיישר הדורים לעת זקנה עם שותפים מוזיקליים מהעבר, הולך להתאחד השנה עם ווינווד לסדרת הופעות.
		לשמוע	לקנות את הגרסה המקורית
5		Brendan Benson – Meaning to Write
		השותף הפחות צבעוני ופחות צעקני ב-Raconteurs כתב לפני, וממשיך וכותב, גם שירים יפים בעצמו. זה, לדוגמא, לקוח מתוך הסינגל הראשון שלו, "Tiny Spark".
		לשמוע	לקנות
6		Suzanne Vega – In Liverpool
		בתחילת דרכה המוזיקלית, סוזן ווגה כתבה והקליטה את "Gypsy", שמספר סיפור אהבה צעיר שלה במחנה קיץ כשהיתה נערה (סיפור שהתחילה לספר בהופעה הקודמת שלה בישראל, לפני 10 שנים, וסיימה לספר בהופעה האחרונה השנה), ואמרה שם שאף שהיא רוצה שהבחור לא יחפש אותה בהמשך החיים, הוא ישמע יום אחד את השיר הזה עליו מתנגן באיזשהו מקום. שנים אחרי הסיפור, ואחרי השיר שנכתב עליו, סוזן ווגה כתבה את השיר הזה, על החיים שממשיכים והאהובים שנשכחים, אולי עוברים על פנינו ברחוב בעיר אנגלית עם הסטוריה מוזיקלית שמחלחלת בין הסדקים במדרכות, ואנחנו אפילו לא שמים לב.
		לשמוע	לקנות
7		Nick Drake – At the Chime of a City Clock
		בין האלבום המתוזמר, האווירתי, המרחף, הראשון, ובין האלבום האקוסטי ברובו השלישי, היה גם האלבום הזה – שהכיל כמות מדודה של המילים המהורהרות של דרייק, ביחד עם חבלים שהידקו את הקשר בין המוזיקה של דרייק למיינסטרים המוזיקלי.
		לשמוע	לקנות
8		Ike Reilly – The Train Bomber
		אייק ריילי הוא מספר סיפורים מוכשר בשירים שהוא כותב. עד כדי כך מוכשר שהוא יכול לגרום לכם לראות שני סיפורים שונים באותו השיר – והשיר הזה הוא דוגמא מצוינת. אחרי שהקשבתם לשיר הזה פעם אחת, שתי העובדות האלה ישנו לחלוטין את הדרך שבה תבינו את השיר בפעם השניה שתקשיבו לן: שיין הוא הבן הצעיר של אייק ריילי, והרכבת היא רכבת צעצוע.
		לשמוע	לקנות
9		R.E.M. – Let Me In
		ההתאבדות של קורט קוביין היכתה בעולם המוזיקה כמו אבן במים. חלק מהאמנים הביעו את עצמם בדרך שבה הם הכי טובים בלהביע את עצמם, וחלק עשו את זה בחמלה, בעוד שאחרים עשו את זה בהתרסה. מכל שירי המחווה שהוקלטו אז ואחר כך, השיר שאני הכי אוהב הוא השיר הזה, שמייקל סטייפ כתב בתקופה ששני חברים שלו, קוביין וריבר פניקס, שלו מוקדש האלבום ממנו לקוח השיר הזה, מתו בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני. סטייפ, בניגוד לאחרים, מרגיש אשמה על שלא יכל לעצור את קוביין ולשכנע אותו להמשיך ולחיות.
		לשמוע	לקנות
10		Bruce Springsteen – Lost in the Flood
		במקרה השיר הזה, הכי יפה באלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין והתחלה יפהפיה לדרכו של ספרינגסטין לכתוב סיפורים נוגעים ללב על הסדקים בתחריט האמריקני, הוא רלוונטי במיוחד להיום. ספרינגסטין מספר את הסיפורים של האנשים שחוזרים מהגיהנום הרועש והבוער של ווייטנאם לגיהנום השקט והשומם של ניו ג'רזי, מנסים להתמודד עם השקט שמסביב לכל הרעש.
		לשמוע	לקנות
11		The Mountain Goats – 1 John 4:16
		באלבום החדש והיפהפה כרגיל שלו, ג'ון דרניאל בחר לקרוא לכל השירים בשמות של פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה. במקרה הזה, "ואנחנו ידענו ונאמין באהבה אשר אלוהים אהב אותנו, האלוהים הוא האהבה והעומד באהבה עומד באלוהים והאלוהים עומד בו." גם אני לא מבין את הקשר.
		לשמוע	לקנות
12		Emmanuel Jal – Emma (live in TEDGlobal, Oxford, 2009)
		בדומה לכנען, שפותח את האוסף הפעם, גם עמנואל ג'אל נולד וגדל באחד האזורים הפחות נחמדים של אפריקה, סודאן, במקרה הזה, וגם הוא הצליח להיחלץ, בעזרת מיסיונרית בשם אמה מק'קיון שעליה הוא כתב את השיר הזה, ולהציל ולבנות את עצמו באמצעות המוזיקה. ג'אל אוכל רק ארוחה אחת ביום, ומשקיע את הכסף שהיה יכול להשקיע בשתי הארוחות האחרות בקרן שהקים, כדי שיהיו מספיק בתי ספר בסודאן כדי לאפשר לכל הילדים ללמוד. הוא גם נדר נדר לא לאכול יותר מארוחה אחת עד שייאסף מספיק כסף בשביל המטרה הזאת. לפחות במקרה שלו, כשתשמעו שהוא אכל את הארוחה הכי חשובה של היום, אלה יהיו חדשות טובות במיוחד.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כמו בכל חודש, אפשר למצוא כאן. וכמו בכל חודש, הוא ייעלם אחרי שבועיים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – פעם בכמה זמן, בגלל כל מיני החלטות הפצה מסתוריות של אולפני סרטים, יש כמה סרטים שמדברים על אותו נושא ויוצאים לקולנוע באותו הזמן.  הפעם, הנושא הוא נלסון מנדלה, ואם אתם צריכים לבחור איזה מבין שני הסרטים לראות, זאת הבחירה הנכונה.

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1		The Chap – Now Woel
		The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
		לשמוע	לקנות
2		Jim White – Corvair
		ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
		לשמוע	לקנות
3		Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
		שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
		לשמוע	לקנות
4		Rachel's – With More Air than Words
		קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
		לשמוע	לקנות
5		Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
		בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
		לשמוע	לקנות
6		Marillion – Jigsaw
		זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
		לשמוע	לקנות
7		Pink Floyd – The Final Cut
		זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
		לשמוע	לקנות
8		The Divine Comedy – The Certainty of Chance
		אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
9		David Bowie – Ashes to Ashes
		השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
		לשמוע	לקנות
10		Suzanne Vega – Rosemary
		השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
		לשמוע	לקנות
11		Secret Mommy – Dance Studio (edit)
		אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
		לשמוע	לקנות
12		Mark Eitzel – Everything is Beautiful
		יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.

1.   לפני הכל

ת'ום יורק, כנראה, יכתוב שיר בשביל הפסקול של "New Moon".  מה שלא, בכל מקרה, הופך את הסרט הזה למעניין.

"עונג שבת Live", פסטיבל חמש השנים החי של "עונג שבת", משתדרג בעוד סיבה טובה ללכת ולקחת חלק (אם שבע הופעות משובחות ב-20 שקלים זו לא סיבה מספיק טובה): "פרויקט הגומיה", הלהקה הנפלאה והחד פעמית של אריאל קליינר (שיהיה) ונועם פאוסט (שלא יהיה), מתאחדת אך ורק בשביל ערב ההופעות הזה.

2.  סוזן ווגה, היכל התרבות,  19.7.09

[התמונה צולמה על ידי מילוש האבורה]
סוזן ווגה כנראה אוהבת לבוא לישראל בזמנים שמחים.  בפעם שעברה שהיא היתה כאן, היא חגגה לבת שלה, ביחד עם הקהל בסינרמה, יום הולדת.  הפעם, היא הגיעה כמה ימים אחרי יום ההולדת שלה עצמה.  יש כנראה משהו שהקהל הישראלי משדר בשביל סוזן ווגה – היא עולה כמנצחת על הבמה, אחרי הופעת חימום קצרה של נועה בנתור, מתמקמת במרכז, מימינה הגיטריסט ג'רי לאונרד (שגם היה הגיטריסט של דיוויד בואי בשני האלבומים וסיבובי ההופעות האחרונים), משמאלה הבסיסט מייק ויסגליה, שגם היה איתה בפעם הקודמת בישראל, והיא סוקרת את הקהל שממלא כמעט לגמרי את היכל התרבות.  ולמה לא?  על אף ליאונרד כהן, שכן בא או לא בא, ומדונה, ופט שופ בויז, וקולדפליי, והמודעות הנוצצות וחסויות החברות הסלולריות והבנקים, היא מצליחה, בעזרת שלוש וחצי מודעות מאד מוצנעות בעיתונים, למלא את היכל התרבות פעמיים בטווח של כמה שעות.

לעומת השלושה שממלאים את מרכז הבמה, הבמה כולה היא ענקית, ואנשי התאורה צריכים להתרכז מאד כדי ליצור איזור אחד של אור במרכז הבמה.  סוזן ווגה פותחת ב-"Marlene on the Wall", כמה אקורדים מוכרים כדי לרכך את הלם המפגש אחרי כל כך הרבה שנים, אבל מהר מאד אנחנו מגלים שזו לא הולכת להיות הופעה שתתמצה רק בלהיטים.  מיד אחרי השיר הראשון, ואחרי שסוזן ווגה מספרת לנו שהיא שמחה לראות את כולנו אחרי כל כך הרבה זמן וששתי המילים היחידות בעברית שהיא למדה בינתיים הן "שלום" ו"אוי וויי" (בכל זאת, שתי מילים מאד שימושיות כאן), מגיע "Small Blue Thing", שיר יפהפה שביחד עם זה שקדם לו, מספר את הסיפור של ההופעה הזו – על כל להיט קליט וגלגל"צי יש שיר מהורהר ורווי במילים חבויות בתוך מילים ומאחורי מילים, שמהדהד בראש הרבה אחרי שהוא מסתיים.

היא מקפידה ללכת על הקו הדק שבין הנדוש למיוחד כדי לרצות את כל הקהל שממלא את האולם – על אף שרוב האנשים בקהל מפגינים ידע מרשים בשירים שלה, ומוחאים כפיים מתוך זיהוי של השיר אחרי שלושה או ארבעה צלילים, קרוב לוודאי שחלקם היו מסתפקים בטומ'ס דיינרים ובלוקהים שברפרטואר של ווגה – והיא לא זונחת אף אחד מהשירים המוכרים האלה.  את "Tom's Diner" היא מבצעת, לקראת הסוף, בפירוש שלה ושל הלהקה שלה לביצוע של DNA שהפך אותה למפורסמת באמת.  ניסיתי, ולא הצלחתי, להחליט אם מייק ויסגליה אחראי לבדו למה שנשמע כמו תופים, או שזאת היתה הקלטה מוכנה מראש.  את "Luka" היא מבצעת כחלק מההדרן הראשון, ועל אף שהביצוע עוקב בדייקנות אחרי הצלילים המוקלטים באלבום, הוא עדיין נשמע נפלא כשהוא מבוצע על ידי הנגנים האלה, באולם הזה.  חלק מהשירים מתרחקים עד כמה שהם יכולים מהגרסאות המוקלטות.  "Left of Center", למשל, מנוגן כולו על ידי הבאס, ועושה רושם שזה מספיק.  את "Blood Makes Noise", שיר מתכתי ולא אופייני לווגה מ-"99.9", הם מבצעים בגרסה מוזרה וחלולה שנשמעת כאילו באיזשהו שלב הלהקה איבדה עליה שליטה וגם ווגה וגם הנגנים שלה מאד רוצים שזה ייגמר.  לא כל גרסה נסיונית מצליחה להפתיע בצורה הנכונה.

השירים שבהם ווגה מתעלה על עצמה הם, תמיד, השירים שבהם היא נצמדת לעולם המוכר של הגיטרה האקוסטית.  "זה שיר מאד ישן ומאד ארוך," היא אומרת ורחש עובר בקהל, שמזהה מיד שמדובר ב-"The Queen and the Soldier", בלדה על חייל ומלכה שהם משל על הרבה חיילים והרבה מלכות.   מאוחר יותר, היא מספרת את הסיפור על איך נולד השיר "Gypsy" – גם בהופעה הקודמת שלה בארץ, בסינרמה לפני עשר שנים, היא סיפרה כמעט בדיוק את אותו הסיפור, אבל הפעם היא הוסיפה עוד פרטים ורמזה לגבי העתיד של הרומן הצעיר הזה, ועל הבחור מליברפול שהוא נושא השיר.  כשהזכירה את העיר האנגלית, הקהל הריע, בעיקר מפני שהם קיוו שכל ההקדמה הזו תוביל ל-"In Liverpool", השיר האהוב עליי שלה, שמספר את סיפור ההמשך של הרומן הזה – שנים אחר כך, כשהכל כבר נשכח ובטיול בליברפול, אולי הם חצו אחד את דרכה של השניה ברחוב ולא ידעו את זה אפילו.  "In Liverpool" לא מוצא את דרכו לרשימת השירים של המופע הזה, אבל במקומו יש הרבה שירים שלא הייתי מצפה לשמוע במופע מהסוג הזה – "Calypso", למשל, או "Penitent", שפותח את אלבום הגירושים שלה, "Songs in Red and Gray", או "Some Journey" מאלבום הבכורה שלה, או אפילו השיר האחרון שהיא הקליטה, לפרויקט המסקרן של Sparklehorse ו-Danger Mouse.   היא לא שוכחת לפנות מקום לכמה שירים מהאלבום האחרון שלה, זה שהיא בעצם מקדמת כשהיא עולה על הבמה בכובע המייצג את עטיפת האלבום –  "Frank and Ava", שיר קצר על סיפור האהבה הארוך של פרנק סינטרה ואווה גרדנר; "New York is a Woman", שהיא שרה רק אחרי שהיא מסבירה שניו יורק היא אשה, לא גברת, ותוהה לדעת איזה מין סוג של אדם היא תל אביב;  ו-"Pornographer's Dream", שהיא חותמת איתו את ההופעה כשהיא עולה להדרן השני, וחושפת את הצד האישי, הקרוב שלה, הדבר הנוסף, מעבר לשירים עצמם, שהופך אותה לזמרת אהובה – בן שלו, עיתונאי שראיין אותה לפני שהגיעה לארץ, הזכיר שזה השיר האהוב עליו מהאלבום האחרון וביקש שתנגן אותו בהופעה.  והיא זכרה וניגנה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אבל אני הייתי מעדיף שההופעה תסתיים בשיר שחתם את ההדרן הראשון, "Rosemary", שיר קצר ויפהפה שמסיים את אלבום האוסף הראשון שלה, "Tried and True".  "כל מה שאני יודעת עליכם," היא שרה, "נמצא עכשיו בזכרון שלי.  וכל מה שאני רוצה, הוא שגם אתם תזכרו אותי."  ואנחנו נזכור. ונמתין.  ועוד עשר שנים, אם שום דבר לא ישתנה, נצפה לפגוש אותה שוב.  אולי בפעם הבאה היא כן תשיר את "In Liverpool".

[תיקון.  בהופעה השניה היא כן שרה את "In Liverpool". ואת "Solitude Standing". חררמפף]

זה הכל לשבוע (שעבר).  עד סוף השבוע הזה – שימו לב איך צירוף שני המשפטים האלה הופך אתכם להרבה יותר מוכנים שמרץ 2010 יגיע כבר:  "עליסה בארץ הפלאות". וטים ברטון.

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעט לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.