תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מארק אייצל

Versus the Spin – October 2011 Edition

1. לפני הכל

Twilight Singers מוציאים בעוד שבוע, ב-15 בחודש, את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם, שמתעד הופעה מניו יורק מסיבוב ההופעות האחרון שלהם.  האלבום יהיה על טהרת הדיגיטלי ולא ייצא במהדורה שאפשר לקנות בחנויות, אבל Twilight Singers מוציאים גם גרסה מיוחדת, מוגבלת, של אלבום פיזי שמכיל את כל ההופעה הלא ערוכה, לאלו שיקדימו וירכשו את האלבום כבר עכשיו – בשבוע הקרוב, אחר כך הוא ייעלם ויוחלף בגרסה הדיגיטלית, הערוכה, שכוללת פחות שירים, שלו.

2.  אור בקצה

באחד מהימים בשבוע האחרון שמעתי ברדיו, באמצע היום, שיר של Florence and the Machine. אתם מכירים את השיר הזה, כי אתם שומעים אותו לפחות פעם ביום אם אתם מאזינים לרדיו בקביעות.  זה באדיבות הפלייליסט של אותה התחנה.  השיר הזה, שעכשיו הוא פשוט עוד אחד מהשירים שאפשר לשמוע, בתדירות גבוהה יותר או נמוכה יותר, בתחנה ההיא, היה מוגדר פעם אלטרנטיבי.  ופעם לא היו בהכרח שירים כאלה באמצע היום.  היה מאד נדיר למצוא אחד, וכשאחד כזה נמצא שם, בשידורים של אמצע היום, הוא הסתכל מסביבו בבהלה בשביל לראות אם אף אמן מולטימיליונר לא מאיים לדרוס אותו.  או חדשות.

הסיבה היחידה ששיר של Florence and the Machine, או של Twilight Singers, או של The Gossip, מוצא את דרכו למיינסטרים של התחנה שעושה רושם שהכי מקפידה על זה על סקאלת הרדיו שלנו, נמצאת מעט צפונה יותר, אחרי השעה שמונה, יומיים בשבוע.  פעם היא היתה משודרת כל יום, התכנית הזו, "הקצה", שבהנחייתם ובתמיכתם של אייל פרידמן, שמעדיף לקרוא לעצמו קוואמי דה לה פוקס כשהוא מאחורי מיקרופון כזה או אחר, ושל נדב רביד, שבעצם ייסד את התכנית הזו, הפכה אותי למי שאני מבחינה מוזיקלית.  לפחות מבחינה מוזיקלית אלטרנטיבית.  בתחילת השנה הקרובה, ביום הראשון שלה, למעשה, אותה תחנה תשלים את הצעד שהיא מנסה לעשות כבר הרבה זמן ותעלים את התכנית הזו, יחד עם כל התכניות האחרות בעלות האופי העצמאי, מרצועות השידור שאחרי שמונה בערב, ו"הקצה" תצטרך למצוא בית אחר.  אני בטוח שהם יצליחו.  אני בטוח שמי מהגורמים הרלוונטיים שמשדרים או מפיקים רדיו, אמיתי או אינטרנטי, בארץ, יילחמו עליהם מלחמת חורמה.  אני מצטער בשביל גלגל"צ שהם מעדיפים לשדר את מה שהם מעדיפים לשדר, אבל אני שמח שפרידמן ורביד הצליחו לחנך אותם שזה בסדר לאהוב גם מוזיקה אלטרנטיבית, ולמצוא בה את המאפיינים הפופיים, הרגועים, הבנאליים שלשירים אחרים בתחנה יש להציע.  ואני רוצה לנצל את ההזדמנות, של סיום התקופה הזו, לא התכנית הזו, בשביל להגיד תודה לקוואמי ולנדב רביד על שנים של תגליות חדשות ומוזיקה חדשה, של חוסר התפשרות על מה שנכון וצריך להשמיע ולא משמיעים מספיק (וגם על שזכיתי להגשים חלום קטן ולהיות חלק מהפלייליסט של התכנית פעם, לפני שנים).  אני מקווה לזכות לשמוע אותם שוב, באיזשהו מקום אחר ברחבי האתר, או האינטרנט, שמעריך את התרומה שלהם לעולם המוזיקלי הקטן שלנו יותר.

3. Versus the Spin – October 2011 Edition

חודש אוקטובר עבר, בעצם חודש נובמבר כבר הספיק להתמקם ולהביא איתו את החורף ואת השביתות, וזה הזמן לעוד אוסף.  הנה:

01 Matthew Ryan Matthew Ryan – Comfort
בין כל הרשימות שאני שומר בראש של אמנים מוזיקליים כאלה ואחרים, רשימה אחת מוקדשת לאמנים שמוערכים מעט מדי, או שלא מוערכים כמעט בכלל. מת'יו ריאן נמצא במקום נכבד מאד ברשימה הזו, וגם אני בעצם גיליתי אותו במקרה, דרך שיר יפה במיוחד שלו שבקע מהרמקולים של הטלוויזיה באמצע פרק של "האוס". אלבום קודם שלו שהשגתי מכיל שירים כל כך יפים, שהייתי מוכרח לשים כאן שניים מהם. זה שפותח וזה שסוגר, הם בעצם שני שירים עוקבים באלבום, מזדנבים בסופו של אלבום שיש לו את העליות הרוק'נ'רוליות והירידות המלנכוליות, הצרודות, הטום ווייטסיות שלו.
לשמוע לקנות
02 Prefab Sprout Prefab Sprout – The Streets of Laredo/Not Long for This World
בקרב אלו שמבינים, ומתעניינים, בנושא הזה, מרחפות שמועות עקשניות לגבי אלבום חדש של Prefab Sprout שיוצא בקרוב. השם שלו נהגה ביראת קודש, כבר כמה שנים, וכמה רמזים לדברים שמתרחשים בעולם של פדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים העיקרי של הלהקה, מצביעים על צאת האלבום הזה סוף סוף לעולם. אלבום חדש של Prefab Sprout הוא תמיד סיבה לשמחה משתי סיבות – הראשונה היא שיש מעט מאד כאלה. הלהקה, ובעיקר מק'אלון שהשנים האחרונות היו בשבילו רכבת הרים של בעיות רפואיות, לוקחת את הזמן שלה בלהוציא אלבומים מאז שנות ה-80, בהן הם היו מפורסמים יותר. השניה היא שפדי מק'אלון הוא אחד מכותבי השירים הכי מוכשרים ומקוריים שאני מכיר.
בינתיים, בכל מקרה, אני מתנחם באלבום האחרון שלהם כלהקה בינתיים, בעל נופך הקאנטרי, שבו, במקרה של השיר הזה, מק'אלון לוקח הפסקה קצרה מלכתוב שירים ומעניק את הטיפול המוזיקלי המיוחד שלו לשני סטנדרטי קאנטרי.
לשמוע לקנות
03 Tiger Lillies Tiger Lillies – Russians (live)
עוד פחות מעשרים ימים תהיה לכם ההזדמנות לראות אותם, ואת המופע שלהם שצריך לראות כדי לא להאמין. בינתיים, שיר מהופעה שלא היתה כאן, עדיין.
לשמוע לקנות
04 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Downbound Train
"Born in the USA" הוא אחד האלבומים המרובעים יותר של ברוס ספרינגסטין. כזה שהוא מתעסק בו ברוק'נ'רול פשוט, כזה שמשתלב טוב עם הגריז והדנים של המוסכים שבהם קרוב לוודאי שמשמיעים את האלבום הזה. והשיר הזה הוא אחד מהמרובעים יותר, והמעניינים פחות מוזיקלית באלבום, שבעצם מכיל את השיר שתמיד היה האהוב עליי של ברוס ספרינגסטין, ובכל זאת זה השיר שהכי נוגע ללבי. אולי אלו הקלידים של גארי טאלנט, או השירה שברוס ספרינגסטין מנסה, בכוונה, ולא מצליח, לגרום לה להישמע מונוטונית יותר ואכפתית פחות.
לשמוע לקנות
05 The Twilight Hours The Twilight Hours – Stay With You
זה לקחת שיר רוק שקט, רגיל כזה, ולמתוח את הקצוות שלו קצת, כדי שלא יישמע חדגוני לחלוטין. ואחר כך עוד קצת, ועוד קצת, עד שהוא הופך למשהו אחר וקליט ויפה לגמרי.

The Twilight Hours היא עוד אחת מהלהקות האלה שאני מגלה במקרה, אחרי שמצאתי במקרה, שיש להן קשר לדברים שאהבתי בעבר, וזה מסביר את מה שאני אוהב גם עכשיו – מאט ווילסון וג'ון מאנסון, שני תושבי מיניאפוליס שהם חברי הלהקה הזאת, היו פעם בלהקה מיניאפוליטנית מיתולוגית בשם Trip Shakespeare. מאנסון היה אחר כך גם בלהקה של אחיו של ווילסון, Semisonic, שהיתה מעט יותר מפורסמת ברחבי העולם בזכות שני הלהיטים שלה.

לשמוע לקנות
06 Over the Rhine Over the Rhine – The King Knows How
Over the Rhine, שהם בעל ואשה והרבה נגני אולפן, קיימים יותר מדי שנים מכדי שלא אשמע עליהם. ובכל זאת.
השם אולי עבר ליד האוזניים שלי בעבר, אבל המוזיקה שלהם לא, וחבל.
"Paste" ראו לנכון לתקן את הבעיה הזאת –  עם השיר הזה.
לשמוע לקנות
07 Nick Lowe Nick Lowe – All Men are Liars (live in Merriweather Pavilion, Maryland, 2011)
ברשימה אחרת, בכיס אחר, ישנם אמנים בריטיים, עם מבטא בריטי ושנינות בריטית, שיש להם קריירה מפוארת אבל מעט מהתהילה שזמרים אחרים, גם הם לפעמים בריטיים, מקבלים. ניק לואו, למשל, הפיק את ארבעת האלבומים הראשונים של אלביס קוסטלו והקליט כמה וכמה אלבומים מוצלחים מאד משלו, ובכל זאת הרבה מהשירים שלו מוכרים רק בזכות גרסאות כיסוי של אמנים אחרים, גם אלביס קוסטלו.
כאן הוא מבצע אחד מהשירים החביבים עליי שלו בהופעת חימום ל"ווילקו" השנה.
לשמוע לקנות
08 John Vanderslice John Vanderslice – June July
לג'ון וונדרסלייס יש לפחות שני דברים שעובדים לטובתו: השם שלו, שהוא כנראה אמיתי לחלוטין. והעובדה שהוא כותב שירים מוצלחים כאלה, כבר כמה וכמה שנים.
לשמוע לקנות
09 Peter Gabriel Peter Gabriel – Family Snapshot
פיטר גבריאל משתף פעולה, בשלב מוקדם של קריירת הסולו שלו, עם מי שהחליף אותו בקדמת הבמה בלהקה שעזב. ביחד הם מבצעים את אחד מהשירים היפים והמורכבים יותר שלו, כזה שמתאר התנקשות בפוליטיקאי מנקודת המבט המעורערת והמוסברת מעט מדי של המתנקש.
לשמוע לקנות
10 Mark Eitzel Mark Eitzel – I Only Have Eyes for You
אני לא יודע אם לקרוא לזה כשרון, בדיוק, ליכולת הזו של מארק אייצל לקחת כל שיר בעולם, במיוחד אלו שלו, ולהפוך אותם לעצובים כל כך שהעולם הופך להיות אפל מעט יותר והתקוות הופכות להיות רחוקות יותר. על עטיפת האלבום בו הוא מטפל בעשרה שירים שלא שלו בצורה הזו הוא מחזיק בלונים, אולי כאלו שלקח ממסיבת יום הולדת של מישהו שביקר בה, מישהו שכנראה היה צריך להתאבד אחר כך.
לשמוע לקנות
11 Iron Maiden Iron Maiden – Killers
טיפין טיפין, אני לומד את ההסטוריה של Iron Maiden, להקה שיש לה הסטוריה עניפה במיוחד בתחום הזה של עולם המוזיקה. מסתבר שהם התחילו את דרכם עם סולן אחר לגמרי מברוס דיקינסון. פול דיאנו הוא נקרא, והוא המשיך בדרכו לאיזשהו מקום אחר אחרי שני אלבומים ופינה את מקומו לדיקינסון האיקוני. ממה שקראתי במקומות שחקרתי בהם (וויקיפדיה, נו) הסיבה שהמוזיקה של Iron Maiden הפכה להיות שונה כשדיקינסון הצטרף היא שלדיאנו לא היו את היכולות הווקאליות להתמודד עם מה שסטיב האריס, הבסיסט וכותב השירים העיקרי של הלהקה, רצה באמת לכתוב. כאן, דווקא, הוא מתמודד לא רע עם הדרישות הווקאליות של השיר הזה.
לשמוע לקנות
12 Matthew Ryan Matthew Ryan – Certainly Never
וזה השיר שסוגר את אלבום הבכורה של מת'יו ראיין, שיר שנתפס, נדמה, ברגע שנכנס לראש של ריאן, והוקלט בו במקום. אפשר לשמוע את היד של ריאן על כפתור ההקלטה של המכשיר בסוף השיר, אפשר לשמוע את רחשי הרקע לאורך השיר, והפסנתר והגיטרות שמתרוצצות בשיר הזה נשמעות מהוססות מעט, אבל כל הכלים יודעים בדיוק מה הם עושים.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, לשבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – לסיגור רוס יש סרט תיעודי חדש.  זה כל מה שצריך להגיד, בעצם.

Versus the Spin – July Edition

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1 The Chap The Chap – Now Woel
The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
לשמוע לקנות
2 Jim White Jim White – Corvair
ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
לשמוע לקנות
3 Radiohead Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
לשמוע לקנות
4 Rachel's Rachel's – With More Air than Words
קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
לשמוע לקנות
5 Afghan Whigs Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
לשמוע לקנות
6 Marillion Marillion – Jigsaw
זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
לשמוע לקנות
7 Pink Floyd Pink Floyd – The Final Cut
זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
לשמוע לקנות
8 The Divine Comedy The Divine Comedy – The Certainty of Chance
אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
לשמוע לקנות
9 David Bowie David Bowie – Ashes to Ashes
השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
לשמוע לקנות
10 Suzanne Vega Suzanne Vega – Rosemary
השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
לשמוע לקנות
11 Secret Mommy Secret Mommy – Dance Studio (edit)
אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
לשמוע לקנות
12 Mark Eitzel Mark Eitzel – Everything is Beautiful
יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.

Undertow Orchestra

 1. לפני הכל
השבוע האחרון שעבר בעיקר בהעברת דירה ובכל מיני עניינים אחרים שמנעו ממני להגיע לכתוב את הבלוג גם השכיח ממני את העובדה שביום ראשון נחגג יום הבלוג הבינלאומי (או משהו מהסוג הזה). סקירת הבלוגים השנתית (מעכשיו היא הופכת להיות שנתית, בכל אופן), תקרה כאן, אמנם לא בתאריך של יום החג, שכבר עבר, כדרכם של ימים.  אני קיבלתי הפתעה נעימה כשהסתכלתי ברשימת עשרת הבלוגים של גיאחה ב"עונג שבת" (א. תודה!  ב. תגיות לפוסטים הם דבר שאני עובד עליו, לאט לאט, מאד לאט לאט, בזמן האחרון – מתישהו בחודשים הקרובים, בתקווה, לכל הפוסטים בפרויקט ההאזנה לדיוויד בואי, ולא רק לכמה מהם, יהיו תגיות).

עוד בשורה משמחת שקיבלתי בשבוע האחרון הגיעה במייל מהבלוג "מונוקרייב".  הם הפכו, בזמן שישנתי, לחברת הפקות שעובדת לפי המודל שהייתי רוצה לראות חברות אחרות, במיוחד בתחום המוזיקה, עובדות לפיו – אהבה למוזיקה, וזה הכל.  הכסף, שלא מסובב את העולם שלהם, יגרום להם להביא אמנים לועזיים לארץ שהם לא בהכרח כוס התה של כולם ושקשה להאמין שימלאו אולמות ענקיים (או פארקי ירקון, או איצטדיוני רעננה) – הראשון שבהם, מסתבר, הוא חוזה גונזלס, שיופיע ב-11 באוקטובר ב"בארבי".  ומונוקרייב עושים עוד כמה דברים לא שגרתיים בקרב מפיקים:  הם מזמינים אתכם, חובבי המוזיקה שבסופו של דבר יגיע לראות את ההופעות, לבקש לראות אמנים מסוימים כאן (בשיתוף עם "בוא, יא מניאק", אתר שהוא רעיון מצוין אבל עד עכשיו לא מספיק יעיל מפני שמפיקים לא באמת הסתכלו בו), והם מבטיחים לא לפרסם את ההופעה לפני שהיא סגורה, לא לפרסם את ההופעה בלי מחיר מוגדר ולפרסם את כל המבצעים וההנחות מבעוד מועד.  ככה מקימים מדינה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   באדי הרמן, המתופף שאחראי (בין השאר) על מכת התוף המהדהדת הזאת ב"The Boxer" שמסייעת, אולי יותר מכל דבר אחר, להפוך אותו לאחד משירי סיימון וגרפונקל האהובים עליי, הלך לעולמו השבוע בגיל 79.

2.   כמה מילים על הסחף

Undertow Orchestraאת השיר שעליו כתבתי בפעם האחרונה שהייתי כאן (לא בשביל לפרסם התנצלויות, בכל אופן), שמעתי בפעם הראשונה בתוך אוסף שעטף אותו. אוסף שנקרא "Undertow Orchestra" שסיקרן אותי מספיק בשביל לחפש למה קוראים לו בשם הזה, ומה המשותף לארבעת האמנים שמאכלסים אותו.  "Undetrow", הסתבר לי, היא חברת התקליטים של דיוויד אנדרוז, שהרעיון המעניין שלו הוביל לסיבוב הופעות של ארבעה מהיוצרים-זמרים הכי פחות מוכרים ומוערכים ביקום – דיוויד בזאן, הסולן של "Pedro the Lion" ושל "Headphones", וויק צ'סנאט, וויל ג'ונסון, שהוא הסולן של "Centro-Matic" ושל "South San Gabriel", בין השאר, ומארק אייצל, שהוא יוצר בזכות עצמו וגם הסולן של "American Music Club".   בניגוד לסיבובי הופעות דומים, סיבוב ההופעות הזה, שהתרחש ב-2006, לא היה מורכב מסט של הופעות קצרות ועוקבות של האמנים, אלא נבנה כהופעה של להקה אחת – מורכבת מארבעת היוצרים האלה, כשכל אחד מהם מהווה את הסולן בנקודת זמן מסוימת והאחרים מלווים אותו בכלים הדרושים – לפעמים בכלים שהם לא ממש יודעים לנגן עליהם.

האוסף, בעל השם הצנוע "Undertow Orchestra Sampler", מסתמך על כל החומר המוקלט שכבר קיים בעולם לפני תחילת סיבוב ההופעות הזה, ולכן שם, על גבי הדיסק, ארבעת היוצרים-זמרים לא מעורבים במוזיקה אחד של השני אלא מחולקים לארבעה בלוקים – כל אחד מוקדש לא רק למוזיקה שלהם כיוצרים עצמאיים אלא גם למוזיקה שלהם כחברים בלהקות כאלה ואחרות.  האלבום נפתח בשני שירים מכל אחד מההרכבים של דיוויד בזאן – Pedro the Lion, שהוא אחד מההרכבים שאני נוטה לשים בחוסר נוחות באותו הדלי שנמצאות בו להקות כמו Death Cab for Cutie או Dashboard Confessional – חלוצות אימו שבאיזשהו שלב קצת גדלו מעבר להגדרת הז'אנר הצרה הזאת.   ולעומתו Headphones, שהוא הרכב מצומצם יותר שמתמקד בכלים אלקטרוניים – קלידים בעיקר, אבל בתופים אמיתיים.  "Shit Talker", האחרון שבהם באוסף הזה, נשמע כאילו דיוויד בזאן פרץ לחדר השינה של בן פולדס באחד הלילות וגנב משם את מה שהיה מונח על מדף התווים של הפסנתר.

את וויק צ'סנאט, שכבר כתבתי עליו בשבוע שעבר, מייצגים כאן גם ארבעה שירים – שניים מהאלבום האחרון לאותה תקופה ושניים מוקדמים יותר.  מלבד "What Do You Mean", דואט ארצי-מלאכי שבו וויק צ'סנאט מנסה לכפר על עוולות העבר שלו בהסתתרות מאחורי כל מיני מטאפורות, שאר השירים הם על טהרת הגיטרה האקוסטית – "Forthright", שבו הקול של צ'סנאט מטפס מעלה-מעלה במהלך הפזמון, מנסה להיות קרן אור שבוקעת מעבר לחשיכה שמקיפה אותו – "את יכולה להיות ישירה איתי," הוא מנסה לשכנע את מי שאיתו וגם את עצמו.  בשיר האחרון בתרומה שלו, "I'm Through," האירוניה הופכת את החדר החשוך שהוא שר מתוכו לשדה ירוק ורחב ידיים – "סיימתי עם זה," הוא שר וקולו-עצמו מלווה אותו, "סיימתי לסחוב אותך על הכתפיים שלי."

את מארק אייצל מייצגים כאן שני פנים – הפרטי והציבורי.  הפרטי הוא מארק אייצל, היוצר-זמר, נגן הגיטרה האקוסטית, שהוציא חמישה אלבומי סולו, אלבום אחד של גרסאות כיסוי לשירים של אחרים ועוד אלבום אחד של גרסאות כיסוי – עם להקה יוונית מסורתית – של שירים של הלהקה שלו, "American Music Club".  הציבורי הוא הלהקה שממנה הגיעה ושאיתה היו לו יחסי אהבה-שנאה במשך תקופה מאד ארוכה, מערכת יחסים מזוכיסטית משהו בהתחשב בעובדה שהוא חזר והקליט איתם אלבום חדש אחד שלם – "Love Songs for Patriots," מתוכו לקוחים שני השירים שכאן, ועוד אלבום אחד שבדרך.  ההבדל בין שני זוגות השירים הוא ברור ועצום – מארק אייצל, לבדו, עם הגיטרה שלו, עם הקול העמוק והשקט שממלא את כל החדר בכל מקרה, מספר לנו על עכבר המחמד שלו, סיינט מייקל, שבוהה בו בעגמומיות למרות שהוא מנגן לו שירים של מריה קארי, ויש פרפרים וקשת בענן באוויר.  בשיר האחר, "Sleeping Beauty", הוא מתאר, בדרך המיוחדת והמלנכולית שלו, סצינה של עזיבה – "כשנסעתי על גבי העלים היבשים, החוצה מהעיר הדרומית שלך, ראיתי אותך במראה האחורית, מנופפת, מנופפת לשלום", והכלים האחרים שבשיר הזה – הקלידים, התופים, מקיפים אותו אבל לא נוגעים, מודעים לצורך שלו להיות לבד גם כשהוא מוקף בהם. שני השירים של ההרכב שלו, American Music Club, הם שונים לחלוטין – מארק אייצל על סטרואידים, אם נרצה להשתמש בצירוף המילים הנדוש הזה.  "Patriots Hearts", למשל, מציג סצינה עגומה ואפילה מהרחובות המוארים יותר, אבל המוארים פחות, של ארה"ב – חשפן לא יפה במיוחד במועדון לא יוקרתי במיוחד מנסה לשדל אמריקני זקן – אולי פוליטיקאי, אולי רם דרג – לחזור איתו הביתה, וכל בית בשיר הזה, חזק יותר, פועם יותר כמו הדם בלבבות הפטריוטיים, נשמע כמו מנה קשה יותר וגדושה יותר של תוכחה – "תזכיר לי מה אנחנו חוגגים כאן," מארק אייצל מטיח באיש הזקן, "את העובדה שהלב שלך התייבש, או שהוא הפסיק לעבוד לחלוטין?"

וויל ג'ונסון סוגר את אלבום האוסף עם רק שלושה שירים לשמו.  למה שלושה בסך הכל?  אולי מפני שהוא צעיר יותר וחסר נסיון יותר מהשאר.  אולי, מצד שני, מפני שהוא יכול לומר בשלושה שירים את מה שכל אחד מהם יכול להגיד בארבעה."Just To Know What You've Been Dreaming", בקול השביר והמילים המחוספסות של ג'ונסון, הוא שיר שמנסה להתקרב כמה שאפשר להיות שיר של הביטלס, מצד אחד, ושל ה-Band, מצד שני, בלי להיות כאלה באמת.  שלושת הצלילים הראשונים של השירה בציבור של "Hey Jude",  שמתארחים בשיר הזה, וסולו הגיטרה העוקב, צעד אחרי צעד, אחרי המלודיה של השיר, שמזכיר סולואים מאוחרים של ג'ורג' הריסון, והפזמון שגורם לך להבין מאיפה הקול הזה נשמע מוכר – וויל ג'ונסון הוא כמו ליבון הלם צעיר.  אחר כך מגיע "Closing Down My House" ומלמד אותנו תוגה דרומית אמיתית מהי, ושיר של "South San Gabriel", הרכב נוסף של ג'ונסון, סוחף אותנו לעבר סוף האוסף המוצלח הזה.

ככה זה.  כשרוב המוזיקה משתכשכת במים ונסחפת עם הזרם המרכזי, שווה לראות דווקא את הסחף שהזרם הזה השאיר מאחור.  לפעמים הדברים הנוצצים שם הם באמת זהב.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כנראה שיש דברים יותר גרועים מלהיות הילד המעצבן שרואה רוחות.

מארק אייצל; דיוויד בואי, פעם רביעית

1. שמיים מערביים, זמנית במזרח

הסיפור הוא בדרך כלל דומה (ואפילו מתחבר ל-Grant Lee Buffalo, שדיברתי עליהם כאן לא מזמן) – להקה אמריקנית, מצליחה בקנה מידה כזה או אחר, שהסולן שלה הוא כותב השירים העיקרי שלה, ושאין לה יותר מדי ערך מוסף מעבר לזה.  הלהקה מתפרקת, הסולן נשאר וממשיך להוציא אלבומים – כי זה בעצם אותו דבר.  המוזיקה היא די דומה, ברוב המקרים אפילו נוטה להפוך יותר אינטימית, גיטרתית ופסנתרית, המילים הן עדיין אותן מילים מבריקות – לא רע, נכון?

אז מסתבר שלפעמים אלבומי סולו הם געגועים ללהקות שהסולנים צמחו מהם.  אבל מה יותר קל, לסולן של להקה, מלחזור לשירים של אותה להקה בהופעות, או אפילו להקים אותה מחדש?  עושה רושם שזה קל, וזה מספיק בשביל להפיג את הגעגועים.  אבל יש זמרים שבשבילם זה לא מספיק, כנראה.

אחד מהזמרים האלה הוא מארק אייצל.   סולן לשעבר של American Music Clubֿ, שהקרעים בתוכה בין הכשרון של הסולן כותב המילים לבין שאר חברי הלהקה היו קיימים עוד הרבה לפני שהלהקה התפרקה רשמית (ומאז הספיקה להתאחד, דרך אגב).  ב-2001 החליט מארק אייצל לקחת את עצמו ולחצות את האוקיינוס ליוון, ולהקליט שם אלבום עם נגנים מקומיים, על כלים מקומיים (כמעט), של שירים ישנים של הלהקה שלו.

לאלבום קוראים "The Ugly American", והוא מכיל עשרה ביקורים למחוזות העבר ושיר אחד חדש, שכתב מפיק הלהקה, ולא מארק אייצל בעצמו ("Love's Humming", השיר שסוגר את האלבום, והוא אפילו אחד מהמוצלחים שם). שם האלבום הוא משחק מילים מתוחכם שמכיל הרבה מאד התייחסויות בתוך שלוש המילים האלה – גם לעובדה שסולמות רבע-טוניים מזרחיים נשמעים "מכוערים" לאוזניים מערביות, גם ל-American Music Club, גם הומור עצמי של מארק אייצל, שהשמות של כמה מהאלבומים הקודמים שלו – The Invisible Man, Mean Mark Eitzel Gets Fat – מרמזים על הדימוי העצמי הלא גבוה במיוחד שלו.  רק ברובד המקורי שלו, בלי משחקי המילים, השם יכול להגיד אחד משני דברים – ביטוי אמריקני להתנהגות המכוערת של תיירים אמריקניים בארצות אחרות, או שמו של סרט משנות ה-70 בעל אמירות פוליטיות לא חיוביות על הנשיא (האלבום הוקלט ב-2003, השנה שבה ארה"ב נכנסה בטעות לעיראק).

על השירים עצמם והיחס שלהם לגרסאות המקור (שנמצאות באלבומים של American Music Club ובאלבומי הסולו שלו) אני לא יכול להגיד הרבה, פרט לעובדה שהשילוב של כלים יווניים, שעצם העובדה שהם מנגנים בסולם רבע טוני והמנעד שלהם גורם להם להישמע בוכים ועצובים הרבה יותר מכלים מערביים, והקול של מארק אייצל כשהוא בא לידי ביטוי באלבום הזה בהדרכת המפיק היווני מנוליס פמלוס גורמים לשירים (שעושה רושם שנבחרו על פי מכנה משותף מסוים כי הם מציגים שיאים וגאיות שונים ברכבת הרים של פרידה ונטישה) להישמע הרבה יותר חסרי אונים, מבטים מהירים לפיות של תהומות שמארק אייצל כותב עליהן לעתים קרובות.

אחד השירים היפים פה (שׁאם תתנהגו יפה תוכלו לשמוע באחת מההופעות הבאות שלי, כשיהיו) נקרא "Anything", והוא מדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, או כאלו שהם על סף זוגיות.  הפזמון, "You're not alone / You should know that by now / I'd give anything to be where you are / Right now", נשמע על פניו כמו איזו קלישאה זוגית הוליוודית, אבל בקולו של אייצל, עם העיבוד המיוחד שהשיר הזה מקבל, אפשר לשמוע את חוסר האונים בחוסר היכולת לומר את המילים האלה באמת, בכנות, במלוא העוצמה שלה.  גם השירים האופטימיים, כמו "Take Courage", נצבעים בדרך קצת אחרת בעזרת העיבוד וקולו של אייצל – אפשר לשמוע בנסיון העידוד שבפזמון של השיר הזה את העייפות, את חוסר האמון המצטבר אחרי שנים שהמילים האלו לא עזרו.

"Love's Humming" הוא השיר הכי אופטימי באלבום – באופן לא מפתיע, כי לא מארק אייצל כתב אותו – והוא חותם את האלבום בהשלמה מלאה של העולם המוזיקלי של אייצל עם העולם המוזיקלי שמקיף אותו – המוזיקה היוונית.  על אף שהשיר הוא בעל העיבוד הכי מערבי מכל האחד עשר, יש במילים של השיר הרבה מאד מוטיבים יווניים.  האהבה המהמהמת חותמת את האלבום הזה, שיכול להגיע לעומקים של ייאוש, בצלילים חיוביים, וגם הים הגדול שמעטר את העטיפה מרמז על השורה התחתונה של האלבום הזה – בסופו של דבר, באיזשהו מרחק בלתי נתפס, התקווה נמצאת.

כאן אפשר למצוא אלבום שלם של American Music Club להורדה (חוקית; בחינם). אף לא אחד מהשירים שם נמצא ב-"The Ugly American", אבל זה שווה את הבדיקה – בכל זאת, אותו כותב שירים ואותו זמר.

וכאן אפשר לראות את מארק אייצל מבצע בהופעה את "Jenny", שגרסא שלו דווקא כן מופיעה באלבום.

2. דיוויד בואי ברביעית

ככה זה.  לפעמים עוברים שבועות בין האזנה להאזנה, לפעמים הם באים שבוע אחרי שבוע.  הפעם – יצירת המופת, עם ה', The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars:

 1   האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא העמיד את כל הדברים הקודמים של דיוויד בואי באור חדש, והפך אותו לכוכב על, שלהגדרת מבקרים מוזיקליים מסוימים באותה תקופה, היה יכול למכור מאות אלפי עותקים מהקלטות של התעטשויות שלו. שניים משלושת האלבומים הקודמים יצאו בעטיפות חדשות כדי להזכיר לקונים את הקשר לאלבום המצליח החדש, ואפילו "The Laughing Gnome", שיר בדיחה מהאלבום שלפני Space Oddity, מכר רבע מיליון עותקים.

2   את השם לדמות החייזר שהופך לכוכב רוק שאל בואי מאמן נוסף שהיה חתום באותה חברת תקליטים, שנקרא Legendary Stardust Cowboy. שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, דיוויד בואי ביצע גרסת כיסוי ל-"I Took a Trip on a Gemini Spacecraft" שלו.

3   ביולי 2003, במלאת 30 שנים לאלבום, נערך אירוע שבו שידרו ארבעה שירים מהאלבום בעזרת קרן לייזר אל החלל החיצון. החייזרים האמיתיים נהנים עכשיו מ-"Five Years", "Starman","Rock'n'Roll Suicide", ושיר הנושא.

4   גם באלבום הזה, כמו בקודם, דיוויד בואי עושה מחווה לאמנים שהשפיעו עליו.  בין השאר, הוא פותח את "Star" כמו "Pinball Wizard" של המי, ומזכיר שם של שיר של ה-Small Faces ב-"Suffragette City"

5  האלבום הזה הוא בעצם לא אלבום קונספט. יש סיפור מאחורי האלבום, והשיר הראשון מכניס אותנו למעין עלילה, כשהשיר האחרון מסיים אותה בהתאבדות, אבל רוב השירים האחרים לא נכתבו בהקשר אחד של השני. חלק מהשירים נכתבו בשביל האלבום הקודם, Hunky Dory, וברובם אין ממש מילים שמקדמות את העלילה בצורה משמעותית לאיזשהו מקום

6   להקת הפאנק Crass קראה לעצמה על שם שורה מתוך שיר הנושא של האלבום הזה: "The kids was just crass"

7   כשדיברתי על האלבום הקודם, דיברתי על מערכת יחסי האהבה-שנאה של דיוויד בואי עם ג'ון לנון.  שימו לב איך גם האלבום הזה מתחבר לג'ון לנון:  ההשראה לשם האלבום, שהביאה גם להשראה לסיפור שמאחורי האלבום, באה משיר של להקה שהיה בה מיק רונסון לפני שהתחיל לנגן עם דיוויד בואי. הוא נקרא "The Rise and Fall of Bernie Gripplestone".את השם לשיר הזה שאב מתופף הלהקה (שגם היה מתופף של דיוויד בואי לתקופה מסוימת) מסרט שראה, "How I Won the War", שבו שיחק ג'ון לנון דמות בשם ברנרד גריפוויד.  זהו.

8   המוזיקה והמראה של דיוויד בואי, ובמיוחד באלבום הזה, היוו השראה לסדרת המדע הבדיוני של הבי בי סי The Tomorrow People (ששודרה גם בישראל)

9      בתאילנד היה פעם מלון שנקרא "זיגי סטארדסט".  הוא נסגר, לפי הדיווחים.

10   מאחר וזה אחד מהאלבומים שנמצאים בכל רשימות ה"אלבומים הכי טובים בהסטוריה" הקיימות, די ברור מאליו שלחלק גדול מהשירים כאן יהיו הרבה מאד גרסאות כיסוי – וזה באמת המצב.  בין הגרסאות היותר מפורסמות, "Ziggy Stardust" עצמו בוצע על ידי Bauhaus. בין הגרסאות הלא יותר מפורסמות,  "Moonage Daydream" בביצוע של איפה הילד?.  לפני שנתיים, להקה ישראלית שהוקמה במיוחד בשביל האירוע, עם גיל נתנזון בתפקיד החייזר הכתום ושוקי מולק בתפקיד טרבור בולדר, ביצעה את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף בהופעה מיוחדת ב"בארבי".

זהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם יום כתום אחד לפחות (בהשראת החייזר).