The gospel according to whom

באחד מהימים של אחד מהשבועות הקודמים עשיתי את דרכי בחזרה הביתה כשהאוזניים שלי חמושות בחלק השני שסוף סוף יצא של הפרויקט השאפתני של פיטר גבריאל, "Scratch My Back/I'll Scratch Yours" (שאם הזמן והגורל ירצו, אני עוד אכתוב עליו בהרחבה פה), ואחד מהשירים שגבריאל בחר לכסות שם היה שיר שנקרא "The Power of the Heart".  שיר יפהפה, שיוצא מלב אחד ומכוון ללב אחר ובדרך עובר עוד המון לבבות, ושפיטר גבריאל רק הוסיף לו בעזרת תזמורת הדם החדש שלו ובעזרת הדרך שלו, שיכולה להפוך כל שיר מקוטע ומהוסס למשהו מהוקצע שנשמע כאילו נכתב במיוחד בשבילו, וככל שהצעדים המשיכו והשיר המשיך הרגשה של עצב נוראי נפלה עליי.

לא כל כך הבנתי מאיפה ההרגשה הזו הגיעה – השיר היה עצוב ונוגה ונוגע במקומות חשופים, אבל לא במידה שתשפיע עליי עד כדי כך, ואז המחשבה התחילה לחלחל – מי שכתב את השיר הזה מת עכשיו.  אני אחזור הביתה ואפתח איזשהו אתר חדשות ויהיה כתוב שם שמי שכתב את השיר הזה, האמן המקורי שפיטר גבריאל מכסה, מת.  מאחר ולחלק מהשירים באלבום לא היתה לי, מעבר לרשימת האמנים שפיטר גבריאל בחר לבצע את השירים שלהם, ורשימת שמות השירים, דרך לחבר שיר למחבר, הייתי משוכנע שזה רנדי ניומן.  ניומן, שב שיער ולמוד שנים, היה נשמע כמו קנדידט הגיוני.   משום מה חששתי שזה מה שאני הולך למצוא, והשיר הזה קיבל נופך סופי יותר, ודרמטי יותר, ועצוב יותר.

כשחזרתי הביתה ופתחתי את אתרי החדשות הנבחרים, גיליתי שהחדשות המשעממות והלוחמניות נשארו בעינן, ושגם רנדי ניומן, וגם לו ריד, שהסתבר לי שהוא זה שכתב את השיר וביצע אותו במקור (בהופעות, אבל מעולם לא הקליט אותו), שניהם מרגישים טוב, ושלמעשה לו ריד הוא אפילו מבוגר יותר, מעט, מרנדי ניומן, ורווח לי.

והיום. היום הייתי מעדיף לטעות.  הייתי מעדיף שזו תישאר הרגשת מועקה אידיוטית ולא מוסברת שמעורר שיר שהמילים שלו עצובות וחודרות ושפיטר גבריאל הפך אותו בכשרון המלנכולי הנדיר שלו למשהו יותר מזה.  רק כדי שלו ריד יוכל להקליט עוד אלבום אחד, כזה שמכיל את השיר הזה בביצוע ובעיבוד שראויים לו, ולהיפרד מאיתנו כראוי.

הייתי אומר נוח בשלום על משכבך, לו, אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה.  אז תעשה להם את המוות שם למעלה.

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של פני ברסימנטוב (קסטה) לשאלה שלי:

אין לתאר כמה קל עבורי לענות על השאלה איזה אלבום שינה את הדרך בה אני מקשיבה למוזיקה. זה לא אחד, זה תשעה. כולם ציוני דרך שהגדירו האזנה "לפני" ו"אחרי". המוקדם ביניהם יצא ב-1973 והמאוחר שבהם מ-1992. לכל אחד מהאלבומים האלה נחשפתי אי שם בין גיל 9 ל-19 יחד עם מאות אלבומים אחרים. אבל אלה התשעה שכרונולוגית העניקו לי בפעם הראשונה תובנות שפתחו לי עוד ערוץ בראש או בלב לדרך בה למדתי לקלוט לתוכי מוזיקה.

קשה לשכנע מישהו להאזין לאלבום חדש מתחילתו עד סופו, ועוד לצפות שימצא בו מה את הגילויים שהיו לך לגביו. על אחת כמה וכמה אם הממליץ מודיע (והנה אני מודיעה) שאלה לאו דווקא האלבומים הכי טובים בספריה שלי, והם לאו דווקא האלבומים הכי טובים של אותו זמר/ת. רק אוכל לומר שהסיבות שהם היו נקודות מפנה נעות בין סובייקטיביות שאפילו אני לא יכולה להסביר, לבין אקסיומות מוכרות בהיסטוריה של הרוק. קחו ממני את תשעת האלבומים האלה ואני כמעט Tabula rasa שצריכה להבין מחדש מה לומדים ממוזיקה, מה הציפיות שלי ממוזיקה ומה הכי רחוק שהיא יכולה להשפיע עליי. הכי רחוק.

(לחצו על התמונה להגדלה)

הנה שלושה שירים מהאלבומים שבתמונה: "Cloudbusting" מתוך "The Hounds of Love" של קייט בוש, "Japanese to English" של Red House Painters מתוך "Down Colorful Hill", ומתוך "No Rest for the Wicked" של New Model Army, השיר "No Rest".

לא את כל האלבומים האלה אפשר להשיג כבר, אבל את אלו מתוכם שעדיין מוצאים את דרכם למדפי חנויות אתם יכולים למצוא כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן.

פני ברסימנטוב, היא קסטה, כותבת את אחד מהבלוגים הכי מרתקים באינטרנט הישראלי, לדעתי, בלוג שמדבר לא רק על מוזיקה, זאת אומרת על הצלילים ועל האנשים שמפיקים אותם, אלא גם את מה שמאפשר את הצלילים האלה – אם זה הפלאקס המגנטי על רצועות פלסטיק ארוכות שמרכיבות את אמצעי ההקלטה ששמו שותף לבלוג שלה, אם זו התרבות הדיגיטלית עצמה – האינטרנט וכל מה שמסביב לו – שנבנים מסביב למוזיקה, או אם אלו הנושאים האתיים שעולים כתוצאה מהשינויים שמתחוללים בעולם המוזיקלי והדיגיטלי שלנו.  בנוסף לבלוג, היא גם מידענית, שזה מקצוע מגניב מכדי שאוכל לסכם אותו בכמה מילים, וגם מרצה וכותבת על מוזיקה ותרבות דיגיטלית בכל מיני מקומות אחרים.

תקציר הפרקים הקודמים:

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ארת'ה קיט, שהיתה גם זמרת ("Santa Baby" הוא השיר הכי מפורסם שלה, אבל היא גם ביצעה גרסה ל-"Smoke Gets In Your Eyes" שהיא מפורסמת למדי), וגם התפרסמה כאחת הגלגולים של אשת החתול בסדרת הטלוויזיה "באטמן", נפטרה בגיל 81 מסרטן.  גם הרולד פינטר, שנפטר בגיל 79, גם הוא מסרטן.  לא מת מוזיקלי במיוחד, פרט לעובדה שעכשיו כל האנשים שמוזכרים בפזמון של "Faster" של Manic Street Preachers הם מתים.

בועז כהן משלב השבוע, במשכן הבלוג החדש שלו, שלושה דברים שאני אוהב:  את הכתיבה שלו, רשימות וגרסאות כיסוי.

סוף השנה הגיע (משהו שהוא בלתי נמנע, עם הזמן שזז קדימה וכל זה), ואני מתכוון להמשיך במסורת שלי לא לסכם את השנה המוזיקלית בשום צורה.  אבל יש מספיק מקומות באינטרנט שבהם אתם יכולים לקרוא, לשמוע או לראות סיכומים של סוף השנה – בעונג שבת, למשל, נתבקשו הקוראים לבחור חמישה אלבומים כאלבומי השנה שלהם, והאלבומים ייספרו וישוקללו והרשימה תוצג, לפי סדר, בסוף השנה האזרחית הזאת (שזה יום רביעי הקרוב), אבל גיאחה נותן גם כבוד לאלבומים שבינתיים, נספר רק קול אחד לטובתם;  ב-Uncut, המגזין, הקדישו חוברת שלמה, קטנה ונפרדת, לסיכום אלבומי השנה שלהם בגליון של החודש – ובמקביל, באתר, הם מאפשרים לכם לדרג את האלבומים שהם בחרו ולראות אם הטעם שלכם ושלהם הוא דומה; וב-Omemo Radio תוקפים בשלוש חזיתות במקביל לקראת סוף השנה – מחר, יום ראשון ה-28 לחודש, בשעה 20:00, הם יתחילו בספירה לאחור של 50 השירים הטובים ביותר של השנה האחרונה, בעיקר מאיזור בריטניה, כפי שנבחרו על ידי מאזיני הרדיו – בשידור סימולטני ברדיו האינטרנטי ובערוץ הטלוויזיה האינטרנטי ובשילוב של צ'אט חי באתר.

2.  בברלין, ליד החומה, היית בדיוק מטר שבעים ושלושה
העולם המוזיקלי הוא גדול.  גדול מספיק בשביל שזה יהיה בלתי אפשרי לשמוע את כל המוזיקה החדשה, את כל הסוגים השונים, האמנים השונים, הווריאציות השונות על אותם שלושה אקורדים, שהעולם הזה יכול להציע.  ומצד שני, הוא גם קטן.  קטן מספיק בשביל שאלבומים מסוימים, של אמנים מסוימים, ימצאו את עצמם בצמתי דרכים כאלו שכל חובב מוזיקה יגיע אליהם בסופו של דבר.

למשל, "ברלין" של לו ריד.  אני הגעתי אליו בשתי דרכים שונות ואפילו לא ידעתי עליהן עד הרבה אחר כך.  הפעם הראשונה היתה דרך כתבה ב-NME, כתבה שהתפרשה על פני כמות נכבדת של עמודים וספרה, ממספר שלושים ועד מספר אחד, את האלבומים הכי מדכאים שיצאו עד אותה שנה.  "ברלין", כמובן, היה אחד מהם.  אלבום המופת של לו ריד, לטענתו ולטענת כמעט כל מי ששמע אותו מאז, הוא אלבום קונספט שמספר את סיפורם של זוג מכור לסמים, עבריין וזונה, ההידרדרות הבלתי נמנעת שלהם עד הסוף.   אלבום שנגמר בשיר שנקרא "Sad Song", שהוא אולי, בסופו של דבר, אחד מהשירים הכי אופטימיים באלבום, לפחות מבחינה מוזיקלית, לא יכול שלא להיות אחד מ-30 האלבומים הכי מדכאים שאי פעם יצאו.   הפעם השניה היתה דרך שיר של דיימון ונעמי.  דיימון ונעמי, שני פליטים מהלהקה Galaxie 500 שהתפרקה רגע לפני סיבוב הופעות מבטיח ביפן ורגע אחרי סיבוב הופעות מוצלח בארה"ב, כשדין וויירהם, הסולן וכותב השירים, החליט שהוא לא יכול יותר עם ההצלחה הזאת (אבל לא תלה את עצמו, למזלנו), המשיכו לבדם, בהתחלה מסתתרים מאחורי שמות להקות שונים ואחר כך מקליטים בשמותיהם שלהם, בשנים האחרונות בשיתוף פעולה עם הלהקה היפנית Ghost.  אחד מהשירים באלבום הראשון שהוציאו ביחד עם הלהקה, שנקרא בפשטות "Damon and Naomi with Ghost", הוא שיר שמתאים במיוחד לתקופה האחרונה – הוא נקרא "Judah and the Maccabbees".  הוא לא מדבר בהכרח על קבוצת המורדים היהודיים שבזכותם אנחנו מדליקים נרות בימים האחרונים, אבל הוא מכיל בתוכו את אחד מחצאי הפזמונים חסרי המילים הכי יפים שאני מכיר.  שנים אחרי שהכרתי את השיר הזה בפעם הראשונה, גיליתי שחצי הפזמון חסר המילים הזה מושאל משיר אחר, "Lady Day" של לו ריד.

"ברלין" יצא ב-1973, האלבום השלישי של לו ריד אחרי אלבום אחד שהכיל גרסאות שונות לשירים ישנים של "Velvet Underground" ואלבום אחד שהופק על ידי דיוויד בואי וביסס את לו ריד ככוכב פופ שיודע לכתוב שירים צבעוניים על אנטי-גיבורים ניו יורקיים שחיים בשולי העולם שאנחנו מכירים.  אבל לשוליים האלה, מסתבר, יש שוליים משלהם וריד היה צריך להרחיק עד לברלין כדי למצוא אותם.  לו ריד, כמובן, לא היה בברלין כשכתב את האלבום ולא היה שם כשהקליט אותו.  מאד בדומה לטרילוגיה הברלינאית של בואי, שרק אלבום אחד מתוכה הוקלט באמת בברלין, זו האווירה שנותנת את השם והאופי לאלבום – המתכתיות, הקרירות והאפלוליות של העיר המחולקת הזאת, מצולקת מהמלחמה הגדולה שיזמה גם שלושים שנה אחר כך, ושל האנשים שגרים בה.  מתוך כל האנשים האלה, חלקם חיים חיים רגילים לחלוטין בצדדים המוארים יותר של העיר וחלקם זוחלים, מסוממים, בסמטאות המוארות פחות של העיר, ריד בוחר שניים – ג'ים וקרוליין.  שניהם מכורים לסמים, נשואים והורים לילדים, וריד מספר את הסיפור שלהם מתחילתו ועד סופו – מההיכרות ועד המוות הבלתי נמנע – בלאקוניות שרק הופכת את האלבום הזה ליותר מזעזע, ואת המילים שמאכלסות אותו ליותר קשות.   השיר שפותח את האלבום ונושא את שם האלבום הוא שחזור של שיר ישן יותר של ריד.  הפעם, כמה מילים פחות ובליווי פסנתר קברטי, השיר מצטרף ל-"Time" של בואי בנסיון להחיות את האווירה של ברכט ושל ווייל, שני אנשים שידעו להפוך את הצדדים האפלים יותר של ברלין ליותר ממחזמר אחד גם הם, בזמנם.

ריד נעזר במפיק בוב אזרין כדי לבנות את עצמו, ואת המוזיקה שלו, מחדש.  בעיקר מפני שהרגיש שזאת ההזדמנות שלו להוכיח מי הוא באמת, כמוזיקאי – הוכחה שעלתה לו, בסופו של דבר, בהצלחה שלו, מאחר והאלבום נכשל מבחינה מסחרית, זכה לביקורות נוקבות ומזלזלות (Rolling Stone, שהכניס את האלבום הזה לרשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה שלו, קבע שהאלבום הזה הרס כל סיכוי שהיה ללו ריד להצלחה מוזיקלית, ושקרוב לוודאי שהוא ייעלם מהשטח אחרי האלבום הזה), והשכיח את הלהיט האחד והמקרי של ריד מהאלבום הקודם שלו.   על פני הגרעין המוזיקלי הקבוע של ריד – גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, בס, תופים, והשירה הלאקונית הזו שהיא סימן ההיכר שלו – אזרין הוסיף תזמורת של כלי מיתר, כלי נשיפה, מקהלה, ילדים בוכים (הילדים הם של בוב אזרין.  האגדה האורבנית מספרת שהם בוכים מפני שאזרין סיפר להם שאמא שלהם מתה בתאונת דרכים.  כשהאלבום יצא, אזרין לא הפריך את השמועה הזאת כדי להגדיל את המעמד הדכאוני והמורבידי של האלבום הזה.  מאוחר יותר, כשהאלבום ביסס את עצמו כאלבום המופת של ריד, הוא הודה שהסיפורים לא נכונים).

האלבום לא באמת נפתח בשיר הראשון, שיר הנושא – הד מוזר, דיסוננטי, של שיר מהעבר שהוא כמו שער לספר שלו ריד הולך להקריא לנו.  האלבום נפתח בשלושת האקורדים שמתחילים את השיר הבא, "Lady Day", ומכריזים על הטון שבו הסיפור יסופר.  לו ריד פורש בפנינו את העלילה במילים מעטות, קריפטיות, חצי מדבר וחצי שר – "היא היתה צריכה להפוך להיות משוגעת/זה מה שהיה חייב לקרות" – הוא שר, נותן צידוק בשתים עשרה מילים לכל מה שהולך להתרחש בחצי השעה הקרובה. ומצד שני, האלבום לא נסגר באמת בשיר האחרון.  "The Bed", השיר שמקדים אותו ומתאר את הרגעים האחרונים של הסיפור – ג'ים מוצא את קרוליין, וורידיה חתוכים, על המיטה המשותפת שלהם, עליה ילדיהם נעשו ונולדו.  "לא הייתי מתחיל, אם הייתי יודע שזה ייגמר כך," ריד שר. "אבל הדבר המצחיק הוא, שלא אכפת לי שזה הסתיים כך."  רק ריד, הגיטרה האקוסטית שלו וקולות המקהלה המעוותים, שנשמעים כאילו הם מגיעים מחדר אחר, מבית אחר, מעולם אחר, מלווים אותנו אל השיר הבא – שיש בו חלילים, וחצוצרות, ואווירה של נצחון ושל סוף שמח.  השיר הזה מתרחש הרבה אחרי שהאלבום עצמו נגמר.  ג'ים, בחיים אחרים, הרבה אחרי הזעם והקנאה והפחד שליכדו ביחד את מרבית האלבום, מביט באלבום תמונות של קרוליין ומתחרט רק על הסיפור שהיה לו לספר.  הוא מסכם את כל מה שנאמר עד עכשיו בשתי מילים, שהוא חוזר עליהן שוב ושוב עד שהאלבום מסיים את דרכו ונעצר – "שיר עצוב".

שלושים ושלוש שנים עברו מאז שהאלבום יצא, ולו ריד ביצע חופן מהשירים ממנו, באופן מפוזר ובמרחקי זמן מאד גדולים אחד מהשני, בהופעות חיות.  חברים, מכרים, ומעריצים של ריד ושל האלבום הפצירו בו להופיע עם השירים מהאלבום, שעכשיו יש עולם שלם שמוכן להקשיב לו שוב ולהעריך אותו מחדש כיצירת המופת האמיתי של ריד.  ריד, אדם נשוי עכשיו, מרוכך, הסכים בסופו של דבר והחליט שלא רק שהוא יוצא לסיבוב הופעות שמוקדש לאלבום, עם הרכב שכולל את הלהקה המקורית שניגנה באלבום בנוסף לתזמורת, למקהלה, ולאנתוני הגרטי, ומגיע במסגרת סיבוב ההופעות כדי לבצע את השירים בעיר שהעניקה את השם שלה לאלבום שממנו נלקחו, אלא הוא גם מאפשר לג'וליאן שנאבל, מבכירי המפצירים – אמן ובמאי שבעברו סרטים על אמנים מיוסרים אחרים – לצלם סרט של אחת משש הופעות שהוא ביצע בניו יורק ב-2006, על במה שמעוצבת בדיוק בדרך שבה חלמו הוא ובוב אזרין לעצב אותה ב-1973, כשהם עוד חשבו שהעולם יסכים עם ריד שזו יצירת המופת שלו, ושככזו, היא צריכה להיראות כהצגה, על במה, בסיבוב הופעות עולמי.

על הבמה, כשהוא פותח את השיר שבאמת מתחיל את האלבום, לו ריד נראה מרוצה מעצמו.  ואין סיבה שלא – אחרי הכל, הוא יודע כבר שלושים ומשהו שנים את מה שלכולנו ייקח זמן קצר יותר או ארוך יותר להבין בעצמנו – זה עולם קטן מספיק ובסופו של דבר, כל הדרכים מובילות לברלין.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – איך נראה סרט שטים ברטון מתלהב ממנו כל כך שהוא רוצה להפיק אותו?  ככה.

1. לפני הכל

אתמול, כשהכנתי את עצמי לכתוב את הפוסט השבועי, אחרי עיכוב לא קטן לכשלעצמו, עשיתי את הטעות של לקרוא איזושהי כתבה על מכונות זמן. ואחר כך את התגובות שלה. וכשעשיתי בעצת אחת התגובות ובדקתי את השם "ג'ון טיטור" בגוגל, הגעתי לכאן. אם לשים בצד את השאלה הרלוונטית לגבי אם זה אמיתי או לא (כמו בכל דבר אחר, הלב רוצה להאמין שכן, המוח נוטה להבין שלא), יש פה הרבה מאמץ של מישהו לתת נקודת מבט פילוסופית משהו על מסע בזמן ועל מה שצריך ולא צריך לעניין אותנו כיושבי הזמן הזה לגבי מה שקורה בעתיד. זה היה מספיק מעניין בשביל לגרום לשעה וחצי מהחיים שלי להיעלם באופן פלאי – וזה סוג של התנצלות לגבי למה הפוסט לא היה פה אתמול, כמו שהוא היה צריך להיות.

השבוע האחרון היה עמוס בשביל כל מי שאחראי על זה שיהיה לי מה לכתוב לגבי אמנים לועזיים שמגיעים לארץ בסוף השבוע – מלבד ביורק ולורי אנדרסון שהצטרפו לרשימה בשבוע שלפני כן, יש לנו עכשיו גם את כריס קורנל, שיגיע לכאן לביקור ב-17 ביוני, וגם שתי בשורות משמחות שנתקלתי בהן בדרך החוצה מאחת משתי ההופעות של פסטיבל ג'ון זורן ב"בארבי": דאב טריו, הרכב מעניין לכשלעצמו, אבל מוכר יותר בתור חלק מהמכלול הגדול יותר של אמנים שמרכיבים את Peeping Tom, ההרכב האחרון והקומוניקטיבי יותר של מייק פאטון, וגם חתומים בלייבל שלו, איפקאק, מגיעים לשתי הופעות ב"בארבי", ב-8 וב-9 למאי; וחברות ההפקה שדאגו להביא לנו את השבוע האוונגרדי המאד מעניין הזה בעזרת ג'ון זורן וחבר מרעיו, לא נחים על הזרים ומיד פונים למשימה הבאה, שהיא להביא לנו את כל ההרכבים המופרעים מיפן במסגרת פסטיבל מוזיקה יפנית חדשה שהולך לכלול בתוכו, באיזושהי צורה, גם את דייוויד אלן מ"גונג". בין הלהקות שיבואו ב-4 למאי – Acid Mothers Temple, Ruins ו-Zuni Zuvi H. בנוסף לכל הלהקות האלה נמצאת המילה "ועוד". אם המילה "ועוד" במקרה הזה מכילה איכשהו את קייג'י היינו ואת Boredoms, השמחה שלי תהיה מושלמת. גם במקרה הזה, זה נשמע כמו פסטיבל שהוא מעל ומעבר למה שחובבי המוזיקה האוונגרדית בישראל יכלו לצפות לו. בנוסף לחשודים הרגילים, "לבונטין 7" ו"האוזן השלישית", מצטרפת חברה חדשה בשם "יוריס מדיה" שלא שמעתי עליהם קודם ושעושה רושם שיש להם את היכולת לדאוג להביא את כל האמנים האלה, ועכשיו אחרי שהם סיימו עם ג'ון זורן ועם המוזיקה היפנית החדשה, אני פונה אליהם בקריאה נרגשת – תביאו לכאן את Text of Light!

השבוע ב"ספירת העונג", פרויקט השירים-שפותחים-אלבומים ב"עונג שבת" שמתקרב לאט לאט לסיומו – Midlake, לו ריד, Cloud Cult, The Decemberists, הכבש השישה עשר, לד זפלין, Sixteen Horsepower, The Smiths ו-Hole.

שגיא ב. קיבל השראה מתחנות התרבות שלי בפוסט היומולדת של הבלוג ומציג, החל מהשבוע שעבר, את עשר תחנות התרבות שלו.

2. פסטיבל ג'ון זורן: תקציר הפרקים הקודמים

אי שם בשלהי 2004, במסגרת איזשהו פסטיבל בירושלים, ג'ון זורן היה אמור להגיע, לבדו, כדי לנצח על משחק "קוברה" עם צוות של מוזיקאים ישראליים. הוא ביטל ברגע האחרון את הגעתו, משתמש באחד מהתירוצים הרגילים (הוא היה מצונן, או משהו כזה), וההופעה המשיכה כסדרה עם מנצח ישראלי צעיר שהוא הסמיך את ידיו, ועם צוות המוזיקאים הישראליים שהייתם מצפים לראות על במה במקרה כזה (מאיה דוניץ, אדם שפלן, רן סלבין, יוקה, וכו'). זאת לא היתה הפעם הראשונה שג'ון זורן היה בארץ, אבל עושה רושם (או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין) שהביטול הזה הציק לו, ולכן, כשההזדמנות הגיעה, ארבע שנים אחר כך, להחזיר לנו ולפצות אותנו, הוא החליט לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר – לא רק להגיע לארץ, אלא להגיע לארבע הופעות רצופות, ולהביא איתו את כל צוות משתפי הפעולה מהלייבל שלו, "צדיק".

על הפסטיבל הזה, כמו על הרבה הופעות מצוינות קודמות אחרות, שמעתי לראשונה מחברי הטוב עידו משה, שאחראי על ההיכרות שלי עם הרבה מאד מהמוזיקה האזוטרית שאני אוהב לשמוע עכשיו. זה התחיל בגדר שמועה, חצי שנה לפני המקרה, הפך לפיסת חדשות מוכחת ולפסטיבל מסודר, עם אתר וכרטיסים למכירה חודשים מראש. ארבעת הערבים המתוכננים, שכללו ביחד שש הופעות של שישה הרכבים שונים של זורן, ועוד הופעה אחת של רביעיות מיתרים שמנגנות יצירות שלו, עמדו להציג את המגוון הרחב של הדברים שג'ון זורן אחראי עליהם, בעיקר במסגרת הלייבל שלו.

3. ערב ראשון: מוזיקה לסרטים, סינמטק ת"א, 29.3.08

בין כל שאר הדברים שג'ון זורן עושה, הוא גם מלחין מוזיקה לסרטים. יהיה לכם קשה למצוא סרטים עלילתיים, נורמליים, שיש בהם מוזיקה של ג'ון זורן – גם לא סרטי אינדי שכוחי אל, בעיקר מפני שהמוזיקה שלו מאד לא נגישה למה שמוזיקה אמורה לשרת בסרטים. המוזיקה שג'ון זורן מלחין בשביל סרטים מתחלקת לשלושה – מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים, סוריאליסטיים או מופשטים, מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים שהמטרה שלהם להיות חלק ממיצג אמנותי, ומוזיקה כתובה או מאולתרת על גבי סרטים אמנותיים או עלילתיים (ואילמים בדרך כלל). את כל מה שהוא עושה בהקשר המוזיקלי הזה, בהרכבים שונים ומשונים, הוא מאגד אחת לכמה שנים בסדרה של אלבומים שנקראת "Filmworks", וכמה דוגמאות לסרטים אמנותיים מוזרים ולמוזיקה שההרכבים של זורן עושים בהקשר לסרטים האלה ניתנו בערב הזה בסינמטק.

אני התחלתי את ההרפתקה שלי בפסטיבל ג'ון זורן רק ערב אחד אחר כך, בהיכל התרבות, ולא הייתי לא בערב הזה ולא בערב הנספח שבמוצאי השבת שלפני כן, שבו ניגנו רביעיות מיתרים קטעים מולחנים של ג'ון זורן בירושלים (למיטב הבנתי, בלי נוכחות או מעורבות שלו). מהדברים שקראתי באינטרנט לגבי הערב הזה עושה רושם שלא הפסדתי הרבה – האירוע לא היה מאד קומוניקטיבי לקהל שציפה לראות משהו אחר, כנראה, ורשימת האנשים שהיו אמורים להופיע, שפורסמה לפני כן, לא תאמה את רשימת האנשים שבאמת הופיעו, בסופו של דבר. אני התנחמתי ברכישת האנתולוגיה של "Filmworks" באחד מהערבים הבאים, שם רשימת האנשים שכתובה על גבי הדיסק, בתקווה, היא מדויקת, והוא מהווה נקודת פתיחה טובה לסדרת האלבומים הזאת, שכוללת, בינתיים, שישה עשר חלקים.

4. ערב שני: Acoustic Massada ו-Moonchild בהיכל התרבות, 30.3.08

[התמונה באדיבות קסטה]

זה צירוף מילים שלא זוכים לראות כל יום, ואני חזרתי עליו שוב ושוב, כמו איזושהי מנטרה, בשבועות שלפני ההופעה הזאת, מתוך נסיון לגרום לעצמי להבין שזה אמיתי וזה באמת הולך לקרות: Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild, כדי שתוכלו להבין את חוסר יכולת האמונה שלי לגבי הנושא הזה, הוא אחד מהפרויקטים הלא-מאד-נגישים של ג'ון זורן. מדובר באלבום (שמאז הפך להיות שני אלבומים) שנקרא "שירים בלי מילים", ומכיל בתוכו יצירות מוזיקליות שכתב ג'ון זורן לפי סדרה של פרמטרים, ושמבוצעות על ידי הרכב שמכיל שלושה כלים – תופים, בס חשמלי והקול של מייק פאטון. ההרכב, שמתהדר בשם שנלקח מספר של אליסטר קראולי, מחפש ומוצא את הפינות האפלות יותר בכל מה שקשור להלחנה מוזיקלית ולאלתור, ומאד בדומה לפרויקט אחר של זורן, "Torture Garden", שגם בו השתתף מייק פאטון, הפרויקט הזה עוסק בשאלה, כמה רחוק אפשר לשים את המילה "מוזיקה" מהמילה "רעש" לפני שהן יתחילו להתערבב אחת בשניה. את כל הכבודה של הפרויקט הזה החליט מי שהחליט לשים בהיכל התרבות, היכן שאנשים מכובדים ומבוגרים, כאלה שבדרך כלל באים לראות שם את הפילהרמונית, באו לצפות בקצת מוזיקה אוונגרדית, והיכן שהיתה נהירה המונית, אבל מנומסת מאד, מחוץ לאולם ברגע שההרכב הזה (שהיה המאוחר יותר מבין השניים, למזלם של הנוכחים) התחיל לנגן.

אבל נתחיל בהתחלה: כשהגעתי להיכל התרבות, לא זמן מאד ארוך לפני שההופעה היתה אמורה להתחיל, המחזה שראיתי היה מאד משמח: תור של אנשים, שמתחיל בקופות, משתרך לאורך הכביש ומגיע כמעט עד הפניה לרחוב דיזנגוף. ואלו היו רק האנשים שהזמינו כרטיסים מראש. כל האנשים האלה, שבאו במיוחד כדי לראות שני הרכבים של ג'ון זורן בהיכל התרבות. אני רוצה לראות את לורין מאזל מביא כמות כזו של אנשים לחכות בסבלנות להזדמנות שלהם להיכנס ולצפות בג'ון זורן ובמשתפי הפעולה שלו בסיטואציה כזאת.

אחרי עיכוב שהיה מתאים יותר למקום ההופעה שבו היו שתי ההופעות הבאות בפסטיבל, ואחרי שלקהל ניתנה האפשרות להיכנס לאולם, ואחרי עוד עיכוב, עלה ההרכב הראשון לבמה – Acoustic Massada. "מסדה", וכך אני אקרא להרכב מעכשיו, הוא הרכב הדגל של ג'ון זורן, וגם הכי וותיק שלו. זה הרכב שמשלב ג'אז, שנע בין נגיש יותר ומלודי יותר לבין אוונגרדי ומטורף, מוזיקה יהודית ומוזיקה לטינית. לכל האלבומים והקטעים של ההרכב יש שמות בעברית, שלקוחים בדרך כלל מעולמות ההלכה והקבלה. ההרכב, שכבר לא ממש מוציא אלבומים חדשים, מכיל סידור כלים מסורתי של הרכב ג'אז – תופים וקונטרבאס, סקסופון טנור וחצוצרה. האנשים שמנגנים בהם, המתופף ג'ואי בארון, הבאסיסט גרג כהן (שבין השאר אחראי על הבס ההולך המאד אופייני בשירים של טום ווייטס), החצוצרן דייב דאגלס וג'ון זורן עצמו, הם אנשים עם הרבה מאד קילומטראז' מוזיקלי, וכשהם מנגנים, נראה כאילו הם משילים מעליהם את העול של להיות מוזיקאי ג'אז או מוזיקאים בכלל, ופשוט נהנים ממה שהם עושים, לבד וביחד. ג'ואי בארון, המתופף, ניגן עם חיוך ענקי לאורך כל הערב. גרג כהן, אדם גמלוני שהיה כפוף מעל הקונטרבאס שלו לאורך הערב ונראה משועשע מאד מכל מה שהתרחש על הבמה, דייב דאגלס, שנראה כמו סוג של פקיד בנק עם חצוצרה, וג'ון זורן עצמו, שתלבושת ההופעה שלו כוללת מכנסי קמופלאז', ציציות, ועליונית רקומה באותיות עבריות. ארבעתם עלו לבמה והתחילו לנגן, וברגע שהתחילו לנגן, לא היה צורך בהצגת הנגנים (מה שג'ון זורן עשה, בסופו של דבר, ותוך התעלמות גורפת, לאורך כל הפסטיבל, מהעובדה שיש מיקרופונים על הבמה ושאף אחד לא שומע מה הוא אומר כשהוא לא משתמש בהם), לא היה צורך בהקדמות, לא היה צורך בשום דבר מלבד המוזיקה שארבעת האנשים האלה יצרו ביחד. הבמה היתה מסודרת בצורה מאד ייחודית, ולא מאד אופיינית להופעות ג'אז, כשכל הכלים מאוגדים ביחד באיזשהו מעגל קטן במרכז הבמה. התופים היוו את מרכז המעגל, כשמצידם האחד עמד גרג כהן, הבאסיסט, ולפניהם עמדו ג'ון זורן ודייב דאגלס, בסקסופון וחצוצרה, אם כי ג'ון זורן ניגן בחלק גדול מהמקרים כשגבו מופנה לקהל ופניו להרכב, וגם כשלא ניגן והיה עסוק בניצוח ובחלוקת הוראות להמשך האלתורים, הוא עמד כשגבו מופנה לקהל, כדי ליצור את האשליה של איזשהו מעגל מוזיקלי סגור שאנחנו רק צופים בו, אבל לא חלק ממנו.

היכולות המוזיקליות של כולם הן מדהימות. דייב דאגלס עצמו השתדל שלא להפריע למהלך העניינים ובדרך כלל הצטרף באוניסון למה שג'ון זורן ניגן, גרג כהן זכה למספר סולואים בנוסף לתמיכה הריתמית שלו במה שהתרחש על הבמה – גם הקטעים המלודיים יותר, שנשענו על מקצבים לטיניים בדרך כלל, וגם הקטעים האוונגרדיים יותר, שלא ממש נשענו על שום דבר, וג'ואי בארון הפגין יכולות מאד מעניינות על סט תופים סטנדרטי, כמו למשל, לנגן בידיים חשופות על הסנייר – מה ש, חברים מתופפים מספרים לי, צריך להיות מאד כואב. ג'ון זורן עצמו השתדל לתת מרחב נגינה מספיק לכל אחד מהנגנים האחרים ומדי פעם פינה את מקומו כדי להתרשם מהנגינה בעצמו וכדי לנצח על ההליכים (דבר שהוא עושה בדרך כלל, כשהוא לא מנגן, ובא לידי ביטוי ביותר הזדמנויות בערבים הבאים). אחרי הסט הראשון של ההרכב, ואחרי שהם ירדו ועלו, כתגובה לרעש שהקהל עשה מתוך הערכה למה ששמעו בשעה האחרונה, הם הביאו איתם גם את דניאל זמיר לבמה. דניאל זמיר, גם הוא מוזיקאי ג'אז אוונגרדי דתי וצבעוני, הצטרף לחטיבת כלי הנשיפה שניצבה בקדמת הבמה ונראה היה שהוא לא מוצא את מקומו בתוך בליל הצלילים של ההרכב. על אף שג'ון זורן עודד אותו לנגן יותר, לאלתר יותר ולהשתולל יותר ("יאללה, אחי," הוא אמר במבטא ניו יורקי באחד מהמקרים, כשהגיע תורו של דניאל זמיר לאלתר), ועל אף שגם במקרה הכי גרוע, כשהוא חושב שהוא לא תורם הרבה למה שהתרחש על הבמה, דניאל זמיר מסוגל ללהטט על סקסופון הסופרן שלו בדרכים שהרבה אמנים אחרים חושבים שהם מוציאים בה את המיטב שלהם, היה נראה שהוא לא מרוצה מכך שלא עמד ברף של "מצדה", והוא התרחק ממעגל המנגנים בהרגשה מאוכזבת, או ככה לפחות זה נראה, כשג'ון זורן מעודד אותו ומשכנע אותו לחזור ולנגן בהמשך.

כשהסתיים גם הסט השני של "מצדה", האולם יצא להפסקה קצרה כדי להכין את עצמו ל-Moonchild, והקהל, חלקו מבוגר ומכובד ושקול, שנראה שנהנה מתצוגת התכלית האוונגרדית של "מצדה" שהסתיימה כרגע, לא הראה סימנים של השלמה עם העובדה שמה שהולך לקרות בחצי השני של הערב הולך להיות מאד שונה. "מצדה", לצורך העניין, הם רוח נעימה מהים. "Moonchild" הם הוריקן, והוריקן הרסני במיוחד, כדי להוסיף לזה. ובאמת, לא עברו יותר מכמה דקות, והאולם, שלא היה מלא עד אפס מקום, אבל היה מלא באופן די משביע רצון בשביל הופעה מהסוג הזה, התחיל להתרוקן. האנשים שנשארו, והיו הרבה כאלו עדיין, נשארו בשביל דבר אחד – אותו הדבר שבשבילו, על אף שהופעה של הרכב של ג'ון זורן היא סיבה טובה מספיק לכשלעצמה, הם קנו את הכרטיסים מלכתחילה. ואחרי שהמתופף, ג'ואי בארון, שניגן גם בחלק הזה של הערב, מפגין יכולת מרשימה לעבור בבת אחת מנגינה ג'אזית מאולתרת לנגינה כבדה והרסנית, והבאסיסט, טרבור דאן, עלו לבמה והתחילו לנגן את הקטע הראשון, הדבר האחד הזה עלה לבמה לקול תשואות הקהל ולקריאות של "oh my god oh my god oh my god" של מישהי מאחוריי. לדבר האחד הזה קוראים מייק פאטון, ועל אף הסוללה המאד מרשימה של נגנים שהגיעו עם ג'ון זורן בפסטיבל הזה, הדבר המעניין ביותר היה לראות את מה שמייק פאטון מסוגל לעשות עם הקול שלו, דברים שכל כך רחוקים משירה רגילה.

העובדה ש-Moonchild מנגנים יצירות מוזיקליות כתובות היא הרבה יותר מרשימה כששומעים אותם מנגנים. המוזיקה עצמה נשמעת לא מובנית, מפוזרת, לפעמים עדינה ושברירית ולפעמים כוחנית וסגורה כמו קיר ברזל, ורוב השינויים הדרסטיים האלה באופי של המוזיקה תלויים במה שמייק פאטון עושה, כשהוא עובר מצרחות מקפיאות דם לנהמות, למלמולים חסרי פשר בשפה שלא הבנתי, להמהום של הדבר שהכי היה קרוב למוזיקה מלודית, כמו שאנשים אחרים עשויים להכיר אותה, בערב הזה. פאטון לא מסתפק במגוון הקולות האלה, אלא מוסיף אלמנטים וויזואליים לביצוע – הוא מכין את עצמו להצטרפות שלו לקטע המוזיקלי כמו איזשהו אתלט, כשהוא מכופף את ברכיו ומסיט את שיווי המשקל מרגל לרגל, ונדמה שהוא לוקח חלק באיזשהו פולחן של שבט קדום, שבו הבאס והתופים מטרתם להכניס את המופיעים, ואת הצופים, לאיזשהו טרנס דתי. הוא כורך את כבל המיקרופון מסביב לעצמו, שוב ושוב, עד שהוא לא יכול לזוז בכלל, מה שמסתמן כסיוט לא קטן בשביל הבקליינר המסכן שצריך לוודא שכבל המיקרופון לא יתנתק לו באמצע ההופעה. הוא מתקשר עם הקהל שבשורה הראשונה, בעיקר בצעקות ובנהמות. באיזשהו שלב, הרעש הצרוף הזה, שיש בו אלמנטים מלודיים מוזיקליים מובהקים רק אם ממש מחפשים אותם, יוצר איזושהי תחושה אופורית של משהו שחיפשת מאד בדקדקנות ומצאת – באיזשהו שלב, אני מתחיל לדמיין שהמוזיקה הזאת היא פסקול לטיול בגיהנום, ובאמת, ככל שאני מדמיין את זה בצורה יותר מוחשית, המוזיקה הולכת ומתאימה את עצמה לדברים שאני רואה, וכשההופעה מסתיימת, לא בפיצוץ אדיר אלא בדעיכה איטית, זה נשמע כמו לב ליבו של הגיהנום וההבנה המתהווה שזה מרכזו של איזשהו מבוך שאי אפשר לצאת ממנו יותר. אחרי שההרכב יורד מהבמה והקהל קם על רגליו ומריע במשך דקות ארוכות, הם חוזרים לבמה בתגבורת של ג'ון זורן עצמו. לראות את ג'ון זורן מנצח על הרכב, זה דבר שהוא יותר מרתק מלראות אותו מנגן או לשמוע את המוזיקה של ההרכבים שלו. הוא לא מנצח במובן המקובל, אלא לפי סט של סימנים כוחניים שעושה רושם שרק הוא והנגנים שלו מבינים. הוא מסמן למי מהנגנים השאר צריכים להקשיב ומי צריך להוביל את הנגינה, הוא מסמן למייק פאטון להפוך את הצרחה שלו למשהו מתנגן ונמשך יותר באמצעות מתיחת איזושהי רצועת גומי דמיונית באוויר, הוא מסמן לקרשנדו האדיר של התופים ושל הבאס מתי להתחיל ומתי לסיים, ועושה רושם שהוא די נהנה מהאלתור הזה. אחרי שגם הקטע הזה נגמר, ההרכב יורד מהבמה, והקהל, בהתנהגות מאד לא אופיינית להיכל התרבות, מתגודד מסביב לבמה ומריע. ההרכב לא עולה, אמנם, לנגן שוב, אבל הם יוצאים ומשתחווים שוב ושוב, ואז הערב הזה נגמר.

5. ערב שלישי: "קוברה" ב"בארבי", 31.3.08

"קוברה" הוא מין משחק מוזיקלי שג'ון זורן המציא, ושמשוחק, לפי סט של חוקים ש, שוב, נהירים רק לג'ון זורן ולאנשים שמנגנים איתו, על ידי הרכב מוזיקלי שמכיל, בדרך כלל, בסביבות 14 נגנים, ומנצח. המשחק עצמו לא אומר הרבה למי שצופה בו. ג'ון זורן, שהוא המנצח במקרה הזה, עומד מתחת לבמה ומניף שלטים עם סימנים או מספרים לנגנים. מדי פעם הוא, או מישהו מהנגנים, שם עליו בנדנה או כובע. כשהנגנים רוצים להעביר לו איזשהו מידע, הם מתקשרים איתו בסימני ידיים. עד כמה שהבנתי, השלטים מעבירים מידע של נגינה בדרך מסוימת או לפי קו מלודי מסוים למי מהנגנים שג'ון זורן רוצה שינגנו. כשנגן מסוים רוצה לנגן, הוא שם את הבנדנה עליו ואז הוא מוביל את המהלך המוזיקלי של אותו רגע, או מסמן לג'ון זורן איך הוא רוצה שהנגינה תתנהל – באמצעות הצבעה על נגנים אחרים שהוא רוצה לנגן איתם או אחריהם, וסימון של מתי – כמה תיבות אחרי הקטע המלודי הנוכחי – הם רוצים להתחיל לנגן. בסופו של דבר, התוצאה היא אלתור מוזיקלי מאד מעניין שמכיל כמות די גדולה של נגנים שמתקשרים אחד עם השני לפי פרמטרים כמעט רנדומליים. זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, ברוב המקרים.

על הבמה היו שתי מערכות תופים וסט של כלי פרקאשן – אל ג'ואי בארון מהערב הקודם הצטרפו קני וולסן, בסט תופים נוסף, וסירו בפטיסטה בפרקאשן. קונטרבאס, שלא זיהיתי מי ניגן עליו, לפטופ שהקליט את כל מה שהתרחש על הבמה ומדי פעם גם ניגן את זה החוצה, רווי באפקטים, וצעקות, באדיבות איקואה מורי, מייק פאטון, גם הוא בצעקות, מארק ריבו, איש ה"קובאנוס פוסטיזוס" וגם הוא משכירי החרב של טום ווייטס בעבר, בגיטרה, ג'יימי סאפט בקלידים ואפקטים, ושני שחקני חיזוק ישראליים – מאיה דוניץ בקלידים, אקורדיון וצעקות, וכנר שגם אותו לא זיהיתי. הערב, שהיה קצר יחסית, הורכב משני "משחקים". הראשון הכיל את כל מי שהיה על הבמה – גיטרה, תופים, כלי הקשה, קלידים, כינור, אפקטים, באס, לפעמים לחוד אבל ברוב המקרים ביחד, שוזרים את הקווים המוזיקליים שהם בוחרים לצייר אחד בשני כדי ליצור איזשהו מכלול מוזיקלי גדול יותר, ופורמים אותם בדיוק בזמן ובדיוק לפי ההוראות של זורן. השיא של שני הקטעים היה כרוך במה שמייק פאטון עשה בחופש המוזיקלי שניתן לו, לעתים. בקטע הראשון הוא התחיל בקרב צעקות עם מאיה דוניץ. בקטע השני הצטרפו לבמה סקסופוניסט, גם הוא ישראלי, ועוד בחור ישראלי שלא זיהיתי (שלפי הסרטים שצולמו והושמו ב-Youtube נקרא ג'רמי פוגל), שעסק במה שאפשר רק להגדיר כ"שירה פריסטייל". בניגוד למייק פאטון, למאיה דוניץ ולאיקואה מורי, שהקולות שלהם לא יוצרים הברות או מילים, הבחור הקריא איזשהו שיר, שיכול להיות שהמציא באותו רגע, ובאיזשהו שלב עבר מקריאת שירה לצעקות, ובשלב הזה מייק פאטון הצטרף אליו לסשן מרשים של צעקות, שהסתובבו בעיקר מסביב למשפט "אללה הוא אכבר".

המהות המוזיקלית של "קוברה" לא מאפשרת הדרנים, ועל אף המחאות הנמרצות של הקהל, שאיים לגרום נזק לפלטפורמת העץ שנמצאת ממול לבמה, ברקיעות רגליים, הרכב המשחק עלה רק כדי להשתחוות, ונעלם מאחורי הקלעים.

6. ערב רביעי: The Dreamers ו-Electric Massada ב"בארבי", 1.4.08

אין דבר יותר גרוע, כשכבר איחרת להופעה ופספסת את החצי הראשון שלה, מלראות כשאתה מגיע אנשים שמסתובבים בחוץ במבטים המומים וממלמלים לעצמם "איזה יופי". הדעות, אחר כך, לגבי The Dreamers, ההרכב החדש יותר של זורן, שהאלבום שלו יצא אך כמה ימים לפני הפסטיבל, היו חלוקות – לא כולם הסכימו שהיה יופי, וחלק טענו שיש בהרכב אלמנטים של מישמש של כל מיני סגנונות מוזיקליים שעשויים להיות נעימים יותר לאוזן. ובאמת, לפי החלק השני של הערב, שהיה מורכב מההרכב החשמלי של "מסדה", שמכיל יותר אנשים ומהותו לנגן גרסאות אוונגרדיות יותר של הקטעים של "מסדה", המאפיין המוזיקלי העיקרי של הערב היה מוזיקה שהיא נעימה יותר לאוזן, כאילו שהתכנון של הפסטיבל נועד להוציא אותנו בחזרה לעולם כשאנחנו חדורי אמונה מחודשת במאפיינים המלודיים יותר של עולם הג'אז, אחרי שלושה ערבים רצופים של אוונגרד מטורף.

ההרכב החשמלי של "מסדה" מכיל את ג'יימי סאפט בקלידים, את טרבור דאן בבאס, שני מתופפים – ג'ואי בארון וקני וולסן, את סירו בפטיסטה בפרקאשן, את מארק ריבו בגיטרה, את איקואה מורי בלפטופ, שגם הפעם אסף את כל מה שהתרחש על הבמה ופלט אותו החוצה רווי באפקטים שונים ומשונים, ואת ג'ון זורן עצמו בסקסופון.

התוספות העיקריות למה שמהווה את המוזיקה של "מסדה" בהרכב המקורי והמסורתי יותר שלה, הן ההכפלה של התופים, שג'ון זורן השתמש בהם בצורה מאד אפקטיבית כשהיה עסוק בניצוח על שאר הנגנים – גם במקרה הזה, הוא סימן להם בדיוק עד כמה גבוה לעלות ומתי בדיוק להפסיק לנגן כדי לאפשר לנגנים האחרים להחזיר את הקו המלודי העיקרי של המנגינה, הקלידים, שבדרך כלל הכפילו את הקו המלודי העיקרי שניגן ג'ון זורן, אבל גם איפשרו לג'יימי סאפט לאלתר, דבר שהוא עושה בווירטואוזיות – ועושה רושם שסאפט, שהיה עייף בצורה נראית לעין בחלק הזה של הערב, הציג רק חלק מהיכולת שלו, והגיטרה, שלא היתה חלק מרכזי מהנגינה הכוללת של ההרכב אך מדי פעם יצאה לסולואים כבדים ומהירים, שהסתלסלו מעל לנגינת שאר הכלים בהרכב ואז חזרו, בבת אחת, כדי לקחת חלק בנגינה של שאר ההרכב. הקטעים של ההרכב הזה, ברובם גרסאות ארוכות יותר, מאולתרות יותר וחשמליות יותר של קטעים שכבר נוגנו בערב של ההרכב האקוסטי של "מסדה", היו סיום מוצלח לפסטיבל הזה – משהו נגיש לאוזן, שבסופו של דבר הציג גם את הקוטב הקיצוני האחר במוזיקה של ג'ון זורן – היכולת ליצור משהו שהוא מאד כמו מוזיקת הג'אז האחרת, הרגילה, המלודית, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.

ההרכב עלה לנגן שיר אחד נוסף, כהדרן, וג'ון זורן, שמקרין באופן כללי איזושהי אווירה של ריחוק מהקהל, ובדרך כלל מנגן כשהוא פונה בצידו או בגבו לקהל (פרט למקרים הבודדים בהם ניגן מול הקהל בהופעה של ההרכב האקוסטי של "מצדה"), עושה משהו נדיר ומדבר לקהל – הוא בדרך כלל מסתפק רק בהצגת הנגנים, אבל עכשיו: "אנחנו רק מנגנים את זה," הוא אומר לקהל. "אבל המוזיקה הזו שייכת לכם!" הקהל כולו מריע, וכשהם מתחילים לנגן, שוב, ושוב המלודיה המתפתלת שמוצאת את מקומה בעזרת הסקסופון והקלידים מתפשטת אל תוך חלל ה"בארבי", אני מבין שהוא לא התכוון לומר "לכם", הקהל, אלא "לכם" הישראלים, היהודים, האנשים ששומרים על הגחלת המוזיקלית שמאפשרת להרכבים כמו "מסדה" וללייבלים כמו "צדיק" להמשיך ולחקור את הקשר בין המוזיקה המסורתית היהודית לבין מה שאפשר לעשות ממנה כשמפרקים את כל המוסכמות המוזיקליות ממנה. עם האמונה המחודשת הזאת בעם היהודי וביכולותיו המוזיקליות, ובקשר שבין המוזיקה המלודית יותר והמוזיקה האוונגרדית יותר שבעולם, יצאנו, הקהל, לאוויר העולם, בתקווה (לפחות שלי) לראות את ג'ון זורן ואת אחד ההרכבים שלו כאן, שוב, במוקדם או במאוחר.

זה הכל להפעם. עד הפעם הבאה, תהיו נחמדים לטבע.