תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

Berlin

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ארת'ה קיט, שהיתה גם זמרת ("Santa Baby" הוא השיר הכי מפורסם שלה, אבל היא גם ביצעה גרסה ל-"Smoke Gets In Your Eyes" שהיא מפורסמת למדי), וגם התפרסמה כאחת הגלגולים של אשת החתול בסדרת הטלוויזיה "באטמן", נפטרה בגיל 81 מסרטן.  גם הרולד פינטר, שנפטר בגיל 79, גם הוא מסרטן.  לא מת מוזיקלי במיוחד, פרט לעובדה שעכשיו כל האנשים שמוזכרים בפזמון של "Faster" של Manic Street Preachers הם מתים.

בועז כהן משלב השבוע, במשכן הבלוג החדש שלו, שלושה דברים שאני אוהב:  את הכתיבה שלו, רשימות וגרסאות כיסוי.

סוף השנה הגיע (משהו שהוא בלתי נמנע, עם הזמן שזז קדימה וכל זה), ואני מתכוון להמשיך במסורת שלי לא לסכם את השנה המוזיקלית בשום צורה.  אבל יש מספיק מקומות באינטרנט שבהם אתם יכולים לקרוא, לשמוע או לראות סיכומים של סוף השנה – בעונג שבת, למשל, נתבקשו הקוראים לבחור חמישה אלבומים כאלבומי השנה שלהם, והאלבומים ייספרו וישוקללו והרשימה תוצג, לפי סדר, בסוף השנה האזרחית הזאת (שזה יום רביעי הקרוב), אבל גיאחה נותן גם כבוד לאלבומים שבינתיים, נספר רק קול אחד לטובתם;  ב-Uncut, המגזין, הקדישו חוברת שלמה, קטנה ונפרדת, לסיכום אלבומי השנה שלהם בגליון של החודש – ובמקביל, באתר, הם מאפשרים לכם לדרג את האלבומים שהם בחרו ולראות אם הטעם שלכם ושלהם הוא דומה; וב-Omemo Radio תוקפים בשלוש חזיתות במקביל לקראת סוף השנה – מחר, יום ראשון ה-28 לחודש, בשעה 20:00, הם יתחילו בספירה לאחור של 50 השירים הטובים ביותר של השנה האחרונה, בעיקר מאיזור בריטניה, כפי שנבחרו על ידי מאזיני הרדיו – בשידור סימולטני ברדיו האינטרנטי ובערוץ הטלוויזיה האינטרנטי ובשילוב של צ'אט חי באתר.

2.  בברלין, ליד החומה, היית בדיוק מטר שבעים ושלושה
Berlin העולם המוזיקלי הוא גדול.  גדול מספיק בשביל שזה יהיה בלתי אפשרי לשמוע את כל המוזיקה החדשה, את כל הסוגים השונים, האמנים השונים, הווריאציות השונות על אותם שלושה אקורדים, שהעולם הזה יכול להציע.  ומצד שני, הוא גם קטן.  קטן מספיק בשביל שאלבומים מסוימים, של אמנים מסוימים, ימצאו את עצמם בצמתי דרכים כאלו שכל חובב מוזיקה יגיע אליהם בסופו של דבר.

למשל, "ברלין" של לו ריד.  אני הגעתי אליו בשתי דרכים שונות ואפילו לא ידעתי עליהן עד הרבה אחר כך.  הפעם הראשונה היתה דרך כתבה ב-NME, כתבה שהתפרשה על פני כמות נכבדת של עמודים וספרה, ממספר שלושים ועד מספר אחד, את האלבומים הכי מדכאים שיצאו עד אותה שנה.  "ברלין", כמובן, היה אחד מהם.  אלבום המופת של לו ריד, לטענתו ולטענת כמעט כל מי ששמע אותו מאז, הוא אלבום קונספט שמספר את סיפורם של זוג מכור לסמים, עבריין וזונה, ההידרדרות הבלתי נמנעת שלהם עד הסוף.   אלבום שנגמר בשיר שנקרא "Sad Song", שהוא אולי, בסופו של דבר, אחד מהשירים הכי אופטימיים באלבום, לפחות מבחינה מוזיקלית, לא יכול שלא להיות אחד מ-30 האלבומים הכי מדכאים שאי פעם יצאו.   הפעם השניה היתה דרך שיר של דיימון ונעמי.  דיימון ונעמי, שני פליטים מהלהקה Galaxie 500 שהתפרקה רגע לפני סיבוב הופעות מבטיח ביפן ורגע אחרי סיבוב הופעות מוצלח בארה"ב, כשדין וויירהם, הסולן וכותב השירים, החליט שהוא לא יכול יותר עם ההצלחה הזאת (אבל לא תלה את עצמו, למזלנו), המשיכו לבדם, בהתחלה מסתתרים מאחורי שמות להקות שונים ואחר כך מקליטים בשמותיהם שלהם, בשנים האחרונות בשיתוף פעולה עם הלהקה היפנית Ghost.  אחד מהשירים באלבום הראשון שהוציאו ביחד עם הלהקה, שנקרא בפשטות "Damon and Naomi with Ghost", הוא שיר שמתאים במיוחד לתקופה האחרונה – הוא נקרא "Judah and the Maccabbees".  הוא לא מדבר בהכרח על קבוצת המורדים היהודיים שבזכותם אנחנו מדליקים נרות בימים האחרונים, אבל הוא מכיל בתוכו את אחד מחצאי הפזמונים חסרי המילים הכי יפים שאני מכיר.  שנים אחרי שהכרתי את השיר הזה בפעם הראשונה, גיליתי שחצי הפזמון חסר המילים הזה מושאל משיר אחר, "Lady Day" של לו ריד.

"ברלין" יצא ב-1973, האלבום השלישי של לו ריד אחרי אלבום אחד שהכיל גרסאות שונות לשירים ישנים של "Velvet Underground" ואלבום אחד שהופק על ידי דיוויד בואי וביסס את לו ריד ככוכב פופ שיודע לכתוב שירים צבעוניים על אנטי-גיבורים ניו יורקיים שחיים בשולי העולם שאנחנו מכירים.  אבל לשוליים האלה, מסתבר, יש שוליים משלהם וריד היה צריך להרחיק עד לברלין כדי למצוא אותם.  לו ריד, כמובן, לא היה בברלין כשכתב את האלבום ולא היה שם כשהקליט אותו.  מאד בדומה לטרילוגיה הברלינאית של בואי, שרק אלבום אחד מתוכה הוקלט באמת בברלין, זו האווירה שנותנת את השם והאופי לאלבום – המתכתיות, הקרירות והאפלוליות של העיר המחולקת הזאת, מצולקת מהמלחמה הגדולה שיזמה גם שלושים שנה אחר כך, ושל האנשים שגרים בה.  מתוך כל האנשים האלה, חלקם חיים חיים רגילים לחלוטין בצדדים המוארים יותר של העיר וחלקם זוחלים, מסוממים, בסמטאות המוארות פחות של העיר, ריד בוחר שניים – ג'ים וקרוליין.  שניהם מכורים לסמים, נשואים והורים לילדים, וריד מספר את הסיפור שלהם מתחילתו ועד סופו – מההיכרות ועד המוות הבלתי נמנע – בלאקוניות שרק הופכת את האלבום הזה ליותר מזעזע, ואת המילים שמאכלסות אותו ליותר קשות.   השיר שפותח את האלבום ונושא את שם האלבום הוא שחזור של שיר ישן יותר של ריד.  הפעם, כמה מילים פחות ובליווי פסנתר קברטי, השיר מצטרף ל-"Time" של בואי בנסיון להחיות את האווירה של ברכט ושל ווייל, שני אנשים שידעו להפוך את הצדדים האפלים יותר של ברלין ליותר ממחזמר אחד גם הם, בזמנם.

ריד נעזר במפיק בוב אזרין כדי לבנות את עצמו, ואת המוזיקה שלו, מחדש.  בעיקר מפני שהרגיש שזאת ההזדמנות שלו להוכיח מי הוא באמת, כמוזיקאי – הוכחה שעלתה לו, בסופו של דבר, בהצלחה שלו, מאחר והאלבום נכשל מבחינה מסחרית, זכה לביקורות נוקבות ומזלזלות (Rolling Stone, שהכניס את האלבום הזה לרשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה שלו, קבע שהאלבום הזה הרס כל סיכוי שהיה ללו ריד להצלחה מוזיקלית, ושקרוב לוודאי שהוא ייעלם מהשטח אחרי האלבום הזה), והשכיח את הלהיט האחד והמקרי של ריד מהאלבום הקודם שלו.   על פני הגרעין המוזיקלי הקבוע של ריד – גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, בס, תופים, והשירה הלאקונית הזו שהיא סימן ההיכר שלו – אזרין הוסיף תזמורת של כלי מיתר, כלי נשיפה, מקהלה, ילדים בוכים (הילדים הם של בוב אזרין.  האגדה האורבנית מספרת שהם בוכים מפני שאזרין סיפר להם שאמא שלהם מתה בתאונת דרכים.  כשהאלבום יצא, אזרין לא הפריך את השמועה הזאת כדי להגדיל את המעמד הדכאוני והמורבידי של האלבום הזה.  מאוחר יותר, כשהאלבום ביסס את עצמו כאלבום המופת של ריד, הוא הודה שהסיפורים לא נכונים).

האלבום לא באמת נפתח בשיר הראשון, שיר הנושא – הד מוזר, דיסוננטי, של שיר מהעבר שהוא כמו שער לספר שלו ריד הולך להקריא לנו.  האלבום נפתח בשלושת האקורדים שמתחילים את השיר הבא, "Lady Day", ומכריזים על הטון שבו הסיפור יסופר.  לו ריד פורש בפנינו את העלילה במילים מעטות, קריפטיות, חצי מדבר וחצי שר – "היא היתה צריכה להפוך להיות משוגעת/זה מה שהיה חייב לקרות" – הוא שר, נותן צידוק בשתים עשרה מילים לכל מה שהולך להתרחש בחצי השעה הקרובה. ומצד שני, האלבום לא נסגר באמת בשיר האחרון.  "The Bed", השיר שמקדים אותו ומתאר את הרגעים האחרונים של הסיפור – ג'ים מוצא את קרוליין, וורידיה חתוכים, על המיטה המשותפת שלהם, עליה ילדיהם נעשו ונולדו.  "לא הייתי מתחיל, אם הייתי יודע שזה ייגמר כך," ריד שר. "אבל הדבר המצחיק הוא, שלא אכפת לי שזה הסתיים כך."  רק ריד, הגיטרה האקוסטית שלו וקולות המקהלה המעוותים, שנשמעים כאילו הם מגיעים מחדר אחר, מבית אחר, מעולם אחר, מלווים אותנו אל השיר הבא – שיש בו חלילים, וחצוצרות, ואווירה של נצחון ושל סוף שמח.  השיר הזה מתרחש הרבה אחרי שהאלבום עצמו נגמר.  ג'ים, בחיים אחרים, הרבה אחרי הזעם והקנאה והפחד שליכדו ביחד את מרבית האלבום, מביט באלבום תמונות של קרוליין ומתחרט רק על הסיפור שהיה לו לספר.  הוא מסכם את כל מה שנאמר עד עכשיו בשתי מילים, שהוא חוזר עליהן שוב ושוב עד שהאלבום מסיים את דרכו ונעצר – "שיר עצוב".

שלושים ושלוש שנים עברו מאז שהאלבום יצא, ולו ריד ביצע חופן מהשירים ממנו, באופן מפוזר ובמרחקי זמן מאד גדולים אחד מהשני, בהופעות חיות.  חברים, מכרים, Lou Reed's Berlinומעריצים של ריד ושל האלבום הפצירו בו להופיע עם השירים מהאלבום, שעכשיו יש עולם שלם שמוכן להקשיב לו שוב ולהעריך אותו מחדש כיצירת המופת האמיתי של ריד.  ריד, אדם נשוי עכשיו, מרוכך, הסכים בסופו של דבר והחליט שלא רק שהוא יוצא לסיבוב הופעות שמוקדש לאלבום, עם הרכב שכולל את הלהקה המקורית שניגנה באלבום בנוסף לתזמורת, למקהלה, ולאנתוני הגרטי, ומגיע במסגרת סיבוב ההופעות כדי לבצע את השירים בעיר שהעניקה את השם שלה לאלבום שממנו נלקחו, אלא הוא גם מאפשר לג'וליאן שנאבל, מבכירי המפצירים – אמן ובמאי שבעברו סרטים על אמנים מיוסרים אחרים – לצלם סרט של אחת משש הופעות שהוא ביצע בניו יורק ב-2006, על במה שמעוצבת בדיוק בדרך שבה חלמו הוא ובוב אזרין לעצב אותה ב-1973, כשהם עוד חשבו שהעולם יסכים עם ריד שזו יצירת המופת שלו, ושככזו, היא צריכה להיראות כהצגה, על במה, בסיבוב הופעות עולמי.

על הבמה, כשהוא פותח את השיר שבאמת מתחיל את האלבום, לו ריד נראה מרוצה מעצמו.  ואין סיבה שלא – אחרי הכל, הוא יודע כבר שלושים ומשהו שנים את מה שלכולנו ייקח זמן קצר יותר או ארוך יותר להבין בעצמנו – זה עולם קטן מספיק ובסופו של דבר, כל הדרכים מובילות לברלין.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – איך נראה סרט שטים ברטון מתלהב ממנו כל כך שהוא רוצה להפיק אותו?  ככה.

2 תגובות ל“Berlin”

  • קסטה הגיב:

    הפעם הראשונה שנחשפתי לברלין היתה עם קסטה שקיבלתי מחבר בתיכון.
    הוא אמר לי שזה אולטימטיבי להאזין כל שבת בבקר.
    אין מספיק מילים לתאר מה האלבום הזה עבורי.

  • מאריה הגיב:

    תודה לאל שיש אנשים בעולם שגורמים לך להרגיש לא לבד ומסוגלים להעריך את אתם הדברים.

תגובה