תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית ג\'ון זורן

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק ראשון)

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

פסטיבל ג'ון זורן, 29 למרץ – 1 לאפריל

1. לפני הכל

אתמול, כשהכנתי את עצמי לכתוב את הפוסט השבועי, אחרי עיכוב לא קטן לכשלעצמו, עשיתי את הטעות של לקרוא איזושהי כתבה על מכונות זמן. ואחר כך את התגובות שלה. וכשעשיתי בעצת אחת התגובות ובדקתי את השם "ג'ון טיטור" בגוגל, הגעתי לכאן. אם לשים בצד את השאלה הרלוונטית לגבי אם זה אמיתי או לא (כמו בכל דבר אחר, הלב רוצה להאמין שכן, המוח נוטה להבין שלא), יש פה הרבה מאמץ של מישהו לתת נקודת מבט פילוסופית משהו על מסע בזמן ועל מה שצריך ולא צריך לעניין אותנו כיושבי הזמן הזה לגבי מה שקורה בעתיד. זה היה מספיק מעניין בשביל לגרום לשעה וחצי מהחיים שלי להיעלם באופן פלאי – וזה סוג של התנצלות לגבי למה הפוסט לא היה פה אתמול, כמו שהוא היה צריך להיות.

השבוע האחרון היה עמוס בשביל כל מי שאחראי על זה שיהיה לי מה לכתוב לגבי אמנים לועזיים שמגיעים לארץ בסוף השבוע – מלבד ביורק ולורי אנדרסון שהצטרפו לרשימה בשבוע שלפני כן, יש לנו עכשיו גם את כריס קורנל, שיגיע לכאן לביקור ב-17 ביוני, וגם שתי בשורות משמחות שנתקלתי בהן בדרך החוצה מאחת משתי ההופעות של פסטיבל ג'ון זורן ב"בארבי": דאב טריו, הרכב מעניין לכשלעצמו, אבל מוכר יותר בתור חלק מהמכלול הגדול יותר של אמנים שמרכיבים את Peeping Tom, ההרכב האחרון והקומוניקטיבי יותר של מייק פאטון, וגם חתומים בלייבל שלו, איפקאק, מגיעים לשתי הופעות ב"בארבי", ב-8 וב-9 למאי; וחברות ההפקה שדאגו להביא לנו את השבוע האוונגרדי המאד מעניין הזה בעזרת ג'ון זורן וחבר מרעיו, לא נחים על הזרים ומיד פונים למשימה הבאה, שהיא להביא לנו את כל ההרכבים המופרעים מיפן במסגרת פסטיבל מוזיקה יפנית חדשה שהולך לכלול בתוכו, באיזושהי צורה, גם את דייוויד אלן מ"גונג". בין הלהקות שיבואו ב-4 למאי – Acid Mothers Temple, Ruins ו-Zuni Zuvi H. בנוסף לכל הלהקות האלה נמצאת המילה "ועוד". אם המילה "ועוד" במקרה הזה מכילה איכשהו את קייג'י היינו ואת Boredoms, השמחה שלי תהיה מושלמת. גם במקרה הזה, זה נשמע כמו פסטיבל שהוא מעל ומעבר למה שחובבי המוזיקה האוונגרדית בישראל יכלו לצפות לו. בנוסף לחשודים הרגילים, "לבונטין 7" ו"האוזן השלישית", מצטרפת חברה חדשה בשם "יוריס מדיה" שלא שמעתי עליהם קודם ושעושה רושם שיש להם את היכולת לדאוג להביא את כל האמנים האלה, ועכשיו אחרי שהם סיימו עם ג'ון זורן ועם המוזיקה היפנית החדשה, אני פונה אליהם בקריאה נרגשת – תביאו לכאן את Text of Light!

השבוע ב"ספירת העונג", פרויקט השירים-שפותחים-אלבומים ב"עונג שבת" שמתקרב לאט לאט לסיומו – Midlake, לו ריד, Cloud Cult, The Decemberists, הכבש השישה עשר, לד זפלין, Sixteen Horsepower, The Smiths ו-Hole.

שגיא ב. קיבל השראה מתחנות התרבות שלי בפוסט היומולדת של הבלוג ומציג, החל מהשבוע שעבר, את עשר תחנות התרבות שלו.

2. פסטיבל ג'ון זורן: תקציר הפרקים הקודמים

אי שם בשלהי 2004, במסגרת איזשהו פסטיבל בירושלים, ג'ון זורן היה אמור להגיע, לבדו, כדי לנצח על משחק "קוברה" עם צוות של מוזיקאים ישראליים. הוא ביטל ברגע האחרון את הגעתו, משתמש באחד מהתירוצים הרגילים (הוא היה מצונן, או משהו כזה), וההופעה המשיכה כסדרה עם מנצח ישראלי צעיר שהוא הסמיך את ידיו, ועם צוות המוזיקאים הישראליים שהייתם מצפים לראות על במה במקרה כזה (מאיה דוניץ, אדם שפלן, רן סלבין, יוקה, וכו'). זאת לא היתה הפעם הראשונה שג'ון זורן היה בארץ, אבל עושה רושם (או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין) שהביטול הזה הציק לו, ולכן, כשההזדמנות הגיעה, ארבע שנים אחר כך, להחזיר לנו ולפצות אותנו, הוא החליט לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר – לא רק להגיע לארץ, אלא להגיע לארבע הופעות רצופות, ולהביא איתו את כל צוות משתפי הפעולה מהלייבל שלו, "צדיק".

על הפסטיבל הזה, כמו על הרבה הופעות מצוינות קודמות אחרות, שמעתי לראשונה מחברי הטוב עידו משה, שאחראי על ההיכרות שלי עם הרבה מאד מהמוזיקה האזוטרית שאני אוהב לשמוע עכשיו. זה התחיל בגדר שמועה, חצי שנה לפני המקרה, הפך לפיסת חדשות מוכחת ולפסטיבל מסודר, עם אתר וכרטיסים למכירה חודשים מראש. ארבעת הערבים המתוכננים, שכללו ביחד שש הופעות של שישה הרכבים שונים של זורן, ועוד הופעה אחת של רביעיות מיתרים שמנגנות יצירות שלו, עמדו להציג את המגוון הרחב של הדברים שג'ון זורן אחראי עליהם, בעיקר במסגרת הלייבל שלו.

3. ערב ראשון: מוזיקה לסרטים, סינמטק ת"א, 29.3.08

בין כל שאר הדברים שג'ון זורן עושה, הוא גם מלחין מוזיקה לסרטים. יהיה לכם קשה למצוא סרטים עלילתיים, נורמליים, שיש בהם מוזיקה של ג'ון זורן – גם לא סרטי אינדי שכוחי אל, בעיקר מפני שהמוזיקה שלו מאד לא נגישה למה שמוזיקה אמורה לשרת בסרטים. המוזיקה שג'ון זורן מלחין בשביל סרטים מתחלקת לשלושה – מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים, סוריאליסטיים או מופשטים, מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים שהמטרה שלהם להיות חלק ממיצג אמנותי, ומוזיקה כתובה או מאולתרת על גבי סרטים אמנותיים או עלילתיים (ואילמים בדרך כלל). את כל מה שהוא עושה בהקשר המוזיקלי הזה, בהרכבים שונים ומשונים, הוא מאגד אחת לכמה שנים בסדרה של אלבומים שנקראת "Filmworks", וכמה דוגמאות לסרטים אמנותיים מוזרים ולמוזיקה שההרכבים של זורן עושים בהקשר לסרטים האלה ניתנו בערב הזה בסינמטק.

אני התחלתי את ההרפתקה שלי בפסטיבל ג'ון זורן רק ערב אחד אחר כך, בהיכל התרבות, ולא הייתי לא בערב הזה ולא בערב הנספח שבמוצאי השבת שלפני כן, שבו ניגנו רביעיות מיתרים קטעים מולחנים של ג'ון זורן בירושלים (למיטב הבנתי, בלי נוכחות או מעורבות שלו). מהדברים שקראתי באינטרנט לגבי הערב הזה עושה רושם שלא הפסדתי הרבה – האירוע לא היה מאד קומוניקטיבי לקהל שציפה לראות משהו אחר, כנראה, ורשימת האנשים שהיו אמורים להופיע, שפורסמה לפני כן, לא תאמה את רשימת האנשים שבאמת הופיעו, בסופו של דבר. אני התנחמתי ברכישת האנתולוגיה של "Filmworks" באחד מהערבים הבאים, שם רשימת האנשים שכתובה על גבי הדיסק, בתקווה, היא מדויקת, והוא מהווה נקודת פתיחה טובה לסדרת האלבומים הזאת, שכוללת, בינתיים, שישה עשר חלקים.

4. ערב שני: Acoustic Massada ו-Moonchild בהיכל התרבות, 30.3.08

Moonchild

[התמונה באדיבות קסטה]

זה צירוף מילים שלא זוכים לראות כל יום, ואני חזרתי עליו שוב ושוב, כמו איזושהי מנטרה, בשבועות שלפני ההופעה הזאת, מתוך נסיון לגרום לעצמי להבין שזה אמיתי וזה באמת הולך לקרות: Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild, כדי שתוכלו להבין את חוסר יכולת האמונה שלי לגבי הנושא הזה, הוא אחד מהפרויקטים הלא-מאד-נגישים של ג'ון זורן. מדובר באלבום (שמאז הפך להיות שני אלבומים) שנקרא "שירים בלי מילים", ומכיל בתוכו יצירות מוזיקליות שכתב ג'ון זורן לפי סדרה של פרמטרים, ושמבוצעות על ידי הרכב שמכיל שלושה כלים – תופים, בס חשמלי והקול של מייק פאטון. ההרכב, שמתהדר בשם שנלקח מספר של אליסטר קראולי, מחפש ומוצא את הפינות האפלות יותר בכל מה שקשור להלחנה מוזיקלית ולאלתור, ומאד בדומה לפרויקט אחר של זורן, "Torture Garden", שגם בו השתתף מייק פאטון, הפרויקט הזה עוסק בשאלה, כמה רחוק אפשר לשים את המילה "מוזיקה" מהמילה "רעש" לפני שהן יתחילו להתערבב אחת בשניה. את כל הכבודה של הפרויקט הזה החליט מי שהחליט לשים בהיכל התרבות, היכן שאנשים מכובדים ומבוגרים, כאלה שבדרך כלל באים לראות שם את הפילהרמונית, באו לצפות בקצת מוזיקה אוונגרדית, והיכן שהיתה נהירה המונית, אבל מנומסת מאד, מחוץ לאולם ברגע שההרכב הזה (שהיה המאוחר יותר מבין השניים, למזלם של הנוכחים) התחיל לנגן.

אבל נתחיל בהתחלה: כשהגעתי להיכל התרבות, לא זמן מאד ארוך לפני שההופעה היתה אמורה להתחיל, המחזה שראיתי היה מאד משמח: תור של אנשים, שמתחיל בקופות, משתרך לאורך הכביש ומגיע כמעט עד הפניה לרחוב דיזנגוף. ואלו היו רק האנשים שהזמינו כרטיסים מראש. כל האנשים האלה, שבאו במיוחד כדי לראות שני הרכבים של ג'ון זורן בהיכל התרבות. אני רוצה לראות את לורין מאזל מביא כמות כזו של אנשים לחכות בסבלנות להזדמנות שלהם להיכנס ולצפות בג'ון זורן ובמשתפי הפעולה שלו בסיטואציה כזאת.

אחרי עיכוב שהיה מתאים יותר למקום ההופעה שבו היו שתי ההופעות הבאות בפסטיבל, ואחרי שלקהל ניתנה האפשרות להיכנס לאולם, ואחרי עוד עיכוב, עלה ההרכב הראשון לבמה – Acoustic Massada. "מסדה", וכך אני אקרא להרכב מעכשיו, הוא הרכב הדגל של ג'ון זורן, וגם הכי וותיק שלו. זה הרכב שמשלב ג'אז, שנע בין נגיש יותר ומלודי יותר לבין אוונגרדי ומטורף, מוזיקה יהודית ומוזיקה לטינית. לכל האלבומים והקטעים של ההרכב יש שמות בעברית, שלקוחים בדרך כלל מעולמות ההלכה והקבלה. ההרכב, שכבר לא ממש מוציא אלבומים חדשים, מכיל סידור כלים מסורתי של הרכב ג'אז – תופים וקונטרבאס, סקסופון טנור וחצוצרה. האנשים שמנגנים בהם, המתופף ג'ואי בארון, הבאסיסט גרג כהן (שבין השאר אחראי על הבס ההולך המאד אופייני בשירים של טום ווייטס), החצוצרן דייב דאגלס וג'ון זורן עצמו, הם אנשים עם הרבה מאד קילומטראז' מוזיקלי, וכשהם מנגנים, נראה כאילו הם משילים מעליהם את העול של להיות מוזיקאי ג'אז או מוזיקאים בכלל, ופשוט נהנים ממה שהם עושים, לבד וביחד. ג'ואי בארון, המתופף, ניגן עם חיוך ענקי לאורך כל הערב. גרג כהן, אדם גמלוני שהיה כפוף מעל הקונטרבאס שלו לאורך הערב ונראה משועשע מאד מכל מה שהתרחש על הבמה, דייב דאגלס, שנראה כמו סוג של פקיד בנק עם חצוצרה, וג'ון זורן עצמו, שתלבושת ההופעה שלו כוללת מכנסי קמופלאז', ציציות, ועליונית רקומה באותיות עבריות. ארבעתם עלו לבמה והתחילו לנגן, וברגע שהתחילו לנגן, לא היה צורך בהצגת הנגנים (מה שג'ון זורן עשה, בסופו של דבר, ותוך התעלמות גורפת, לאורך כל הפסטיבל, מהעובדה שיש מיקרופונים על הבמה ושאף אחד לא שומע מה הוא אומר כשהוא לא משתמש בהם), לא היה צורך בהקדמות, לא היה צורך בשום דבר מלבד המוזיקה שארבעת האנשים האלה יצרו ביחד. הבמה היתה מסודרת בצורה מאד ייחודית, ולא מאד אופיינית להופעות ג'אז, כשכל הכלים מאוגדים ביחד באיזשהו מעגל קטן במרכז הבמה. התופים היוו את מרכז המעגל, כשמצידם האחד עמד גרג כהן, הבאסיסט, ולפניהם עמדו ג'ון זורן ודייב דאגלס, בסקסופון וחצוצרה, אם כי ג'ון זורן ניגן בחלק גדול מהמקרים כשגבו מופנה לקהל ופניו להרכב, וגם כשלא ניגן והיה עסוק בניצוח ובחלוקת הוראות להמשך האלתורים, הוא עמד כשגבו מופנה לקהל, כדי ליצור את האשליה של איזשהו מעגל מוזיקלי סגור שאנחנו רק צופים בו, אבל לא חלק ממנו.

היכולות המוזיקליות של כולם הן מדהימות. דייב דאגלס עצמו השתדל שלא להפריע למהלך העניינים ובדרך כלל הצטרף באוניסון למה שג'ון זורן ניגן, גרג כהן זכה למספר סולואים בנוסף לתמיכה הריתמית שלו במה שהתרחש על הבמה – גם הקטעים המלודיים יותר, שנשענו על מקצבים לטיניים בדרך כלל, וגם הקטעים האוונגרדיים יותר, שלא ממש נשענו על שום דבר, וג'ואי בארון הפגין יכולות מאד מעניינות על סט תופים סטנדרטי, כמו למשל, לנגן בידיים חשופות על הסנייר – מה ש, חברים מתופפים מספרים לי, צריך להיות מאד כואב. ג'ון זורן עצמו השתדל לתת מרחב נגינה מספיק לכל אחד מהנגנים האחרים ומדי פעם פינה את מקומו כדי להתרשם מהנגינה בעצמו וכדי לנצח על ההליכים (דבר שהוא עושה בדרך כלל, כשהוא לא מנגן, ובא לידי ביטוי ביותר הזדמנויות בערבים הבאים). אחרי הסט הראשון של ההרכב, ואחרי שהם ירדו ועלו, כתגובה לרעש שהקהל עשה מתוך הערכה למה ששמעו בשעה האחרונה, הם הביאו איתם גם את דניאל זמיר לבמה. דניאל זמיר, גם הוא מוזיקאי ג'אז אוונגרדי דתי וצבעוני, הצטרף לחטיבת כלי הנשיפה שניצבה בקדמת הבמה ונראה היה שהוא לא מוצא את מקומו בתוך בליל הצלילים של ההרכב. על אף שג'ון זורן עודד אותו לנגן יותר, לאלתר יותר ולהשתולל יותר ("יאללה, אחי," הוא אמר במבטא ניו יורקי באחד מהמקרים, כשהגיע תורו של דניאל זמיר לאלתר), ועל אף שגם במקרה הכי גרוע, כשהוא חושב שהוא לא תורם הרבה למה שהתרחש על הבמה, דניאל זמיר מסוגל ללהטט על סקסופון הסופרן שלו בדרכים שהרבה אמנים אחרים חושבים שהם מוציאים בה את המיטב שלהם, היה נראה שהוא לא מרוצה מכך שלא עמד ברף של "מצדה", והוא התרחק ממעגל המנגנים בהרגשה מאוכזבת, או ככה לפחות זה נראה, כשג'ון זורן מעודד אותו ומשכנע אותו לחזור ולנגן בהמשך.

כשהסתיים גם הסט השני של "מצדה", האולם יצא להפסקה קצרה כדי להכין את עצמו ל-Moonchild, והקהל, חלקו מבוגר ומכובד ושקול, שנראה שנהנה מתצוגת התכלית האוונגרדית של "מצדה" שהסתיימה כרגע, לא הראה סימנים של השלמה עם העובדה שמה שהולך לקרות בחצי השני של הערב הולך להיות מאד שונה. "מצדה", לצורך העניין, הם רוח נעימה מהים. "Moonchild" הם הוריקן, והוריקן הרסני במיוחד, כדי להוסיף לזה. ובאמת, לא עברו יותר מכמה דקות, והאולם, שלא היה מלא עד אפס מקום, אבל היה מלא באופן די משביע רצון בשביל הופעה מהסוג הזה, התחיל להתרוקן. האנשים שנשארו, והיו הרבה כאלו עדיין, נשארו בשביל דבר אחד – אותו הדבר שבשבילו, על אף שהופעה של הרכב של ג'ון זורן היא סיבה טובה מספיק לכשלעצמה, הם קנו את הכרטיסים מלכתחילה. ואחרי שהמתופף, ג'ואי בארון, שניגן גם בחלק הזה של הערב, מפגין יכולת מרשימה לעבור בבת אחת מנגינה ג'אזית מאולתרת לנגינה כבדה והרסנית, והבאסיסט, טרבור דאן, עלו לבמה והתחילו לנגן את הקטע הראשון, הדבר האחד הזה עלה לבמה לקול תשואות הקהל ולקריאות של "oh my god oh my god oh my god" של מישהי מאחוריי. לדבר האחד הזה קוראים מייק פאטון, ועל אף הסוללה המאד מרשימה של נגנים שהגיעו עם ג'ון זורן בפסטיבל הזה, הדבר המעניין ביותר היה לראות את מה שמייק פאטון מסוגל לעשות עם הקול שלו, דברים שכל כך רחוקים משירה רגילה.

העובדה ש-Moonchild מנגנים יצירות מוזיקליות כתובות היא הרבה יותר מרשימה כששומעים אותם מנגנים. המוזיקה עצמה נשמעת לא מובנית, מפוזרת, לפעמים עדינה ושברירית ולפעמים כוחנית וסגורה כמו קיר ברזל, ורוב השינויים הדרסטיים האלה באופי של המוזיקה תלויים במה שמייק פאטון עושה, כשהוא עובר מצרחות מקפיאות דם לנהמות, למלמולים חסרי פשר בשפה שלא הבנתי, להמהום של הדבר שהכי היה קרוב למוזיקה מלודית, כמו שאנשים אחרים עשויים להכיר אותה, בערב הזה. פאטון לא מסתפק במגוון הקולות האלה, אלא מוסיף אלמנטים וויזואליים לביצוע – הוא מכין את עצמו להצטרפות שלו לקטע המוזיקלי כמו איזשהו אתלט, כשהוא מכופף את ברכיו ומסיט את שיווי המשקל מרגל לרגל, ונדמה שהוא לוקח חלק באיזשהו פולחן של שבט קדום, שבו הבאס והתופים מטרתם להכניס את המופיעים, ואת הצופים, לאיזשהו טרנס דתי. הוא כורך את כבל המיקרופון מסביב לעצמו, שוב ושוב, עד שהוא לא יכול לזוז בכלל, מה שמסתמן כסיוט לא קטן בשביל הבקליינר המסכן שצריך לוודא שכבל המיקרופון לא יתנתק לו באמצע ההופעה. הוא מתקשר עם הקהל שבשורה הראשונה, בעיקר בצעקות ובנהמות. באיזשהו שלב, הרעש הצרוף הזה, שיש בו אלמנטים מלודיים מוזיקליים מובהקים רק אם ממש מחפשים אותם, יוצר איזושהי תחושה אופורית של משהו שחיפשת מאד בדקדקנות ומצאת – באיזשהו שלב, אני מתחיל לדמיין שהמוזיקה הזאת היא פסקול לטיול בגיהנום, ובאמת, ככל שאני מדמיין את זה בצורה יותר מוחשית, המוזיקה הולכת ומתאימה את עצמה לדברים שאני רואה, וכשההופעה מסתיימת, לא בפיצוץ אדיר אלא בדעיכה איטית, זה נשמע כמו לב ליבו של הגיהנום וההבנה המתהווה שזה מרכזו של איזשהו מבוך שאי אפשר לצאת ממנו יותר. אחרי שההרכב יורד מהבמה והקהל קם על רגליו ומריע במשך דקות ארוכות, הם חוזרים לבמה בתגבורת של ג'ון זורן עצמו. לראות את ג'ון זורן מנצח על הרכב, זה דבר שהוא יותר מרתק מלראות אותו מנגן או לשמוע את המוזיקה של ההרכבים שלו. הוא לא מנצח במובן המקובל, אלא לפי סט של סימנים כוחניים שעושה רושם שרק הוא והנגנים שלו מבינים. הוא מסמן למי מהנגנים השאר צריכים להקשיב ומי צריך להוביל את הנגינה, הוא מסמן למייק פאטון להפוך את הצרחה שלו למשהו מתנגן ונמשך יותר באמצעות מתיחת איזושהי רצועת גומי דמיונית באוויר, הוא מסמן לקרשנדו האדיר של התופים ושל הבאס מתי להתחיל ומתי לסיים, ועושה רושם שהוא די נהנה מהאלתור הזה. אחרי שגם הקטע הזה נגמר, ההרכב יורד מהבמה, והקהל, בהתנהגות מאד לא אופיינית להיכל התרבות, מתגודד מסביב לבמה ומריע. ההרכב לא עולה, אמנם, לנגן שוב, אבל הם יוצאים ומשתחווים שוב ושוב, ואז הערב הזה נגמר.

5. ערב שלישי: "קוברה" ב"בארבי", 31.3.08

"קוברה" הוא מין משחק מוזיקלי שג'ון זורן המציא, ושמשוחק, לפי סט של חוקים ש, שוב, נהירים רק לג'ון זורן ולאנשים שמנגנים איתו, על ידי הרכב מוזיקלי שמכיל, בדרך כלל, בסביבות 14 נגנים, ומנצח. המשחק עצמו לא אומר הרבה למי שצופה בו. ג'ון זורן, שהוא המנצח במקרה הזה, עומד מתחת לבמה ומניף שלטים עם סימנים או מספרים לנגנים. מדי פעם הוא, או מישהו מהנגנים, שם עליו בנדנה או כובע. כשהנגנים רוצים להעביר לו איזשהו מידע, הם מתקשרים איתו בסימני ידיים. עד כמה שהבנתי, השלטים מעבירים מידע של נגינה בדרך מסוימת או לפי קו מלודי מסוים למי מהנגנים שג'ון זורן רוצה שינגנו. כשנגן מסוים רוצה לנגן, הוא שם את הבנדנה עליו ואז הוא מוביל את המהלך המוזיקלי של אותו רגע, או מסמן לג'ון זורן איך הוא רוצה שהנגינה תתנהל – באמצעות הצבעה על נגנים אחרים שהוא רוצה לנגן איתם או אחריהם, וסימון של מתי – כמה תיבות אחרי הקטע המלודי הנוכחי – הם רוצים להתחיל לנגן. בסופו של דבר, התוצאה היא אלתור מוזיקלי מאד מעניין שמכיל כמות די גדולה של נגנים שמתקשרים אחד עם השני לפי פרמטרים כמעט רנדומליים. זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, ברוב המקרים.

על הבמה היו שתי מערכות תופים וסט של כלי פרקאשן – אל ג'ואי בארון מהערב הקודם הצטרפו קני וולסן, בסט תופים נוסף, וסירו בפטיסטה בפרקאשן. קונטרבאס, שלא זיהיתי מי ניגן עליו, לפטופ שהקליט את כל מה שהתרחש על הבמה ומדי פעם גם ניגן את זה החוצה, רווי באפקטים, וצעקות, באדיבות איקואה מורי, מייק פאטון, גם הוא בצעקות, מארק ריבו, איש ה"קובאנוס פוסטיזוס" וגם הוא משכירי החרב של טום ווייטס בעבר, בגיטרה, ג'יימי סאפט בקלידים ואפקטים, ושני שחקני חיזוק ישראליים – מאיה דוניץ בקלידים, אקורדיון וצעקות, וכנר שגם אותו לא זיהיתי. הערב, שהיה קצר יחסית, הורכב משני "משחקים". הראשון הכיל את כל מי שהיה על הבמה – גיטרה, תופים, כלי הקשה, קלידים, כינור, אפקטים, באס, לפעמים לחוד אבל ברוב המקרים ביחד, שוזרים את הקווים המוזיקליים שהם בוחרים לצייר אחד בשני כדי ליצור איזשהו מכלול מוזיקלי גדול יותר, ופורמים אותם בדיוק בזמן ובדיוק לפי ההוראות של זורן. השיא של שני הקטעים היה כרוך במה שמייק פאטון עשה בחופש המוזיקלי שניתן לו, לעתים. בקטע הראשון הוא התחיל בקרב צעקות עם מאיה דוניץ. בקטע השני הצטרפו לבמה סקסופוניסט, גם הוא ישראלי, ועוד בחור ישראלי שלא זיהיתי (שלפי הסרטים שצולמו והושמו ב-Youtube נקרא ג'רמי פוגל), שעסק במה שאפשר רק להגדיר כ"שירה פריסטייל". בניגוד למייק פאטון, למאיה דוניץ ולאיקואה מורי, שהקולות שלהם לא יוצרים הברות או מילים, הבחור הקריא איזשהו שיר, שיכול להיות שהמציא באותו רגע, ובאיזשהו שלב עבר מקריאת שירה לצעקות, ובשלב הזה מייק פאטון הצטרף אליו לסשן מרשים של צעקות, שהסתובבו בעיקר מסביב למשפט "אללה הוא אכבר".

המהות המוזיקלית של "קוברה" לא מאפשרת הדרנים, ועל אף המחאות הנמרצות של הקהל, שאיים לגרום נזק לפלטפורמת העץ שנמצאת ממול לבמה, ברקיעות רגליים, הרכב המשחק עלה רק כדי להשתחוות, ונעלם מאחורי הקלעים.

6. ערב רביעי: The Dreamers ו-Electric Massada ב"בארבי", 1.4.08

אין דבר יותר גרוע, כשכבר איחרת להופעה ופספסת את החצי הראשון שלה, מלראות כשאתה מגיע אנשים שמסתובבים בחוץ במבטים המומים וממלמלים לעצמם "איזה יופי". הדעות, אחר כך, לגבי The Dreamers, ההרכב החדש יותר של זורן, שהאלבום שלו יצא אך כמה ימים לפני הפסטיבל, היו חלוקות – לא כולם הסכימו שהיה יופי, וחלק טענו שיש בהרכב אלמנטים של מישמש של כל מיני סגנונות מוזיקליים שעשויים להיות נעימים יותר לאוזן. ובאמת, לפי החלק השני של הערב, שהיה מורכב מההרכב החשמלי של "מסדה", שמכיל יותר אנשים ומהותו לנגן גרסאות אוונגרדיות יותר של הקטעים של "מסדה", המאפיין המוזיקלי העיקרי של הערב היה מוזיקה שהיא נעימה יותר לאוזן, כאילו שהתכנון של הפסטיבל נועד להוציא אותנו בחזרה לעולם כשאנחנו חדורי אמונה מחודשת במאפיינים המלודיים יותר של עולם הג'אז, אחרי שלושה ערבים רצופים של אוונגרד מטורף.

ההרכב החשמלי של "מסדה" מכיל את ג'יימי סאפט בקלידים, את טרבור דאן בבאס, שני מתופפים – ג'ואי בארון וקני וולסן, את סירו בפטיסטה בפרקאשן, את מארק ריבו בגיטרה, את איקואה מורי בלפטופ, שגם הפעם אסף את כל מה שהתרחש על הבמה ופלט אותו החוצה רווי באפקטים שונים ומשונים, ואת ג'ון זורן עצמו בסקסופון.

התוספות העיקריות למה שמהווה את המוזיקה של "מסדה" בהרכב המקורי והמסורתי יותר שלה, הן ההכפלה של התופים, שג'ון זורן השתמש בהם בצורה מאד אפקטיבית כשהיה עסוק בניצוח על שאר הנגנים – גם במקרה הזה, הוא סימן להם בדיוק עד כמה גבוה לעלות ומתי בדיוק להפסיק לנגן כדי לאפשר לנגנים האחרים להחזיר את הקו המלודי העיקרי של המנגינה, הקלידים, שבדרך כלל הכפילו את הקו המלודי העיקרי שניגן ג'ון זורן, אבל גם איפשרו לג'יימי סאפט לאלתר, דבר שהוא עושה בווירטואוזיות – ועושה רושם שסאפט, שהיה עייף בצורה נראית לעין בחלק הזה של הערב, הציג רק חלק מהיכולת שלו, והגיטרה, שלא היתה חלק מרכזי מהנגינה הכוללת של ההרכב אך מדי פעם יצאה לסולואים כבדים ומהירים, שהסתלסלו מעל לנגינת שאר הכלים בהרכב ואז חזרו, בבת אחת, כדי לקחת חלק בנגינה של שאר ההרכב. הקטעים של ההרכב הזה, ברובם גרסאות ארוכות יותר, מאולתרות יותר וחשמליות יותר של קטעים שכבר נוגנו בערב של ההרכב האקוסטי של "מסדה", היו סיום מוצלח לפסטיבל הזה – משהו נגיש לאוזן, שבסופו של דבר הציג גם את הקוטב הקיצוני האחר במוזיקה של ג'ון זורן – היכולת ליצור משהו שהוא מאד כמו מוזיקת הג'אז האחרת, הרגילה, המלודית, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.

ההרכב עלה לנגן שיר אחד נוסף, כהדרן, וג'ון זורן, שמקרין באופן כללי איזושהי אווירה של ריחוק מהקהל, ובדרך כלל מנגן כשהוא פונה בצידו או בגבו לקהל (פרט למקרים הבודדים בהם ניגן מול הקהל בהופעה של ההרכב האקוסטי של "מצדה"), עושה משהו נדיר ומדבר לקהל – הוא בדרך כלל מסתפק רק בהצגת הנגנים, אבל עכשיו: "אנחנו רק מנגנים את זה," הוא אומר לקהל. "אבל המוזיקה הזו שייכת לכם!" הקהל כולו מריע, וכשהם מתחילים לנגן, שוב, ושוב המלודיה המתפתלת שמוצאת את מקומה בעזרת הסקסופון והקלידים מתפשטת אל תוך חלל ה"בארבי", אני מבין שהוא לא התכוון לומר "לכם", הקהל, אלא "לכם" הישראלים, היהודים, האנשים ששומרים על הגחלת המוזיקלית שמאפשרת להרכבים כמו "מסדה" וללייבלים כמו "צדיק" להמשיך ולחקור את הקשר בין המוזיקה המסורתית היהודית לבין מה שאפשר לעשות ממנה כשמפרקים את כל המוסכמות המוזיקליות ממנה. עם האמונה המחודשת הזאת בעם היהודי וביכולותיו המוזיקליות, ובקשר שבין המוזיקה המלודית יותר והמוזיקה האוונגרדית יותר שבעולם, יצאנו, הקהל, לאוויר העולם, בתקווה (לפחות שלי) לראות את ג'ון זורן ואת אחד ההרכבים שלו כאן, שוב, במוקדם או במאוחר.

זה הכל להפעם. עד הפעם הבאה, תהיו נחמדים לטבע.

מספר לסרט לאלבום פסקול: המסע ההפוך של Young Adam

1. לפני הכל

כבר היום, בעצם, מתחיל פסטיבל ג'ון זורן. אי שם בירושלים מנגנת רביעיית מיתרים יצירות של ג'ון זורן ממש עוד מעט. אבל הכיף הגדול מתחיל מחר, אז יעלו ג'ון זורן וחבר מרעיו לסדרה של הופעות בכל מיני מקומות – מלבונטין 7 עד להיכל התרבות. בסוף השבוע שלאחר מכן אני אקדיש את הפוסט לתיאורים והסברים מפורטים, מרגע לרגע, של הפסטיבל המאד נכבד הזה. אני לא יודע מה מצב הכרטיסים ואם יש אנשים ששורטים קירות בתסכול על שלא קנו כרטיסים מוקדם יותר, אבל קורא הבלוג גלעד מעוניין למכור כרטיסים לשתיים מן ההופעות שבפסטיבל. הוא לא אמר לי לאילו מההופעות הוא מתכוון עד לזמן סגירת הבלוג היום, אבל אלו מכם שמוכנים להתאזר בקצת תקווה, יכולים להתקשר אליו לטלפון 054-4468003 ולבדוק.

הקיץ מתקרב והעובדה שאנחנו לא נמצאים במשבר בטחוני רחב מימדים אומרת שהרבה אמנים מוזיקליים עשויים לשקול לקפוץ לכאן אחרי או לפני ביקור במדינה ים תיכונית רגועה יותר במהלך סיבוב ההופעות הקיצי שלהם. היבול של הודעות השבוע האחרון מספר על ביורק, שזה משמח במיוחד (הכי קרוב שאני אגיע לאיסלנד השנה, כנראה), ועל לורי אנדרסון. גיאחה מספר ב"עונג שבת" שעוד אמן צפוי להגיע לארץ ושהודעה רשמית על כך תהיה ב-YNet ביום ראשון. הוא רומז שהאמן (או האמנית או הלהקה) מוזכרים בבלוג שלו השבוע. אתם מוזמנים לנסות ולנחש. ההימור שלי? ניק קייב או אנדרו בירד. או ה-Gutter Twins (שניים מתוך השלושה הם הימורים די בטוחים, בהתחשב באהבה של גורמי מפתח בלהקות לישראל).

נעמה הילמן, סינגר-סונגרייטרית ישראלית שפועלת בלונדון, בעיקר, צריכה את העזרה שלכם – היא מועמדת, בין הרבה אמנים אחרים, לפרסי ה-Indy Music Awards – ההצבעה לאמנים שייכנסו לרשימת המועמדים הסופית, שהיא ארבעה בכל קטגוריה, נמשכת עד יום שני, ה-31 במרץ, בחצות. אתם מוזמנים להצביע ולעזור כאן.

אחרי הסצינה וחצי ביחד שהפכו סרט אחד למשהו הרבה יותר גדול מסך חלקיו, הצעד המתבקש הבא בהסטוריה של הקולנוע מגיע בספטמבר השנה – אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו מככבים ביחד בסרט שלם. זאת הולכת להיות, קרוב לוודאי, חוויה מזככת. (מצד שני, בהמשך רשימת השחקנים אפשר למצוא גם את פיפטי סנט. אז אולי לא).

Lead Us Not Into Temptation

2. ללא מילים
בשבוע שעבר החלטתי לעשות ניסוי מעניין. או יותר נכון, החלטתי להפוך האזנה שגרתית לאלבום לניסוי מעניין. בין כל האלבומים שהורדתי ושמרתי בתקופה שבה הייתי מנוי ל-EMusic, שהוא אתר נפלא שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים, ושהייתי צריך להפסיק את המנוי שלי אליו בגלל עומס יתר של אלבומים שלא היה סיכוי שאצליח לשמוע בימי חיי, היה גם אלבום של דיוויד ביירן בשם Lead Us Not Into Temptation. האלבום הזה הוא פסקול לסרט בריטי בשם Young Adam, שבעברית, מסתבר, מתורגם ל"הזר".

מאחר ואת האלבום כן היה לי, ואת הסרט לא היה לי, החלטתי לעשות ניסוי ולהפוך את סדר ההתרשמות ממוזיקה לסרטים על פניו – קודם לשמוע את הפסקול, אחר כך לנסות ולגבש דעה על הסרט ועל מה אמור לקרות בו לפי הפסקול, ורק אחר כך לצפות בסרט עצמו. הטעות הראשונה שלי, במהלך הניסוי הזה, היתה לחשוב שדיוויד ביירן, מוזיקאי שחי בעולם משל עצמו, יגביל את עצמו למוזיקה שמלווה את הסרט ושהמטרה שלה היא להוסיף לעלילה ולאווירה של הסרט. הטעות השניה שלי היתה לנסות ולחפש מידע לגבי הסרט על סמך השם של הפסקול, שהוא שונה, מאיזושהי סיבה, משם הסרט. הטעות השלישית שלי היתה לא להכין את עצמי מראש למה שאני הולך לצפות בו, אחרי שכבר שמעתי את הפסקול ואני מוכן לשלב ב' של הניסוי שלי.

אבל נתחיל מההתחלה, בסדר כרונולוגי: ראשית כל היה הספר. "Young Adam" הוא סרט שמבוסס על ספר שכתב סופר בשם אלכסנדר טרוקי ב-1957. טרוקי היה עוף מוזר בנוף הכתיבה הבריטית של אותה התקופה, שהסתמכה בעיקר על דרמות ריאליסטיות, אפלות ומציאותיות שעסקו בחיים הקשים וחסרי התוחלת של בני המעמד הבינוני ומעמד הפועלים הבריטי. מאחר והספרים המוקדמים שלו זכו להתעלמות כמעט גורפת באנגליה עצמה, טרוקי עבר לפריז ומשם לארצות הברית. הוא היה עורך של מגזין ספרותי שבו פרסמו הרבה מהסופרים המהפכניים יותר של התקופה והתקרב מאד לדור כותבי ה"ביט" האמריקניים כשחי בניו יורק. באותה תקופה הוא גם פיתח את החיבה שלו לסמים קשים ואחד מהספרים שהוציא היה ספר שמתאר התמכרות לסמים, בתיאורים קשים ובוטים שלא היו מקובלים באותה התקופה והפכו את הספר לסנסציה. את "אדם הצעיר" הוא הוציא בשנת 1957 בהסתמך על הילדות שלו בגלזגו ועל הנסיון שלו כספן במורמנסק, בחייו הצעירים. הספר שרצה להוציא היה ספר אפל שמדבר על מצפון, על פיתוי, על הרצון לשליטה ועל הרצון להתעלות מעל למה שמציעים החיים בכל רגע נתון, ועל הצורך להתמודד עם התוצאות של כל הטעויות שנעשות במהלך הנסיונות להתמודד עם חיים שמכילים את כל אלה. באנגליה אף אחד לא התעניין בספרים הקודמים שלו והכתיבה שלו בספר הזה היתה מתקדמת מדי מכדי שהוצאת ספרים כלשהי תרצה להוציא את הספר שלו. כשהחליט לעבור לפריז ולכתוב משם, הסכים מוציא לאור להוציא את הספר שלו, רק בתנאי שהוא יכיל סצינה פורנוגרפית כל שישה עמודים. בשביל להוציא את הספר, שטרוקי האמין שהוא יצירת המופת שלו, הוא היה מוכן לשכתב את הספר ולהוסיף את הסצינות הפורנוגרפיות שהמוציא לאור דרש.

הספר מספר על ג'ו, איש בלי שורשים ובלי עתיד מוגדר שהוא סופר בהתהוות (ואולי הוא בבואה של טרוקי עצמו), שמוצא את עצמו עובד על דוברה ששייכת לזוג בשם לס ואלה גולט. לס והוא מוצאים גופה צפה במים של הנהר בו הם שטים בגלזגו, בחורה מתה שג'ו מכיר, אבל מסתיר את ההיכרות איתה מלס ומאלה. במקביל, כשהוא מגלה שמערכת היחסים של לס ואלה מעורערת, הוא מפתה את אלה ויוצר משולש קלסטרופובי בתוך החלל המוגבל של הדוברה. במקביל, הוא נזכר באירועים שקרו בעבר, אירועים שהסופר משתמש בהם כדי להקביל את מערכת היחסים המתהווה בין ג'ו ואלה לבין מערכת היחסים הקודמת של ג'ו. התוצאות של ההחלטות שקיבל ג'ו בעבר, של אלו שהוא מקבל בהווה ושל אלה שהוא יקבל בהמשך כדי לנסות ולתקן את הנזק שגרם נערמות ומעמיסות על המצפון שלו ושל כל אלה שסובבים אותו.

Young Adam - film

את הספר הזה הבמאי וכותב התסריט, דיוויד מקנזי, רצה לעשות במשך תקופה ארוכה. השאיפה הזאת נמנעה ממנו בעיקר בגלל בעיות תקציב. כשהצליח סוף סוף להשיג את התקציב לצילום הסרט בגלזגו, הוא אסף חבורה מאד מוכשרת של שחקנים – יואן מקגרגור, טילדה סווינטון, פיטר מאלן ואמילי מורטימר, והחליט לצלם את הסרט בלי להוריד כמעט שום דבר מהאופי הפרובוקטיבי של הספר. הסרט מכיל כמות מועטה יחסית של דיאלוג, ומכיוון שהחלק העיקרי בספר מתבסס על עומס הרגשות המתחוללים בתוך ג'ו והאנשים שמקיפים אותו, ההחלטות הפזיזות שהוא עושה ונטל המצפון שההחלטות האלה מסיבות לו, חלק גדול מאד מהסרט מבוסס על היכולת של השחקנים להביע רגשות באמצעות מה שהם לא אומרים. לשתיקות, למבטים ולתנועות ידיים יש משמעות גדולה מאד בסרט.

כשהסרט יצא, קרוב לוודאי מאד בדומה לספר, אנשים ייחסו הרבה יותר חשיבות לעובדה שהוא מכיל כמות לא שגרתית של סצינות מין, ושהוא חושף חלקים די אינטימיים, ובדרכים שהבימוי והצילום היו יכולים להימנע מהם, של השחקנים הראשיים. חלק מהביקורות טענו שחלק מהסצינות נועד בשביל לעורר פרובוקציה ואין לו הרבה משמעות בכל מה שקשור לקידום העלילה.

ובסופו של דבר, יש את הפסקול. דיוויד ביירן כתב את המוזיקה במיוחד בשביל הסרט, עובדה שמפיצי הסרט מדגישים בכל פורמט אפשרי – בסרט עצמו, על כרזת הסרט, על עטיפת הדיווידי, ובסרט התדמיתי המתבקש של "מאחורי הקלעים". מכיוון שהסרט עוסק בעיקר במה שקורה מאחורי המילים, ומה שהדמויות בסרט מסתירות אחת מהשניה, יש הרבה מאד מקום למוזיקה כדי ליצור אווירה, כדי לשרטט אותה וכדי לשבור אותה, ודיוויד ביירן מצליח לעשות חלק מזה. הסרט מתרחש מסביב לתעלות ולנהר של גלזגו, ודיוויד ביירן בוחר להשתמש בכלי מיתר – צ'לו וכינורות, כדי לחבר את השלווה של המים עם חוסר השלווה של מה שצף בהם בתחילת הסרט הולך ליצור. את העולם המוסרי המורכב של ג'ו, דיוויד ביירן בונה בעזרת פסנתר חשמלי ופסנתר רגיל, בעזרת אקורדיון וכינורות מנסרים, בעזרת הצלילים ההרמוניים של הרכב מיתרים והצלילים הדיסוננטיים שמנסים לחבל בהם. השלווה ההרמונית של המיתרים, עושה רושם, תמיד מצליחה להתגבר על הדיסוננט ולהתעלות מעל למערבולת המוזיקלית שביירן מבשל במהלך הקטעים.

בניסוי מהסוג הזה, כשמאזינים לפסקול של סרט בלי לצפות בסרט עצמו, יש רק שני דברים שאפשר להסתמך עליהם כשמנסים לנחש את מהות הסרט. אחד מהם הוא המוזיקה עצמה. הצלילים אמורים להשלים את מה שאנחנו רואים על המסך ואת הרגשות שהדמויות מנסות להעביר באמצעות מילים, ולכן, כשמורידים את הדיאלוג ואת הוויזואליות מהמכלול, הצלילים שנשארים אמורים להיות מסוגלים להעביר חלק מהאווירה של הסרט. הדבר השני הוא שמות הקטעים, שלפעמים קשורים לעלילת הסרט ולפעמים לא. מאחר ואני מאזין למוזיקה בדרך כלל במנותק משמות השירים, יכולתי להתוודע אליהם רק אחרי שראיתי את הסרט – לפיהם, אפשר לנחש את הקשר של הסרט לים ולספנות, ואת הרבדים המוסריים שהסרט מדבר עליהם. בלעדיהם, קשה מאד לדמיין שהמוזיקה נכתבה לסרט מתוך ציפייה להיות מתאימה לסרט. ברוב הקטעים יש שילוב של שלווה מימית ביחד עם איזשהו מתח שנמצא מתחת למים ומאיים לבצבץ מעל פני המים. הצילומים בתחילת הסרט ובמהלכו מתאימים להרגשה הזאת – הסרט נפתח בצילום של חפצים בתוך המים, חפצים שהמקור שלהם מוסבר במהלך הסרט, ושל הגופה הצפה בתוך המים, בהתחלה מתחת למים ואחר כך מעל למים.

באופן אירוני, הקטע שסוגר את האלבום, "Speechless", הוא הקטע היחיד שבו ביירן שר. בסוף הסרט הוא שר את המילים של השיר הזה (או ככה, לפחות, נדמה לי) על רקע יותר רגוע ומקובל, בניגוד לשכבות המוזיקליות המשוננות, ולקולות השונים, המנוגדים אחד לשני, שממלאים את השדה הסטריאופוני באלבום הפסקול.

כאן אפשר למצוא סרטון שמדבר על צילומי הסרט, על המהות שלו ועל המשמעות של הספר בשביל השחקנים והבמאי. הוא גם מנסה להעלות השערות לגבי שם הספר (Young Adam), בהתחשב בעובדה שלאף אחת מהדמויות בספר לא קוראים אדם. [אזהרה: כמו שאמרתי קודם, הסרט מכיל די הרבה סצינות מין. יש סיכוי סביר שהסרטון הזה מכיל כמות מסוימת של הסצינות האלה. אל תצפו בו בעבודה וכאלה]

ומכיוון שלא הצלחתי למצוא שום דבר שמכיל את המוזיקה הספציפית של דיוויד ביירן לסרט, הנה משהו שונה לגמרי, מתקופה אחרת לגמרי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, אם אתם רואים את אדוארד נורטון ברחוב, תהיו נחמדים אליו. אתם לא תאהבו אותו כשהוא כועס.

Pure Reason Revolution; Panda Bear

1. לפני הכל

לפני הכל, התנצלות על ההיעלמות בשבועיים האחרונים. זמנים דחוקים מובילים לבלוגים לא כתובים. אני בטוח שיש איזה חוק פיזיקלי שמוכיח את זה. בעוד שבועיים, מצד שני (או, מנקודת מבט אחרת, בלי שום קשר), הבלוג הזה חוגג שנה להיווסדו. קרוב לוודאי שיהיה כאן משהו מיוחד ולא שגרתי.

ב-7 במרץ, שזה עוד קצת פחות מחודש, יקרה פסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס. אם הצלחתם או תצליחו להשיג כרטיסים לפסטיבל, זה שקול בקהילה המוזיקלית הנרחבת ללהרוג דוב בידיכם בשבטים מסוימים במקומות אחרים בעולם. יופיעו שם, כמו בכל שנה, עשרות להקות, מכל העולם. את ישראל מייצגים נאמנה קטאמין והמונוטוניקס, שהופעות בחו"ל לא זרות להן, ובין שאר הדברים שאפשר לראות שם זה את REM באווירה אינטימית יותר מבדרך כלל (ההופעות בפסטיבל מפוזרות ברחבי אוסטין ונמצאות בדרך כלל במועדונים ופאבים), את בילי בראג אחרי זמן ממושך ללא הופעות, את דויד גארזה, שכתבתי עליו כאן לא מזמן (אבל הוא חי בטקסס, כך שזו לא חכמה), וגם להקה מרייקיאוויק שקוראים לה רייקיאוויק!, שתי להקות מטהרן, זמר בשם רובין וויליאמס שהוא לא רובין וויליאמס (לא רובין וויליאמס ההוא, בכל מקרה), וכמות כל כך גדולה של להקות שיהיו, או לא יהיו, הדבר הבא, שקשה לעקוב אחריהן. אבל אם אתם רוצים, כאן המקום להתחיל.

מונוטוניקס גם מצטרפים לנועה בביוף במועדון המוזיקאים הישראליים ב-Drag City.

זוכרים את היום ההוא, לפני שנתיים, שבו הייתם צריכים להחליט איזו הופעה מבין השתיים אתם לא רוצים לראות ואיזו הופעה אתם ממש לא רוצים לראות, מבין Black Eyed Peas וריקי מרטין? אז ההזדמנות להחלטה שוב מגיעה, אם כי הפעם זה הפוך – הפעם אתם צריכים להחליט על אילו מההופעות אתם רוצים לוותר, כי אין ברירה, אי אפשר להיות בשתיים בבת אחת: ב-1 וב-2 לאפריל יהיו שניים מתוך ארבעה הימים של פסטיבל ג'ון זורן. עד כאן לא קשה להחליט. קצת יותר קשה, כשמוסיפים למשוואה את מדסקי, מרטין וווד, שמגיעים לשתי הופעות ב"זאפה" בדיוק באותם הימים. מבחינתי זה לא-ממח. אבל יש אלו מכם שימצאו שיהיה להם קשה יותר לעמוד בפני שלישיית ההאמונד-בס-תופים המגניבה הזאת. אם הם היו מביאים גם את ג'ון סקופילד, אז זה היה כבר סיפור אחר. ג'ון זורן, להזכירכם, מביא איתו את מייק פאטון, דייב דאגלס, מארק ריבו, וטרבור דאן.

במהלך החודש האחרון, גיאחה מ"עונג שבת" איפשר לכל מי שהיה מעוניין לכתוב על השיר-הראשון-מתוך-אלבום האהוב עליהם, ועכשיו הוא מפרסם אותם, אחד בכל יום. אני, למשל, כתבתי על השיר שפותח את האלבום האהוב עליי. עוד השבוע היו שם Five Years של דיוויד בואי, "מחפש תשובה" של היהודים, I'm a Fool to Want You של בילי הולידיי ו-Sweet Adeline של אליוט סמית'. אם תבקרו שם בשבוע הבא, תוכלו לקרוא על אחד נוסף כזה כל יום. וגם, אם עדיין לא הורדתם לעצמכם עותק מהמהדורה השלישית של "תקשיבו רגע" – למה?

2. מהפכה של הגיון צרוף

Cautionary Tales for the Brave

הפעם, שני מקרים שבהם ה-Beach Boys הם השראה – להקה אחת ואמן סולו אחד – וכל אחד מהם לקח את ההשראה הזאת לכיוון אחר, ומפתיע, מאד.

Pure Reason Revolution היא להקה שמגיעה מרידינג, אנגליה (ממנה מגיעה עוד אחת מהלהקות עם השמות שצריך להכיר מפני שהן יהיו הדבר הבא, או לא – Does it Offend You, Yeah?). היא כוללת שישה חברים, לשירים שלה יש שמות כמו "The Bright Ambassadors of Morning" ובחלק מהשירים שבמיני אלבום שהוציאו לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-2003, "Cautionary Tales for the Brave", יש שירים שמחולקים לחלקים, שמסומנים באותיות רומיות. כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. אם נוסיף לכל זה את העובדה שאת האלבום ואת המיני אלבום הפיק פול נורת'פילד – שהפיק בעבר בין השאר את Rush ואת Porcupine Tree – אפשר להבין שהלהקה הזאת היא אחת מכמה להקות שמאז תחילת המאה הנוכחית עבדו קשה על החייאת הרוק המתקדם. עטיפת המיני אלבום שלהם מציגה שני אלים לוחמים יווניים ומגוון של קרניים שמקיפות אותם. בתוך העטיפה הזאת, הקופסה שמכילה את הדיסק היא שחורה לחלוטין, קצת יותר שחורה מהאלבום של ספיינל טאפ. בתוך הקופסה הזאת נמצא דיסק שמכיל רק ארבעה שירים – רק אחד מהם, "In Aurelia", נמשך פחות מחמש דקות, והוא מהווה מעין הקדמת פופ למתקפה הפרוגרסיבית שבאה אחריו. במהלך המתקפה הזאת, שמכילה שלושה שירים שמחולקים, כל אחד מהם, לכמה חלקים, מבליחות השפעות של כל מיני אמנים אחרים – Pink Floyd, למשל, ששם השיר "The Bright Ambassadors of Morning" לקוח מתוך השיר "Echoes" שלהם; Rush, למשל – בעיקר מפני שהשירה של סולן הלהקה, ג'ון קורטני, מזכירה את זו של ג'די לי; King Crimson, למשל, בעיקר בהרמוניות הקוליות. ההגדרה של אחד מהמגזינים ללהקה הזו – "ה-Beach Boys מנסים לנגן שירים של Nirvana" – מתבררת כמאד מדויקת במהלך השירים האלו, כשאריגים רחבים של שירה – קולות על גבי קולות, גם של הסולן וגם של נגנית הבאס והקלידים, קלואי אלפר, מציפים את הרמקולים. הם חוזרים על משפטים, שהם כנראה חשובים להבנת העלילה, ומדי פעם הופכים בחזרה להיות להקת רוק שגרתית. באחד מהשירים הם אפילו נשמעים כאילו הגמדים הקטנים מ"ווילי וונקה" של טים ברטון החליטו להמשיך בקריירה מוזיקלית אחרי שיר הרוק הכבד האחד שהם שרו בסרט.

המיני אלבום הזה, "Cautionary Tales for the Brave", הצטרף לשני סינגלים כדי להקדים אלבום שאיחר לצאת – "The Dark Third". מאז שהאלבום הזה יצא, והכיל בתוכו, בנוסף למחזור השירים הסיפורי שמכיל המיני אלבום הזה, שירים חדשים שהם הספיקו להקליט בתקופה שעברה מאז צאת הסינגלים הראשונים, הם הספיקו לחמם מספר להקות בסיבובי הופעות ברחבי העולם – ביניהן גם Blackfield השלוש-חמישיות ישראלית, להחליף חברי להקה ולהתחיל לעבוד על האלבום הבא. האלבום, שעדיין אין לו שם, אמור לצאת במרץ, ודמואים לשירים שיהיו בתוכו אפשר לשמוע כבר עכשיו בדף החללשלי שלהם.

זה "The Bright Ambassadors of Morning", אחד מהשירים במיני אלבום – סינגל באורך של 12 דקות שהצליח, איכשהו, להתברג ל-75 המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

וזה "The Intention Craft".

וזה "Twyncyn Willows", שיר מתוך האלבום שלהם, בהופעה.

3. הטון האנושי

Person Pitch

לא קשה לנחש את מידת ההשפעה של בריאן ווילסון בפרט, ושל ה-Beach Boys בכלל, על Panda Bear, שזה השם שבו בוחר נואה לנוקס להשתמש כשהוא מקליט את אלבומי הסולו שלו, בתקופות שהוא לא מנגן בהן ב-Animal Collective. במיוחד לאור העובדה שעטיפת האלבום מכילה את שם הלהקה הזו כהשפעה, ביחד עם עוד 101 להקות ואמנים אחרים, מגוונים כמו קייטנו וולוסו, אפקס טווין, החיפושיות ומייקל ג'קסון. האלבום המדובר, "Person Pitch", יצא השנה והספיק כבר להיות אלבום השנה שעברה גם של Pitchfork וגם של Tiny Mix Tapes.

קשה מאד לתאר את האלבום הזה בצורה מדויקת מבלי לגלוש לקלישאות. אי אפשר, למשל, לומר שהשירים שם נשמעים כמו שירי ילדים מכוכב אחר. כמו ה-Beach Boys דרך ערפל הזייתי מאד סמיך. כמו שירי הלל של כת ששתתה קצת יותר מדי קול אייד. כמו שירי קליפסו מיקום מקביל, שבו מעולם לא היו מלחמות ואף אחד לא יכול להיהרג.

מה שכן אפשר לומר על האלבום הזה, הוא שהוא עשוי מאריחים קטנים של צלילים, פסיפס של קטעים שהקליט לנוקס לתוך סמפלר וערך אותם – עשרות, אם לא אלפים, מהקולות שלו ושל אחרים, חוזרים על עצמם שוב ושוב, מרכיבים איזושהי מנטרה שנקטעת והופכת להיות, מהר מאד, משהו אחר לגמרי. השמות שמופיעים על עטיפת האלבום הם רק ציוני דרך, מכיוון שבתוך השירים יש עוד שירים וחלקיקי שירים, וכשהם מתחלפים אחד בשני, כמעט ואי אפשר לשים לב שלא מדובר עדיין באותו השיר, או בארבעה שירים שונים. הבלבול לא מסתיים כאן. הוא ממשיך אל העובדה שהמילים בשירים הן מעורפלות, לא מובנות, לא תמיד משרות בטחון שהשפה שהוא שר בה היא אנגלית (ואולי היא פורטוגזית, בכלל). שבעת השירים שבאלבום הזה, חמישה מתוכם כבר ראו אור בכל מיני מקומות ובכל מיני גרסאות, מוצאים את החיבור ביניהם מאד טבעי ומשתלבים אחד בתוך השני כאילו הם שריגים של צמח שגדל מסביב לבית שאף אחד לא השתמש בו כבר הרבה זמן. הקולות שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב, הם אולי רוחות בתוך הבית הזה, כלואות עד שמישהו יוכל לשחרר אותן לאוויר הפורטוגזי. גם במבט על עטיפת האלבום, קשה למצוא איזושהי נקודת אחיזה במשהו מציאותי – הרבה ילדים והרבה חיות (גם דוב פנדה), חולקות בריכה מתנפחת אחת. הצבעוניות הזו היא דרך טובה להדגים את הדרך שבה האלבום יישמע – כמו הרבה צבעים והרבה המולה. כמו ששיר של ה-Beach Boys היה צריך להישמע אם רק היו נותנים לבריאן ווילסון לא לקחת את התרופות שלו.

זה "Comfy in Nautica", השיר שפותח את האלבום.

זה "Bros", גם הוא מתוך האלבום.

וזה אותו השיר בהופעה מ-2005. הלהקה Bros, אגב, לא מסומפלת בשיר אפילו פעם אחת.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע אהבה. לא רק יום אחד.

ספיישל הבילויים דו-פוסטי: חלק ראשון (ובו יסופר על כמה חבל שנגמר)

1. לפני הכל

אמנם הבטחתי שינויים טכנולוגיים כאלה ואחרים בצידי הדף, אבל גם זה סוג של שינוי: הפעם, שני פוסטים השבוע – אחד היום ואחד מחר, בשני חלקים. גם זה משהו.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על יום ההולדת ה-20 ל"פלונטר" של רמי פורטיס. סטיבי תיקנה אותי, שמדובר ב-30 שנים ולא 20, כמובן. אבל הוא נראה צעיר לגילו.

והשבוע, אחרי שבשבוע שעבר כתבתי על דיוויד בואי ואלבומו "Station to Station", בואי חגג את יום ההולדת ה-61 שלו. גם הוא נראה צעיר לגילו. במקרה, באותו היום, רק 12 שנים מוקדם יותר, גם אלביס פרסלי נולד.

ב-2003, ג'ון זורן היה אמור להגיע לארץ כדי לנצח בעצמו על המשחק המוזיקלי "קוברה" שהוא המציא, בהשתתפות נגנים ישראליים, ביניהם אדם שפלן, מאיה דוניץ, ורן סלבין. הוא ביטל ברגע האחרון, מסיבות השמורות לו. אנחנו בכינו, צעקנו, אמרנו שהוא לא יהודי טוב, אבל זה לא עזר. אבל עכשיו – חמש שנים אחר כך – ג'ון זורן מחליט לפצות אותנו, ולפצות אותנו מאד. בין ה-30 למרץ ל-2 לאפריל, הוא מגיע לכאן לארבע הופעות, בארבעה מקומות שונים – הסינמטק, היכל התרבות, בארבי ולבונטין 7, ועם ארבעה הרכבים שונים: מצדה, מצדה החשמלית , Cinema Essentials ן-Moonchild. שזה אומר שלא רק ג'ון זורן מגיע, אלא גם: מייק פאטון, סירו בפטיסטה, דייב דאגלס, איקואה מורי, גרג כהן, ג'ואי ברון, טרבור דאן וג'יימי סאפט. לא הצלחתי למצוא אישור רשמי לזה, בעיקר מפני שלג'ון זורן אין ממש אתר משלו ובשום מקום רשמי אחר לא כתוב שום דבר לגבי זה, אבל אני הייתי מעדיף לחשוב שזה נכון. אז מבחינתי, זה נכון. זהו.

2. הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה

הבילויים

ייש מעט מאד בשורות מוזיקליות מקומיות שיכולות לגרום לכולנו לחשוב על שירים מ"פרפר נחמד". או, לחילופין, רק לי. אבל כשהתבשרתי, ביום שלישי האחרון, על כך ש"הבילויים" התפרקו, לא יכולתי שלא לחשוב על השיר ההוא, שבו ארבעה חברים במיטה אחת (נעזוב לרגע את כל התסבוכת הפסיכולוגית של למה שני אנשים בוגרים ישנים במיטה אחת עם שתי בובות) מחליטים להתגלגל, כי ממש ממש משעמם להם, ומי שנופל נופל. מוסר ההשכל, העקום קצת, של השיר הזה, הוא שכשכולם נופלים מהמיטה ונשאר רק אחד, הוא מרגיש בודד ולכן הם לא היו צריכים לשחק במשחק הזה מלכתחילה (וזה אפילו טיפה יותר מתוחכם, מבחינה מתמטית, מ"חשבון פשוט"). למה דווקא "הבילויים" מזכירים לי את זה? מפני שאני יכול לדמיין, אם כי אני לא יודע, שהסיבה העיקרית לפירוק "הבילויים" היא בגלל חילוקי דעות כאלה ואחרים בין שני חברי הלהקה העיקריים, נועם ענבר וימי וויסלר. בתקופת האלבום הראשון, הם היו שלושה – וכשהשלישיה לא הסתדרה, שלומי "כרובי" לביא התגלגל מחוץ למיטה. עכשיו, כשהם שניים (בעיקר) ואחד מתגלגל מחוץ למיטה, השני נשאר שם לבד. ובן אדם אחד לבד (פרט למקרים מאד קיצוניים שלא נדון בהם כאן) זה לא ממש להקה.

נתחיל, אם כן, בהודעת הפירוק: חברי "הבילויים", כך אומרת ההודעה שמולנקת למעלה, "לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת" אחרי סיום מסע ההופעות הנוכחי שלהם – בעוד שלוש הופעות וחודש. קודם כל – בואו נודה בזה – איזו הודעה פולנית. מה היה רע בלכנס מסיבת עיתונאים קטנה, ושנועם ענבר יקפוץ על השולחן ויזעק: "אין שלום! אין בטחון! אנחנו מתפרקים!". אבל לא. הם לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת. הם פשוט יישבו כאן, בשקט, בחושך. הם לא רוצים להפריע. לנוח הם ינוחו כשימותו.

ובכל זאת: באחת עשרה השנים שהם היו קיימים, וכמו שמעידים שני האלבומים המצוינים שהם הוציאו, יש מעט אמנים מוכשרים כמו נועם ענבר וימי וויסלר (וכל האנשים שליוו אותם במהלך השנים). הם גם, בכל זאת, אחת מלהקות המחאה הבודדות הקיימות בארץ, בתקופה שבה אנחנו צריכים הרבה יותר להקות מחאה, והם עושים את זה בצורה הרבה יותר שנונה ומדויקת מכל אחד אחר.

כאן זה נגמר, בכל אופן: אחרי האלבום השני שלהם, "שכול וכשלון", שהצליח במידה מסוימת אבל גם נכשל במידה מסוימת; אחרי שיתוף הפעולה הבלתי נמנע עם שלומי שבן; אחרי ההופעה האחרונה בתל אביב (שהיתה אמש) ושלוש ההופעות האחרונות באמת – ב-17 לחודש, ב"ביט" בחיפה, ב-24 ב"דארלינג" בכפר עזה (באמת. כפר עזה), וב-28 ב"ברקה" בבאר שבע – יפנו כל אחד מהם לדרכו הנפרדת. נועם ענבר ימשיך עם "אוי דיוויז'ן" שלו, ימי וויסלר ימשיך עם מה שזה לא יהיה שהוא יבחר לעשות בהמשך, ואנחנו נקווה שיום אחד, במורד הדרך – בעוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, הם יתגעגעו ויחליטו שהם רוצים לחזור ולהופיע ביחד. אבל, כשזה יקרה, אני פונה אליכם כאן, נועם ענבר וימי וויסלר, ומבקש: אם וכאשר "סלקום" יתקשרו ויציעו משהו עם שש ספרות ופסיק, פשוט תגידו לא.

מחר, החלק השני של הפוסט הזה. כשקניתי את "שכול וכשלון", אז, חשבתי שיהיה לי מספיק זמן לכתוב עליו כאן, כי מה כבר יכול לקרות. אבל. ולכן, מחר, בחלק השני, אני אכתוב עליו. במקרה הזה, באמת מוטב מאוחר מאשר אף פעם.