תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית בק

Versus the Spin – מהדורה אביבית

1. לפני הכל

את ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן אני יכול לתרץ רק בעבודה.  העבודה עדיין נמשכת, הזמן לכתוב את הגוספל כל שבוע, ולישון, בעצם, הולך וקטן, אבל אני הולך לנסות ולהתעקש להמשיך בפולס של פעם בשבוע.  בתקווה שלא יהיו עוד מרווחים גדולים כאלה בפרסום הפוסטים.  אם כן:

מי מכם שקנה את "The King of Limbs" של רדיוהד, קיבל מהם במייל תודה בעשרים שפות שאף אחת מהן היא לא עברית. לא נהיה קטנוניים, אמנם, מפני שביחד עם התודה הזו הגיעה גם הורדה חינם של הסינגל שהוציאו לכבוד יום חנויות התקליטים, שמכיל שני שירים, "The Butcher" ו-"Supercollider", שאחד מהם לטענתם הוקלט במסגרת הסשנים של "The King of Limbs" אבל לא התאים לאלבום, ואחד מהם הותחל במהלך אותם סשנים אבל הסתיים רק אחר כך.  מי מכם שלא קנה את האלבום, יוכל לקבל את ההזדמנות לרכוש את הסינגל (גם את האלבום בעצם), במהדורה אמיתית, כזו שמגיעה ואולי נשברת בדואר, בזמן הקרוב, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ררד סמית', הבסיסט של TV on the Radio, נפטר מסרטן ריאות בגיל 36.  אני חייב לציין שלא שמעתי הרבה מאד ממה שיש ל-TV on the Radio להציע, אבל ממה שכן שמעתי, הוא יחסר.

2. Versus the Spin – לא כשר לפסח

חודש אפריל כבר כמעט היה וחלף, ובעקבות ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן, האוסף החודשי נמנע מכם עד עכשיו.  הפעם, בעקבות חיבורים מקריים בין שירים מאלבומים שיצא לי לשמוע בחודש האחרון, אני חושב שהוא משובח במיוחד:

1 Horse Feathers Horse Feathers – Father Reprise
צ'לו, שני כינורות, ג'סטין רינגל מנגן בכל השאר ועוטף בקולו הסדוק ובמילותיו המקיפות עולם את כל זה. אין מקום שאפשר לטעות בו כל כך, במיוחד לא כששם הלהקה הוא גם שם של סרט של האחים מרקס. הקטע הזה, קטע לא מייצג אמנם, הוא הד אינסטרומנטלי של השיר שסוגר את אלבום הבכורה שלהם, "House with No Home", והשירים האחרים שלהם, אלו עם המילים, כמו שיר הנושא של האלבום הזה, הם שירים שצריך להקשיב להם יותר מפעם או פעמיים ולחשוב עליהם יותר מפעם או פעמיים בשביל להבין באמת עד לאיזה עומק הם מגיעים.
לשמוע לקנות
2 Beck Beck – The Golden Age
יש משהו שהוא באמת תור הזהב בחיבור הזה – שבין ההווה, בק ברגע משבר, מתרגם אותו לשירים ולאחד מהאלבומים הכי יפים שיצר, העתיד, נייג'ל גודריץ' שלוקח את האלבום והופך אותו, כמו כל אלבום אחר שהוא מפיק, לאלבום שהוא מעט שלו, והעבר, סרז' גינזבורג שההשפעה המוזיקלית שלו ניכרת בהרבה מהקטעים באלבום הזה. השיר הזה, שפותח את האלבום, הוא פשוט, תמים ועיקש, והוא מתאים במיוחד כדי לצאת לדרך שקשה להחליט לשים עליה את הרגל בשביל הצעד הראשון.
לשמוע לקנות
3 Iron Maiden Iron Maiden – The Thin Line Between Love and Hate
זה נכון לגבי כל ז'אנר מוזיקלי, אני מתאר לעצמי. אבל בשבילי, זה נכון בעיקר לגבי להקות שהן חלק מז'אנר המטאל, הרחב, המלא בתת-ז'אנרים מסועפים שאני לא באמת מבין את ההבדל ביניהם – הכל תלוי במה מקור ההיכרות הראשונית שלך עם הלהקות שלוקחות חלק בז'אנר הזה. וההיכרות הראשונה שלי עם Iron Maiden היתה דרך אדי, הקמע הלא ידידותי שלהם. מאוחר יותר, ההיכרות שלי איתם היתה דרך סיפורי מסע ההופעות של הנרי רולינס, שלא היו מחמיאים במיוחד לחבורה הבריטית. רק מאוחר יותר, כשיכולתי לעבור על האלבומים ולהקשיב להם עם האוזן המנוסה של מישהו ששמע כבר הרבה, והרבה יותר גרוע – או הרבה יותר רועש, יכולתי לחזור ולהעריך את האלבומים של הלהקה הזו לפי מה שהם באמת, ואפילו האלבום הזה, אלבום מאוחר יותר בקריירה שלהם אחרי שברוס דיקינסון היה ועזב וחזר, הוא מוצלח ביחס לדברים אחרים ששמעתי ודברים אחרים שקרוב לוודאי שלא שמעתי.
לשמוע לקנות
4 Great Lake Swimmers Great Lake Swimmers – Everything is Moving So Fast
באופן לא מפתיע באמת, Great Lake Swimmers הם בעיקר איש אחד, טוני דקר, שסביבו סובבים הרבה חברים משתנים ביערות העבותים אי שם בקנדה. את ההצלחה של האלבום שממנו השיר הזה לקוח, שיצא ב-2009, היה אפשר לאמוד כבר שמונה שנים לפני כן, כשהלהקה עשתה את דרכה להצלחה בינלאומית, לא רק קנדית, בדרך הטבעית ביותר שלהקה יכולה להצליח בה – שלושים אנשים במועדון מקשיבים למוזיקה שלהם, וכל אחד מהם מספר לשלושים אנשים אחרים. ככה גם מייקל ג'קסון התחיל, אני בטוח.
לשמוע לקנות
5 R.E.M. R.E.M. – Bittersweet Me
באמצע הופעה בשווייץ, במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום יוצא הדופן שלהם, "Monster", נפל המתופף של R.E.M., ביל ברי, מהבימה שעליה ניצבו התופים שלו – בראש שלו השתוללה מפרצת ובשווייץ, למזלו, היו את בתי החולים והרופאים הכי טובים לטפל במשהו כזה, והוא עדיין חי, אבל כבר לא חלק מהלהקה. הם המשיכו את סיבוב ההופעות הזה, למזלנו, מאחר ומאוחר יותר באותו סיבוב הם היו מתוכננים להגיע גם לישראל, ושינו את שם סיבוב ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת" (בעברית, כמובן, זה נשמע יותר טוב), ואז הם הפכו להיות מלהקה ששרדה כמעט חמש עשרה שנים בהרכב קבוע של ארבעה אנשים, ללהקה שאולי תצליח עם שלושה אנשים ואולי לא. להקות אחרות היו נכנסות לסחרור שקשה, אולי בלתי אפשרי, לצאת ממנו, מתרסקות אל תוך החור השחור שאליו מגיעות כל הלהקות שלא מצליחות להחזיק מעמד לאורך זמן, אבל R.E.M., שונים ומקוריים כהרגלם, החליטו ללכת על פתרון אחר – אלבום אחד אחרון עם המתופף הפורש, שמורכב מקטעים שהוקלטו במהלך הסאונדצ'קים של סיבוב ההופעות שגזר את גורלו ואת גורלה של הלהקה.
לשמוע לקנות
6 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Highway Patrolman
יש מעט דברים משותפים לגבי שירים שעשו מהם סרטים. אני יכול, אני חושב, לספור אותם על אצבע אחת, והם שייכים כולם, לפחות אלו שאני יכול למנות, לאמנים שהם חלק מהקלאסיקה של הרוק'נרול. ברוס ספרינגסטין, עם השיר הזה, באלבום הזה, מצטרף אליהם.
לשמוע לקנות
7 מאיר בנאי מאיר בנאי – את שומעת (בהופעה)
מאיר בנאי הוציא לאחרונה אלבום הופעה כפול, "כמו אגם רוגע", וזו הזדמנות להיזכר באלבום הופעה ישן שלו, מתקופה מוקדמת יותר שבה הוא היה דתי פחות וצמא יותר להצלחה, אחרי שני אלבומים מוצלחים במיוחד שהקהל הישראלי עדיין לא הבין לגמרי.
כחלק מההופעה הוא ביצע לא רק שירים שלו אלא גם גרסאות שלו לשירים עבריים ישנים, וזה, עוד שיר שאני חושד שנתן אלתרמן כתב לבתו, תרצה אתר, מתוך הדאגה שהתבררה כנכונה אליה. השיר הולחן אמנם על ידי נחום היימן, לא על ידי בנאי, אבל הוא הופך אותו לגמרי לשלו, בעזרת הקלידים של עדי דגני.
לשמוע לקנות
8 The Grays The Grays – Friend of Mine
הנטיה שלי לקנות אלבומים לפעמים לפי העטיפה שלהם, ואז להקשיב להם פעם או פעמיים, היא בעייתית, מכיוון שאם השירים שבהם טובים, הם ניטעים לי בראש, והם מובילים למצבים כמו זה שמצאתי את עצמי בו היום – כורה אוזן לרדיו ומנסה להיזכר מאיפה אני מכיר את השיר שאני שומע שם.
על ה-Grays לא הצלחתי ללמוד הרבה מאז ועד עכשיו, פרט לכך שהסולן שלהם הוא ג'ייסון פוקנר, לשעבר מ-Jellyfish, ושכותב השירים העיקרי שלהם הוא ג'ון בריון, אחר כך כותב שירים לאיימי מאן ומפיק רוב האלבומים שלה.
לשמוע לקנות
9 שלום חנוך שלום חנוך – זה אני
זה הקסם באמנים מהסוג של שלום חנוך – גם בגיל כזה, גם אחרי קריירה כזו מפוארת, הוא עדיין מסוגל להוביל אותך בדרכים מוזיקליות שלא הכרת לפני כן.
לשמוע לקנות
10 Paul Simon Paul Simon – American Tune
יש מעט מאד משוררים שמסוגלים לשרטט את הנוף התרבותי, את אבני הבניין של המדינה שהם חיים בה, בכשרון גדול כמו זה של פול סיימון. אם יום אחד יהיה צורך להחליף את ההמנון של ארצות הברית במשהו מציאותי יותר, השיר הזה של סיימון, מאלבום הסולו השני שלו אחרי שנפרדו דרכיהם של ארט גרפונקל ושלו, הוא קנדידט לא רע בכלל.
לשמוע לקנות
11 Badly Drawn Boy Badly Drawn Boy – Cause a Rockslide
אם עוצמים את העיניים ומקשיבים לשיר הזה, או לכל שיר אחר מאלבום הבכורה של דיימון גוף, אפשר לדמיין בדיוק כמו מה השיר הזה נשמע – אסופה של דברים שיש להם איזושהי מהות פונקציונלית משותפת, אבל שלא אמורים להיות ביחד, מודבקים בסלוטייפ ונשארים מחוברים רק בעזרת מעט תקווה, מעט אמונה והרבה אקורדים שמהדהדים נכון.
לשמוע לקנות
12 Radiohead Radiohead – Motion Picture Soundtrack
היו שלושה, בעצם: זה שהיה אמור להיכנס לפסקול של סרט ולא נכנס, זה שלא היה אמור להיכנס לפסקול של סרט וכן נכנס, וזה – שיש לו שם של פסקול של סרט אבל הוא לא שייך באמת לאף אחד.
במהלך המטמורפוזה המרהיבה של רדיוהד מלהקת רוק שנמצאת כמה שלבים יותר גבוה בסולם משאר הלהקות של עידן הבריטפופ, ללהקת פוסט-רוק שעושה דברים שלהקות אחרות רק חולמות לעשות, היה אפשר לשמוע את הניצנים של מה שהם הלכו לעשות בגרסאות אקוסטיות בהופעות, וכמעט בכל המקרים, לאורך הזמן שעבר מאז וכאשר השירים מצאו את דרכם לאלבומים בעיבודים נרחבים יותר מהגיטרה האקוסטית של ת'ום יורק – מי מהם מוקדם ככל האפשר ומי מהם, כמו "Nude", רק באלבום הלפני אחרון שלהם, ההבדל בין השיר המקורי לבין העיבוד שבו התקבע באלבום היה תמיד מדהים, כמו בשיר הזה, למשל, שבו השירה של ת'ום יורק נבלעת בתוך שכבות של פיסות מוזיקה מהעולמות הבאים.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ביקום מקביל, "Community" הפכה לסדרה כל כך מצליחה, שנעשה סרט בעקבותיה בכיכובו של טום הנקס.  גם כאן, בעצם.

Versus the Spin – July Edition

1.  לפני הכל

לבלוג האב, "עונג שבת" ולבירה מכבי, יש מבצע חדש ומגניב עד מאד, גם בגלל הפרס המוצע, וגם בגלל מה שצריך לעשות כדי לקבל אותו.  הפרס הוא, שלומי שבן, האיש והפסנתר (מילולית, הפסנתר), אצלכם בסלון להופעה פרטית בשבילכם ובשביל חברים (או שכנים, או קרובי משפחה, או מבקרים אקראיים מהרחוב), ביחד עם כמה ארגזים של בירה כדי להזכיר לכם מי מממן את כל זה.  מה שצריך לעשות בשביל לקבל את הפרס הזה הוא לצלם את עצמכם בפורמט Sleeveface, שזה אומר עטיפה של תקליט שיש עליה פרצוף, ואתם משלימים את הפרצוף הזה בעצמכם, בדרך כלל כדי להשלים את התמונה או כדי לשים את התמונה בקונטקסט אירוני חדש.  עוד פרטים יש כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  שנה קשה במיוחד עוברת על  Big Star ומעריציה.  אחרי שכמה ימים לפני שהלהקה היתה אמורה להתאחד להופעה ב-SxSW, אלכס צ'ילטון נפטר מהתקף לב, עכשיו גם בסיסט הלהקה, אנדי האמל, נפטר בגיל 59 מסרטן.

2. Versus the Spin – July 2010 Edition

עוד חודש נגמר ממש היום, וזה אומר שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin, שנפרשת כאן:

1 Jason Becker Jason Becker – Altitudes
במהלך פרק הזמן שבו נמשך הקטע הזה, קצת יותר מחמש דקות, ג'ייסון בקר לוקח, ומפרק, ומרכיב מחדש את כל מה שידעתם לגבי איך שקטע אינסטרומנטלי מטאלי בגיטרה צריך להישמע. הוא עושה את זה בתקופה שלאהרבה מוזיקאים עשו את זה, ובתור אחד ממתחילי הדרך הוא עדיין נחשב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים שהז'אנר הספציפי הזה הצמיח. כש-ALS לקח את היכולת שלו לנגן בגיטרה, הוא לא הפסיק, והמשיך לנגן בכל כלי שיכל לנגן כל עוד אפילו אחד מהשרירים שלו עובד.
לשמוע לקנות
2 Beck Beck – Already Dead
בזמן שבו רוב האנשים היו מסתגרים ונעלמים מהעולם לכמה חודשים, בק משאיר דלת פתוחה ונותן לנו, בעזרת קבוצה של שירים אינטימיים באלבום הפרידה הזה שלו, לחפור בתור מערכת היחסים שלו, הלבטים שלו, הדבר המיוחד שמתפורר ושאי אפשר להרכיב מחדש, והנסיון להתמודד ולקבל את הלבד החדש הזה. Sea Change הוגדר בידי המון אנשים כאלבום החורף המושלם, וזה לא מפני שהוא מתאים במיוחד לנגינה בחורף. זה מפני שהוא יוצר חורף בכל מקום שבו הוא מושמע.
לשמוע לקנות
3 Helmet Helmet – Primitive
להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-90 מבצעת שיר של להקה עם קצוות משוננים מאמצע שנות ה-80 – Killing Joke – והשיר הופך להיות כמובן הרבה יותר קשה להחזיק בידיים חשופות.
לשמוע לקנות
4 איפה הילד איפה הילד – הרסתי הכל
לאיפה הילד יש את הדבר הזה שכל כך הרבה להקות אחרות מחפשות, ומנסות להשיג במשך שנים על גבי שנים, בלי הצלחה. יש להם סאונד ייחודי. זה לא בגלל הקול בעל הגוון הכל כך קל לזיהוי של חמי רודנר, זו לא הדרך שבה חברי הלהקה מנגנים אחד עם השני, אלא זה משהו באופי של השירים. בדרך שבה הם נכתבים, מולחנים, ומבוצעים. גם כשהם שונים מאד אחד מהשני, חלק מהם הם כן רוק'נ'רול בעברית וחלק מהם הם לא, הם כולם נשמעים חלק ממקשה אחת, מקשה שאפשר להגדיר אותה מאד בקלות בתור "איפה הילד". ודווקא השיר הזה שחותם את האלבום השלישי שלהם, לא נשמע כמוהם בכלל. הוא נשמע דווקא כמו שיר של ג'נגו. אבל הוא יפהפה, בכל מקרה. וזה לא משנה כמו מי הוא נשמע בדיוק.
לשמוע לקנות – בחנות הדיסקים יד שניה הקרובה למקום מגוריכם, כנראה
5 Glen Phillips Glen Phillips – Duck and Cover (live at the Middle East Upstairs)
שנה לא קלה עברה על גלן פיליפס בשנה שעברה. הוא ישב על שולחן זכוכית בבית של חברים כשהשולחן החליט שנמאס לו והתמוטט. פיליפס ניסה לבלום את הנפילה עם היד, שזה דבר לא חכם במיוחד כשמדובר בשולחן זכוכית שמפריד בינך לבין הרצפה, ועוד יותר לא חכם כשמדובר במוזיקאי שהגיטרה האקוסטית היא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו. כמה ניתוחים ותקופת שיקום כואבת אחר כך, פיליפס חזר להופיע, אם כי במהדורה מוגבלת יותר, וכשהוא מופיע הוא אוסף איתו עוד שני גיטריסטים כדי שיעזרו לו.
לשמוע לקנות
6 Susanna and the Magical Orchestra Susanna and the Magical Orchestra – Sweet Devil
התזמורת הקסומה של סוזנה היא בעצם החצי השני של הצמד שסוזנה וולמרוד הנורווגית היא חברה בו. לחצי השני הזה קוראים מורטן קוונילד, והוא מרכיב את התזמורת הנסתרת שלו בעיקר מצלילים אלקטרוניים, חלקם מעורבלים, מעוותים ומלוכלכים בכוונה, שרובם נשמע חלש ועדין ומחזיק בשיר לא כדי ללוות את השיר אלא כדי לא ליפול. במקרים אחרים, כמו השיר הזה, הדגימות האלקטרוניות מתערבלות אחת בשניה ונדמות, לרגע, כמו פסל של אגם, שכשמסתכלים עליו מכיוון אחד הוא מראה דבר אחד וכשמסתכלים מכיוון אחר הוא מראה דבר אחר לגמרי.
לשמוע לקנות
7 Faith No More Faith No More – Caffeine (live at the Cinerama, Tel Aviv, 1995)
"כל אחד צריך פזמון טוב פעם בכמה זמן," מייק פאטון אומר לפני שהם מתחילים לנגן את השיר הזה, מעל במת הסינרמה באחד מהפסטיבלים הכי מהוקצעים שהארץ שלנו ידעה בשלושת העשורים האחרונים, ואז הם פוצחים בשיר של כמעט שבע דקות שאין בו אפילו פזמון אחד. אבל מה, זה הקטע הכי טוב בהופעה הזו.
לשמוע לקנות (את האלבום המקורי)
8 The Baby Namboos The Baby Namboos – Ancoats2Zambia (Geoff Barrow remix)
פגישת פסגה קצרה, מהונדסת מחדש, של עולם הטריפ הופ של אמצע שנות ה-90 בבריסטול. ג'ף בארו, אחד משני האנשים שטווים את המוזיקה של Portishead, מציע רמיקס לשיר של הלהקה הזו, שאחד מחבריה הוא אחיינו של טריקי, שהפיק את השיר המקורי באלבום.
לשמוע לקנות
9 Woven Hand Woven Hand – Into the Piano
בהופעה שלהם ב"בארבי" השיר הזה הבליח למספר שניות בזמן שדיוויד יוג'ין אדוארדס כיוון את הגיטרה שלו, ורגע לפני שהם קפצו לתוך גרסא מלאה של השיר שמקדים את השיר הזה באלבום. אבל כאן, טובע בתוך צלילים רחוקים ועמומים של פסנתר, השיר הזה מקבל את המשמעות והיופי האמיתיים שלו.
לשמוע לקנות
10 Real Estate Real Estate – Green River
ללהקה הניו ג'רזאית הזו יש שיר באלבום הבכורה שלה שנקרא "Atlantic City" אבל הוא לא גרסת כיסוי לשיר ההוא של הבוס, וגם השיר הזה הוא לא גרסת כיסוי ל-Creedence Clearwater Revival. הם אוהבים כנראה להיות קרובים לאמנים שהם אוהבים, אבל לא קרובים מדי.
לשמוע לקנות
11 The Crimea The Crimea – Requiem Aeternam
ב-2007, שנתיים שלמות לפני שרדיוהד החליטו להציע את האלבום החדש שלהם בדרך עסקית מהפכנית, The Crimea החליטו לוותר מראש על כל סיכוי להרוויח משהו על האלבום שלהם והציעו אותו להורדה חינם באתר שלהם. וחבל, אולי, בשבילם, כי זה אלבום נפלא. אלבום שמכיל שירים כמו השיר הזה צריך להיות אלבום שנמכר, והרבה.
לשמוע לקנות? להוריד בחינם!
12 Tori Amos Tori Amos – Gold Dust
טורי איימוס חותמת עם השיר הזה את המסע החצי-אוטוביוגרפי שלה, "Scarlet's Walk", והשיר הזה נשמע כמו משהו שמשקיף בבת אחת על כל הדרך שנגמעה עד עכשיו, ועל כל הדרך שעוד מחכה בהמשך.
לשמוע לקנות

את האוסף, כהרגלנו, אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:  לא המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל הארולד וקומאר ו-Step Up. המציאו את היכולת להסריט סרטים בשלושה מימדים בשביל זה.

The For Carnation

1. לפני הכל

גיאחה מציע ב"עונג שבת" את המהדורה הרביעית של "תקשיבו רגע", אוסף ששלוש המהדורות הקודמות שלו היו משובחות במיוחד. אתם מוזמנים להקשיב ל, ולהוריד את השירים כדי להחליט בעצמכם – אבל לא הרבה יכול להשתבש באוסף שיש בו שיר חדש של בק, לדוגמא, או שיר עלום של לורה ווירס, או שיר של Death Cab for Cutie. הנה.

The For Carnation

2. קרני ירח בלב הערבה
אי שם בערבות לואיוויל, קנטאקי (אני לא לגמרי בטוח שיש ערבות בלואיוויל. אני אפילו לא בטוח לגמרי איפה זה. אבל נלך על זה, בשביל ההגינות הספרותית) רוחו של סרז' גינסבורג נדדה, בחום השרבי, ולא הצליחה למצוא מנוח. במקרה היא הצליחה להיכנס לאולפן ממוזג (זה קורה בשיקגו, אמנם, אבל נתעלם מזה), והשתרבבה אל תוך סולן של להקה שהקליטה שם. לשיר, בסופו של דבר, קראו "Emp. Man's Blues", והוא שייך ללהקה בשם The For Carnation. ובמשך 8 הדקות שבהן השיר הזה, שפותח את האלבום באותו השם של הלהקה, מתרחש, פיסות קטנות של מוזיקה – מלבד המצילות שמעטרות את כל השיר, יש שם גם גיטרות, מדי פעם, משפטים מזעריים של קלידים ואת כלי המיתר שמייצגים את רוחו של סרז' גינסבורג, כנראה – מרחפות בתוכו, באופן נאמן ולא נאמן לסגנון המוזיקה המוזר בעל ההגדרה המאד רחבה הזאת, פוסט רוק, שסולן הלהקה הזו, בריאן מק'מהן, היה בעבר בלהקה שעזרה להמציא אותו. ללהקה ההיא, שנקראה Slint, יש חלק די נרחב גם בדרך שבה התפתח האלבום הזה, שיצא בשנת 2000 אבל הוקלט, במרווחים של זמן ובשישה אולפנים שונים, לאורך ארבע השנים שקדמו לו.

בין השאר, בגלל שהמוזיקה שנפרשת על פני האלבום הקצר הזה – שישה שירים שחלק מהם, כמו הראשון, מתמשכים באיטיות, מוסיפים עוד כלי ועוד כלי לבליל של כלים שיוצרים רשת מוזיקלית חזקה מאחורי הסיפור שמספר בריאן מק'מהן. חלק מהם, כמו "A Tribute To", הם שירי רוק שמתעתעים בנו כמו ציורים אימפרסיוניסטיים מורכבים – פשוטים מרחוק, מאד, מאד מורכבים מקרוב. חלק מהם, כמו "Being Held" – שהוא בעצם סדרה של צלילים אחידים של פעמון עב קול, שעליו מולבשים עוד צלילים, פעמוניים יותר ופעמוניים פחות, שיוצרים את המקצב המיוחד והלא שגרתי של השיר הזה – הם נסיוניים מאד.

בין השאר, בגלל שאת השירים אסף בריאן מק'מהן במהלך השנים מאז שעזב את Slint, והן מכילות אורחים מכל מיני להקות שמק'מהן היה מעורב בהן. למשל, ג'ו מקינטייר מ-Tortoise. למשל, בריט וולפורד, המתופף של Slint. למשל, קים דיל מה-Breeders שבריט וולפורד היה המתופף גם בלהקה שלה, שמתארחת ב"Tales (Live from the Crypt)". כל שיר הוקלט בהזדמנות אחרת, במקום אחר ובזמן אחר, עם קבוצה אחרת של אנשים שכללה בעיקר את אחיו, מייקל, הבסיסט טוד קוק, ובשלב מסוים גם את דיוויד פאחו, שבימים אלה הוא בעיקר Papa M.

השיר האחרון באלבום, "Moonbeams", מלווה באפקט קלידים שמשנה את המהירות והעוצמה שלו, ואת המקום שממנו הוא מגיע, כמו מלאך אפל מסתובב בשמיים שמגיח מכל מיני מקומות ומרחף רחוק מכדי השגה, משלב שוב את הגיטרות, הקלידים, והתופים העצלים, ואת כלי המיתר, וקולו של בריאן מק'מהן, שמלווה את רוחו של סרז' גינסבורג אל הדלת. סרז' גינסבורג פוסע לאט, במרכז הכביש שנראה כאילו הוא מוביל לשום מקום, לאט מכדי שיוכל לחשוב לאן הוא רוצה להגיע. גבו מופנה אל לואיוויל, שמתרחקת במורד הגבעה לאט לאט. פניו אל השמש ששוקעת, כדור אש גדול במרכז האופק, מעבר לכביש שמתעקל ומתפתל עד אינסוף. במרחק, במרכז לואיוויל או אולי אפילו בשיקגו, התופים ממשיכים בסימון המרחק בין תיבה לתיבה, המלאך האפל ממשיך להסתובב והמוזיקה ממשיכה לערפל את האוויר כמו עננים של עשן.

שירים עצובים

1. לפני הכל

קצת לפני שהתחלתי לעבוד על הבלוג השבוע, קיבלתי בשורות עצובות מאד מארה"ב, לגבי אחד מהחברים ברשימת תפוצה של אי מיילים שאני חבר בה, המורכבת ממעריצים של Firewater. "ג'סטר" ג'ו מוחיקה היה חולה בסרטן המעי הגס במשך הרבה זמן, ואנחנו כולנו קיווינו שהוא ייצא מזה ושיצליח להתאושש מהטיפולים הלא נעימים, אבל התקוות שלנו התבדו השבוע – ג'ו היה מעורב בתאונת דרכים בטקסס, ארץ מגוריו. הוא נהרג במקום, הבת שלו, בת 5, פונתה לבית חולים ומתה שם אחרי כמה שעות. לא הכרתי את ג'ו באופן אישי, אבל מהדברים שהוא כתב ברשימת התפוצה שלנו ובבלוג שלו, וגם מהדברים ששמעתי עליו מחברים קרובים יותר (שגם הם לא פגשו אותו באופן אישי מעולם), הוא היה אדם טוב, שהצליח להתמודד גם עם המחלה שלו וגם עם הדרך המזוויעה של מערכת הבריאות בארה"ב לסייע לאנשים חולים, בחוש הומור ובאופטימיות שלא נגמרו אף פעם. אחת מהלהקות שהכי אהב היתה Killing Joke, והוא אפילו תיפקד בתור מנהל האתר של הלהקה. הוא השאיר מאחוריו את אלנה, אשתו (גם היא חברה בנפרד ברשימת התפוצה שלנו) ושני בנים. נוח בשלום, ג'ו. הפוסט הזה מוקדש לך.

2. שירים עצובים

באותה רשימת תפוצה, מישהו פירסם במהלך השבוע שעבר לינק לאתר שנקרא "ספינר". ניסיתי, ולא הצלחתי, להבין מה המטרה של האתר הזה – הניחוש שלי הוא שמדובר באיזשהו בלוג מקצועי, שמחולק למדורים שונים שנכתבים על ידי אנשים שונים ועיקר המטרה שלו היא להיות מגניב ולכתוב על מוזיקה – בהכרח בסדר הזה. בכל אופן, הלינק שנשלח התייחס לכתבה אחת שהיא חלק ממכלול של כתבות שהם מפרסמים מדי פעם, שכוללת רשימה ממוספרת של דברים שהם הכי. הפעם – 25 השירים הכי עצובים באופן מיוחד בהסטוריה. אי פעם. נקודה.

אז בתור התחלה, כל התייחסות לקשר בין שירים לרגשות שהם מעוררים באנשים ששומעים אותם, היא סובייקטיבית מהגדרתה. מה ש"ספינר" מנסים לעשות, עושה רושם, הוא ליצור רשימה של שירים שהעצבות שבהם היא אוניברסלית והנושאים שהם מדברים עליהם הם פשוטים ומפושטים ככל האפשר. מי לא יכול להבין את העצבות, למשל, באפשרויות ועתיד שנעלמים ברגע שזוג צעיר נכנס להריון והעתיד שלו נקבע בשבילו בבת אחת ("The River" של ברוס ספרינגסטין)? או במערכת יחסים שלא נשאר בה דבר חוץ מהאינרציה של מערכת יחסים ("Lost Cause" של בק)? או בילד מת ("Concrete Angel" של מרטינה מקברייד)? זאת אולי הסיבה שחלק מהבחירות האחרות של "ספינר" ברשימה הזו, כמו "Space Oddity" של דיוויד בואי, הן קצת תמוהות.

בגלל הסיבה הזו, ובגלל שרשימות מהסוג הזה יכולות, ואולי אמורות אפילו, להיות סובייקטיביות, ובגלל שאני יכול, אני רוצה להציע רשימה אחרת. גם היא של 25 שירים עצובים – אבל לא הכי עצובים. רק 25 שירים שבעיניי הם עצובים במיוחד. ניסיתי לכלול כאן שירים שהעצבות שבהם היא די ברורה, כך שהמכנה המשותף הגדול יותר של מאזינים יוכל להתחבר אליהם. אני מקווה שהצלחתי. השירים גם לא מסודרים בסדר כלשהו, הם פשוט שם:

1. Frank Sinatra – In the Wee Small Hours of the Morning

נקודה ראשונה שבה אני מסכים עם מי שבחר את השירים ברשימה של "ספינר". ב-1955, אחרי פרידה מתוקשרת שסיימה מערכת יחסים מתוקשרת עם השחקנית אווה גרדנר, פרנק סינטרה מוציא את האלבום הזה, ששמו כשם השיר כמעט – הראשון בשבילו ואחד הראשונים בכלל שכל השירים בו הוקלטו במיוחד לצורך האלבום ולא כסינגלים שנאספו לאלבום, ונותן משמעות חדשה לגמרי לכינוי שלו, "Ol' Blue Eyes". אם עוצמים את העיניים כשהשיר הזה, שפותח את האלבום, מתנגן, אפשר ממש לדמיין את פרנק סינטרה יושב בחדר ריק וחשוך, עם בקבוק חצי ריק שלפני לא הרבה זמן היה מלא לגמרי, מחכה שהטלפון יצלצל ואולי זאת תהיה היא.

2. Elton John – The Last Song

"אתמול באת להרים אותי מעלה," השיר הזה מתחיל, ומכאן הוא רק ממשיך ויורד. לאלטון ג'ון יש שני סוגים של בלדות – הסוג הראשון הוא הבלדות הסכריניות שהוא וברני טאופין כותבים כדי לגרום לאנשים אחרים לבכות; הסוג השני, והשיר הזה נכלל בו, הוא בלדות שהם כותבים כדי לגרום לעצמם לבכות. אלו הבלדות האמיתיות יותר, וזו נולדה בעקבות סיפור שהגיע לאלטון ג'ון על בחור צעיר, הומוסקסואל חולה איידס, שהקשר בינו ובין אביו התנתק מכיוון שהאב לא ראה בעין יפה את הנטיות המיניות של הבן שלו. הבן לא רצה להודיע לאב בשום צורה שהוא חולה, אבל כשהאב גילה שהבן גוסס מאיידס, הוא טס לפגוש אותו ונשאר כדי לסעוד אותו, עד שנפטר. המילים שמסכמות את הפזמון גם מסכמות את מה שהשיר הזה מנסה להעביר – "אני מניח שלא הערכתי נכון אהבה של אב לבנו".

3. Beck – Lost Cause

עוד נקודה שבה אני מסכים עם האנשים שערכו את הרשימה של "ספינר". ב-2002, אחרי מערכת יחסים ארוכה, בק נפרד מהחברה שלו ועשה מה שכמעט כל מוזיקאי היה עושה במקרה כזה. הוא כתב על זה שיר – ולא רק שיר, אלא אלבום שלם. ולא רק כתב, אלא גם הוציא אותו. והאלבום הזה, "Sea Change", יצירת מופת בשביל בק ובכלל, מתאר את חוסר האונים בסוף מערכת יחסים, כשכבר לא נותר בה שום דבר טוב להילחם בשבילו, או במילים שלו – "נמאס לי להילחם על המטרה האבודה הזו".

4. Cyndi Lauper – Time After Time

אחת מטעויות השיפוט המוזיקליות הכי גדולות שעשיתי היתה לחשוב שסינדי לאופר היא [בלונדינית לא בהכרח אמיתית] שאין לה הרבה ערך מוסף מעבר לזה, אבל אחרי שגיליתי ש"I Drove All Night" הוא לא גרסת כיסוי לשיר של רוי אורביסון, אלא להיפך, גיליתי שהיא כתבה וכותבת את המילים והמוזיקה לכל השירים שלה, והשיר הזה הוא דוגמא טובה לסוג מיוחד של שירים עצובים – כאלו שהעצבות שלהם נובעת בעיקר מהניגוד המוחלט בין הבתים לפזמון. כאן, הפזמון אומר, בין השאר, "אם תלך לאיבוד, אמצא אותך, אני אחכה, פעם אחרי פעם" – זה מה שהיא שרה למי שהיא עוזבת, כשהיא יודעת שאף מילה מאלו לא נכונה. קסנדרה ווילסון הקליטה בשביל פסקול הסרט "Brown Sugar" גרסה אפילו יותר יפה של השיר הזה.

5. R.E.M. – Fretless

ברוב השירים של R.E.M., המילים של מייקל סטייפ מעורפלות במקרה הטוב, ובלתי מובנות בכלל במקרה הפחות טוב. השיר הזה לא יוצא דופן – הוא מדבר, אני חושב, על מישהו או מישהי שמגלים שהם נבגדים ומקבלים את ההחלטה הקיצונית ביותר שאפשר לקבל במקרה כזה – להרוג את שני הבוגדים. המוזיקה, והשירה הנחרצת של סטייפ ושל קייט פירסון מ-B52's מעבירים בצורה מאד ברורה את ההרגשה של להיות לבד.

6. U2 – Tomorrow

כשבונו היה בן 14, אמו נפטרה והוא כתב את השיר הזה על ההלוויה שלה. השיר נמצא באלבום השני שלהם, "October", והוקלט שוב, בגרסה יותר שקטה והרבה יותר עצובה, על ידי בונו והבסיסט אדם קלייטון, לאוסף שנקרא "Common Ground". השיר (המקורי) כולו בנוי בצורה שמעבירה מאד בבירור את מגוון הרגשות שיש לילד בן 14 כשהוא מאבד הורה – הבלבול, העצב, הכעס. המילים הראשונות, שנשמעות כאילו הן מתייחסות לחוסר התפיסה של מוות של ילד קטן, הן הרבה יותר עצובות כשיודעים מה הגיל האמיתי של בונו היה כשאמו נפטרה – "האם תחזרי מחר? האם אני יכול לישון הלילה?"

7. Harry Chapin – Cats in the Cradle

ילד נולד, לאבא אין זמן. ילד גדל, לאבא אין זמן. ילד נוסע לאוניברסיטה, חוזר לביקור, לאבא יש זמן אבל הילד התרגל לחיות בלעדיו. האבא זקן ורוצה לבלות קצת זמן עם הילד, אבל לילד אין זמן. המעגל האכזרי של הזנחה סמויה ממשיך. המילים האחרונות בשיר הזה הן הכי עצובות – "כשסגרתי את הטלפון פתאום הבנתי – הוא גדל והפך להיות כמוני. הילד שלי הוא בדיוק כמוני."

8. Eric Clapton – Circus

Tears in Heaven הוא כמובן, השיר המפורסם יותר שאריק קלפטון כתב על בנו, קונור, שנהרג כשנפל מחלון חדר מלון, מרחק של כמה עשרות קומות מהקרקע. מאוחר יותר, באחד מאלבומיו האחרונים – Pilgrim – הוא כלל גם את השיר הזה, גם הוא על קונור. שיר קורע לב שמוכיח שככל שהזמן עובר, מן הסתם, הגעגועים הולכים ונהיים יותר חזקים.

9. Joan Armatrading – The Weakness In Me

כל כך הרבה סיבות יש בעולם לכתוב שירים עצובים, ועושה רושם שאחת מהכי פוריות היא בגידה. בדרך כלל, הצד הנבגד הוא זה שכותב את השירים, אבל דווקא השירים המעניינים יותר הם אלו שבאים מהצד הבוגד. אני זוכר, במעורפל, כמה שירים מהצד הבוגד הגברי, אבל, אם להתעלם מגיבוב השטויות המביך של אבריל לווין מהשנה האחרונה, The Weakness In Me של ג'ואן ארמטריידינג הוא המקרה היחיד שאני יכול לחשוב עליו של שיר שנכתב מהצד הבוגד הנשי. המילים של ארמטריידינג הן כל כך כנות וחסרות אונים, שהיא כמעט מצליחה לשכנע אותך. כמעט.

10. Antony Haggarty – Perfect Day

לפעמים, זה לא השיר שהוא כל כך עצוב, אלא האינטרפרטציה שלו. מי שכתב את השיר, במקרה הזה כמו בהרבה מקרים אחרים, כנראה לא הבין את הפוטנציאל הדכאוני הטהור הגלום בשיר כזה – שהמילים שלו אומרות דבר אחד אבל השירה יכולה להגיד דבר אחר לגמרי. וכך, באמצע האלבום התמוה "The Raven" של לו ריד, הוא החליט לשלב שירים ישנים שלו בביצועים של אנשים אחרים – ואחד מהם הוא השיר הזה, בביצוע של אנתוני (בלי הג'ונסונס) וקולו המלאכי. השיר, על כל הקונוטציות המשתמעות ממנו, לא זוכה לאירוניה העצובה שאמורה לנטוף ממנו כשלו ריד עצמו שר אותו – בקול החצץ של לו ריד הכל נשמע הרבה יותר אמיתי וכנה, ויום מושלם הוא באמת יום מושלם. כשאנתוני שר, לעומת זאת, אפשר לשמוע בבירור את חוסר האונים, את כמה זה נדיר שזה יום מושלם ועד כמה הימים האחרים כל כך מחורבנים.

11. R.E.M. – Let Me In

עוד פעם R.E.M. הפעם, השנה היא 1994, R.E.M. מחליטים להוציא אלבום כבד הרבה יותר מכל מה שאי פעם עשו ושני איקונים, אחד מוזיקלי ואחד קולנועי, נפטרים במפתיע בפרק זמן מאד קצר, כל אחד מסיבותיו הוא. מייקל סטייפ, חבר קרוב של שניהם, מחליט להקדיש את האלבום לאחד – ריבר פניקס – ולכתוב את השיר היפהפה הזה על השני – קורט קוביין. "היי, תן לי להיכנס," הוא זועק בפזמון, ובדמיון עולה הדמות השדופה שלו נהדפת על הארון של קורט קוביין ומתחננת שיפתח ויסביר.

12. Leonard Cohen – Famous Blue Raincoat

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אי אפשר להכין רשימה של שירים עצובים בלי לכלול את השיר הזה, האפיטום, מבחינתי, של היצירה של לאונרד כהן. שיר על בחור שגנב לבחור אחר בחורה, ומעביר את חייו אחר כך בחשש שאולי אותו בחור, ואולי מישהו אחר, יגנוב אותה ממנו. ואולי, בעצם, ההיפך הוא הנכון. אף פעם לא הבנתי באמת את השיר הזה. אני רק יודע שמכל השירים של לאונרד כהן, זה נשמע כמו השיר האחד שאחריו לאונרד כהן באמת היה רוצה לגזור על עצמו תענית שתיקה.

13. אביתר בנאי – אבות ובנים

הפריווילגיה שלי, לעומת "ספינר", היא שאני יכול להכניס כאן גם שירים עבריים. והנה אחד מהם, שיר יפהפה שמתחבא בסוף של האלבום הראשון של אביתר בנאי, ומבטא, במילים מעורפלות ומשורטטות, את החשש של כל הורה כאן. "הלב של אמא מתפוצץ – מי אשם? לא אני אשם". שיר, שבארץ הזאת, אפשר לקרוא אותו בכל כך הרבה דרכים שונות.

14. The Divine Comedy – Edward the Confessor

The Divine Comedy בנו (בנה?) את הקריירה שלהם על שירים מתוזמרים, בשירה מאד פרנק סינטרית-דין מרטינית-טום ג'ונסית שכזאת, ודווקא השיר הכי יפה שלהם הוא ממש לא כזה. מה שמובן, כי הוא בי סייד של סינגל מתוך האלבום שלהם שהוא הכי לא כזה – Regeneration, שהפיק נייג'ל גודריץ' (וכל אלבום שמפיק נייג'ל גודריץ' הוא בעצם קצת אלבום של נייג'ל גודריץ', באמת). "אני כל כך מצטער," ניל האנון פותח את השיר הזה, "אנא סלחי לי," וממשיך ומפרט את כל הדברים שגם אנחנו היינו רוצים להצטער עליהם, אם רק היינו יכולים.

15. The Blue Nile – Happiness

בתור הדובדבן הקטן, על הדובדבן הגדול, שעל הגלידה בגביע שהיא הרשימה הזו, הנה שיר שהוא פסגת העצבות האולטימטיבית – איש שעבר כל כך הרבה סבל וצער, שגם כאשר מגיעה המנוחה והנחלה, הוא לא באמת מאמין. "עכשיו כשמצאתי סוף סוף שלווה," הוא שואל, "תגיד לי, ישו, היא תישאר?"

חדי העין ביניכם ישימו לב שהרשימה הזאת לא מגיעה עד 25, וזה בגלל שאני רוצה שאתם תשלימו את ה-10 שירים שנשארו. למה? משתי סיבות:

1. אני רוצה שתתאמצו קצת. סתם לקרוא זאת לא חכמה.

2. אני גם רוצה להכיר 10 שירים עצובים חדשים.

ואני רוצה לשמוע נימוקים משכנעים. 10 השירים שאני הכי אתרשם מהם יהיו כאן בשבוע הבא והאנשים שיציעו אותם יקבלו פרס. או משהו.

בינתיים, לילה טוב.