The gospel according to whom

לפני הכל

לפני שהטפטוף ייהפך למבול:  המון הופעות טובות נוחתות עלינו מכל הכיוונים, ברמה כזו שאת חלק מהאמנים אני אפילו לא מכיר וקצת קשה לי לאמוד את מידת המהימנות של סימני הקריאה בקומוניקטים של חברות ההפקה שמביאות אותם.  אחת מההופעות שבעתיד הקרוב מכילה אמנם שני אמנים שהם לא זרים, כל אחד בעצמו ועם ההרכב שלו, לישראל, אבל השלישי, והחיבור בין השלושה, הוא מעניין במיוחד – ג'ון סקופילד וברד מלדאו הם השניים הראשונים, והם מגיעים לארץ בטריו עם מארק ג'וליאנה, שהוא מתופף ג'אז מהמוצדקים בעולם וגם היה חלק מהרכב הג'אז של האלבום האחרון של דיוויד בואי, "Blackstar".   ההופעה שלהם תהיה ב-18 ביולי באמפי שוני.

והנה עוד הופעה ממשמשת שהסיכוי שהיא תגיע לארץ הוא כמעט קלוש. אבל בנאדם יכול לקוות:  הרולינג סטונס, בוב דילן, פול מקרטני, המי, רוג'ר ווטרס וניל יאנג.  ביחד, בהופעה אחת.  זה כמו אנציקלופדיה של רוק, רק מנגנת נורא נורא בקטן על במה רחוקה מכם.

ורדיוהד מוציאים אלבום חדש ביוני, ואומרים שהוא לא הולך להישמע כמו שום דבר ששמענו מהם עדיין. מאחר ואלו רדיוהד, אני לא יודע אם זה טוב או רע.  נחכים עוד חודשיים.

הרוח של שנות התשעים

לקראת סוף שנות ה-90', ברוס ספרינגסטין עצמו היה מוכן להודות בפה מלא שהעשור הזה לא היה העשור החזק שלו.  העשור שהתחיל בפירוק הלהקה שלו, ה-E Street Band, בנישואין שניים ובילד חדש, ובמעבר לבית גדול כראוי למעמדו בלוס אנג'לס, הסתיים במעבר של ספרינגסטין ומשפחתו החדשה בחזרה לניו ג'רזי כשרק שני אלבומים מקוריים באמתחתו לאורך כל העשור.  בשאר הזמן הוא בעיקר עובד על שירים בודדים לסרטים – אחד מהם מזכה אותו באוסקר, אחד כמעט.

אבל אנחנו עדיין באמצע העשור, אחרי אלבום אוסף אחד, וברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן, כמעט לבדו, ומקליט את האלבום השני שלו שמבוסס כמעט אך ורק על גיטרה אקוסטית.  אך במעט מהשירים יש לו נגנים אחרים שמלווים אותו, גם הם נגני סשנים שהוא שוכר ממגוון הנגנים שלוס אנג'לס יכולה להציע, וכשיש מקום וצורך בכלים נוספים, ברוב השירים הוא מנגן בהם בעצמו.  את האלבום הוא החליט להקליט אחרי שקרא שני ספרים – הראשון, "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק, העניק לאלבום את השם שלו.  טום ג'וד, שהרוח שלו שורה על האלבום, הוא דמות בספר.  השני, "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass",  נשא מאמרים של דייל מהרידג' וצילומים של מייקל וויליאמסון ותיאר את הנוודים של שנות ה-30 שהיו תוצאה של השפל הכלכלי והמחסור במקומות עבודה.

ספרינגסטין מתחיל את האלבום בצורה דומה מאד לדרך שבה מתחיל "Nebraska" של שלוש עשרה שנים לפני כן, רק הוא והגיטרה האקוסטית באולפן, הגיטרה מכתיבה את הקצב בצלילים מדודים, בטוחים, וספרינגסטין נשען קדימה אל המיקרופון ופורט את משנתו.  זה שיר הנושא, וספרינגסטין מספר על מציאות חדשה, שרגל אחת שלה נטועה בעולם הישן של השפל הכלכלי של שנות ה-30, ורגל אחרת שלה כבר מורמת קדימה אל עתיד לא ידוע שבו המצב הזה יכול לקרות שוב – "משפחות ללא בית ישנות במכונית," הוא מפרט, מקדים ומגזים במעט את השפל הכלכלי הבא, שיקרה חמש עשרה שנים אחר כך.

בניגוד ל-"Nebraska", שבו ספרינגסטין היה ספון באולפן עם גיטרה אקוסטית ומפוחית בלבד, ספרינגסטין של שנות ה-90 משתמש בהרבה יותר כלים.  השיר הראשון מוסיף גיטרת לאפ סטיל וקלידים, והשיר שבא מיד אחריו, "Straight Time", מוסיף גם כינור ואקורדיון חרישיים, שבא והולך מאחורי המנגינה. הקול של ספרינגסטין, מוקף בהרבה ריוורב, נשאר כשהיה, אבל הסיפורים של כל אחד מהשירים מחזירים את מקום מגוריו החדש, החוף המערבי, לשנות ה-30, לחוות ולפרדסים ולנוודים שהיו צריכים לעלות בחשאי על רכבת ולנסוע אל לב ארצות הברית כדי לחפש עבודה אחרת שם.

נדמה שהקו שבין השירים האקוסטיים המינימליים לבין אלו שמכילים להקה גדולה יותר וצליל מלא יותר נשבר בדיוק באמצע השיר הרביעי, "Youngstown", שמספר על מפעל ברזל שנסגר בעיר שנושאת את שם השיר, ועל ההשפעה של האירוע הזה על התושבים.  אבל אחרי שיר נוסף אחד שנשמע כמו בלדה שמנגנת להקה בבר שרוקדים בו בוקרים עייפים עם הנשים שלהם, בלי לשים לב למוזיקה עצמה, ספרינגסטין חוזר אל האקוסטי והאינטימי ומשאיר בשיר הבא שלו, "The Line", רק גיטרה אקוסטית וקלידים.  וגם זה שבא אחריו, "Balboa Park", נצמד לאותו תזמור, והגיטרה בו מהוססת יותר.

כשמגיע השיר העשירי, אחרי עוד מספר שירים שהם על טהרת האקוסטי, ספרינגסטין מספר על אדם שמוכן, ער כל הלילה, יושב על מיטתו כשהתיקים שלו ארוזים, כדי לחצות את הגבול למחרת בבוקר.  הגבול הוא זה שבין ארצות הברית למקסיקו, אבל השיר כולו אפוף במסתורין שלא אומרים מאיזה צד של הגבול המספר הולך לחצות.  וזה היופי של האלבום הזה – כל אחד מהשירים בו מתאר מציאות שיכולה להיות קיימת, ושייכת לעבר, להווה או לעתיד, ויש בכל אחד מהמצבים האלה הגיון מסוים.

השיר שבא מיד אחריו, "Galveston Bay", מכיל פרטים ורמזים שקושרים אותו בחבלים עבותים לפרק זמן מסוים – שנות השבעים.  הוא מציע שם את סיפורו של אדם שחזר מהמלחמה ולא מצא את מקומו בעיירה הכפרית שחזר אליה בטקסס.

בשיר האחרון, שגם בו ספרינגסטין משתמש רק בגיטרה האקוסטית ובקלידים שלו, הוא זורע בצליל הקלידים שלו מעט תקווה כדי להוביל אותנו החוצה מהאלבום האפל הזה אל הרחוב ההומה שמחוץ לאולפן. בחוץ, אנחנו עדיין בהווה ושרדנו את השפל הכלכלי הזה, ונשרוד גם את זה שיבוא.  וספרינגסטין יהיה גם שם כדי לטוות את הסיפורים של האנשים הקטנים שבקושי הצליחו לשרוד לשירים שיהדהדו גם לעתיד הרחוק.

עשרה פרטים על The Rising

האלבום הבא של ברוס ספרינגסטין יצא רק בעשור שלאחר מכן, שהיה עשור שונה לחלוטין בשביל ספרינגסטין ובשביל שאר העולם.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1 אף על פי שהאלבום נושא את שמו של ברוס ספרינגסטין בלבד, זה האלבום הראשון בשמונה עשרה שנים שמכיל את כל חברי הלהקה שלו, ה-E Street Band.

2 האגדה מספרת שספרינגסטין החליט להוציא את האלבום, אחרי עשור דליל למדי של אלבומים מצדו, כאשר כמה ימים אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, אדם זר עצר את מכוניתו ליד זו של ספרינגסטין כשזה היה בדרכו לחוף הים באסבורי פארק, ואמר לו מבעד לחלון הפתוח: "אנחנו צריכים אותך עכשיו." (ספרינגסטין מאשר, כך שזו לא אגדה).

3 לא כל השירים מדברים על ה-11 בספטמבר או נכתבו בעקבותיו.  אחד מהשירים, "My City of Ruins", מדבר על ההידרדרות הכלכלית של העיר שבה ספרינגסטין גדל והחל את הקריירה המוזיקלית שלו, אסבורי פארק. אבל אחרי שביצע את השיר בקונצרט המחווה שנערך לאחר ה-11 בספטמבר השיר קיבל משמעות אחרת.

4 במירוץ הבחירות הראשון לנשיאות של ברק אובמה, הוא השתמש בשיר הנושא מהאלבום כאחד מהשירים שהושמעו בעצרות שלו, באישורו ובתמיכתו של ברוס ספרינגסטין.

5 ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את הסינגל הראשון מהאלבום, "Lonesome Day", בכל אחד מהטייקים של הקליפ שצולם לשיר, במשך שש עשרה שעות שלמות.

6 עטיפת הסינגל "Waiting on a Sunny Day" מתארת את המצב המסורתי של השיר בהופעות של ספרינגסטין מאז שהשיר צורף לאלבום – את הבית האחרון שר הקהל, ואת הפזמון בדרך כלל ספרינגסטין נותן לילד שהוא מוצא בקהל לשיר.

7 חלק מהשירים באלבום הם שירים שספרינגסטין כתב או אפילו הקליט לפני ספטמבר 2001, אבל מאחר והמילים היו רלוונטיות במיוחד לנושאים שספרינגסטין רצה לדבר עליהם באלבום, הוא צירף אותם לראשונה לאלבום הזה.

8 השיר "Mary's Place" מבוסס על שיר של סם קוק בעל שם מאד דומה, "Meet Me at Mary's Place" (והשורה נמצאת גם בפזמון של שניהם).  בשני השירים מרי המדוברת היא אמו של ישו, והבית של מרי הוא הכנסיה.

9 זה האלבום הראשון של ספרינגסטין שבו המפיק הוא לא הוא עצמו וג'ון לנדאו, המנהל שלו.  לצורך האלבום הזה הוא בחר בברנדן או'בריאן, שהפיק סדרה של אלבומים מצליחים באותה תקופה, רובם של להקות בעלות צליל כבד יותר מזה של ספרינגסטין (אבל גם של להקות כמו Train).

10 בהרבה מהשירים באלבום יש דימויים דתיים של התעלות רוחנית.  ספרינגסטין סיפר בראיון טלוויזיוני באותה תקופה שהוא קיבל את ההשראה מסיפורים ששמע על אנשים שירדו במדרגות מגדלי התאומים במהלך ההתקפה, וראו כבאים ואנשי חילוץ מטפסים במדרגות בכיוון ההפוך.  "אתה יכול לדמיין אותם עולים במעלה גרם מדרגות אפוף עשן," הוא אמר בראיון. "ואתה יכול לדמיין אותם עולים ומטפסים לעולם הבא."

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, אל תהיו להקת פאנק.  אבל אם אתם חייבים להיות להקת פאנק, אל תמצאו את עצמכם נעולים בחדר ההלבשה של מועדון הופעות בבעלות של ניאו נאצים שפטריק סטיוארט עומד בראשם.

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בטח שמו לב שהגוספל לא היה כאן איזשהו זמן.  במהלך השבועיים האחרונים דברים אחרים, דחופים יותר ודחוקים יותר, הזיזו את מקומו של הגוספל לאט לאט מרשימת הדברים לעשות עד שהוא מצא את עצמו מאד למטה, ואז בכלל לא שם.  זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני בדרך כלל נאלץ לוותר על המנה השבועית של הגוספל, ובמקרה הזה, גם לא להודיע מראש שזה הולך לקרות. אז, מצד אחד, אני מתנצל.  אני משתדל להודיע מראש כשדברים כאלה קורים אבל לפעמים גם היעלמויות בלתי מוסברות עשויות לקרות.  מצד שני, יש תואר ופרויקט מוזיקלי גדול הסתיים לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר.  או, במילים אחרות, לעניינינו:

הרבה מתים מוזיקליים אספו את עצמם לפינת המתים המוזיקליים השבועית כשזו לא היתה פה בשבועיים האחרונים:  ג'ון ברי, האיש שהדבר שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא נעימת הנושא של סרטי ג'יימס בונד, אף על פי שהוא כתב את כל המוזיקה בסרטי ג'יימס בונד עד לסוף שנות ה-80 (מאז זה היה בעיקר דיוויד ארנולד), והדבר השני שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא השערוריה מסביב למי כתב באמת את קטע הגיטרה המפורסם מתוך אותה נעימה, נפטר בגיל 77 מהתקף לב;  גלדיס הורטון, סולנית ה-Marvelettes, שהשיר המפורסם ביותר שלהן, "Please Mr. Postman", זכה לגרסת כיסוי של הביטלס, נפטרה בגיל 66 בעקבות שבץ;  מילטון באביט, מלחין אוואנגרדי שהיה מספיק וורסטילי להלחין גם יצירות סטנדרטיות, לכלים אקוסטיים, וגם יצירות לכלים אלקטרוניים, בין השאר אחד מהסינתיסייזרים הראשונים, נפטר בגיל 94 ;  דון קירשנר, "האיש עם אוזן הזהב", ששידך בין השאר בין ניל דיימונד ל-Monkees וגילה את ניל סדקה ככותב שירים, נפטר מדום לב בגיל 76;  וה-White Stripes התפרקו, אחרי ארבע עשרה שנים ביחד.

[ומשהו חדש ומצער במיוחד, מהיום:  גארי מור, שהיה גם גיטריסט של Thin Lizzy (אחד מתוך רשימה מרשימה של גיטריסטים שהפכו אחר כך גם לזמרים מפורסמים בזכות עצמם בחלק מהמקרים), וגם גיטריסט וזמר בלוז מאד מוצלח בזכות עצמו, נפטר מדום לב בגיל 58 הבוקר.]

2.  Versus the Spin – January 2011 Edition

סוף חודש הגיע, והגיע הזמן, אם כן, למהדורה החודשית – והראשונה השנה – של האוסף. הנה:

1		Grant Lee Phillips – Don't Look Down
		אחד המאפיינים הבולטים ביותר בלהקה שגרנט לי פיליפס השאיל לה את שני שליש משמה היה הקול של גרנט לי פיליפס והכתיבה שלו. לכן, כשהלהקה התפרקה ופיליפס המשיך לדרכו כסולן, כולנו הרווחנו מפני ששני הדברים האלה, אף על פי שהיו מתחת לשמו האמיתי של הסולן ולא שם להקה שהחזיקה אותו ושני חברים נוספים, נשארו כמו שהיו.
		לשמוע	לקנות
2		Coldplay – Spies
		מעט לפני שקולדפליי החליטו, בעיניי לפחות, לוותר על כל נסיון לעשות מוזיקה ייחודית ומאתגרת והחליטו ללכת על המסלול הבטוח של המנוני אצטדיונים מלוטשים בעקבות הלהקה שחיממו בשלב מסוים בתחילת הקריירה שלהם, U2, קולדפליי הקליטו אי.פי. אחד שנשמע שונה מכל דבר שלהקות עשו אז, ועדיין מצא את מקומו בקלות בעולם הרוק האלטרנטיבי הבריטי של תחילת המאה ה-21. ואז הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שמלבד סינגל הבכורה הקצת מציק שלו, היה קרוב מאד למושלם. ואז הם הוציאו את האלבום השני שהיה עוד יותר קרוב למושלם. ואז הם נסחפו בגל עשרות אלפי המעריצים באצטדיונים. אני נוטה לקוות שאולי באיזשהו שלב בעתיד גם הם יחליטו לחזור לשורשים ולהוציא אלבום מרומז, עדין, לא מתיימר כמו אלבום הבכורה שלהם.
		לשמוע	לקנות
3		Helloween – Take Me Home
		עולם מאוזן הוא עולם שבו יש מקום גם ללהקות כאלה, שעושות רעש שלכאורה אין לו שום מטרה מלבד הרעש שהן עושות. אם עוקבים בדקדקנות אחרי המילים, החשד רק מתחזק שהם עושים רעש רק למען עשיית הרעש, אבל, חשוב לשמוע גם מוזיקה כזאת כדי לשמור על האיזון הזה בעולם.
		לשמוע	לקנות
4		Summer at Shatter Creek – Your Ever Changing Moods
		מאחורי שם הלהקה הלא מאד מוצלח הזה, בואו נודה, מסתתר איש אחד – קרייג גורביץ' – שאחראי לבדו על הפסנתר והגיטרות, הקולות והסינתיסייזרים והשירה, שממלאים את השיר הזה ועוטפים את המילים , שצריך להקשיב להן לפחות כמה פעמים בשביל להגיע לרובד האמיתי של מה שהן מנסות להגיד, באווירה אמיתית של שלוש בבוקר.
		לשמוע	לקנות
5		Danny Elfman – The Truth
		מערכת היחסים ארוכת השנים בין דני אלפמן לבין טים ברטון גרמה לכך שנדמה היה שהפסקולים שלו, אפילו נעימת הפתיחה של הסימפסונס, הם בעלי איזשהו נופך ילדותי, קסום, מנותק, ושאת הפסקולים האלה לא יכול לעשות אף אחד אחר, כמו גם שדני אלפמן לא יכול לעשות פסקולים לשום סוג אחר של סרט. אבל דני אלפמן מדי פעם מקבל את ההזדמנות לכתוב מוזיקה לסרטים שאין בהם שום דבר קסום, שום דבר מסתורי, שום דבר ילדותי, ודווקא בסרטים כאלה הוא מראה את הכשרון האמיתי שלו – לכתוב בדיוק את מה שהסרט צריך בשביל להפוך להיות להרבה יותר מסכום החלקים שלו.
		לשמוע	לקנות
6		Blur – Sing
		Blur היו אחת משתי הלהקות הכי גדולות בימי הזוהר של הבריטפופ, ואני הכרתי אותם באותה דרך שהרבה אנשים הכירו אותם, דרך הלהיטים ששרטטו אותם כלהקה שמנסה להמשיך את דרכן של להקות כמו ה-Small Faces וה-Kinks ומנסים להישמע קוקנים במיוחד בכוונה. אבל רק ב-1997, כשיצא הסרט "טריינספוטינג" ואחריו גם הפסקול שלו, למדתי להכיר אותם באמת, כלהקה שמסוגלת לעשות מצד אחד שיר כמו "There's No Other Way", שלקוח מאלבום הבכורה שלהם, ומצד שני את השיר הזה, שגם הוא לקוח מאלבום הבכורה שלהם, ונפרש לאורך שש דקות של הרגשה שאי אפשר לתאר.
		לשמוע	לקנות
7		Buffalo Tom – Your Stripes
		בחיפוש אחר תמונת האלבום הזה מצאתי אותה ברשימה של חמישה עשר אלבומים שאינם מוערכים כמו שהם צריכים להיות, ולא הופתעתי. אחת מהסיבות לכך היא שהמשפט הבא שרציתי לכתוב מתייחס לזמן הקצר שהלהקה הזו פעלה בו, והלהקה הזו עדיין קיימת, בעצם (ומוציאה אלבום חדש במרץ). זה האופי של להקה שיצרה מעגלים קטנים ומסותתים במים שלתוכם הושלכה בשנות ה-90, ושעשתה את כל מה שעשתה בצורה שגרמה לצליל שלה להיות שונה, למילים שלה להיות שונות, לשירים שלה להיזכר מעבר לאלו של להקות אחרות שהיו מצליחות מהם אז והן נשכחות מהם עכשיו.
		לשמוע	לקנות
8		Bob Dylan and the Grateful Dead – Queen Jane Approximately
		כשחושבים על גרסאת ההופעה הארוכות של שירים של בוב דילן, מצד אחד, והגרייטפול דד, מצד שני, זיווג בין השניים הוא רק מתבקש, וברגע שההגיון סומך את ידיו על האירוע הזה, וברגע שההזדמנות הנכונה הציגה את עצמה, זה בדיוק מה שהם עשו – מסע הופעות משותף. אמנם אלו היו הופעות בעיקר על טהרת הגרייטפול דד, ששני שליש מההופעה היו סטים שלהם, אבל כמו ב"רובין הוד" וב"רובין הוד – גברים בגטקעס" – הכוכב האמיתי מבליח בסוף רק לזמן קצר, וזה מספיק.
		לשמוע	לקנות
9		The Velvet Underground – Black Angel's Death Song
		ל-Velvet Underground היה קו רכבת בלתי נראה שחיבר בין שתי נקודות דמיוניות – באחת שירי פופ מובנים, אולי אפילו שבטיים קצת, שאפשר היה לשמוע ולהבין בקלות. בקצה השני שירים מהסוג הזה – שירים שגם הם בסופו של דבר שירי פופ, אבל כאלה שעטופים בהרבה שכבות הרבה פחות מובנות.
		לשמוע	לקנות
10		Mundy – Pardon Me
		מונדי, אדמונד אנרייט בשביל מורים, הורים ופקידי מס, התחיל את דרכו המוזיקלית באותה דרך שבה עשרות ומאות מוזיקאים איריים התחילו את דרכם המוזיקלית – ברחובות דבלין, עם גיטרה ושירים משלו, וקהל של עוברים ושבים שהיה יכול להקשיב או לא להקשיב. מישהו הקשיב, למזלו, מפני שבמהלך ההרפתקה המוזיקלית שלו, הוא הספיק למצוא את עצמו בפסקול "רומיאו ויוליה" של באז לרמן, מתארח עם אמנים איריים ואחרים והופך למפורסם מעט בזכות גרסת כיסוי אקוסטית ל-"Whenever, Wherever" של שאקירה.
		לשמוע	לקנות
11		Bruce Springsteen – Jackson Cage
		מאוחר יותר, הרבה אחרי שהאלבום הזה יצא, ג'ון ווסלי הארדינג החזיר את השיר הזה לקצב שהוא אמור היה להיות מושר בו – איטי ומדוד, קצב מהורהר שמאפשר לחשוב על המילים, לעבד אותן, להבין את מה שעומד מאחוריהן ולפניהן. אבל כאן, באלבום הכפול הזה, ברוס ספרינגסטין עבר דרך השיר הזה באותה דרך שבה עבר דרך רוב השירים האחרים – במהירות ובזעם שהחליף את הצער המדוד שהסיפורים שמאחורי השירים האלה היו עשויים לעורר.
		לשמוע	לקנות
12		Counting Crows – Borderline (live at the Royal Albert Hall)
		ל-Counting Crows יש הסטוריה ארוכה של גרסאות כיסוי בהופעות שלהם, חלקן בעקבות בקשות של מעריצים, באתר, בפורומים, לפני ההופעה עצמה, חלקן בעקבות רצון של הלהקה להתנסות במשהו שונה, לא חלק מהרפרטואר שלהם. ברוב המקרים הם מבצעים משהו שנמצא בתוך האיזור הנוח שלהם – שיר פולק או רוק שהם מסוגלים לנעוץ בו את שיניהם ולנער אותו כדי להוציא ממנו את המאפיינים שהם ייחודיים לו, כדי שיוכלו להוסיף אליו את המאפיינים שהם ייחודיים להם. אבל לפעמים הם מחליטים לנסות ולקחת שיר מכיוון אחר לגמרי ולהפוך אותו לשלהם – כמו למשל במקרה הזה, שבו הם מבצעים גרסת כיסוי לסינגל הראשון של מדונה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בניגוד לכמעט כל סרט אחר בקולנועים בזמן הקרוב, זה לא סרט מצויר.

1. לפני הכל

"אתה מגיע ל[הופעה של אמן או להקה מוצלחים מחוץ לארץ בשנה האחרונה]?" חברים היו שואלים אותי, והתשובה שלי היתה בדרך כלל, "לא, אני שומר את הכסף שלי להופעה של Twilight Singers באפריל בשנה הבאה."  אין לי מקורות פנימיים – זו אפילו הפעם הראשונה שאני שומע על חברת ההפקות שמביאה אותם לארץ – אבל הייתי בטוח שהמשאלה שלי, לראות שוב את הלהקה הזו בהופעה אחרי שתי ההופעות המאד מוצלחות שלהם ב"בארבי" לפני ארבע שנים, תתגשם השנה.  Twilight Singers (אני אשמיט את ה-The לצרכי נוחות) הם אחת מארבע הלהקות המתפקדות היום האהובות עליי, ובניגוד לרדיוהד, שאני חושד שלא צריך את דיימון אלברן בשביל לשכנע אותם לא לבוא לישראל מסיבות פוליטיות, או ל-Divine Comedy שהופעה בכל מקום קטן יותר מהיכל התרבות לא תעשה איתם צדק, גרג דולי וחבר מרעיו כל כך נהנו פה בשתי ההופעות שלהם אז (שהם תיארו בבלוג מסע ההופעות באתר שלהם שתיחזקו גם דולי עצמו וגם סקוט פורד, בסיסט הלהקה, כשתי ההופעות הכי טובות בסיבוב ההופעות ההוא) שהכותרת של הפוסט האחרון בבלוג הזה היתה "תם ונשלם", בעברית (הלהקה הרביעית, Firewater, לא מסתדרת עם המשפט הזה ולכן היא לא כאן.  לא רק שטוד איי, שבילה חלק מהגלות מרצון שלו מארצות הברית בתקופת השלטון של בוש בקיבוץ צאלים ובתל אביב, אוהב את ישראל בא' גלית, הלהקה מכילה גם בדרך כלל לפחות חבר אחד או שניים ישראליים לחלוטין), ולכן קל להניח שאחרי שהאלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ייצא בפברואר, הם ייקחו זמן קצר לחזרות והכנות ביורוקרטיות לפני סיבוב הופעות, ושאחת התחנות הראשונות שלהם בסיבוב הזה תהיה ישראל (זו התחנה האחרונה, בינתיים. אבל למה להיות קטנוניים).  הם יופיעו, פעמיים, ב"רידינג 3", ב-16 וב-17 באפריל.  כרטיסים אפשר, כבר, לרכוש כאן.  ואגב, כנראה שלא צחקתי כשאמרתי שאני שומר את הכסף שלי.  הייתי משלם, אמנם, כל מחיר לראות את אחת מחמש הלהקות האהובות עליי בהופעה, אבל בשביל אנשים שההיכרות שלהם עם הלהקה הנפלאה הזו היא קצת יותר שטחית, זה מחיר מעט גבוה מדי, Plug Productions.

וגם ז'ילברטו ז'יל, שהוא שר וגם שר (בראש שלי ובמקלדת שיש בה ניקוד זה מעט מצחיק יותר), מגיע לארץ להופעה אחת בהיכל התרבות ב-14 לאפריל.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  טריש קינן, הסולנית של Broadcast, נפטרה מדלקת ריאות השבוע.

2. הכל עניין של עיתוי

בית הספר למוזיקה שלמדתי בו בארצות הברית, McNally Smith, מצא בית חדש לפני הסמסטר השני שלי שם, במקום שכנראה היה בית ספר למשהו גם לפני כן.  בקומה השלישית והאחרונה של המבנה היה אולם גדול שבחלקו האחורי היה מטבח, או מה שהיה יכול להיות מטבח, עם שני כיורים גדולים, מקום לכמה מקררים ורצפה שמשתפעת לתוך פתח ביוב באמצע החדר.  כשאחד מהעובדים שם, חבר, החליט שהוא רוצה להקים במקום את בית הקפה המגניב שבית ספר כזה צריך שיהיה לו, וכשהוא הצליח לשכנע את הכוחות השולטים לאפשר לו לפתוח את בית הקפה במקום הזה, הוא לקח אותי לעזור להקים את בית הקפה ולעבוד בו.  במשך קצת יותר מחודש, עמלנו על להקים ולסדר את בית הקפה לפני שפתחנו אותו.  באולם הגדול היתה במה, בערך באמצע החדר, שהשתמשו בה בשביל כמה מהשיעורים וגם, בזמני ארוחות הצהריים, סטודנטים פשוט עלו על הבמה וניגנו את מה שהיה להם לנגן, ומולה היה התחליף הצנוע לקונסולת הגברה מקצועית – קונסולה קטנה של שמונה ערוצים שישבה על מתקן על גלגלים שהכיל גם את המגבר, האקולייזר ונגן דיסקים.  מאחר ונגן הדיסקים שהיה חלק מהמתקן היה מחובר למערכת ההגברה של האולם, זה היה גם האמצעי שהשתמשנו בו כדי להשמיע מוזיקה – בהתחלה בשביל עצמנו ואחר כך כאיזשהו תוצר לוואי נדרש של אווירת בית הקפה שיצרנו.  אז נגן הדיסקים נמצא במרכז האולם הגדול.  הדלפק, והמטבח שמאחוריו, שם עבדנו, נמצא בקצה הרחוק של האולם הגדול, ומה שזה לא יהיה ששמנו בנגן הדיסקים ניגן בריפיט, במשך כל היום, מפני שלפעמים לא יכולנו, ולפעמים לא רצינו, ללכת לשם ולהחליף את הדיסק.

כשמאזינים לדיסק אחד, מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, מההתחלה ועד הסוף, במשך יום שלם, יש רק שני דברים אפשריים שיכולים לקרות – או ש, בסוף היום, אוהבים אותו מאד, או ששונאים אותו מאד.  את האלבום הראשון של Sigur Ros החזרתי הביתה אחרי יום אחד של סיבוב כלל יומי כזה, כדי לא להסתכן באפשרות השניה.  שני אלבומים אחרים הגיעו מספריית בית הספר, שם היה אפשר לשאול גם דיסקים, ושניהם היו שייכים לשלושה אמנים שאיכשהו לא הצלחתי לאהוב עד אז.

הראשון היה אלבום מפורסם מכדי שלא אכיר אותו, לפחות ברמת המהות שלו, העטיפה שלו, וכמה מהשירים שנמצאים בו.  את ג'ון קייל הכרתי בנפרד, דרך אלבום ההופעה שלו, "Fragments of a Rainy Season", שם הוא המציא מחדש את גרסת הכיסוי המפורסמת יותר של "Hallelujah" (זו שג'ף באקלי מבצע, בעצם).  את לו ריד הכרתי ממעט השירים המפורסמים יותר שלו, זה על היום המושלם כביכול, זה על לווין האהבה וזה על הסיבוב בצד האפל של העיר.  ידעתי שהם היו ביחד בלהקה שהיתה מאד משמעותית לעולם הרוק הקטן והמסוגר של ניו יורק בשנות ה-70 ולעולם הרוק הגדול והפתוח יותר מאז.  ידעתי שאת העטיפה של האלבום, שיש שקוראים לו אולי בטעות "Peel Slowly and See" מפני שזה הכיתוב על העטיפה, עיצב אנדי וורהול, ושהם היו להקת הבית שלו.  ידעתי גם שבאלבום המקורי, הוויניל, באמת אפשר לקלף את הבננה הצהובה המפורסמת ואולי אפשר גם לראות משהו.

The Velvet Underground היו להקה שהכילה יותר כשרונות ממה שהיתה יכולה להכיל בבטחה, ואחרי האלבום הראשון הזה כל אחד מהם דחף לכיוון אחר עד שהלהקה נקרעה לגזרים אחרי שני אלבומים, שכל אחד מהם מוצא את מקומו כמעט בכל רשימה של האלבומים הטובים ביותר של משהו.  ג'ון קייל, האאוטסיידר הוולשי בלהקה המאד ניו יורקית הזו, נאלץ לעזוב, בעיקר מפני שהוא ולו ריד לא ראו עין בעין, והתמיכה של אנדי וורהול ברעיונות האוונגארדיים יותר שלו, אחרי שהעניין של זה דעך בלהקה והוא עזב אותם לנפשם אחרי האלבום הראשון, כבר לא היתה מספיקה כדי שיישאר.  הוא המשיך לעשות אוונגארד מוצלח, מוסתר בקפדנות בין שיריים רועשים יותר ונגישים יותר, וגם לו ריד, בעצם, אחרי שהלהקה התפרקה סופית וגם הוא עזב, עשה כמעט בדיוק את אותו הדבר.

אבל האלבום האחד הזה, שציטוט מפורסם שטוענים ששייך לבריאן אינו או לפיטר באק מ-R.E.M. הוא שאמנם כמעט אף אחד לא קנה את האלבום כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים בעקבותיו להקה, מכיל בצורה מזוקקת ומזוככת את כל מה שהיה נכון וחשוב מבחינה מוזיקלית ללהקה הזו, והוא מכיל כל כך הרבה רעיונות חדשים, שהוא דווקא האלבום האידיאלי להיות מושמע שוב ושוב, בריפיט, כדי שאף אחד מהרעיונות האלה לא יתפספס, כדי שיהיה אפשר להבין איך שירים שהם כל כך שונים אחד מהשני, כמו "I'm Waiting for the Man" שיש בו משהו כמעט פרימיטיבי, ו-"Sunday Morning" שיש בו משהו כמעט שמימי, יכולים להסתדר באלבום אחד.  מעבר להם יש שירים שמוזיקה אחרת, יותר מסובכת ופחות נגישה, מבצבצת מבין סדקים שהלהקה לא הצליחה לצבוע מעליהם בגוונים פופיים יותר – כמו "All Tomorrow's Parties" או "Venus in Furs", שמכיל את החזרה על אותו צליל לאורך כל היצירה שהם לקחו מהיצירות של קורנליוס קרדיו.

לקראת סוף האלבום מסתתר השיר "The Black Angel's Death Song", שנשמע כמו גרסה אוונגארדית, אפלה ולא קומוניקטיבית בכוונה לשיר של בוב דילן, ובמעין צירוף מקרים כזה, האלבום השני שזכה למסע ההשמעות של יום שלם הזה היה של בוב דילן עצמו, בגרסה אפלה ולא קומוניקטיבית משלו לשירים שלו.

נדמה ש, לפחות בהלך המחשבה של אנשים שמארגנים הופעות, יש הרבה הגיון בהופעה משותפת של בוב דילן ושל ה-Grateful Dead.   בשני המקרים, מדובר באמנים שאפשר לאהוב אותם או לשנוא אותם אבל, קרוב לוודאי, לא למצוא מקום נוח של חוסר אכפתיות באמצע.  לשניהם יש קבוצות גדולות של מעריצים אדוקים.  בהופעות של שניהם יש בדרך כלל גרסאות ארוכות ומפורטות יותר, לפעמים לא ניתנות לזיהוי, של שירים מוכרים מהרפרטואר, ובשני המקרים יש תרבות עניפה של בוטלגים, חלק מהם אפילו מוצעים בצורה רשמית לציבור הרחב.  אבל החיבור בין דילן הניו יורקי לבין הלהקה הקליפורנית נולד כתוצאה מאילוץ כלכלי, יותר מכל סיבה הגיונית אחרת – דילן היה בקצה הרחוק של תקופת שפל מוזיקלית, כלכלית ותדמיתית, והופעות שלו מהתקופה שקדמה לסיבוב ההופעות הזה התאפיינו בנסיונות חוזרים ונשנים שלו, לפחות בעיני מבקרי ההופעות, להרחיק ממנו את קהל המעריצים שלו בכל אמצעי אפשרי. ה-Grateful Dead לא היו צריכים באמת תירוץ לצאת לסיבוב הופעות נוסף, וכשמישהו חשב על הרעיון של לחבר את שניהם, ואת כמות המעריצים הנכבדת של כל אחד מהם בנפרד, מסע ההופעות הזה יצא לדרך – מסע הופעות ברחבי ארצות הברית שבו ה-Grateful Dead ביצעו שני סטים של המוזיקה שלהם, ובסט השלישי בוב דילן עלה לבמה וביצע את השירים שלו, עם הלהקה כלהקת הליווי שלו.  האלבום הזה, שמכיל שבעה שירים מהופעות שונות בסיבוב הזה, הוא תוצאה של הרגעים המוצלחים יותר של הסט השלישי הזה.

את בוב דילן לא הצלחתי לאהוב עד אז, אף על פי שניסיתי.  נדמה שכל בנאדם שאוהב מוזיקה מרגיש שהוא חייב לעצמו לנסות לאהוב את בוב דילן.  הרבה מצליחים.  אני לא הצלחתי.  משהו בקול שלו, במונוטוניות המסוימת שבחלק מהשירים שלו, באווירה שהשירים האלה השרו, לא גרם לי להיכנס למוזיקה שלו ולהעריך אותה.  את ה-Grateful Dead גם לא הצלחתי להכיר באמת.  מעבר לשיר האחד המוכר שלהם, לא באמת הכרתי את המוזיקה שלהם עצמה, ומידת ההערכה שלי אליהם ולסוג המוזיקה שניגנו כלהקה היתה מבוססת בעיקר על אגדות אורבניות כמו זו על שני מבקרי המוזיקה שיצאו לאכול במהלך הופעה שלהם בשנות ה-70, וכשחזרו, הלהקה עדיין ניגנה את אותו השיר.  אבל משהו באלבום הזה, בביצועים של שירים שאת חלקם הכרתי, היה נכון.  שבעת הרגעים המוצלחים האלה היו מוצלחים מפני שבמהלך פרק הזמן הקצר שבו הם קרו, משהו אמיתי עבר בין המבצעים.  הם האמינו במילים, הם האמינו במלודיה, הם האמינו בדרך שבה הם העבירו את המוזיקה בין הכלים, וכל זה נשמע כמו עדות למשהו גדול יותר שגם אני הייתי צריך לחוות.  ומשהו במקום שבו האלבום הזה התנגן, במשך כל אותו היום (וגם בימים שאחריו), היה גם הוא נכון.  הרמקולים היו רחוקים מספיק כדי שההרגשה של נוכחות בהופעה תהיה מספיק אותנטית.  גם שם, באמצע שנות ה-80, הייתי מרגיש את אותו הדבר שהרגשתי בבית הקפה ההולך ומוקם בתחילת המאה הזאת – רחוק פיזית מהמקום שבו הכל מתרחש אבל קרוב מספיק כדי להרגיש חלק מחוויה חד פעמית שהולכת ונבנית בחלל האוויר.

את האלבום של דילן והמתים רכשתי בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר חזרתי לארץ.  זה אחד משני אלבומים של דילן שיש לי והיחיד של ה-Grateful Dead שבבעלותי.  את העותק שלי של The Velvet Underground and Nico הענקתי פעם לאחותי, כדי לנסות ולשכנע דור נוסף שזה אלבום שחייבים להאזין לו באיזושהי דרך.  אף אחד מהם לא הושמע יותר מפעם אחת רצוף.  יש מקומות שבהם זה צריך לקרות.  החיים אחרי בית הקפה ההוא, בבית הספר ההוא, בסיינט פול, הם לא המקומות האלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה אתם יודעים.  טד מוזבי כתב, וביים, סרט.

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על שלוש להקות שהכרתי כשחייתי במינסוטה, ומסתבר עכשיו שעשיתי שם עוד משהו מעניין. באדיבות גיאחה מ"עונג שבת" גיליתי שביקרתי בחדר הכי שקט בעולם. הוא נמצא במקום שנקרא "מעבדות אורפילד" במיניאפוליס, מקום שהיום משמש לבדיקות מדעיות של רעש, ופעם היה אולפן שבוב דילן הקליט בו את "Blood on the Tracks", ולהקה שאני לא אטרח לבדוק את שמה הקליטה בו את " Funky Town" – סוג של להיט דיסקו בשנות ה-70. מאיזשהו סיבה בלתי מוסברת, הם שמרו את האולפן שבו הוקלט השיר הזה כמו שהיה אז, אבל האולפן שבו בוב דילן הקליט נהרס. בחדר השקט במיוחד, שבמינוח מדעי נקרא תא אנכואי (Anechoic Chamber), אומרים שחוסר הרעש, שנמדד במינוס 9.4 דציבל, יכול להכאיב לאוזניים של אנשים מסוימים. אני יכול רק להעיד שזה לוחץ באוזניים. ומלחיץ בלב מספיק בשביל לא לרצות לבלות בתוך החדר הזה יותר מדי.

שני טריילרים מסקרנים לסרטים עוד יותר מסקרנים מוצאים את דרכם לאינטרנט. האחד ייצא ב-18.1, וזה היה גם שמו עד עכשיו. Cloverfield הוא השם שלו עכשיו. הסרט, פרויקט של ג'יי ג'יי אברמס, מספר על מפלצת בגודל של גורד שחקים שתוקפת את ניו יורק. הוא מתואר מנקודת מבטם של תושבי ניו יורק, ועד כמה שאני מבין, לא מכיל צילומים של המפלצת, בכלל. אלפרד היצ'קוק היה גאה בתרגיל הקולנועי הזה. השני, שייצא רק בקיץ הקרוב, הוא הסרט השני בסדרה המוצלחת המחודשת של סרטי באטמן. כריסטופר נולאן, שכולי תקווה שימשיך להיות הבמאי של הסרטים האלה גם בהמשך, מתקן את העלילה הקומיקסית-אם-כי-האפלה-יותר-מהסרטים-הבאים של הסרט הראשון של באטמן, ההוא עם ג'ק ניקולסון, והופך את הדמות של הג'וקר לדמות המעורערת והמורכבת שהוא אמור להיות – הפעם לוקח את המושכות קית' לדג'ר.

2. אי אפשר להגיע לשם מכאן

בשבוע שעבר יצא לי לשמוע את האלבום הראשון של REM כרביעייה, ואת האלבום האחרון שלהם כרביעייה, אחד אחרי השני. באופן מפתיע, האלבומים די דומים, אף על פי שעברו 14 שנים בין אחד לשני. הסיבה היא, אולי, חוסר היומרה. האלבום המלא הראשון של REM כרביעייה, "Murmur", יצא אחרי אי פי אחד – "Chronic Town", שזכה להצלחה מקומית מסוימת ולמעט השמעות, בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ברחבי ארה"ב, ואחרי שהסינגל הראשון שהקליטו, "Radio Free Europe", זכה גם הוא להצלחה לא קטנה. את האלבום, שעיצב בפעם הראשונה את הסאונד המוכר שלהם – הגיטרות המצלצלות של פיטר באק, הבאס המטייל של מייק מילס, התופים המחושבים של ביל ברי והשירה הממלמלת והבלתי מובנת של מייקל סטייפ – הם הקליטו בעזרת המפיק שעזר להם ליצור את הסינגל הראשון (שהם היו צריכים להקליט שוב) – מיטש איסטר, שהיה שגם הבעלים של הלייבל שהוציא בשבילם את "Radio Free Europe" לראשונה. על אף המילים הלא מובנות, השירים הצליחו ליצור איזושהי אווירה מיוחדת שקשה להסביר בצורה אחרת מלומר שזאת המוזיקה של REM, וזה העולם שהם יוצרים. כל ההשפעות שלהם – החל מרוג'ר מק'גווין וה-Byrds בשירים כמו "Talk About the Passion", דרך הפוסט פאנק של פטי סמית' ו-Television ב"West of the Fields", עד להשפעות של להקות כמו Gang of Four ב"9-9". REM גם השאירו משהו משל עצמם, שאי אפשר לזהות השפעה של אף אמן אחר בו, בשיר הייחודי הראשון שלהם – "Perfect Circle". האלבום לא זכה להצלחה גדולה במיוחד כשיצא – הוא מכר רק כמה מאות אלפי עותקים – אבל עם השנים, ובעקבות האלבומים הבאים של REM וההצלחה הגדולה שלהם בהמשך דרכם, הוא נבחר למקומות גבוהים בכמה רשימות של האלבומים הטובים ביותר בהסטוריה, או האלבומים הטובים ביותר בשנות ה-80. החשיבות של האלבום זכתה להוכחה ניצחת בשנה שעברה, כשעיריית את'נס, העיר בה נוסדה הלהקה, החליטה לא להרוס את הגשר שמצולם על העטיפה האחורית של האלבום.

בקצה השני של סקאלת ההצלחה של REM, אם עוברים קדימה ביעף דרך ההצלחה הראשונה שלהם עם "The One I Love", המכירות המאסיביות של "Out of Time" ו"Automatic for the People" והמטאמורפוזה שלהם מלהקת רדיו קולג'ים שהצליחה להפוך את הרוק האלטרנטיבי למשהו שיכול להיות גם אותנטי מבחינה מוזיקלית וגם מאד רווחי, מגיעים לתקופה של סיבוב ההופעות של "Monster". סיבוב הופעות שלא היה מוצלח בשביל חברי הלהקה, ששלושה מהם היו צריכים להיות מאושפזים בבית חולים – המקרה החמור ביותר היה של ביל ברי, המתופף, שהתמוטט במהלך הופעה בשוויצריה. לאחר שהובהל לבית החולים לניתוח חירום, הרופאים גילו מפרצת במוחו, והצליחו להציל את חייו. הלהקה החליטה להתייחס לתקרית בהומור, ושינתה את שם מסע ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת". (Monster tour ל-Aneurysm tour, אבל בעברית, באופן מפתיע, זה נשמע יותר טוב.) כשהלהקה הגיעה לארץ, בקיץ 1995, מסע ההופעות היה כבר תחת השם השני שלו, וביל ברי תופף את הופעותיו האחרונות.

במהלך מסע ההופעות הזה הלהקה התחילה להקליט חומר לאלבום הבא שלה, בעיקר בחזרות ובבאלאנסים לקראת הופעות. חלק מהשירים הושארו כמו שהם, חלק עובדו ועודנו באולפן, חלק הוקלטו מלכתחילה באולפן. האלבום שיצא מההקלטות האלה, "New Adventures in Hi Fi", היה האלבום האחרון שלהם כרביעיה – במהלך ההקלטות שלו הודיע ביל ברי ללהקה שהוא פורש, והם החליטו להמשיך כשלישייה. האלבום, שלדעתי (ולשמחתי, גם לדעתו של מייקל סטייפ) הוא האלבום הכי טוב שלהם, חוזר כמה צעדים אחורה אל התקופה הראשונה של הלהקה, לפני הפולק של "Out of Time" ויצירת המופת "Automatic for the People", ולפני ההצלחה האלטרנטיבית-מיינסטרימית הראשונה שלהם ב-"Document" וב-"Green", ומציב את הלהקה בפני אבני הבניין הבסיסיות ביותר שיש להם כדי ליצור שירים – גיטרה אחת, באס אחד, מערכת תופים וקולו של מייקל סטייפ, שמגובה, רק באחד מהשירים , בפטי סמית'. הקסם שבאלבום נוצר מפני שכשמפשיטים את REM מהתחכום שהם לבשו על עצמם לאורך האלבומים, מהצורך שלהם להיות להקת אצטדיונים ולהצדיק את האהדה הכלל עולמית אליהם, הם חוזרים בבת אחת אל נקודת ההתחלה שלהם – אל את'נס, ג'ורג'יה, אל רדיו הקולג'ים, אל הלייבל העלום שהוציא את הסינגל הראשון שלהם ואל חוסר הידיעה , אם האלבום שיקליטו יתקבל על ידי הקהל או לא.

החשש, מסתבר, היה מוצדק. האלבום היה אישי מדי, אפל מדי, ושלדי מדי בשביל המעריצים שהתרגלו לדברים כמו "Everybody Hurts", "Man on the Moon" או אפילו הדברים הרועשים יותר של האלבום הקודם. הוא לא מכר את כמות העותקים שאלבומים קודמים שלהם מכרו, והם לא הצליחו לשחזר מאז את ההצלחה של האלבומים הקודמים – כל אחד מהאלבומים הבאים מכר רק כמה מיליונים בודדים של עותקים. התמיכה של קהל המעריצים הגדול של הלהקה לא דעכה, אמנם, מכיוון שבאלבום הזה, שמכיל שירים כמו "So Fast, So Numb" שיכולים בקלות להיכלל ב"Murmur", הלהקה משאירה את עצמה בצבעים הטבעיים שלה, ומסרבת להתפשר על מנת ליצור משהו שיהיה נגיש לקהל הקונים שרכש כמויות עותקים עצומות מהאלבומים הקודמים.

על אף שהאלבומים שהגיעו אחר כך היו מאד שונים ומאד נסיוניים, השנים האחרונות הוכיחו שהשלם, שכלל את ביל ברי הפורש, היה גדול יותר מסכום חלקיו. ו-REM של היום הם הרבה פחות מעניינים ממה שהיו כשהקליטו את Murmur. אבל אלבום כמו New Adventures in Hi Fi מוכיח שהתקווה עדיין קיימת – עוד כמה שנים, REM ירצו לחזור ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לחזור לנקודת ההתחלה, עם או בלי המתופף המקורי.

זה הכל להשבוע (קצר, אני יודע. עיסוקים אחרים, מעניינים יותר ופחות, מונעים ממני להקדיש יותר זמן לבלוג השבוע). עד השבוע הבא – אם אתם רואים אותו ברחוב, תשאלו אותו מתי האלבום הגנוז שלו יוצא.

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבומים החדשים של נועם רותם ושל שלומי שבן.

אז קודם כל, עשיתי טעות אחת כשהתלהבתי מלהטוטי המילים של שלומי שבן ב"בעיות אישיות". פראני העמידה אותי על טעותי – הלהטוטים הם פרי עטו של דוד אבידן, להטוטן לא קטן בזכות עצמו, ולא של שלומי שבן. גם "מותק, את אצלי בראש", שהלחן שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא לא של שבן, אלא של בוב דילן. ובכל זאת, כל אמן שמחליט לקחת שיר של דילן ולהוציא מהמשוואה את קולו המאנפף של דילן עצמו, ועוד לתרגם את זה לעברית, הרי זה משובח.

מעבר לזה, גיליתי שיש עוד קשר אחד בין שני האלבומים מעבר לאלו שמצאתי בפוסט – "הומור", השיר שאני הכי אוהב באלבום החדש של שלומי שבן, כבר הוקלט בעבר, ונמצא ב"חום אנושי" של נועם רותם. אפשר לשמוע את הגרסה של רותם כאן.

ועוד: בשבוע שעבר הבטחתי לפתוח בלוג שמוקדש רק לעבודה של הלהקה שלי – ויכלול בתוכו עדכונים לגבי הופעות קרובות, רשמים מההופעות אחרי שקרו ועדכונים לגבי העבודה על האלבום הקרוב. השבוע אני גם מקיים והנה הוא כאן – הוא עדיין בתהליך בניה, אבל אם תסתכלו בו מדי פעם, יהיו בו כל מיני דברים מעניינים בקרוב.

2 . שני סרטים חדשים: דוקו-דרמה ודוקו-לא

בסוף השבוע יצא לי לראות טריילרים לשני סרטים חדשים שמתקרבים אלינו – אחד, שאני שומע דברים עליו כבר הרבה זמן. השני, שגיליתי שקיים רק עכשיו.

"I'm Not There" הוא דוקו-דרמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) על בוב דילן. בוב דילן, עד כמה שאני אישית לא אוהב אותו (וניסיתי. באמת.), הוא דמות מרתקת. הוא היה בהרבה מקומות נכונים, בהרבה זמנים נכונים, ושינה במו ידיו את פני המוזיקה המודרנית בכל מיני הזדמנויות. די סביר להניח שבאיזשהו מקום לאורך ציר החיים שלו, מישהו בהוליווד יחליט שכדאי לעשות עליו סרט. הסרט הזה היה יכול להיות משהו מרגש ושואף-לאוסקר כמו "הולך בדרכי". אבל המפיקים של הסרט שנעשה, בסופו של דבר, והבמאי שלו, החליטו שמאחר ודילן ממציא את עצמו מחדש בכל תקופה מוזיקלית שונה שלו, צריך לטפל באישיות שלו בדרך שונה – לא שחקן אחד יגלם אותו, אם כן, אלא שישה שחקנים שונים. או יותר נכון, חמישה שחקנים ושחקנית. ריצ'רד גיר, כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, קייט בלנשט ושני שחקנים פחות מוכרים – מרקוס קארל פרנקלין (שהוא ילד, וזה אחד התפקידים הראשונים שלו) ובן ווישו (ששיחק ב"בושם"). את הסרט מביים טוד היינז, שביים את "וולווט גולדמיין". בכורת הסרט הולכת להיות בפסטיבל וונציה, שייפתח עוד ארבעה ימים, והוא הולך להתחרות שם על פרס "אריה הזהב". מאוחר יותר, בנובמבר, הסרט צפוי לצאת לבתי הקולנוע ואז נוכל לראות אותו גם אנחנו. הסרט צולם כשכל אחד מהסיפורים של כל אחת מהדמויות, שכולן מהוות את בוב דילן, הוא יחידה נפרדת בסרט, ולכל אחת מהדמויות יש גם שם נפרד (אף לא אחת מהן נקראת בוב). הסיפור משתרע מימי ילדותו של דילן בדולות', מינסוטה, עד לתקופת "מסע ההופעות הבלתי נגמר", ועושה רושם, לפחות לפי תמונות שצולמו על סט הצילומים, שעלילת הסרט הולכת להיות מטאפורית באותה מידה שהיא הולכת להיות ביוגרפית (ריצ'רד גיר בתפקיד בוב דילן בתפקיד קאובוי, לדוגמא). היינז, הבמאי, החליט לקחת לעצמו חופש יצירה ולא ממש להיצמד לאמיתות כרונולוגיות (דילן פוגש בסרט את אלן גינזבורג שלוש שנים אחרי שפגש אותו בחיים האמיתיים), דבר שגורם למעריצי דילן להתרעם בפורומים לאורך ולרוחב האינטרנט, אבל דילן עצמו נתן את ברכתו לסרט – פעם ראשונה שזה קורה, ואנחנו יכולים לפחות להתנחם בדבר אחד – זה לא יכול להיות סרט מוזר יותר מ-Masked and Anonymous. אני מקווה.

הנה טריילר לסרט הזה.
עוד סרט מסקרן, שבו כולם משחקים את עצמם, הוא סרט שצילם מרטין סקורסזה על ה-Rolling Stones, שנקרא Shine a Light, וייצא באפריל בשנה הבאה. Rolling Stones היא אחת משניים שאני מוכן לשלם מחיר מופקע בשביל כרטיס להופעה שלהם (השני הוא ברוס ספרינגסטין), אם אי פעם יגיעו לארץ, ומאחר והשמועות אומרות שהם מתכננים לפרוש מהופעות לאחר ההופעה המסיימת את סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, מחר, עושה רושם שהסרט הזה יהיה הכי קרוב בשבילי לראות הופעה שלהם. מרטין סקורסזה התבקש לצלם סרט שמתעד שתי הופעות של הלהקה באולם "ביקון" בניו יורק, שבהן הם ניגנו שירים שמעולם לא ניגנו בהופעה חיה ואירחו אמנים מבאדי גאי ועד כריסטינה אגילרה. הלהקה, ובמיוחד מיק ג'אגר, לא ממש אוהבים את הרעיון של סרט תיעודי, וסקורסזה מכניס את החיכוכים ביניהם לבינו, וגם את עצמו, כדמות, לסרט – ותוך כך מוכיח שהוא לא רק במאי גאון, אלא גם דמות קומית לא רעה.

סקורסזה כבר הוכיח את עצמו בצילום סרט תיעודי מוזיקלי המתקרב לשלמות ב"וולס האחרון", סרט שתיעד את ההופעה האחרונה של The Band, ומאחוריו גם סרט תיעודי על בוב דילן, "No Direction Home". הפעם הוא לוקח על עצמו משימה לא קלה – לעמוד מול האגו של מיק ג'אגר, לא למצמץ ולעשות סרט תיעודי שמציג בנאמנות את כמות האנרגיה האדירה שהלהקה הזו משחררת על הבמה. בסופו של דבר, עושה רושם שגם הלהקה נהנתה מההופעות ומתהליך הצילום – עם מצלמות על הבמה או בלי מצלמות על הבמה.

והנה טריילר לסרט הזה.

זהו להפעם. החל משבוע הבא, הפוסטים יהיו יותר ארוכים, יותר ממוקדים ויותר (אני מקווה) מעניינים. הישארו מכוונים.