The gospel according to whom

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

ביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.

1. לפני הכל

קצת קידום עצמי חסר בושה: ביום חמישי הקרוב, ה-17.4, בשעה 20:30, אחותי המחזאית מעלה בפעם הראשונה באופן מסחרי את המחזה שלה, "חופשיות", בבית ציוני אמריקה. המחזה מדבר על החוויות הייחודיות, החיוביות יותר והחיוביות פחות, של חיילות במהלך השירות הצבאי. החלק של הקידום העצמי תלוי בעיקר בעובדה שאני כתבתי את המוזיקה למחזה. זהו.
ֿ
הסרט הדוקומנטרי החדש של מרטין סקורסזה על האבנים המתגלגלות, "Shine a Light", מגיע לבתי קולנוע נבחרים בישראל השבוע, ועל אף הביקורות הלא אוהדות במיוחד בינתיים, כדאי ללכת ולראות מכיוון שהסיכוי סביר שזה הדבר הכי קרוב ללראות את האבנים המתגלגלות בהופעה כאן בארץ לפני שהם מתפרקים (פיזית, אני מתכוון).

2. על הקשרים ההרמוניים בין האנשים בניו יורק

פעם בכמה שנים הגופים שמתרגמים שמות של סרטים לעברית מצליחים להתעלות על עצמם ולתרגם שמות של סרטים בצורה שתהיה יותר טובה מהשם המקורי של הסרט. הסרט שנקרא בעברית "ריקוד לאור ירח" הוא דוגמא טובה אחת לזה. באנגלית קוראים לו "August Rush", שם שלא מתייחס לשום דבר במשמעו המילולי וקשור לילד שמככב בו. בעברית, השם הוא תרגום של "Moondance", השיר של וואן מוריסון, שיש לו חלק מרכזי, כמעט לייטמוטיבי, בסרט.
הכרזה לסרט, הפרסומת לסרט, פירוט עלילת הסרט – כולם עשויים לגרום לכם לא לרצות את הסרט הזה. ואפשר להבין אתכם. יש משהו בנאיביות של המסר שהסרט הזה מעביר שמאד מנוגד לציניות שהרבה יותר מקובלת בעולם שלנו. "מוזיקה מחברת בין אנשים," זה פחות או יותר מה שהסרט מנסה להגיד, וזה תיאור די פשטני שאפשר להגיד בכל מיני דרכים, עם כל מיני סרטים. במקרה הספציפי של הסרט הזה, האנשים שכתבו אותו ומי שמביימת אותו, כולם, עושה רושם, בעלי קשר כזה או אחר לעולם המוזיקה, הצליחו לעשות עבודה טובה במיוחד בלהדגים את זה.
פרדי היימור, שמכהן כרגע בתפקיד הילד-שמשחק-בהכי-הרבה-סרטים למרות שהוא שיחק רק בארבעה בינתיים, הוא ילד בשם אוון שגדל בבית יתומים. יש שם את הבדידות והניכור וסצינות הכמעט-התעללות המתבקשות (ההימנעות מסצינות עם קערות דיסה ריקות ראויה לציון), ויש שם את המאפיין העיקרי שמחבר את הסרט ואת כל הדמויות שמסתובבות בו – בבית היתומים אסור לשמוע מוזיקה, אסור לנגן מוזיקה, אסור לחשוב על מוזיקה. אבל המוזיקה מתנגנת בראש של אוון כל הזמן. הוא יכול לשמוע אותה בכל דבר – בחיטה שממלאת את השדות שמסביב לבית היתומים, בזמזום של החשמל העובר בין עמודי החשמל שפרוסים לאורך הדרך שמובילה בין בית היתומים שהוא גדל בו לבין ניו יורק, והוא מאמין שהמוזיקה הזאת היא מה שמחבר אותו להורים שלו, שהוא מעולם לא פגש, ומה שיביא אותו לפגוש אותם בסופו של דבר. כשהוא מבין שהוא צריך לקחת את מלאכת החיפוש לידיו הוא מחליט לעזוב את בית היתומים באמצע הלילה ולצעוד לניו יורק. שם הוא מתחבר עם ילד שהוא מוצא מנגן בגיטרה בכיכר וושינגטון, שמביא אותו לקהילה של ילדים נגנים שמופעלים על ידי מוזיקאי רחוב אפל שקורא לעצמו "הקוסם", שמשחק רובין וויליאמס (שעושה רושם שלקח לעצמו כדמות לחיקוי את בונו) – גם במקרה הזה, יש יותר מרמז למה שנתן את ההשראה לסרט, אם מחליפים את "הקוסם" בפייגין ואת העבודה של הילדים כנגני רחוב בעבודה ככייסים. במקביל, ההורים שלו מתחילים לחפש אותו ואחד את השני (מסיבות שתבינו אם וכאשר תראו את הסרט), והכל מתרחש מתחת למטריה של המסר העיקרי של הסרט – המוזיקה היא קשר הרמוני בין כל האנשים בעולם, היא מקיפה אותנו ומרכיבה את כל הדברים בעולם, והיא מה שמשמש לחבר בין אנשים שאיבדו את דרכם אחד אל השני.
אחד הדברים היפים ביותר בסרט היא העובדה שהמסר הפשטני הזה לא נותן לבמאי ולכותבים של הסרט להרוס אותו, בעיקר מפני שהם זוכרים שאם זה מה שהסרט מנסה להעביר, הדבר העיקרי בו צריך להיות מוזיקה. ולא מוזיקה רגילה, אלא מוזיקה שנובעת מכל דבר שקורה בעולם שמסביבנו. הסרט מתחיל בתוך שדה ענקי של חיטה. הרוח עוברת בין כל השיבולים, משנה את הצורה שלהם ויוצרת רעש של שקט – אחר כך, צלצול פעמוני הרוח שמחוץ לבית היתומים והזמזום של החשמל העובר בחוטים משכנעים את הילד אוון ללכת ולחפש את ההורים שלו בעצמו. וכשהוא מגיע לניו יורק, כל הדברים שקורים מסביבו ברחוב – קולות הרכבת התחתית, הקיטור שיוצא לפעמים מתחת למדרכה, הסירנות, נביחות של כלבים, צלצולי פעמוני אופניים, צפירות של מכוניות, הופכים בבת אחת למוזיקה. באחת מהסצינות, הוא עומד על ספסל באמצע הרחוב ומנצח על כל ההמולה שמתרחשת מסביבו. והמוזיקה שמסביב משקפת את ההרגשה שלו. האופוריה שבאה לידי ביטוי בעובדה שהוא הולך להימצא ולמצוא את ההורים שלו מתחלפת במוזיקה מתוחה ומאיימת כשהוא מאבד את הקשר שלו עם השירותים הסוציאליים והולך לאיבוד ברחוב. אחר כך, כשהוא מתגלגל ממקום למקום ומגיע לנצח על יצירה שהוא כתב בסנטראל פארק, הוא מתרגם את כל הרעשים שהקיפו אותו כשרק הגיע לעיר, ואת כל הצלילים שאסף בדרכו, ליצירה מוזיקלית אחת, והיא מכילה מכל הבא ליד – תזמורת שלמה, גיטרה, גביעי יין, צופרי מכוניות ומקהלת גוספל אחת.
את כל המוזיקה שאגורה בתוכו ושהוא לא יכול להביא לידי ביטוי כשהוא נמצא בבית היתומים, מכיוון שאסור ומכיוון שאין לו כלי נגינה, הוא מצליח להוציא על גיטרה בפעם הראשונה שהוא נתקל בה, בתיאטרון הנטוש שבו מתגוררים "הקוסם" והילדים תחת חסותו. הטכניקה הוא משתמש בה, שמבוססת על שימוש בגיטרה ככלי הקשה, היא טכניקה שהמציא מייקל הדג'ס, אחד מנגני הגיטרה האקוסטית הווירטואוזיים יותר, שנהרג בתאונת דרכים כשהוא צעיר מדי. ארבעה אנשים שונים מנגנים בגיטרות במקום השחקנים שמשחקים בסרט, כל אחד בטכניקה אחרת, והמוזיקאית שמנגנת בטכניקה של ההקשה על גיטרה היא מוזיקאית עם השם המצער קאקי קינג, שיוצרת בעצמה בעזרת הטכניקה הזאת.
ההורים של אוון, שנפגשים במקרה שנים לפני כן ומחפשים אחד את השני מאז, מגיעים שניהם מקצוות מנוגדים לגמרי של העולם המוזיקלי, כסוג של מיצוי-עד-הסוף של כל עולם המטאפורות המוזיקלי שאפשר להשתמש בו בסרט – היא צ'לנית קלאסית, הוא סולן של להקת רוק. בכל פעם שיש הזדמנות להראות מהקטעים המוזיקליים של אחד מהם, הקטע משתלב בתוך קטע מוזיקלי של האחר – הקטע הקלאסי הופך להיות ליווי לבלדת הרוק, ובלדת הרוק הופכת להיות ליווי לקטע הקלאסי. את הבחור, זמר רוק אירי שמוצא את עצמו בניו יורק (לא בונו, הפעם), מגלם בצורה משכנעת ג'ונתן ריס מיירס, שיש לו רזומה די מפואר בסרטים מוזיקליים (הוא שיחק את הפסיאודו דיוויד בואי ב-Velvet Goldmine של טוד היינס); את הבחורה מגלמת בצורה לא מזיקה קרי ראסל.

היופי שבסרט טמון בעובדה שמאד בקלות היו יכולים להפוך אותו לאיזשהו סרט הוליוודי קיטשי שהמוזיקה היא רק חלק לא מאד מרכזי ולא מאד מהוקצע בו, ובמקום, היוצרים של הסרט החליטו לעשות סרט קטן יותר ואמיתי יותר. כל מה שקורה בו, קורה בו בעדינות, והמוזיקה באמת עוטפת את כולם, מובילה את כולם הלאה, ובלי להרגיש, המוזיקה שאמורה ללוות את הסרט, להפוך את הקטעים המרגשים למרגשים יותר, את המותחים למותחים יותר, את השמחים לשמחים יותר, עוברת קדימה ונותנת לסרט לעבור אחורה – כל מה שמתרחש בסרט, בעצם, מוצא את מקומו המוזיקלי בשבע הדקות האחרונות, וביצירה המוזיקלית שאליה מוביל כל הסרט, שאותה כתב מרק מנסינה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תתחילו להתאמן על זה: דם, צפרדע, כינים, ערוב…

1. לפני הכל

אתמול, כשהכנתי את עצמי לכתוב את הפוסט השבועי, אחרי עיכוב לא קטן לכשלעצמו, עשיתי את הטעות של לקרוא איזושהי כתבה על מכונות זמן. ואחר כך את התגובות שלה. וכשעשיתי בעצת אחת התגובות ובדקתי את השם "ג'ון טיטור" בגוגל, הגעתי לכאן. אם לשים בצד את השאלה הרלוונטית לגבי אם זה אמיתי או לא (כמו בכל דבר אחר, הלב רוצה להאמין שכן, המוח נוטה להבין שלא), יש פה הרבה מאמץ של מישהו לתת נקודת מבט פילוסופית משהו על מסע בזמן ועל מה שצריך ולא צריך לעניין אותנו כיושבי הזמן הזה לגבי מה שקורה בעתיד. זה היה מספיק מעניין בשביל לגרום לשעה וחצי מהחיים שלי להיעלם באופן פלאי – וזה סוג של התנצלות לגבי למה הפוסט לא היה פה אתמול, כמו שהוא היה צריך להיות.

השבוע האחרון היה עמוס בשביל כל מי שאחראי על זה שיהיה לי מה לכתוב לגבי אמנים לועזיים שמגיעים לארץ בסוף השבוע – מלבד ביורק ולורי אנדרסון שהצטרפו לרשימה בשבוע שלפני כן, יש לנו עכשיו גם את כריס קורנל, שיגיע לכאן לביקור ב-17 ביוני, וגם שתי בשורות משמחות שנתקלתי בהן בדרך החוצה מאחת משתי ההופעות של פסטיבל ג'ון זורן ב"בארבי": דאב טריו, הרכב מעניין לכשלעצמו, אבל מוכר יותר בתור חלק מהמכלול הגדול יותר של אמנים שמרכיבים את Peeping Tom, ההרכב האחרון והקומוניקטיבי יותר של מייק פאטון, וגם חתומים בלייבל שלו, איפקאק, מגיעים לשתי הופעות ב"בארבי", ב-8 וב-9 למאי; וחברות ההפקה שדאגו להביא לנו את השבוע האוונגרדי המאד מעניין הזה בעזרת ג'ון זורן וחבר מרעיו, לא נחים על הזרים ומיד פונים למשימה הבאה, שהיא להביא לנו את כל ההרכבים המופרעים מיפן במסגרת פסטיבל מוזיקה יפנית חדשה שהולך לכלול בתוכו, באיזושהי צורה, גם את דייוויד אלן מ"גונג". בין הלהקות שיבואו ב-4 למאי – Acid Mothers Temple, Ruins ו-Zuni Zuvi H. בנוסף לכל הלהקות האלה נמצאת המילה "ועוד". אם המילה "ועוד" במקרה הזה מכילה איכשהו את קייג'י היינו ואת Boredoms, השמחה שלי תהיה מושלמת. גם במקרה הזה, זה נשמע כמו פסטיבל שהוא מעל ומעבר למה שחובבי המוזיקה האוונגרדית בישראל יכלו לצפות לו. בנוסף לחשודים הרגילים, "לבונטין 7" ו"האוזן השלישית", מצטרפת חברה חדשה בשם "יוריס מדיה" שלא שמעתי עליהם קודם ושעושה רושם שיש להם את היכולת לדאוג להביא את כל האמנים האלה, ועכשיו אחרי שהם סיימו עם ג'ון זורן ועם המוזיקה היפנית החדשה, אני פונה אליהם בקריאה נרגשת – תביאו לכאן את Text of Light!

השבוע ב"ספירת העונג", פרויקט השירים-שפותחים-אלבומים ב"עונג שבת" שמתקרב לאט לאט לסיומו – Midlake, לו ריד, Cloud Cult, The Decemberists, הכבש השישה עשר, לד זפלין, Sixteen Horsepower, The Smiths ו-Hole.

שגיא ב. קיבל השראה מתחנות התרבות שלי בפוסט היומולדת של הבלוג ומציג, החל מהשבוע שעבר, את עשר תחנות התרבות שלו.

2. פסטיבל ג'ון זורן: תקציר הפרקים הקודמים

אי שם בשלהי 2004, במסגרת איזשהו פסטיבל בירושלים, ג'ון זורן היה אמור להגיע, לבדו, כדי לנצח על משחק "קוברה" עם צוות של מוזיקאים ישראליים. הוא ביטל ברגע האחרון את הגעתו, משתמש באחד מהתירוצים הרגילים (הוא היה מצונן, או משהו כזה), וההופעה המשיכה כסדרה עם מנצח ישראלי צעיר שהוא הסמיך את ידיו, ועם צוות המוזיקאים הישראליים שהייתם מצפים לראות על במה במקרה כזה (מאיה דוניץ, אדם שפלן, רן סלבין, יוקה, וכו'). זאת לא היתה הפעם הראשונה שג'ון זורן היה בארץ, אבל עושה רושם (או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין) שהביטול הזה הציק לו, ולכן, כשההזדמנות הגיעה, ארבע שנים אחר כך, להחזיר לנו ולפצות אותנו, הוא החליט לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר – לא רק להגיע לארץ, אלא להגיע לארבע הופעות רצופות, ולהביא איתו את כל צוות משתפי הפעולה מהלייבל שלו, "צדיק".

על הפסטיבל הזה, כמו על הרבה הופעות מצוינות קודמות אחרות, שמעתי לראשונה מחברי הטוב עידו משה, שאחראי על ההיכרות שלי עם הרבה מאד מהמוזיקה האזוטרית שאני אוהב לשמוע עכשיו. זה התחיל בגדר שמועה, חצי שנה לפני המקרה, הפך לפיסת חדשות מוכחת ולפסטיבל מסודר, עם אתר וכרטיסים למכירה חודשים מראש. ארבעת הערבים המתוכננים, שכללו ביחד שש הופעות של שישה הרכבים שונים של זורן, ועוד הופעה אחת של רביעיות מיתרים שמנגנות יצירות שלו, עמדו להציג את המגוון הרחב של הדברים שג'ון זורן אחראי עליהם, בעיקר במסגרת הלייבל שלו.

3. ערב ראשון: מוזיקה לסרטים, סינמטק ת"א, 29.3.08

בין כל שאר הדברים שג'ון זורן עושה, הוא גם מלחין מוזיקה לסרטים. יהיה לכם קשה למצוא סרטים עלילתיים, נורמליים, שיש בהם מוזיקה של ג'ון זורן – גם לא סרטי אינדי שכוחי אל, בעיקר מפני שהמוזיקה שלו מאד לא נגישה למה שמוזיקה אמורה לשרת בסרטים. המוזיקה שג'ון זורן מלחין בשביל סרטים מתחלקת לשלושה – מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים, סוריאליסטיים או מופשטים, מוזיקה מולחנת לסרטים אמנותיים שהמטרה שלהם להיות חלק ממיצג אמנותי, ומוזיקה כתובה או מאולתרת על גבי סרטים אמנותיים או עלילתיים (ואילמים בדרך כלל). את כל מה שהוא עושה בהקשר המוזיקלי הזה, בהרכבים שונים ומשונים, הוא מאגד אחת לכמה שנים בסדרה של אלבומים שנקראת "Filmworks", וכמה דוגמאות לסרטים אמנותיים מוזרים ולמוזיקה שההרכבים של זורן עושים בהקשר לסרטים האלה ניתנו בערב הזה בסינמטק.

אני התחלתי את ההרפתקה שלי בפסטיבל ג'ון זורן רק ערב אחד אחר כך, בהיכל התרבות, ולא הייתי לא בערב הזה ולא בערב הנספח שבמוצאי השבת שלפני כן, שבו ניגנו רביעיות מיתרים קטעים מולחנים של ג'ון זורן בירושלים (למיטב הבנתי, בלי נוכחות או מעורבות שלו). מהדברים שקראתי באינטרנט לגבי הערב הזה עושה רושם שלא הפסדתי הרבה – האירוע לא היה מאד קומוניקטיבי לקהל שציפה לראות משהו אחר, כנראה, ורשימת האנשים שהיו אמורים להופיע, שפורסמה לפני כן, לא תאמה את רשימת האנשים שבאמת הופיעו, בסופו של דבר. אני התנחמתי ברכישת האנתולוגיה של "Filmworks" באחד מהערבים הבאים, שם רשימת האנשים שכתובה על גבי הדיסק, בתקווה, היא מדויקת, והוא מהווה נקודת פתיחה טובה לסדרת האלבומים הזאת, שכוללת, בינתיים, שישה עשר חלקים.

4. ערב שני: Acoustic Massada ו-Moonchild בהיכל התרבות, 30.3.08

[התמונה באדיבות קסטה]

זה צירוף מילים שלא זוכים לראות כל יום, ואני חזרתי עליו שוב ושוב, כמו איזושהי מנטרה, בשבועות שלפני ההופעה הזאת, מתוך נסיון לגרום לעצמי להבין שזה אמיתי וזה באמת הולך לקרות: Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild בהיכל התרבות. Moonchild, כדי שתוכלו להבין את חוסר יכולת האמונה שלי לגבי הנושא הזה, הוא אחד מהפרויקטים הלא-מאד-נגישים של ג'ון זורן. מדובר באלבום (שמאז הפך להיות שני אלבומים) שנקרא "שירים בלי מילים", ומכיל בתוכו יצירות מוזיקליות שכתב ג'ון זורן לפי סדרה של פרמטרים, ושמבוצעות על ידי הרכב שמכיל שלושה כלים – תופים, בס חשמלי והקול של מייק פאטון. ההרכב, שמתהדר בשם שנלקח מספר של אליסטר קראולי, מחפש ומוצא את הפינות האפלות יותר בכל מה שקשור להלחנה מוזיקלית ולאלתור, ומאד בדומה לפרויקט אחר של זורן, "Torture Garden", שגם בו השתתף מייק פאטון, הפרויקט הזה עוסק בשאלה, כמה רחוק אפשר לשים את המילה "מוזיקה" מהמילה "רעש" לפני שהן יתחילו להתערבב אחת בשניה. את כל הכבודה של הפרויקט הזה החליט מי שהחליט לשים בהיכל התרבות, היכן שאנשים מכובדים ומבוגרים, כאלה שבדרך כלל באים לראות שם את הפילהרמונית, באו לצפות בקצת מוזיקה אוונגרדית, והיכן שהיתה נהירה המונית, אבל מנומסת מאד, מחוץ לאולם ברגע שההרכב הזה (שהיה המאוחר יותר מבין השניים, למזלם של הנוכחים) התחיל לנגן.

אבל נתחיל בהתחלה: כשהגעתי להיכל התרבות, לא זמן מאד ארוך לפני שההופעה היתה אמורה להתחיל, המחזה שראיתי היה מאד משמח: תור של אנשים, שמתחיל בקופות, משתרך לאורך הכביש ומגיע כמעט עד הפניה לרחוב דיזנגוף. ואלו היו רק האנשים שהזמינו כרטיסים מראש. כל האנשים האלה, שבאו במיוחד כדי לראות שני הרכבים של ג'ון זורן בהיכל התרבות. אני רוצה לראות את לורין מאזל מביא כמות כזו של אנשים לחכות בסבלנות להזדמנות שלהם להיכנס ולצפות בג'ון זורן ובמשתפי הפעולה שלו בסיטואציה כזאת.

אחרי עיכוב שהיה מתאים יותר למקום ההופעה שבו היו שתי ההופעות הבאות בפסטיבל, ואחרי שלקהל ניתנה האפשרות להיכנס לאולם, ואחרי עוד עיכוב, עלה ההרכב הראשון לבמה – Acoustic Massada. "מסדה", וכך אני אקרא להרכב מעכשיו, הוא הרכב הדגל של ג'ון זורן, וגם הכי וותיק שלו. זה הרכב שמשלב ג'אז, שנע בין נגיש יותר ומלודי יותר לבין אוונגרדי ומטורף, מוזיקה יהודית ומוזיקה לטינית. לכל האלבומים והקטעים של ההרכב יש שמות בעברית, שלקוחים בדרך כלל מעולמות ההלכה והקבלה. ההרכב, שכבר לא ממש מוציא אלבומים חדשים, מכיל סידור כלים מסורתי של הרכב ג'אז – תופים וקונטרבאס, סקסופון טנור וחצוצרה. האנשים שמנגנים בהם, המתופף ג'ואי בארון, הבאסיסט גרג כהן (שבין השאר אחראי על הבס ההולך המאד אופייני בשירים של טום ווייטס), החצוצרן דייב דאגלס וג'ון זורן עצמו, הם אנשים עם הרבה מאד קילומטראז' מוזיקלי, וכשהם מנגנים, נראה כאילו הם משילים מעליהם את העול של להיות מוזיקאי ג'אז או מוזיקאים בכלל, ופשוט נהנים ממה שהם עושים, לבד וביחד. ג'ואי בארון, המתופף, ניגן עם חיוך ענקי לאורך כל הערב. גרג כהן, אדם גמלוני שהיה כפוף מעל הקונטרבאס שלו לאורך הערב ונראה משועשע מאד מכל מה שהתרחש על הבמה, דייב דאגלס, שנראה כמו סוג של פקיד בנק עם חצוצרה, וג'ון זורן עצמו, שתלבושת ההופעה שלו כוללת מכנסי קמופלאז', ציציות, ועליונית רקומה באותיות עבריות. ארבעתם עלו לבמה והתחילו לנגן, וברגע שהתחילו לנגן, לא היה צורך בהצגת הנגנים (מה שג'ון זורן עשה, בסופו של דבר, ותוך התעלמות גורפת, לאורך כל הפסטיבל, מהעובדה שיש מיקרופונים על הבמה ושאף אחד לא שומע מה הוא אומר כשהוא לא משתמש בהם), לא היה צורך בהקדמות, לא היה צורך בשום דבר מלבד המוזיקה שארבעת האנשים האלה יצרו ביחד. הבמה היתה מסודרת בצורה מאד ייחודית, ולא מאד אופיינית להופעות ג'אז, כשכל הכלים מאוגדים ביחד באיזשהו מעגל קטן במרכז הבמה. התופים היוו את מרכז המעגל, כשמצידם האחד עמד גרג כהן, הבאסיסט, ולפניהם עמדו ג'ון זורן ודייב דאגלס, בסקסופון וחצוצרה, אם כי ג'ון זורן ניגן בחלק גדול מהמקרים כשגבו מופנה לקהל ופניו להרכב, וגם כשלא ניגן והיה עסוק בניצוח ובחלוקת הוראות להמשך האלתורים, הוא עמד כשגבו מופנה לקהל, כדי ליצור את האשליה של איזשהו מעגל מוזיקלי סגור שאנחנו רק צופים בו, אבל לא חלק ממנו.

היכולות המוזיקליות של כולם הן מדהימות. דייב דאגלס עצמו השתדל שלא להפריע למהלך העניינים ובדרך כלל הצטרף באוניסון למה שג'ון זורן ניגן, גרג כהן זכה למספר סולואים בנוסף לתמיכה הריתמית שלו במה שהתרחש על הבמה – גם הקטעים המלודיים יותר, שנשענו על מקצבים לטיניים בדרך כלל, וגם הקטעים האוונגרדיים יותר, שלא ממש נשענו על שום דבר, וג'ואי בארון הפגין יכולות מאד מעניינות על סט תופים סטנדרטי, כמו למשל, לנגן בידיים חשופות על הסנייר – מה ש, חברים מתופפים מספרים לי, צריך להיות מאד כואב. ג'ון זורן עצמו השתדל לתת מרחב נגינה מספיק לכל אחד מהנגנים האחרים ומדי פעם פינה את מקומו כדי להתרשם מהנגינה בעצמו וכדי לנצח על ההליכים (דבר שהוא עושה בדרך כלל, כשהוא לא מנגן, ובא לידי ביטוי ביותר הזדמנויות בערבים הבאים). אחרי הסט הראשון של ההרכב, ואחרי שהם ירדו ועלו, כתגובה לרעש שהקהל עשה מתוך הערכה למה ששמעו בשעה האחרונה, הם הביאו איתם גם את דניאל זמיר לבמה. דניאל זמיר, גם הוא מוזיקאי ג'אז אוונגרדי דתי וצבעוני, הצטרף לחטיבת כלי הנשיפה שניצבה בקדמת הבמה ונראה היה שהוא לא מוצא את מקומו בתוך בליל הצלילים של ההרכב. על אף שג'ון זורן עודד אותו לנגן יותר, לאלתר יותר ולהשתולל יותר ("יאללה, אחי," הוא אמר במבטא ניו יורקי באחד מהמקרים, כשהגיע תורו של דניאל זמיר לאלתר), ועל אף שגם במקרה הכי גרוע, כשהוא חושב שהוא לא תורם הרבה למה שהתרחש על הבמה, דניאל זמיר מסוגל ללהטט על סקסופון הסופרן שלו בדרכים שהרבה אמנים אחרים חושבים שהם מוציאים בה את המיטב שלהם, היה נראה שהוא לא מרוצה מכך שלא עמד ברף של "מצדה", והוא התרחק ממעגל המנגנים בהרגשה מאוכזבת, או ככה לפחות זה נראה, כשג'ון זורן מעודד אותו ומשכנע אותו לחזור ולנגן בהמשך.

כשהסתיים גם הסט השני של "מצדה", האולם יצא להפסקה קצרה כדי להכין את עצמו ל-Moonchild, והקהל, חלקו מבוגר ומכובד ושקול, שנראה שנהנה מתצוגת התכלית האוונגרדית של "מצדה" שהסתיימה כרגע, לא הראה סימנים של השלמה עם העובדה שמה שהולך לקרות בחצי השני של הערב הולך להיות מאד שונה. "מצדה", לצורך העניין, הם רוח נעימה מהים. "Moonchild" הם הוריקן, והוריקן הרסני במיוחד, כדי להוסיף לזה. ובאמת, לא עברו יותר מכמה דקות, והאולם, שלא היה מלא עד אפס מקום, אבל היה מלא באופן די משביע רצון בשביל הופעה מהסוג הזה, התחיל להתרוקן. האנשים שנשארו, והיו הרבה כאלו עדיין, נשארו בשביל דבר אחד – אותו הדבר שבשבילו, על אף שהופעה של הרכב של ג'ון זורן היא סיבה טובה מספיק לכשלעצמה, הם קנו את הכרטיסים מלכתחילה. ואחרי שהמתופף, ג'ואי בארון, שניגן גם בחלק הזה של הערב, מפגין יכולת מרשימה לעבור בבת אחת מנגינה ג'אזית מאולתרת לנגינה כבדה והרסנית, והבאסיסט, טרבור דאן, עלו לבמה והתחילו לנגן את הקטע הראשון, הדבר האחד הזה עלה לבמה לקול תשואות הקהל ולקריאות של "oh my god oh my god oh my god" של מישהי מאחוריי. לדבר האחד הזה קוראים מייק פאטון, ועל אף הסוללה המאד מרשימה של נגנים שהגיעו עם ג'ון זורן בפסטיבל הזה, הדבר המעניין ביותר היה לראות את מה שמייק פאטון מסוגל לעשות עם הקול שלו, דברים שכל כך רחוקים משירה רגילה.

העובדה ש-Moonchild מנגנים יצירות מוזיקליות כתובות היא הרבה יותר מרשימה כששומעים אותם מנגנים. המוזיקה עצמה נשמעת לא מובנית, מפוזרת, לפעמים עדינה ושברירית ולפעמים כוחנית וסגורה כמו קיר ברזל, ורוב השינויים הדרסטיים האלה באופי של המוזיקה תלויים במה שמייק פאטון עושה, כשהוא עובר מצרחות מקפיאות דם לנהמות, למלמולים חסרי פשר בשפה שלא הבנתי, להמהום של הדבר שהכי היה קרוב למוזיקה מלודית, כמו שאנשים אחרים עשויים להכיר אותה, בערב הזה. פאטון לא מסתפק במגוון הקולות האלה, אלא מוסיף אלמנטים וויזואליים לביצוע – הוא מכין את עצמו להצטרפות שלו לקטע המוזיקלי כמו איזשהו אתלט, כשהוא מכופף את ברכיו ומסיט את שיווי המשקל מרגל לרגל, ונדמה שהוא לוקח חלק באיזשהו פולחן של שבט קדום, שבו הבאס והתופים מטרתם להכניס את המופיעים, ואת הצופים, לאיזשהו טרנס דתי. הוא כורך את כבל המיקרופון מסביב לעצמו, שוב ושוב, עד שהוא לא יכול לזוז בכלל, מה שמסתמן כסיוט לא קטן בשביל הבקליינר המסכן שצריך לוודא שכבל המיקרופון לא יתנתק לו באמצע ההופעה. הוא מתקשר עם הקהל שבשורה הראשונה, בעיקר בצעקות ובנהמות. באיזשהו שלב, הרעש הצרוף הזה, שיש בו אלמנטים מלודיים מוזיקליים מובהקים רק אם ממש מחפשים אותם, יוצר איזושהי תחושה אופורית של משהו שחיפשת מאד בדקדקנות ומצאת – באיזשהו שלב, אני מתחיל לדמיין שהמוזיקה הזאת היא פסקול לטיול בגיהנום, ובאמת, ככל שאני מדמיין את זה בצורה יותר מוחשית, המוזיקה הולכת ומתאימה את עצמה לדברים שאני רואה, וכשההופעה מסתיימת, לא בפיצוץ אדיר אלא בדעיכה איטית, זה נשמע כמו לב ליבו של הגיהנום וההבנה המתהווה שזה מרכזו של איזשהו מבוך שאי אפשר לצאת ממנו יותר. אחרי שההרכב יורד מהבמה והקהל קם על רגליו ומריע במשך דקות ארוכות, הם חוזרים לבמה בתגבורת של ג'ון זורן עצמו. לראות את ג'ון זורן מנצח על הרכב, זה דבר שהוא יותר מרתק מלראות אותו מנגן או לשמוע את המוזיקה של ההרכבים שלו. הוא לא מנצח במובן המקובל, אלא לפי סט של סימנים כוחניים שעושה רושם שרק הוא והנגנים שלו מבינים. הוא מסמן למי מהנגנים השאר צריכים להקשיב ומי צריך להוביל את הנגינה, הוא מסמן למייק פאטון להפוך את הצרחה שלו למשהו מתנגן ונמשך יותר באמצעות מתיחת איזושהי רצועת גומי דמיונית באוויר, הוא מסמן לקרשנדו האדיר של התופים ושל הבאס מתי להתחיל ומתי לסיים, ועושה רושם שהוא די נהנה מהאלתור הזה. אחרי שגם הקטע הזה נגמר, ההרכב יורד מהבמה, והקהל, בהתנהגות מאד לא אופיינית להיכל התרבות, מתגודד מסביב לבמה ומריע. ההרכב לא עולה, אמנם, לנגן שוב, אבל הם יוצאים ומשתחווים שוב ושוב, ואז הערב הזה נגמר.

5. ערב שלישי: "קוברה" ב"בארבי", 31.3.08

"קוברה" הוא מין משחק מוזיקלי שג'ון זורן המציא, ושמשוחק, לפי סט של חוקים ש, שוב, נהירים רק לג'ון זורן ולאנשים שמנגנים איתו, על ידי הרכב מוזיקלי שמכיל, בדרך כלל, בסביבות 14 נגנים, ומנצח. המשחק עצמו לא אומר הרבה למי שצופה בו. ג'ון זורן, שהוא המנצח במקרה הזה, עומד מתחת לבמה ומניף שלטים עם סימנים או מספרים לנגנים. מדי פעם הוא, או מישהו מהנגנים, שם עליו בנדנה או כובע. כשהנגנים רוצים להעביר לו איזשהו מידע, הם מתקשרים איתו בסימני ידיים. עד כמה שהבנתי, השלטים מעבירים מידע של נגינה בדרך מסוימת או לפי קו מלודי מסוים למי מהנגנים שג'ון זורן רוצה שינגנו. כשנגן מסוים רוצה לנגן, הוא שם את הבנדנה עליו ואז הוא מוביל את המהלך המוזיקלי של אותו רגע, או מסמן לג'ון זורן איך הוא רוצה שהנגינה תתנהל – באמצעות הצבעה על נגנים אחרים שהוא רוצה לנגן איתם או אחריהם, וסימון של מתי – כמה תיבות אחרי הקטע המלודי הנוכחי – הם רוצים להתחיל לנגן. בסופו של דבר, התוצאה היא אלתור מוזיקלי מאד מעניין שמכיל כמות די גדולה של נגנים שמתקשרים אחד עם השני לפי פרמטרים כמעט רנדומליים. זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, ברוב המקרים.

על הבמה היו שתי מערכות תופים וסט של כלי פרקאשן – אל ג'ואי בארון מהערב הקודם הצטרפו קני וולסן, בסט תופים נוסף, וסירו בפטיסטה בפרקאשן. קונטרבאס, שלא זיהיתי מי ניגן עליו, לפטופ שהקליט את כל מה שהתרחש על הבמה ומדי פעם גם ניגן את זה החוצה, רווי באפקטים, וצעקות, באדיבות איקואה מורי, מייק פאטון, גם הוא בצעקות, מארק ריבו, איש ה"קובאנוס פוסטיזוס" וגם הוא משכירי החרב של טום ווייטס בעבר, בגיטרה, ג'יימי סאפט בקלידים ואפקטים, ושני שחקני חיזוק ישראליים – מאיה דוניץ בקלידים, אקורדיון וצעקות, וכנר שגם אותו לא זיהיתי. הערב, שהיה קצר יחסית, הורכב משני "משחקים". הראשון הכיל את כל מי שהיה על הבמה – גיטרה, תופים, כלי הקשה, קלידים, כינור, אפקטים, באס, לפעמים לחוד אבל ברוב המקרים ביחד, שוזרים את הקווים המוזיקליים שהם בוחרים לצייר אחד בשני כדי ליצור איזשהו מכלול מוזיקלי גדול יותר, ופורמים אותם בדיוק בזמן ובדיוק לפי ההוראות של זורן. השיא של שני הקטעים היה כרוך במה שמייק פאטון עשה בחופש המוזיקלי שניתן לו, לעתים. בקטע הראשון הוא התחיל בקרב צעקות עם מאיה דוניץ. בקטע השני הצטרפו לבמה סקסופוניסט, גם הוא ישראלי, ועוד בחור ישראלי שלא זיהיתי (שלפי הסרטים שצולמו והושמו ב-Youtube נקרא ג'רמי פוגל), שעסק במה שאפשר רק להגדיר כ"שירה פריסטייל". בניגוד למייק פאטון, למאיה דוניץ ולאיקואה מורי, שהקולות שלהם לא יוצרים הברות או מילים, הבחור הקריא איזשהו שיר, שיכול להיות שהמציא באותו רגע, ובאיזשהו שלב עבר מקריאת שירה לצעקות, ובשלב הזה מייק פאטון הצטרף אליו לסשן מרשים של צעקות, שהסתובבו בעיקר מסביב למשפט "אללה הוא אכבר".

המהות המוזיקלית של "קוברה" לא מאפשרת הדרנים, ועל אף המחאות הנמרצות של הקהל, שאיים לגרום נזק לפלטפורמת העץ שנמצאת ממול לבמה, ברקיעות רגליים, הרכב המשחק עלה רק כדי להשתחוות, ונעלם מאחורי הקלעים.

6. ערב רביעי: The Dreamers ו-Electric Massada ב"בארבי", 1.4.08

אין דבר יותר גרוע, כשכבר איחרת להופעה ופספסת את החצי הראשון שלה, מלראות כשאתה מגיע אנשים שמסתובבים בחוץ במבטים המומים וממלמלים לעצמם "איזה יופי". הדעות, אחר כך, לגבי The Dreamers, ההרכב החדש יותר של זורן, שהאלבום שלו יצא אך כמה ימים לפני הפסטיבל, היו חלוקות – לא כולם הסכימו שהיה יופי, וחלק טענו שיש בהרכב אלמנטים של מישמש של כל מיני סגנונות מוזיקליים שעשויים להיות נעימים יותר לאוזן. ובאמת, לפי החלק השני של הערב, שהיה מורכב מההרכב החשמלי של "מסדה", שמכיל יותר אנשים ומהותו לנגן גרסאות אוונגרדיות יותר של הקטעים של "מסדה", המאפיין המוזיקלי העיקרי של הערב היה מוזיקה שהיא נעימה יותר לאוזן, כאילו שהתכנון של הפסטיבל נועד להוציא אותנו בחזרה לעולם כשאנחנו חדורי אמונה מחודשת במאפיינים המלודיים יותר של עולם הג'אז, אחרי שלושה ערבים רצופים של אוונגרד מטורף.

ההרכב החשמלי של "מסדה" מכיל את ג'יימי סאפט בקלידים, את טרבור דאן בבאס, שני מתופפים – ג'ואי בארון וקני וולסן, את סירו בפטיסטה בפרקאשן, את מארק ריבו בגיטרה, את איקואה מורי בלפטופ, שגם הפעם אסף את כל מה שהתרחש על הבמה ופלט אותו החוצה רווי באפקטים שונים ומשונים, ואת ג'ון זורן עצמו בסקסופון.

התוספות העיקריות למה שמהווה את המוזיקה של "מסדה" בהרכב המקורי והמסורתי יותר שלה, הן ההכפלה של התופים, שג'ון זורן השתמש בהם בצורה מאד אפקטיבית כשהיה עסוק בניצוח על שאר הנגנים – גם במקרה הזה, הוא סימן להם בדיוק עד כמה גבוה לעלות ומתי בדיוק להפסיק לנגן כדי לאפשר לנגנים האחרים להחזיר את הקו המלודי העיקרי של המנגינה, הקלידים, שבדרך כלל הכפילו את הקו המלודי העיקרי שניגן ג'ון זורן, אבל גם איפשרו לג'יימי סאפט לאלתר, דבר שהוא עושה בווירטואוזיות – ועושה רושם שסאפט, שהיה עייף בצורה נראית לעין בחלק הזה של הערב, הציג רק חלק מהיכולת שלו, והגיטרה, שלא היתה חלק מרכזי מהנגינה הכוללת של ההרכב אך מדי פעם יצאה לסולואים כבדים ומהירים, שהסתלסלו מעל לנגינת שאר הכלים בהרכב ואז חזרו, בבת אחת, כדי לקחת חלק בנגינה של שאר ההרכב. הקטעים של ההרכב הזה, ברובם גרסאות ארוכות יותר, מאולתרות יותר וחשמליות יותר של קטעים שכבר נוגנו בערב של ההרכב האקוסטי של "מסדה", היו סיום מוצלח לפסטיבל הזה – משהו נגיש לאוזן, שבסופו של דבר הציג גם את הקוטב הקיצוני האחר במוזיקה של ג'ון זורן – היכולת ליצור משהו שהוא מאד כמו מוזיקת הג'אז האחרת, הרגילה, המלודית, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.

ההרכב עלה לנגן שיר אחד נוסף, כהדרן, וג'ון זורן, שמקרין באופן כללי איזושהי אווירה של ריחוק מהקהל, ובדרך כלל מנגן כשהוא פונה בצידו או בגבו לקהל (פרט למקרים הבודדים בהם ניגן מול הקהל בהופעה של ההרכב האקוסטי של "מצדה"), עושה משהו נדיר ומדבר לקהל – הוא בדרך כלל מסתפק רק בהצגת הנגנים, אבל עכשיו: "אנחנו רק מנגנים את זה," הוא אומר לקהל. "אבל המוזיקה הזו שייכת לכם!" הקהל כולו מריע, וכשהם מתחילים לנגן, שוב, ושוב המלודיה המתפתלת שמוצאת את מקומה בעזרת הסקסופון והקלידים מתפשטת אל תוך חלל ה"בארבי", אני מבין שהוא לא התכוון לומר "לכם", הקהל, אלא "לכם" הישראלים, היהודים, האנשים ששומרים על הגחלת המוזיקלית שמאפשרת להרכבים כמו "מסדה" וללייבלים כמו "צדיק" להמשיך ולחקור את הקשר בין המוזיקה המסורתית היהודית לבין מה שאפשר לעשות ממנה כשמפרקים את כל המוסכמות המוזיקליות ממנה. עם האמונה המחודשת הזאת בעם היהודי וביכולותיו המוזיקליות, ובקשר שבין המוזיקה המלודית יותר והמוזיקה האוונגרדית יותר שבעולם, יצאנו, הקהל, לאוויר העולם, בתקווה (לפחות שלי) לראות את ג'ון זורן ואת אחד ההרכבים שלו כאן, שוב, במוקדם או במאוחר.

זה הכל להפעם. עד הפעם הבאה, תהיו נחמדים לטבע.

הפוסט יתעכב ביומיים ויהיה כאן רק בליל שני, ואז תוכלו לדעת הכל על ג'ון זורן וחבר מרעיו.

זה לבינתיים.