The gospel according to whom

חדי העין מכם בוודאי שמו לב שהגוספל נעלם מפה לזמן קצר.  זה בגלל עומס של דברים אחרים שלא מאפשרים לי את הזמן הפנוי לכתוב אותו.  גם זה קורה.

ובשבועיים הקרובים, זה לא הולך להשתנות.  בשבועיים הקרובים אני נוסע לארצות הברית לצרכי עבודה (ואולי גם לראות את FFS) וקרוב לוודאי שהגוספל יצטרך לחכות עד אחרי שאחזור.

בינתיים אני משאיר אתכם עם שני דברים:

כתבה אחת, שפורסמה ב-Medium באוגוסט ובה הצעה לאיזשהו סוג של מחאה לאורך כל חודש ספטמבר כדי להעלות ולו במעט את כמות התמלוגים שאמנים שהם לא מגה-סטארים מקבלים משירותי הסטרימינג השונים.  המאמר מסביר בצורה מפורטת שבסופה אפשר ממש לצאת כשהנושא והבעייתיות מובנים לחלוטין, וגם מציע מודל עסקי חדש ומוצלח יותר לשירותי סטרימינג – כזה שבו רק סכום הכסף שמשלם מאזין מסוים מתחלק בין כל האמנים שאותו מאזין הקשיב להם באותו חודש.  מעניין יהיה לראות מי ירים את הכפפה וייקח את המודל העסקי הזה קדימה.

עכשיו, כמובן, כבר אוקטובר, אבל אין סיבה להפסיק את המחאה הזאת אם זה משהו שעובד.  או משהו שאתם רק מרגישים שעובד – וגם זה משהו.

מן הראוי בתור בלוג עיתונאי בכאילו, להציג גם את העמדה המנוגדת, וכאן יש מאמר שמתנגד לתכנית הזאת ומפריך אותה, ומעבר לזה שמעניין לקרוא אותו ולנסות להבין במעט גם את הצד השני, הוא מכיל כמה תגובות שמרחיבות את הנושא ובהן אחת מכותב המאמר המקורי ב-Medium.

ופרויקט הקאוורים של אמנים ישראליים לסיגור רוס, שמובילים אורי דרור ועופר פרל בהדסטארט.  הפרויקט אמנם זכה למלוא המימון שביקש (תוך דקה משליחת מייל על ידי המארגנים שרמז שנותרו רק עשרים שקלים כדי להביא אותם לנקודה הזאת), אבל עכשיו הם מקדישים את ששת הימים שנותרו למטרה הבאה – איסוף כמות גדולה ככל האפשר של כספים, כדי שיוכלו לשלם גם לאמנים שהשתתפו בפרויקט והשקיעו זמן ומאמץ, וקרוב לוודאי גם כסף משל עצמם, בתרומה שלהם לפרויקט.

(דיסקליימער:  אני לא השתתפתי כאמן או כל דבר אחר בפרויקט הזה – אם הייתי משתתף, היה פה פוסט הרבה יותר ארוך והרבה יותר מוקדם בנושא.  אני פשוט אוהב מאד את סיגור רוס, וגרסאות כיסוי, ואמנים ישראליים שמרימים כאלה פרויקטים)

להתראות בחזרה בצד הזה של האוקיינוס, בחצי השני של החודש.

1. לפני הכל

עוד כמה בשורות טובות לחורף הבא עלינו לטובה: הבילויים חוזרים להופיע – ארבע הופעות מתוכננות בינתיים ל-26 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב, ה-1 לנובמבר ב"ביט" בחיפה, ה-7 בנובמבר ב"החלוץ 33" בבאר שבע, וה-8 לנובמבר ב"צוללת צהובה" בירושלים. פרטים וכרטיסים אפשר למצוא בפייסבוק, אם מחפשים את מונוקרייב.

2. צלילי פתיחה על רגל שמאל

הנה כמה מספרים בשביל התחלה: באוסטרליה, לפי סקר האוכלוסין האחרון שנערך שם, חיים 22,620,600 אנשים. הרבה, לפי כל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו, אמנם מפוזרים על פני שטח גדול מאד – מספיק בשביל שלכל אחד מהתושבים יהיו שלושה או ארבעה קילומטרים מסביבו שבהם אין אף אחד אחר. בארצות הברית, שהיא צפופה בהרבה וגם מכילה, בכללותה, הרבה יותר אנשים, יש שתי מדינות שהאוכלוסייה שלהן גדולה משל אוסטרליה – בקליפורניה, המדינה הכי מאוכלסת בארצות הברית, יש יותר מ-37 מיליון תושבים. טקסס משתרכת מאחוריה עם יותר מ-26 מיליון תושבים.
אם תעצרו אדם אקראי באחד מהרחובות המאוכלסים יותר באוסטרליה ותבקשו ממנו לזמזם את "Kookaburra Lives in the sold Gum Tree", קרוב לוודאי שהוא יהיה מסוגל למשימה. זה שיר ילדים ידוע באוסטרליה, מספיק ידוע כדי שכל ילד שגדל באוסטרליה קרוב לוודאי שמע אותו פעם אחת. אבל, אם תעצרו אדם ברחובות ההומים יותר של אחת משתי המדינות האלו בארצות הברית שבהן יש יותר תושבים, ותבקשו ממנו לזמזם את אותו השיר, קרוב לוודאי שהוא ישאל אתכם מאיפה נפלתם וכמה תנופה אתם צריכים בשביל לחזור לשם. אלא אם כן הוא תייר מאוסטרליה. אם תשאלו, לעומת זאת, את אותו אדם אקראי באחת מהערים האמריקניות האלה, אם הוא יכול לזמזם את "Down Under" של Men at Work, אחוזי ההצלחה קרוב לוודאי יהיו יותר גבוהים. ובחלק מהזמן, במקומות המזוהים יותר של השיר, אותו אדם ימצא את עצמו מזמזם את שיר הילדים האוסטרלי ההוא.
זה לא קל לזהות את שיר הילדים העממי בשיר הפופ המוכר בכל העולם של אחת מהלהקות הכי אוסטרליות שאני מכיר. האשה שהלחינה את השיר, מריון סינקלייר, הספיקה לחיות עוד שש שנים מאז שהשיר יצא, ב-1982, אבל כנראה שלא שמעה את השיר מעולם או לא זיהתה את השיר שלה בשיר שלהם, או שלא היה לה אכפת. החברה שקיבלה את הזכויות לשיר כשזו נפטרה, היתה צריכה שעשועון טלוויזיה אמריקני שישאל את השאלה שתחבר בין שני השירים, וכמה וכמה חורשי רעות שיתקשרו אליהם ויבדקו מה דעתם על הנושא. את דעתם הם הביעו בבית המשפט, שם הם תבעו מחברי הלהקה 60% מכל רווחי השיר מאז ומעולם. בתי המשפט באוסטרליה הם כנראה רחומים וחנונים וכנראה גם חובבי מוזיקה, והשופט שבפניו הובא המקרה החליט שכן, אפשר לשמוע בבירור את שיר הילדים בשיר של Men at Work, וכן, הדמיון מספיק ברור כדי לקבוע שיש פה איזשהו סוג של גניבה, אבל בכל זאת – הרבה אנשים ברחבי העולם, בקליפורניה ובטקסס ובכל שאר המדינות, יאמרו שמדובר בפתיחה של "Down Under", ושאין להם מושג מה זה קוקברה (זו ציפור אוסטרלית שהציוץ שלה נשמע כמו צחוק). השופט קבע שהלהקה צריכה לשלם רק חמישה אחוזים, רק מזכויות הביצוע ורק משנת 2002 והלאה. עונש קל יחסית, אבל מספיק משמעותי בהתחשב בעובדה שהשיר הזה הוא אחד משני שירים – זה בעל כובד המשקל הגדול יותר – שמספקים את רוב ההכנסה של חברי הלהקה הזו.
את השיר עצמו אתם קרוב לוודאי מכירים. הוא נפתח בכמה מכות על בקבוקים ובארבעה משפטים מוכרים במיוחד של חליל צד – שניים מתוכם שאולים משיר אחר, ומיד אחר כך נפרש סיפור, בקולו המיוחד והמוכר מיידית של קולין היי, על אוסטרלים בחוץ לארץ שמתגעגעים הביתה ופוגשים סימנים למולדת שלהם בכל מקום שהם מציבים בו רגל. כשהלהקה הקליטה את השיר, כחלק מהאלבום ״Business as Usual" מ-1981, הם היו מתודלקים בעשבים מסוימים. הרבדים האחרונים בשיר הוקלטו באחד מהלילות האחרונים של הקלטת האלבום, ולפחות לפי מה שסיפרו בבית המשפט כשהיו צריכים להגן על השיר שלהם, הם לא זכרו באיזה שלב התווספו לשיר קטעים משיר הילדים שהעתיקו ממנו. זה היה אלתור – זה כל מה שנגן החליל, גרג האם, זכר.
החברה שקנתה את הזכויות לשיר, Larrikin Music, לא עשתה את זה בתום לב. בראיונות לאחר החלטת בית המשפט הם הודו שהמטרה העיקרית של קניית השיר, שהמחברת שלו לא טרחה לדרוש עליו זכויות יוצרים עד 1975, ושהם קנו ב-1990, ארבע שנים אחרי שנפטרה, תמורת קצת יותר מששת אלפים דולר אוסטרלי, היתה כלכלית – הם ידעו שרוב האנשים באוסטרליה חושבים שזה שיר עם או, לכל הפחות, שיר מספיק ישן כדי שזכויות היוצרים עליו יפוגו. הם מחכים בסבלנות ברוב המקרים האלה ובזמן הנכון, הם פונים אל האנשים שמשתמשים בשיר ומבקשים שיפסיקו את השימוש בו או שיחתמו איתם על חוזה רשיון לשימוש בשיר. הגילוי שלהקה בעלת שם עולמי כמו Men at Work השתמשה בשיר הזה היה, קרוב לוודאי, האוצר שהם חיכו לו כל השנים.
החלק העצוב הראשון בסיפור הזה הוא שהחברה הזו היא לא בודדה במערכה. חברות גדולות ומסודרות ממנה – וורנר צ׳אפל, למשל, שהיא אחת מחברות ניהול הזכויות הגדולות בעולם, ניסתה, אחרי שקנתה את חברת ניהול הזכויות שרכשה את ״יום הולדת שמח״, לאכוף את הזכויות של השיר הזה – מהלך, שאם היה מצליח, היה מכניס מיליונים לכיסי החברה. למזלו של העולם החופשי, פרופסורים למשפט שעוסקים בזכויות יוצרים הזכירו להם בעדינות שיש דבר כזה, רשות הציבור, ושהשיר הזה הוא חלק ממנו.  המרדף של חברות לניהול זכויות ושל מנהלי זכויות אחרי מה שמגיע להם מגיע לפעמים למימדים מגוחכים.  ג'ון פוגרטי, מנהיג וסולן Creedence Clearwater Revival, למשל, נתבע פעם על גניבה מוזיקלית משיר שהוא עצמו כתב.  כש-The Verve הוציאו את "Bittersweet Symphony" שלהם וזכו להצלחה מפתיעה, הם זכו ליהנות ממנה מעט מאד זמן לפני שהמנהל האישי של הרולינג סטונס תבע אותם על הפרת זכויות יוצרים.  קטע המיתרים שמלווה את השיר לכל אורכו הוא עיבוד ל-"You Can't Always Get What You Want", מסתבר, והמנהל האישי של הרולינג סטונס הוכיח את זה ללהקה בצורה הטובה ביותר בבית המשפט.  וג'אגר וריצ'רדס, שבאמתחתם יש כמות לא מבוטלת של להיטים לגיטימיים כדי לדלות מהם תמלוגים, הרוויחו את התמלוגים שלהם בחינם הפעם.  הייתם חושבים שלהקה כזו, שחיה בבית מזכוכית, תנקוט במשנה זהירות בכל מה שקשור לזכויות יוצרים של אמנים אחרים.  אבל כשהרולינג סטונס עצמם הקליטו את "Anybody Seen My Baby", האנשים שמטפלים בזכויות היוצרים של קיי.די. לאנג היו צריכים להזכיר להם שהיא כתבה כבר את השיר הזה פעם אחת, ובמהלך המשפט, מיק ג'אגר נזכר שכן, במהלך הקלטת האלבום שממנו לקוח השיר שלהם, הוא והבנות שלו באמת הקשיבו ל-"Ingenue", האלבום שממנו לקוח השיר הזה של קיי.די.לאנג,  הרבה במהלך נסיעות ממקום אחד למקום אחר.

יש אמנים שמתייחסים בצורה סלחנית מעט יותר לאמנים אחרים שלוקחים חלק מהיצירה שלהם בלי רשות.  כשחברת התקליטים של אניה תבעה את ה-Fugees על השימוש ללא רשות בשיר שלה – "Boadicea" – בתוך שיר שלהם – "Ready or Not", אניה ביקשה מהם בעדינות לבטל את התביעה ולהפסיק עם השטויות האלה, וה-Fugees זכו לא לשלם תמלוגים בכלל על אחד מהשירים הידועים ביותר שלהם.  מוירה ברנן, סולנית Clannad ואחותה של אניה, הגדילה לעשות – כשהיא שמעה שאמן אלקטרוני בשם צ'יקיין סימפל קטעים מהשיר "Theme from Harry's Game" של הלהקה שלה בשביל שיר שלו בשם "Saltwater", היא הציעה להיכנס לאולפן ולהקליט מחדש את הקטעים האלה, ולהוסיף עליהם גם קטעים מיוחדים לשיר.

ברוב המקרים, הפרשות האלה מסתיימות במעט עוגמת נפש כלכלית לאמנים שהפרו את זכויות היוצרים, והם בדרך כלל ממשיכים הלאה, מי מהם מצליחים יותר ומי מהם מצליחים פחות, ומוסיפים ומקליטים שירים מקוריים יותר, והופכים להיות ידועים גם בזכותם.  אבל הסוף היה פחות שגרתי בשביל גרג האם, החלילן של Men at Work ומכותבי השיר, שהתאבד באפריל השנה בגיל 58.  הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות והמשטרה האוסטרלית, כמנהגה, לא מיהרה להסיק מסקנות, אבל קרובים אליו מספרים שמאז החלטת בית המשפט ב-2010 הוא הלך ושקע עמוק יותר ויותר בדיכאון, ובראיון לעיתון מעט לאחר המשפט הוא הביע חשש שזו תהיה המורשת המוזיקלית שלו – השיר שהוא תרם לכתיבתו, שכל מה שהוא ייזכר בשבילו הוא העובדה שהוא גנב חלק מהשיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דארן ווילסון מתחיל בקטן:  סרט תיעודי על אלוהים.

1. לפני הכל

ביום שלישי האחרון ספנסר אלדן חגג את יום הולדתו ה-20.  אתם חושבים שאתם לא מכירים אותו, כשאתם מסתכלים על השם, אבל אם הייתם בני עשרה בשנות ה-90, אתם מכירים אותו טוב מאד. הנה.  כמה זקנים העובדה שהבחור כבר בן 20 גורמת לנו להרגיש, קרוב לוודאי.

Twilight Singers מוציאים את האלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ביום שלישי הקרוב, ה-15.2.  Spin מאפשר לנו לשמוע אותו בסטרימינג כבר עכשיו.

2.   הנרי רולינס מסמן את המטרה הבאה

כשהאלילים שלך מתחילים להזקין, גם אתה מתחיל להזקין.  ככה זה עובד.  בשלוש השנים האחרונות דיוויד בואי וברוס ספרינגסטין, שניהם סוג של אלילים, סימנו שישים שנים על כדור הארץ הזה והמשיכו הלאה, אחד ממשיך להוציא אלבומים כאילו אין מחר, אחד ממשיך לא להוציא אלבומים כאילו אין מחר.  הנרי רולינס הוא אליל למחצה.  זאת אומרת שאני מעריך את כל הדברים שהוא עושה, ועוקב אחרי רוב הדברים שהוא עושה, אבל לא מתעמק בהכל ולא רואה צורך להשלים את הכל בדבקות פנאטית, מקווה להשיג את הבוטלג של ההופעה ההיא לפני שישה אנשים או את המגזין המודפס על נייר צילום שבו התראיין לפני עשרים או שלושים שנה.  אני מתבונן במה שהוא עושה, מרחוק, מתפעם מכמות האנרגיה שיש לאיש הזה, מכמות הפרויקטים שהוא מריץ בבת אחת, במקביל, לא עוצר לנוח אפילו לרגע, נדמה.

והיום יום ההולדת החמישים שלו.  הוא נראה פחות או יותר אותו דבר.  שרירי במידה מרתיעה קצת, צוואר בעובי של הראש שלו וראש עטור בשיער שחור קצון (עכשיו מעט אפור) ופרצוף שמצליח בבת אחת לשדר איום ואתגר – "נסה להתמודד איתי", הוא אומר, וגם "נסה להבין מה אני אומר – זה ישנה את הדרך שבה אתה מסתכל על החיים".  אם תעצרו לרגע ותביטו, תוכלו לראות באחת מהעיניים שלו זיק כזה של נעורים, של אנרכיה, של רצון ללכת נגד מה-שזה-לא-יהיה.  זה לא משנה מה קורה, זה תמיד טוב להיות נגד.  הוא התחיל ב-S.O.A, להקת הארדקור בוושינגטון, ב-1981, ואחר כך הצטרף ללהקה שהעריץ, Black Flag, בקצה השני של ארצות הברית, וכשזו דעכה המשיך ללהקה משלו, שתי האחרונות מעצבות מחדש את הדרך שבה מוזיקה יכולה וצריכה להיות מועברת, מתוקשרת לקהל ומתכתבת עם הקהל.  אחר כך הוא הפך להיות מעין איש ספוקן וורד, בהתחלה כזה שמנסח טקסטים ארוכים יותר וארוכים פחות, חלק נוגעים בעצב חשוף אצלו, אולי גם אצלנו, חלק מדברים על משהו ארכאי או תרבותי עכשווי שהוא רוצה להפנות את תשומת ליבנו אליו, חלק פועלים כמו גלויה, כמו תמונה שצולמה באמצע טיול, מנסה למסגר רגע כדי לזכור אותו אחר כך.  מאוחר יותר, כשהפך להיות גם שחקן בסרטים והספיק להסתובב ברחבי העולם כסולן להקה, כאמן ספוקן וורד וסתם כמתבונן, מופעי הספוקן וורד שלו הפכו להיות מופעי אנקדוטות.  הוא סיפר על דברים שעשה, על דברים שקרו לו, ומדי פעם שילב בתוך הסיפורים האלה את הפילוסופיה שלו, את תפיסת העולם שלו, שהיא ייחודית, מאתגרת, ומצליחה להיות אופטימית וזועמת בבת אחת.  אחר כך הוא העביר את הקשר הזה עם הקהל – הסיפורים ותפיסת העולם – לטלוויזיה (באינטרנט) ולרדיו (ציבורי).

את רולינס הכרתי, בתחילה, משני מקומות שונים ששיקפו בצורה די נכונה את מגוון הדברים שהוא עושה – המקום הראשון היה MTV, שם רולינס עטה על עצמו תחפושת של מעין קלארק קנט ומעין סופרמן (עם R גדולה על החזה – ולאחרונה, לכבוד ראיון במגזין לקראת יום ההולדת שלו, הוא עטה עליו את התלבושות האלה שוב) בקליפ של הלהיט הגדול ביותר, קרוב לוודאי, של הלהקה שנקראת על שמו, "Liar";  המקום השני היה "ג'וני נמוניק", סרט שבו קיאנו ריבס מגלם דוד שמהווה דיסק-און-קי אנושי בעצם העובדה שהוא אוגר במוחו מידע שהוא מעביר ממקום למקום בתשלום, ורולינס מגלם בו רופא, בערך.  מאוחר יותר זכיתי להכיר גם את Black Flag ואת ההסטוריה הקליפורנית הזו, וגם, בעזרת חברי הטוב עידו, את קריירת הספוקן וורד שלו, שבאה לידי ביטוי גם באלבומים שאספו קטעים ממסעות הופעות שלו (שני הקטעים האהובים עליי, מההקלטות האלה לפחות, הן כמובן הסיפור שלו על הביקור הראשון בישראל, וסיפור מבריק שלו על מפגש עם טום ווייטס ובקשת עצה לגבי התמודדות עם שאלות של מעריצים).

אחר כך, כשכבר התעמקתי במגוון הדברים שהוא עושה, זכיתי לראות אותו גם בערב ספוקן וורד אמיתי וחי.  הוא בא לארץ לשתי הופעות – אחת בירושלים ואחת בתל אביב – שצולמו לתכנית טלוויזיה שהקליט באותו הזמן (שגם, במקרה, איפשרה לאשתי ולי לזכות בקצת מ-15 הדקות שלנו, בדקה 8:16 כאן).  ההופעה בתל אביב היתה עטורה בזיק האנרכיה המרומז שלו עוד לפני שהתחילה – באודיטורים של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שהוקם על ידי רחבעם זאבי, האיש שהציע לשלוח את כל הערבים שחיים בארץ לאיזשהו מקום אחר, לא בהכרח ברכבות, התפאורה היתה מורכבת מלוח ענקי שעליו היו כתובות, שוב ושוב, המילים חופש הדיבור בעברית, ערבית ואנגלית.  כשרולינס עלה לבמה, לקול תשואות הקהל, במכנסי הדוקרס וחולצת הטי השחורה האופייניים לו, הוא התחיל את ההופעה בסיפור של מה שהתרחש בהופעה הקודמת, בירושלים, שם הוא הופיע באולם קטן יותר.  "סיימתי את ההופעה, אמרתי תודה רבה ושלום (בעברית), וירדתי מהבמה.  אני הולך לחדר ההלבשה, ופתאום אני שם לב שכולם הולכים אחריי," הוא מתאר את ההיכרות הראשונה שלו עם ישראל, מהצד המופיע, שבה כל אחד רוצה לשאול אותו משהו או לומר לו משהו כשההופעה עצמה נגמרת.  בניגוד להרבה אמנים אחרים שעשויים למצוא את זה מרתיע או מטריד, רולינס מוצא את זה מלהיב במיוחד, מפני שהוא סוג של אנתרופולוג.  הוא מוצא את עצמו בכל מיני מקומות מעניינים בעולם – עירק בהזמנה של הארגון האמריקני המקביל לליב"י, רוסיה מעט אחרי סוף העידן הסובייטי, חדר כושר ביוסטון אחרי סשן צילומים לסרט – ומביט על הסיטואציות שהוא נמצא בהן, ועל הסיטואציות שבהן אחרים נמצאים, בעין משועשעת, כזו שראתה דברים כאלה כבר במקומות אחרים, התנסתה בדברים מרוממי נפש ודברים נוראיים וחיה כדי לספר על זה.

הנרי רולינס רואה גם בעין של אנתרופולוג את שנת החיים העגולה הזו, שהוא מסיים היום.  לשאלה של מגזין בראיון לכבוד יום ההולדת שלו לגבי מה השתנה בנפשו האנרכיסטית מאז גיל 20, הוא עונה שלא הרבה.  הגיל הוא משהו שמגיע ושצריך להתמודד איתו בתור אתגר חדש, בתור סט חדש של מאפיינים מועילים ושל מאפיינים מגבילים, הוא אומר.  ההבדל העיקרי בין גיל 30 לגיל 50 מבחינתו הוא ההשלמה עם העובדה שיש כמה דברים שהוא כבר לא יכול לעשות – כמה דברים שבמקום לעשות אותם הוא יכול וצריך להביט על אנשים אחרים, צעירים יותר, שיכולים וצריכים לעשות את הדברים האלה, ולצטט את מוחמד עלי – "תמשיך להשתולל, בחור צעיר.  תמשיך להשתולל."

מה שאני רוצה לומר, בעצם, בכל המילים האלה, הוא – יום הולדת שמח, הנרי רולינס.  אני מקווה שהיום הזה מספק את תאוותך האנתרופולוגית לפחות במידה מסוימת, שקורה לפחות דבר אחד באיזשהו מקום בעולם שבו אתה נמצא כרגע שאתה יכול לעבד ולהפוך לאנקדוטה שמשרתת גם כתצלום של הרגע שתפסת, וגם כפריזמה של תפיסת העולם שלך ביחס למה שראית.  אני מקווה שבעוד חמישים שנה נהיה כאן שנינו כדי להיפגש שוב, כדי שאוכל לומר שבעצם, שום דבר לא השתנה אצלך ואתה המשכת להסתער קדימה בכל החזיתות התרבותיות האפשריות, שניסית מהכל וטעמת מהכל ועדיין לא הספיק לך.   מפני שבכל עולם שבו הנרי רולינס בגיל 50 הוא לא שונה, בעצם, מהנרי רולינס בגיל 30, שבו התאווה שלו לחיים שווה כמעט לזו של אחד מהאלילים שלו, שאותות הגיל המבוגר יותר שלו ניכרים עליו הרבה יותר, שבו רולינס יכול למהול טיפה של אנרכיה במים שלך ולהגיש לך אותם, ושעדיין יהיה רצון לשתות, ולהקשיב, ולהפנים, עדיין יש סדר.  הייתי אומר עד 120, אבל 120 זה מעט מדי בשביל כל מה שאתה יכול ורוצה לעשות.  אז במקום, אני אומר – תמשיך להשתולל, הנרי רולינס.  תמשיך להשתולל.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – I'll be back. Way back. Way, way back.

1. במקום הכל

השבוע הולך להיות שבוע ללא גוספל.  שתי העבודות שאני עובד עליהן במרץ, בתקווה לסיים אותן עד סוף החודש (והשבוע), נוטלות את כל האנרגיה שאני מקדיש לכתיבה וחשיבה כרגע.  כל מה שאני יכול להציע השבוע, אם כן, הם השביבים הקטנים שבדרך כלל מקדימים את הפוסט עצמו, וזה שמסיים אותו:

יש הופעות שאי אפשר להימלט מהעובדה שהן הולכות להתקיים.  יש אזכור לגביהן בכל פינה אפשרית, בכל סוג אפשרי של מדיה.  ויש הופעות אחרות, שמפרסמים אותן בצניעות, מתוך תקווה שהשמועה, שתעבור מפה לאוזן, תספיק כדי למלא את האולם.  הופעה אחת כזאת הולכת להתקיים ב-12.11 במסגרת "פסטיבל העוד", שמתרחש בין ה-11 ל-25 בנובמבר בירושלים.  Night Ark, שהתפרקו ומתאחדים במיוחד לצורך הפטסיבל, באים להופעה אחת (ועוד כיתת אמן אחת של ארא דינקג'יאן, נגן העוד ומנהיג הלהקה).  בינתיים ראיתי רק פרסומת אחת, קטנה, בדפי ההופעות של אחד מעיתוני סוף השבוע, ולא הרבה מעבר לזה, ובכל זאת אני מקווה שהקהל ימלא את האולם בהופעה הזו – שתתרחש ב-11.11, בתיאטרון ירושלים.  (ואם השם של הלהקה לא נשמע לכם מוכר, אתם קרוב לוודאי מכירים את "Homecoming" שלהם).

רציתי לחרוג ממנהגי לא להזכיר הופעות ישראליות בחלק הזה של הבלוג (לזה דואג, ביעילות מופתית, נדב לזר בדלת ליד), ולספר לכם על הופעת יום ההולדת ה-50 של דן תורן, והנה שכחתי, או משהו מהדברים האלה, וההופעה כבר היתה וחלפה, וכל מה שנותר לכם ולי הוא לקרוא את מה שכתב עליה עמי פרידמן ב-YNet.  בין השאר, מוזכרים שם רעיונות להוציא את ההופעה הזו בדיסק, או ב-DVD.  אני אשמח לשניהם – איזושהי מזכרת מהחגיגה המאד מוצדקת למישהו שהוא לא רק עמוד תווך של המוזיקה הישראלית (אני קצת חושש לדחוף את המילה "האלטרנטיבית" באמצע בין שתי המילים האלה, אז אולי היא שם ואולי לא), אלא גם אחד מהיוצרים שהכי לא-אכפת-להם-לא-להיות-במרכז-הבמה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   חברות הלהקה של ארי אפ, שנולדה בשם אריאנה פורסטר ואיחדה את להקת הפאנק שלה, The Slits, לאחרונה, לא ידעו עד כמה היא חולה עד הימים האחרונים של חייה, והיא נפטרה בגיל 48 ב-20 באוקטובר כשהיא מופיעה עד הרגע האחרון שזה התאפשר לה.

האלבום החדש של Twilight Singers מתקרב בצעדים איטיים מדי, לטעמי, ובינתיים גרג דולי לקח הרכב מצומצם ואקוסטי של הלהקה שלו, שכולל את דייב רוסר ועוד שני נגנים שאני לא מכיר, ויצא לסיבוב הופעות קטן, שעובר בארצות הברית, אירלנד, איטליה, אבל לא כאן, בינתיים.  זה מההופעה בפילדלפיה לפני ארבעה ימים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש רגעים שבהם אתה יודע שהגיע הזמן למצוא את הדרך הנכונה למוזיקה של אמן שאתה צריך להכיר, אבל עדיין לא.  זה רגע אחד כזה.

1.  הודעה ראשונה

ב-31 באוגוסט וב-1 בספטמבר תתקיים וועידת המוזיקה השנתית של הייניקן.  בנוסף לפסטיבל, שהולכים להתארח בו LCD Soundsystem ו-PIL (אבל לא Leftfield), והולך להתקיים בלילה, הוועידה עצמה תתקיים במהלך היום בביתן 1 של גני התערוכה ולפי מה שראיתי בינתיים, הפאנלים בה הולכים להיות מאד מעניינים – ביום הראשון יהיו שם שיחות לגבי איך להקות ישראליות יכולות לחשוף את עצמן ולהפוך להיות פופולריות יותר בשוק המוזיקה הבינלאומית, 5 דוברים יקבלו סלוט בזק לדבר בו על פיתוח חדש בניו מדיה, על המאפיינים הוויזואלים של מוזיקה והתרומה שלהם אליה, על הדרך שבה מוזיקה תורמת לעסקים (במקרה הזה לא הבנתי אם מדובר בעסקי מוזיקה או בעסקים בכלל, אבל זה עשוי להיות מעניין לכאן או לכאן), ו, גולת הכותרת של הוועידה הזו, שיחה של דורון אייל, הוא שולץ האיום, עם ג'וני ליידון, הוא ג'וני רוטן.

ביום השני, יהיה סשן נוסף לגבי היכולת לחשוף ולפתח מוזיקה ישראלית בשוק הבינלאומי, הפעם עם דגש על מוזיקה עצמאית, סשן לגבי ערוצי מוזיקה בטלוויזיה, סשן לגבי פסטיבלים בינלאומיים, סשן לגבי המעורבות של מוסדות ממשלתיים בייצוא מוזיקה לשוק הבינלאומי, וכיתת אמן עם DJ Isis.

אין עדיין מידע לגבי מי בדיוק יהיו הדוברים בכל הסשנים האלה, אבל שווה להמשיך ולעקוב אחרי האתר של הוועידה, שנמצא כאן.

2. הודעה שניה

הגוספל יוצא לחופשה של שבועיים, בזמן שאני לומד איך להיות אבא.  זאת אומרת, בטח ייקח לי הרבה יותר זמן ללמוד איך להיות אבא, אבל אני הולך להקדיש שבועיים לעשות רק את זה.  נתראה בסוף השבוע הבא.

בסוף השבוע שעבר כתבתי על שתי אופציות למה אתם יכולים לעשות בערב יום העצמאות אם נפשכם אינה חפצה בבמות בידור, פטישים מפלסטיק וקצף מחומרים שאנחנו באמת לא רוצים לדעת מה הם, והנה נתקלתי היום בעוד אופציה למה אתם יכולים לעשות היום:

ב"בית הבתים", שנמצא ברח' אברבנאל 5 בתל אביב, יחגגו מארגני אינדינגב את יום העצמאות בצורה מיוחדת עם האמנים האלה:  ג'יימס בר-און, The Trees and the Bees, הפשרות, חיה מילר, עוזי פיינרמן-רמירז, אבי עדאקי, Ali Banda, בלקן במחסן, The Raw Men Empire, מד בליס (!!!), Tiny Fingers ומיכל לוטן.  בסיום כל זה תהיה "הממשלה", שזה סוג של מסיבה, אני מניח.   כל זה יתחיל בשעה 13:00.
הכניסה לשם היא חינם, על בסיס מקום פנוי, ובמהלך האירוע תועבר קופה שבה אתם יכולים לשים כסף כפי יכולתכם ורצונכם – ויכולתכם ורצונכם צריכים להיות נדיבים, לדעתי, מפני שיש פה הרבה אמנים טובים, במקום אחד, שבהחלט פותרים לכם את הדילמה של מה לעשות עם היום החופשי הזה.

עוד פרטים, כולל את זמני ההופעות, אפשר למצוא כאן.

ועוד משהו נפלא ליום העצמאות – גיאחה ביקש מ-22 אמנים ישראליים שיר אחד במתנה ליום העצמאות בשביל הקוראים של "עונג שבת", וקיבל – ואתם יכולים למצוא שם, ולהוריד, בחינם, שירים של עוזי נבון ומכרים, רוקפור, רועי ריק, עינב ג'קסון כהן, איתמר רוטשילד, הפשרות, דניאלה ספקטור, דודו טסה, וג'וני שועלי, בין השאר.

יום עצמאות שמח!

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

לכבוד יום העצמאות שבא עלינו לטובה, הלכתי לחפש עצמאות מוזיקלית במקומות אחרים.  במקום הצלילים שמעצבים את המדינה שלנו, שישים ואחת שנים אחרי שהבריטים החליטו לעזוב אותה לנפשה, צלילים שמעצבים את העצמאות האישית של אנשים אחרים.  שלושה ימי עצמאות קטנים, ועוד אחד:

1.  Bruce Springsteen – Independence Day

כל המשפחות המאושרות בשירים של ברוס ספרינגסטין מאושרות בדיוק באותה הצורה.  המשפחות האומללות, על אף שזה לא נראה ככה מרחוק, אומללות כל אחת בדרכה שלה.  לאורך הקריירה שלו ספרינגסטין כתב הרבה שירים שהם בעצם סיפורים קטנים – נקודות האור האחרונות בחיים של אנשים קשים, שיש להם חיים קשים, שמאבדים את מה שנותר להם ושהחשיכה הולכת לסגור עליהם.  בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעיירה קטנה, שמבססת את עצמה מסביב למפעל אחד, או מכרה אחד, או מחצבה, או מקום שבו חוטבים עצים, שבה האנשים הם אפורים והחיים שלהם אפורים יותר, ובמקרים מסוימים גם המפעל האחד הזה, כשהוא נסגר, הופך את העיירה למקום הרבה יותר מחניק והרבה יותר סגור.

לספרינגסטין יש את היכולת הנדירה הזאת לקחת משהו שיכול לקרות לכולם, משהו פשוט ודק וחסר ברק בעצמו, ולהפוך אותו לשיר מרגש, רק בזכות המילים שהוא מניח, אחת לפני השניה, כדי לתאר את הייאוש והצער והעצב שמצטברים בתוך הסיפור הזה.  ב-"Independence Day", שיר שהקליט בשביל "The River", שהוא אלבום שיש בו כמה וכמה שירים כאלה, שהם בעצם סיפורים שאף פעם לא נגמרים טוב, אלו הם אבא ובן שלא מסוגלים לחיות באותו הבית.  הם רבים ורבים, ובאחד מהלילות הריב הופך להיות מר וקשה ואי אפשר לשכוח אותו, והבן מחליט שהוא צריך לעזוב – את הבית, את העיר, את החיים שאבא שלו סלל בשבילו ושהוא צריך לעקוב אחריהם צעד אחרי צעד, בדיוק באותם המקומות בהם אביו דרך, כדי לא למעוד וליפול ולשבור את הכל.  הוא יודע, הבן, שהמרחק והקרע ביניהם הם לא אשמתו של האבא. "אני לא אתן להם לעשות לי את מה שהם עשו לך," הוא אומר, "הם" במקרה הזה הם האנשים העשירים שמפעילים את המפעל, או המחצבה, או מזקקת הנפט, שמונעים מהעיירה להתפתח ובונים דור, אחרי דור, אחרי דור, של אנשים שההתחלה שלהם והסוף שלהם הם בדיוק אותו הדבר.

ספרינגסטין כתב את השיר כשהיה בן 19 ועזב את הבית בעצמו.  אולי במקרה שלו העזיבה היתה יותר נעימה, אבל דורות של מאזינים, שנים אחרי שהשיר נכתב, מבינים בדיוק על מה הוא מדבר גם אם הדברים לא נצבעים אצלם בצבעים כל כך כהים ומרירים. "השיר הזה מוקדש לכל מי שעוזב את הבית השנה," הוא אומר בהקלטה הזאת, וגם מי שעזב כבר, וגם מי שלא חושב על לעזוב, יכולים להבין את הסיפור.

2.   Elliott Smith – Independence Day

אני לא מכיר הרבה מהשירים של אליוט סמית', והשירים שאני מכיר הם בדרך כלל מהסוג העצוב, המהורהר, אלו שמרמזים על הסוף שמצא אותו מוקדם מדי.  כך שכשאני שומע שיר של אליוט סמית' שהוא שמח, שהמנגינה בו מרמזת על המילים והמילים מחפות על המנגינה, זה נדמה לי שפתחתי את הדלת ונכנסתי בלי לדפוק, ותפסתי אותו, בטעות, שמח.  מהר מאד הוא ירים את העיניים מהגיטרה, יסתכל לכיוון שלי ויזעף, אבל כרגע עושה רושם שיש משהו שעושה אותו אופטימי.

בשיר הזה, זה פרפר.  או לפחות, זאת המטאפורה.  פרפר מתחיל את חייו כזחל ואחר כך הופך להיות גולם ושני אלה לא יפים במיוחד.  אחר כך, כשהוא יוצא מהגולם שלו, פרפר הוא בדרך כלל יפהפה, אבל החיים שלו הם קצרים מדי וחסרי משמעות מדי.  אלא אם כן הוא זוכה להיות מצולם כשהוא הוגה במשמעות החיים בסוף של תכנית טלוויזיה לילדים, הוא בדרך כלל מת, במקרה הטוב בזמן תעופה, צונח אל הקרקע בלי התראה, במקרה הרע מתחת לנעל של מישהו.

בשיר הזה, מצד שני, אני רוצה לחשוב שסמית' עושה את המעשה הנדיר ומסתכל על הצד החיובי – החיים הם קצרים, הוא רוצה להגיד במטאפורה המאד מדויקת הזאת, ולכן כדאי לנצל אותם ככל שאפשר, להפוך אותם לצבעוניים ככל האפשר, לעוף כמה שיותר גבוה, כדי שהנפילה תהיה כל כך הרבה יותר מרהיבה.  הפרפרים של סמית', אבל, הם לא בדיוק כמו כל הפרפרים האחרים שמסלול החיים שלהם הוא צפוי.  בשירים שלו, כשהם מסיימים לעוף, ביום האחד הזה שלהם של חופש, הם חוזרים אל הגולם שלהם.  גם הוא נמצא בגולם כזה משלו, והוא מביט למעלה אל הפרפרים האחרים שהיו הגיע תורם – יום העצמאות שלהם.  גם שלו יגיע, בסופו של דבר.  סיבה מצוינת להיות אופטימי.

3.  Comsat Angels – Independence Day
שנות השמונים היו תקופה מוזרה.  כלי הנגינה החדשים הובילו לסוגי מוזיקה חדשים, וסוגי המוזיקה החדשים האלה היו תלויים בעיקר באלה שהשתמשו בכלי הנגינה החדשים, מה שהפך את השירים הפופולריים לנוראיים במיוחד, או למוצלחים במיוחד, אבל חשף את העשור הזה לבעיה ייחודית:  כלי הנגינה הפכו את השירים למאד דומים אחד לשני, במידה כזאת שהאמנים הטובים באמת יכלו להיברר מאלו הפחות מוצלחים רק שנים אחר כך.

הנה, לדוגמא, Comsat Angels, להקה מוצלחת משנות השמונים שאתם קרוב לוודאי לא מכירים, וגם אני לא הכרתי.  בין הסולן שלהם, קווין בייקון, לבין שאר המוזיקאים של שנות השמונים, קרוב לוודאי שלא מפרידות שש דרגות, ובכל זאת הם הטביעו את החותם שלהם על שנות השמונים בלהיט אחד או שניים, מאד מאד מינוריים.  ובכל זאת, יש להם כנראה מספיק מעריצים כדי להצדיק איחוד וסיבוב הופעות מחודש, השנה.

את הקשר בין שם השיר הזה, הפזמון שלו ושאר השיר אני לא כל כך מבין, אבל השורה-שהיא-לא-בדיוק-פזמון שחוזרת בו היא די מעניינת – "אני לא יכול להירגע מפני שאני לא יכול לעשות כלום, ואני לא יכול לעשות כלום מפני שאני לא יכול להירגע".

4. ועוד אחד

במהלך החיפושים שלי אחרי שירים אחרים ליום העצמאות מצאתי את הקליפ הזה, שמשלב את האהבה שלי למוזיקה בנגלית (לפחות, זה מה שאני חושב שזה), לאהבה שלי לצפיה מרחוק בתרבויות של אנשים אחרים:   זאת פרסומת של חברת תקשורת סלולרית מפקיסטן שצולמה (כולל השיר שנכתב במיוחד בשבילה על ידי זמר שהוא כנראה מאד פופולרי בפקיסטן, וקרוב לוודאי מכיל מילים מאד פטריוטיות ומרוממות  נפש, אבל בפקיסטנית) לכבוד העצמאות שלהם, שהם קיבלו מבריטניה שנה לפנינו, באוגוסט.  ילד שחוזר מבית הספר נחרד לגלות שיש דגל פקיסטן שתלוי בין שני חלונות בשכונה שבה הוא הולך, ושהוא קשור.  הוא מנסה לקלוע אליו ברוגטקה ובמקום זה מצליח לשבור חלון של בעל חנות, וכשזה יוצא לצעוק עליו ומגלה את הסיבה הוא מתנדב לעזור לילד.  מהר מאד שאר תושבי השכונה ממהרים לעזור לילד ובונים לו מדרגות לדגל, וכשהוא מצליח בסופו של דבר להגיע לדגל ולהתיר את הקשר, תושבי השכונה עומדים ומצדיעים לדגל ולילד, והכל שב על מקומו בשלום.  אז נכון, הם מוסלמים, יש להם נשק גרעיני והם קרוב לוודאי לא אוהבים אותנו במיוחד, אבל המסירות שלהם לדגל שלהם די נוגעת ללב.  גם אם זאת רק פרסומת לטלפון סלולרי.

יום עצמאות שמח!

ל"מונוקרייב",  חברת ההפקה החביבה שכבר הביאה לנו את חוזה גונזלס והוברפוניק לארץ ועוד ידם נטויה, יש משהו להראות לכם.

מבולבלים?  גם אנחנו.   מחר הדברים צריכים להתבהר.

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

ביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.