The gospel according to whom

חדי העין מכם בוודאי שמו לב שהגוספל נעלם מפה לזמן קצר.  זה בגלל עומס של דברים אחרים שלא מאפשרים לי את הזמן הפנוי לכתוב אותו.  גם זה קורה.

ובשבועיים הקרובים, זה לא הולך להשתנות.  בשבועיים הקרובים אני נוסע לארצות הברית לצרכי עבודה (ואולי גם לראות את FFS) וקרוב לוודאי שהגוספל יצטרך לחכות עד אחרי שאחזור.

בינתיים אני משאיר אתכם עם שני דברים:

כתבה אחת, שפורסמה ב-Medium באוגוסט ובה הצעה לאיזשהו סוג של מחאה לאורך כל חודש ספטמבר כדי להעלות ולו במעט את כמות התמלוגים שאמנים שהם לא מגה-סטארים מקבלים משירותי הסטרימינג השונים.  המאמר מסביר בצורה מפורטת שבסופה אפשר ממש לצאת כשהנושא והבעייתיות מובנים לחלוטין, וגם מציע מודל עסקי חדש ומוצלח יותר לשירותי סטרימינג – כזה שבו רק סכום הכסף שמשלם מאזין מסוים מתחלק בין כל האמנים שאותו מאזין הקשיב להם באותו חודש.  מעניין יהיה לראות מי ירים את הכפפה וייקח את המודל העסקי הזה קדימה.

עכשיו, כמובן, כבר אוקטובר, אבל אין סיבה להפסיק את המחאה הזאת אם זה משהו שעובד.  או משהו שאתם רק מרגישים שעובד – וגם זה משהו.

מן הראוי בתור בלוג עיתונאי בכאילו, להציג גם את העמדה המנוגדת, וכאן יש מאמר שמתנגד לתכנית הזאת ומפריך אותה, ומעבר לזה שמעניין לקרוא אותו ולנסות להבין במעט גם את הצד השני, הוא מכיל כמה תגובות שמרחיבות את הנושא ובהן אחת מכותב המאמר המקורי ב-Medium.

ופרויקט הקאוורים של אמנים ישראליים לסיגור רוס, שמובילים אורי דרור ועופר פרל בהדסטארט.  הפרויקט אמנם זכה למלוא המימון שביקש (תוך דקה משליחת מייל על ידי המארגנים שרמז שנותרו רק עשרים שקלים כדי להביא אותם לנקודה הזאת), אבל עכשיו הם מקדישים את ששת הימים שנותרו למטרה הבאה – איסוף כמות גדולה ככל האפשר של כספים, כדי שיוכלו לשלם גם לאמנים שהשתתפו בפרויקט והשקיעו זמן ומאמץ, וקרוב לוודאי גם כסף משל עצמם, בתרומה שלהם לפרויקט.

(דיסקליימער:  אני לא השתתפתי כאמן או כל דבר אחר בפרויקט הזה – אם הייתי משתתף, היה פה פוסט הרבה יותר ארוך והרבה יותר מוקדם בנושא.  אני פשוט אוהב מאד את סיגור רוס, וגרסאות כיסוי, ואמנים ישראליים שמרימים כאלה פרויקטים)

להתראות בחזרה בצד הזה של האוקיינוס, בחצי השני של החודש.

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

1.  לפני הכל

האוסף שאני והגוספל נתנו במתנה בשבוע שעבר הושם ב-Rapidshare, שם יש, מסתבר, הגבלה של 10 הורדות ומעבר לזה שולחים אתכם אל הדלת.  לכן, שמתי את האוסף שוב במקום אחר, שם לא נראה שיש איזושהי הגבלה של הורדות, ושם האוסף יישאר בשבועיים הקרובים כדי שתוכלו לקחת אותו ולהקשיב לו.

בשורה משמחת שנתקלתי בה ב"עונג שבת" היום – ג'יימי ליידל מגיע לארץ! זה אמור לקרות ב"זאפה", ב-15 למאי. אמנם, כסימוכין, יש רק כתבה ב"עכבר העיר" המקוון, ובאתר של ליידל עצמו כתוב שהוא אמנם מופיע בתורכיה במאי, אבל לא כתוב שום דבר על הארץ, אבל אני בכל מקרה אמשיך להחזיק אצבעות.

ב"לבונטין 7" קורים שני דברים מעניינים החודש:  ביום שלישי, ה-17 בחודש, בשעה 21:00, תתרחש שם מסיבת "Super Furry Animals" לרגל הוצאת האלבום החדש של הלהקה (עכשיו שגראף ריס פנוי מהפרויקטים הצדדיים שלו).  בנוסף לדברים הרגילים (השמעות, קליפים, כל הג'אז הזה), מה שיהיה שם מעניין במיוחד היא הנוכחות של אמנים כמו שי נובלמן, שיבצעו גרסאות כיסוי לשירים של החיות הפרוותיות.  וגם, ב-20 בחודש יופיעו שם "קרוזנשטרן ופרוחוד" ביחד עם להקה אוקראינית בשם "חברי המשאית" – בהרכב משותף שהם יקראו לו, כנראה, "קרוזנשטרן ומשאיתו". כל זה לכבוד הוצאת אלבום משותף של שתי הלהקות שנקרא "מלך", ובהסתמך על המוזיקה המטורפת של הלהקה, על גבי אלבומים ובהופעות, זה צריך להיות מאד מעניין.

2. יום הולדת שמח לגוספל: מה שיהיה

בשבוע שעבר בילינו, הגוספל ואני, בהסתכלות אחורה, על פוסטים נבחרים ושירים נבחרים שקשורים אליהם מהשנה האחרונה.  הפעם, לסיום הפסטיבל הקטן הזה של יום הולדת לבלוג, אני רוצה להסתכל על מה שהולך לקרות בשנה הקרובה.  תכנון, אחרי הכל, זה חשוב, ולעמוד בתכנון הזה זה אפילו עוד יותר חשוב – מה שאומר שאם אתם רואים שאני לא עומד באיזו מההבטחות שלי במהלך השנה הקרובה, אתם מוזמנים לבעוט בי, פיגורטיבית, בתגובות.

אז הנה שלושה מהדברים שהולכים להיות כאן במהלך השנה הקרובה:

ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת – כמעט מרגע שהגוספל פתח את שעריו לקוראים מסוקרנים, התחלתי בפרויקט של האזנה מודרכת, בערך, לאלבומים של דיוויד בואי.  זה קרה קצת אחרי יום ההולדת ה-60 שלו, שהוא עצמו לא ציין בצורה מיוחדת, ואני החלטתי שכן צריך.  השנה (ב-<> ביוני) ברוס ספרינגסטין הולך לחוות את נקודת הציון הגילאית הזאת, ומאחר ואני חושב שגם לברוס ספרינגסטין מגיע הכבוד המגיע לו, וגם מפני שלברוס ספרינגסטין יש רפרטואר אלבומי מפואר לא פחות משל דיוויד בואי (אם כי בהרבה פחות דמויות), אני מתכוון להתחיל אז להקשיב לאלבומים של הבוס אחד אחרי השני, ולכתוב עליהם עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות.

עשרה דברים ש – מדי פעם (אני לא מתכוון להתחייב על לוח זמנים, אמנם), אני מתכוון לפרסם רשימה של עשרה דברים מוזיקליים במסגרת פינה שתיקרא, בצורה מאד מרומזת ולא קשורה לנושא עצמו, "עשרה דברים ש".  למשל – עשרה שירים שאמנים צריכים להקליט להם גרסאות כיסוי ועוד לא עשו את זה, עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, עשר מיתות מוזיקליות יוצאות דופן, עשרה דברים שיום השנה שלהם קורה השנה ואף אחד לא יודע מזה.

אוסף מתנה! – על אף שעוד לא החלטתי איך אני אקרא לו, כן החלטתי שהיה לי כיף להכין את האוסף שנתתי מתנה לרגל יום ההולדת של הגוספל בשבוע שעבר.  ומאחר ודי הפסקתי עם התחביב שלי של הכנת אוספים, אני חושב שזה עשוי להיות רעיון טוב בשבילי, ובשביל כל מי שירצה לשמוע, לאסוף כמה מהשירים שהקשבתי להם במהלך חודש כזה או אחר, בסוף אותו חודש.  יהיו שם שירים חדשים ושירים ישנים, שירים בעברית ושירים באנגלית (אולי גם בשפות אחרות), שירים שאתם מכירים ושירים שאתם לא מכירים.  זה יתחיל כבר בסוף החודש הקרוב, ואני מקווה שעד אז כבר יהיה לאוסף הזה שם, ואולי גם עטיפה מרהיבה ביותר משני צבעים.

בנוסף לדברים החדשים האלה, קרוב לוודאי שיהיו דברים חדשים שאני עדיין לא יודע עליהם, ובנוסף לדברים החדשים האלה שאני עדיין לא יודע עליהם, יהיו כאן גם הדברים הישנים – אני אמשיך לכתוב על מוזיקה, סרטים וספרים שמעניינים אותי, גם (ובעיקר) אם הם לא חדשים ועטורי הייפ.   אני אמשיך את המסע המוזיקלי עם דיוויד בואי, שייכנס אל שנות ה-90 של היצירה של בואי בקרוב, ועושה רושם שיסתיים כשבואי יחגוג 63.   ואני אמשיך להפנות את תשומת לבכם לטריילרים של סרטים שאני חושב שהם מעניינים (גם אם הסרטים, בסופו של דבר, הם לא).

3. ועוד משהו

מעבר לאהבה שלי לאוספים של גרסאות כיסוי, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שיש מטרה מיוחדת מאחוריהם.  ומעבר לזו, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שלצורך המטרה המיוחדת הזו מגדירים שיטה מעניינת לבחור אילו גרסאות כיסוי יהיו באוסף, ומי יבצע אותן.  ארגון War Child, שהוקם במקור כדי לתמוך בילדים שהיו צריכים לעבור את המלחמות בבלקן, ועכשיו הוא מתפרס לכל המקומות בעולם שבהם יש מלחמות וילדים, פועל כדי להגן על ילדים מזוועות המלחמה ומהתוצאות שלה – גם כשהם קורבנות שתקועים בין שני הצדדים, וגם כשהם חיילים שנאלצים להשתתף במלחמה בעצמם.

חלק גדול מהמימון לפעולות של הארגון נעשה על ידי מוזיקה – הארגון מוציא אוספים מדי פעם, לפעמים בשיתוף עם מגזינים, כמו NME ו-Mojo, לפעמים בכוחות עצמו, עורך הופעות וזוכה לתמיכה, גם כספית וגם מילולית, של מוזיקאים, בעיקר בבריטניה.  באוסף הראשון שהוציאו, ב-1995, בכירי האמנים של הבריטפופ התבקשו לתרום שיר.  חלק מהם הקליטו גרסאות כיסוי – Suede, למשל, הקליטו את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו, Manic Street Preachers הקליטו את "Raindrops Keep Falling on My Head", נואל גלאגר ופול וולר הקליטו ביחד עם פול מקרתני את "Come Together" – חלק מהם תרמו שירים מקוריים משלהם שלא ראו אור עדיין בשום מקום – "Lucky" של Radiohead, למשל, הופיע כאן לפני שלקח חלק ב-"OK Computer".   מאז הארגון הוציא עוד אוספים, שבהם אמנים שונים, בעיקר בריטיים, בעיקר מהתקופה שבה יצא האוסף, תרמו שירים.  הפעם החליט הארגון להשתמש ברעיון מקורי – הם פנו  לחמישה עשר אמנים שאחראים על כמה מהקלאסיקות של המוזיקה המודרני: פול מקרתני, בוב דילן, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ליאונרד כהן, למשל, וביקשו מהם לבחור שיר אחד מהרפרטואר שלהם, ואת האמן או הלהקה שהיו רוצים שיבצעו גרסת כיסוי שלו.  פול מקרתני, למשל, בחר שדאפי תבצע את "Live and Let Die" שלו.  דיוויד בואי נתן ל-TV on the Radio לבצע את זממם ב-"Heroes", שיר הנושא.  ליאונרד כהן נשאר קרוב אל העץ, ובחר שהבן שלו, אדם כהן, יבצע את "Take This Waltz". בספרדית.

את האלבום אפשר להשיג, וגם אפשר להקשיב לו, באתר הארגון.  אם התלהבתם אפילו מאחד מחמישה עשר השירים שמופיעים פה, שמונה עשר הדולרים שהאוסף הזה עולה יכולים לשנות את החיים של איזשהו ילד באיזשהו מקום בעולם שלא זוכה להכיר את האמנים שמשתתפים באוסף הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא  – כולנו חיים בעולם הזה. אבל ג'ים ג'רמוש חי בעולם משלו. ומדי פעם, הוא מצלם שם סרטים.

1. לפני הכל

דיוויד ביירן ובריאן אינו נכנסו לאולפן בשביל שיתוף הפעולה הרביעי שלהם (אחרי שני אלבומים של Talking Heads בהפקת אינו ואלבום משותף של השניים, "My Life in the Bush of Ghosts"), והם מוציאים עכשיו את האלבום המסקרן שלהם – "Everything That Happens Will Happen Today". תמורת כתובת המייל שלכם, כדי שיוכלו להציק לכם לגבי האלבום ומסע ההופעות שיבוא אחריו (ולטענתם, לא בשביל שום דבר אחר), אתם יכולים לקבל את הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Strange Overtones", להורדה.

2. מה זה אדום, כחול, ו… טוב, נו, לא

הרעיון עצמו הוא מאד פשוט – לפנות ל-20 מוזיקאים עם מודעות חברתית או זיקה כזו או אחרת לנושא, לפנות מיד אחר כך ל-18 במאים ואמני ווידאו, ולשכנע אותם להתאחד כדי ליצור אלבום אוסף ייחודי שיהיו לו שתי מטרות – העלאת המודעות למחלת האיידס ואיסוף כסף כדי לתמוך במאבק במחלה. לג'ון קרלין, האיש עם הרעיון, זאת היתה ההתחלה של מסע מאד מוצלח ששילב בין פעילות צדקה לבין התרבות הפופולרית – מוזיקה, סרטים, אמנות וויזואלית, והצליח לגייס 7 מיליון דולר לטובת חקר האיידס, טיפול בחולים באיידס וסיוע להקמת מערכות זיהוי וטיפול במחלה במדינות שאין להן את היכולת הזו.

האלבום, אולי בזכות השם שנבחר לארגון הצדקה ("Red Hot" ) ואולי להיפך, היה אלבום מחווה לקול פורטר, מכותבי השירים הכי יפים בחצי הראשון של המאה ה-20 בארצות הברית. האמנים שנבחרו לאלבום היו בעיקר אמנים שהיו פופולריים במהלך העשור שקדם לאלבום, מה שהופך את רשימת האמנים למאד שנות השמונימית – ננה צ'רי, Fine Young Cannibals, ג'ימי סומרוויל, ליסה סטנספילד, Thompson Twins, Aztec Camera, ואיתם גם אמנים שצלחו את מחסום שנות השמונים – U2, במאמץ הצדקה הראשון שלהם, שינייד או'קונור, טום ווייטס, דיוויד ביירן, ואנני לנוקס, בין השאר.

כל אחד מהם ביצע שיר אחד של קול פורטר במגוון של דרכים – חלקם העדיפו להשאיר את השיר כמעט ללא שינוי, כדי להדגיש את היופי שבמקור – אנני לנוקס מחדשת את "Every Time We Say Goodbye" בגרסה פסנתרית ולא יומרנית, למשל, או קיי די לאנג מחדשת את השיר האהוב עליי של קול פורטר, "So In Love", בסגנון הג'אזי הקנדי שמאפיין את האלבומים המאוחרים יותר שלה. דיוויד ביירן לקח שישים מחבריו הקרובים ביותר, למשל, והכניס אותם לאולפן כדי לשיר איתו ביחד את "Don't Fence Me In", מנער את האבק מהשיר ומחזיר את אווירת הכיף המקורית שיש בשיר הזה.

אמנים אחרים החליטו להיות הרפתקניים יותר בגישה שלהם לשיר – גם ננה צ'רי, שפותחת את האלבום עם "I Got You Under My Skin", וגם ה-Jungle Brothers שמבצעים גרסת כיסוי ל-"I Get a Kick Out of You", הופכים את השירים של קול פורטר לשירי ראפ – והשירים האלה, שנכתבו בשנות ה-30, מתגלים כשירי ראפ לא רעים בכלל. טום ווייטס לוקח את "It's All Right With Me" והופך אותו לשיר שלו, על זעקות החצץ שלו והאווירה הג'אזית המתבקשת. U2, בתקופה הטובה שלהם – לקראת "Achtung Baby", מבצעים גרסה אלקטרונית ונבואית ל-"Night and Day", וכדי להמשיך ולהרגיל את העולם לשינוי התדמית הקרוב שלהם, מי שמביים את הקליפ לשיר הזה הוא ווים וונדרס.

אחד מהמאפיינים הגאוניים של Red Hot הוא השילוב של סוגים שונים של מדיה, והזדמנויות שונות לחשוף את הקהל למוזיקה ולאירוע התרבותי שהם משווקים באותו הזמן. הם מתחילים עם השיטה הזו כבר באלבום האוסף הראשון שלהם, כאשר הם מאפשרים ל-18 במאים ואמני ווידאו לקחת את השירים מהאלבום וליצור להם ווידאוקליפים, חלק מהם מהווים סרטי תעודה קטנים שמספרים על איידס, על ההשלכות החברתיות שלו ועל מה אפשר לעשות כדי להילחם בו. רצף הקליפים – על ידי במאים כמו ג'ים ג'רמוש, ג'ונתן דמי, ווים וונדרס, וניל ג'ורדן – שודר בטלוויזיה האמריקנית בתכנית מיוחדת, ו-16 שנה לאחר מכן, ניתן גם להשיג אותם באלבום מיוחד שכולל את הדיסק עצמו וגם את הקליפים, ביחד עם ראיונות מיוחדים עם האמנים שהשתתפו בפרויקט ועם אמנים נוספים.

יריית הפתיחה הזו סללה את הדרך לעוד ארבעה עשר אלבומי אוסף שמטרתם לעורר מודעות גבוהה יותר למחלת האיידס (על אחד מהם, No Alternative, כבר כתבתי כאן פעם). הייחוד שבכל אחד מהאוספים הוא הנושא שלו – אחרי האוסף השני, שהמטרה שלו היתה יותר איסוף כסף ופחות נושא אחיד, האוספים מתמקדים באוכלוסיות מסוימות שבהן המחלה קיימת, וכדי לספר על הדרך שבה האוכלוסיות האלה מתמודדות עם המחלה ועל הדרכים שבהן ניתן למנוע אותה שם, המוזיקה עצמה משקפת את התרבות של המקומות האלה – אחד מהאלבומים מספר על האיידס באמריקה הלטינית, והמוזיקה שבו מוקדשת ללהקות דרום אמריקניות (ואמריקניות לטיניות), שמנגנות רוק בספרדית. אלבום אחר מתייחס לאיידס בקרב האוכלוסיה האפריקנית-אמריקנית, והמוזיקה שבו היא שיתוף פעולה של אמני ג'אז ואמני היפ הופ. אלבומים נוספים מוקדשים לשילוב בין מוזיקה אלקטרונית לתנועת הביט, למוזיקת היפ הופ חדשה שהוקלטה במיוחד לצורך הפרויקט, וכמה מהאלבומים מהווים גם הם מחווה ליוצרים פורצי דרך: ג'ורג' גרשווין, דיוק אלינגטון, אנטוניו קרלוס ג'ובים ופלה קוטי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, צום קל.

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעט לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.

1. לפני הכל

מסתבר שהיה לי סקופ בשבוע שעבר, ואפילו לא ידעתי את זה.  ביום שני האחרון התפרסמה ב-Ynet ידיעה לגבי ההופעה המתוכננת של Velvet Revolver בארץ.  ליד ההודעה היה ריבוע קטן שבתוכו היה כתוב "פרסום ראשון".  חישוב קטן מעלה שאם ההודעה שלהם התפרסמה ביום שני, והבלוג שלי התפרסם ביום ראשון, אז הפרסום הראשון בכלי תקשורת (אם נניח שהבלוג הקטן והלא מתיימר שלי הוא כלי תקשורת) ישראלי) לגבי ההופעה היה אצלי.  הידד לי!  ואל תדאגו – כמו שאמר פזיק בזמנו – אני לא אתן לזה לעלות לי לראש.

ועוד לגבי הופעות של אמנים מחו"ל שלא ידעתי עליהן:  מסתבר שבשקט בשקט, בלי שידענו (ידעתי?) על זה מראש, מייק גרסון הולך להגיע לארץ.  מייק גרסון, למקרה שאתם מגרדים בראשיכם בשלב הזה, הוא האדם שאחראי על רוב עבודת הפסנתר המדהימה בשירים של דיוויד בואי בין Hunky Dory ל-Diamond Dogs וגם ב-Outside.   הוא לא הולך לבוא כדי להופיע לבד, אלא כדי ללוות את אביב גפן בהופעה משלו, שתהיה ב"זאפה", ביום שישי, ה-18.10.  שתי הופעות, יותר נכון – אחת אחרי השניה.  אחת ב-20.45 והשניה בחצות.  לדבריו, הוא ילווה את אביב גפן בכמה מהשירים שלו ואולי ינגן סולו פסנתר באמצע.  אני לא לגמרי בטוח מה זה אומר.  אבל זה מייק גרסון.  ב"זאפה".

ועוד בהמשך של מה שכתבתי עליו בשבוע שעבר על האבולוציה של תעשיית המוזיקה:  גם Oasis מטפסים על העגלה ומוציאים את הסינגל הדיגיטלי הראשון בתולדותיהם.  לשיר קוראים "Lord Don't Slow Me Down" ואפשר לרכוש אותו רק באתר שלהם. הסינגל הוא הקדמה ל-DVD מתוך הופעה חיה שהם יוציאו בקרוב, וכמו שסינגל צריך להיות, הוא גם כולל שני בי סיידים – האחד הוא עוד שיר חדש, בהופעה חיה, והשני הוא "Don't Look Back in Anger", בהופעה חיה.  וזה קורה ממש שבוע אחרי ששאלתי את עצמי לאן Oasis נעלמו.

ו… כמו כל מעריץ Radiohead אדוק (או במילים אחרות, אחד מהפראיירים שיקנו את המארז ב-40 פאונד) התכוונתי להקדיש את הפוסט הזה למילים על כמה שהאלבום החדש שלהם, "In Rainbows", נפלא (בצורה הכי אובייקטיבית שאפשר), אבל שבוע עסוק במיוחד מנע ממני להגיע להוריד אותו.  ולכן, הסתפקתי ב-"Nude", השיר שלהם שאני הכי אוהב, באדיבות גיאחה בעונג שבת שלו.  נתקלתי באותה תופעה שהיתה לי כששמעתי את "How to Disappear Completely" ב-Kid A – התרגלתי כל כך לגרסת ההופעה שקשה לי להסתדר עם הגרסה של האלבום.  שהיא יפהפיה, אבל ייקח זמן להתרגל אליה בתור ה"גרסה הרשמית".  בשבוע הבא, בתקווה, אם כן, יהיה פה משהו לגבי האלבום.

עד אז:

2. כל סיבה לגרסת כיסוי היא סיבה טובה לגרסת כיסוי

כבר התוודיתי כאן בעבר, אני חושב, על חיבתי העזה לגרסאות כיסוי.  במיוחד כאלה של אמנים מוכרים לשירים פחות מוכרים.  או, למשל, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שנותנות משמעות חדשה לגמרי לשיר המוכר.  או, לחילופין, גרסאות כיסוי לשירים מוכרים של אמנים מוכרים שרק בעצם העובדה שהאמנים מכניסים משהו מהתוכן שלהם למעטפת של השיר משנה אותו לחלוטין.

אלבומים מלאים בגרסאות כיסוי, במיוחד כאלה שהוקלטו במיוחד לצורך האלבום, הם משמחים במיוחד.  ועושה רושם שהעיתוי הכי טוב לכאלה הוא ביום שנה – 20 ל, 25 ל או 30 לאיזשהו מאורע.  והנה אחד כזה יצא בתחילת החודש.  המטרה שלו – לחגוג 30 שנה לרדיו 1 של ה-BBC.   האמצעי – לקחת 30 להקות ואמנים, להקצות לכל אחד שנה, ולתת לכולם (פרט ללהקה אחת) לבחור איזה שיר שהם רוצים מהשנה הזו, כדי לעשות לו גרסת כיסוי.

האלבום שיצא נקרא "Radio 1: Established 1967" והשירים שבו מסודרים לפי סדר השנים, מ-1967 ועד 2007, ומאפשרים לאמנים עכשוויים יותר ועכשוויים פחות לבצע גרסאות כיסוי להרבה שירים מעניינים.  ללהקה הפותחת, Kaiser Chiefs, לא ניתנה רשות הבחירה מפני שהם ביצעו את השיר הראשון שהושמע אי פעם בתחנת הרדיו – "Flowers in the Rain" של The Move.  אחריהם באים אמנים מוכרים יותר ומוכרים פחות, שמבצעים שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות.  למשל, אפשר למצוא שם את רובי וויליאמס מבצע את "Lola" של ה-Kinks.  או את ה-Sugababes מבצעות את "Betcha By Golly Wow!" שזכה לעוד גרסת כיסוי, שנים לפני כן, של פרינס. או את Foo Fighters מבצעים את "Band on the Run" של ה-Wings.

כמה מהגרסאות, של אמנים שנטועים עמוק בתוך הרוק האלטרנטיבי, לשירים שהם חלק מעולם הפופ או היורודאנס, מסקרנות במיוחד – למשל, The Kooks מבצעים את "All That She Wants" של Ace of Base. מקסימו פארק מבצעים את "Like I Love You" של ג'סטין טימברלייק (שגרסת כיסוי לו של Dillinger Escape Plan מוכיחה שהשמיים הם הגבול בכל מה שקשור לשיר הזה).    חלק מהלהקות החליטו להתחכם ולחדש גרסאות חדשות של שירים שתאריך היציאה המקורי שלהם לא היה באותה שנה. The Enemy, שהגרילו את שנת 2005, בחרו מתוכה את "Father and Son" של קט סטיבנס, שיר שיצא באותה שנה מחדש בביצוע של רונאן קיטינג וקט סטיבנס בשמו המוסלמי החדש, יוסוף איסלם.

עוד אמנים ברשימה מבטיחים שהגרסאות שלהם לשירים שהם בחרו צריכות להיות מעניינות רק מתוך מבט על השירים המקוריים שלהם – מארק רונסון, למשל, שהוציא בשנה האחרונה אלבום שלם של גרסאות כיסוי מסקרנות, תרם לאוסף הזה את "You're All I Need to Get By" של Method Man.  ואת השיר "Lovefool" של ה-Cardigans מבצע שם Just Jack.  כמה מהאמנים באלבום, כמו The Raconteurs – ג'ק ווייט מה-White Stripes, ברנדן בנסון וחבר מרעיהם – זוכים לגרסאות כיסוי משל עצמם בזמן שהם מבצעים גרסאות כיסוי של אמנים אחרים ("Teenage Kicks" של ה-Undertones, במקרה שלהם).

הרעיון שמפיקי האלבום חשבו עליו הוא מצוין, בעיקר מפני שהוא מאפשר לאמנים חדשים בעיקר, לכסות שירים מתקופות שונות ולכסות מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, שכל אחד יכול למצוא בו משהו שמעניין אותו.  זו לא הפעם הראשונה, אמנם, שהרעיון הזה בא לידי מימוש.

בשנת 1997, לרגל 100 שנה לחברת התקליטים EMI (חישוב גמיש במיוחד – EMI הוקמה רק ב-1931, אבל אחת מחברות האם שלה, The UK Gramophone company, הוקמה ב-1897), יצא האוסף "Come Again".  גם הוא מכיל שני דיסקים מלאים בגרסאות כיסוי.  גם הוא מגייס אמנים מאותה תקופה כדי לכסות שירים של אמנים אחרים.  הפעם, ההגבלה היא שמדובר באמנים שחתומים ב-EMI באותו הזמן, מבצעים גרסאות כיסוי לאמנים אחרים שהיו חתומים במהלך ההסטוריה של EMI.  מפיקי האלבום היו יותר גמישים הפעם ואיפשרו לאמנים המכסים לבחור אילו מהשירים המכוסים שהם רוצים, מאילו תקופות שהם רוצים.  התוצאות הן די מעניינות.

השיר הכי מוכר, והכי מסקרן, מתוך האלבום הזה, הוא גרסת הכיסוי של Sparklehorse ל"Wish You Were Here".  מארק לינקוס רקח גרסה אפילו יותר מתגעגעת ומלאה באווירה אפורה לשיר הזה, וכדי להוסיף עוד מידה אחת של עצבות, הוא התקשר לת'ום יורק, שהיה באותו זמן בחדר מלון אי שם באירופה בזמן סיבוב הופעות של רדיוהד, וביקש ממנו לתרום, דרך הטלפון, קולות לשיר הזה.

גם באוסף הזה אפשר למצוא את Foo Fighters, שעושה רושם שתמיד ישמחו לתת את האינטרפרטציה שלהם לאמנים שהשפיעו עליהם.  כאן הם עושים את "Baker Street" – הקלטה ראשונה אחרי ביצועים רבים בהופעות שלהם.  לטענתם, הם לא מכסים את השיר המקורי של גארי ראפרטי, אלא גרסה של להקת פאנק בתחילת שנות ה-80 , שהיתה הראשונה להחליף את סולו הסקסופון המפורסם בסדרה של אקורדי דיסטורשן משוננים.  וגם את רובי וויליאמס, שקרוב לוודאי יהיה גם באוספים שיחגגו ציוני דרך מוזיקליים בעוד עשר שנים.  כאן הוא עושה את Every Time We Say Goodbye של אלה פיצג'רלד, ומצוין.  אחד מהדברים היפים באוסף הזה הוא שכל אחד מהאמנים התבקש לכתוב קטע קצר שמסביר למה בחר דווקא את השיר הזה.  רובי וויליאמס, למשל, כתב שבחר את השיר מפני שהזכיר לו ימי ילדות בפאב השכונתי, שבו הוא שר את השיר כשאביו ליווה אותו בפסנתר.  מיק סקוט, הסולן של The Waterboys, תרם לאלבום שיר של קייט בוש, "Why Should I Love You", והסביר את הבחירה שלו, כך: "השיר הזה היה הפסקול לשישה חודשים של סערה בחיים שלי: סיום הנישואים שלי, השהייה שלי בקומונת פינדהום בסקוטלנד, והקסם האדיר של מציאת הנפש התאומה שלי.  "Why Should I Love You" היה איתי כל הזמן, מהדהד בקולי קולות בתוך המכונית, נזרק בחזרה מקירות הקומונה, הופך את חדר השינה שלי למקדש, חדר מיטות. הוא מדבר אל הלב שלי, אל הנפש שלי, המחשבה שלי וגם מזיז את הרגליים שלי – השילוב המושלם! זה השיר להתאהב, או להפסיק לאהוב, לצליליו. ומוזיקה מצוינת לרקע כשמכינים אוכל מוקפץ."

יש באלבום גם גרסה (אחת מתוך כמה) של Fun Lovin' Criminals ל"We Have All the Time in the World" של לואי ארמסטרונג.  Kenickie, להקה שנעלמה מאז, וחבל, מכסה את "It Started with a Kiss" של Hot Chocolate, ומארחת את ארול בראון, סולן הלהקה (לא חוכמה).  White Town מצידו, מכסה את "Rhinestone Cowboy" של גלן קמפבל, בצורה פארודית. אני מקווה.  חותם את האלבום מאריי לאקלאן יאנג, משורר סקוטי, שמקריא, בפאתוס מפליא, את "Doo Wah Diddy Diddy" של מנפרד מאן.

רשימת הלהקות שבאלבום הזה, שיצא לפני 10 שנים – להקות שאין לי מושג איפה הן היום כמו Cecil, Wireless, Octopus, White Buffalo ולהקות שהתפרקו וחבל כמו Terrorvision ו-Jesus Jones – מעלה תהיות מסוקרנות לגבי מי מהלהקות באלבום שהופק ויצא החודש בשביל ה-BBC ישרדו את עשר השנים הקרובות, ומי יזכו להיות מכוסות באוסף החגיגי הבא שייצא.

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – שיהיה לנו שבוע מלא במוזיקה.

1. שמיים מערביים, זמנית במזרח

הסיפור הוא בדרך כלל דומה (ואפילו מתחבר ל-Grant Lee Buffalo, שדיברתי עליהם כאן לא מזמן) – להקה אמריקנית, מצליחה בקנה מידה כזה או אחר, שהסולן שלה הוא כותב השירים העיקרי שלה, ושאין לה יותר מדי ערך מוסף מעבר לזה.  הלהקה מתפרקת, הסולן נשאר וממשיך להוציא אלבומים – כי זה בעצם אותו דבר.  המוזיקה היא די דומה, ברוב המקרים אפילו נוטה להפוך יותר אינטימית, גיטרתית ופסנתרית, המילים הן עדיין אותן מילים מבריקות – לא רע, נכון?

אז מסתבר שלפעמים אלבומי סולו הם געגועים ללהקות שהסולנים צמחו מהם.  אבל מה יותר קל, לסולן של להקה, מלחזור לשירים של אותה להקה בהופעות, או אפילו להקים אותה מחדש?  עושה רושם שזה קל, וזה מספיק בשביל להפיג את הגעגועים.  אבל יש זמרים שבשבילם זה לא מספיק, כנראה.

אחד מהזמרים האלה הוא מארק אייצל.   סולן לשעבר של American Music Clubֿ, שהקרעים בתוכה בין הכשרון של הסולן כותב המילים לבין שאר חברי הלהקה היו קיימים עוד הרבה לפני שהלהקה התפרקה רשמית (ומאז הספיקה להתאחד, דרך אגב).  ב-2001 החליט מארק אייצל לקחת את עצמו ולחצות את האוקיינוס ליוון, ולהקליט שם אלבום עם נגנים מקומיים, על כלים מקומיים (כמעט), של שירים ישנים של הלהקה שלו.

לאלבום קוראים "The Ugly American", והוא מכיל עשרה ביקורים למחוזות העבר ושיר אחד חדש, שכתב מפיק הלהקה, ולא מארק אייצל בעצמו ("Love's Humming", השיר שסוגר את האלבום, והוא אפילו אחד מהמוצלחים שם). שם האלבום הוא משחק מילים מתוחכם שמכיל הרבה מאד התייחסויות בתוך שלוש המילים האלה – גם לעובדה שסולמות רבע-טוניים מזרחיים נשמעים "מכוערים" לאוזניים מערביות, גם ל-American Music Club, גם הומור עצמי של מארק אייצל, שהשמות של כמה מהאלבומים הקודמים שלו – The Invisible Man, Mean Mark Eitzel Gets Fat – מרמזים על הדימוי העצמי הלא גבוה במיוחד שלו.  רק ברובד המקורי שלו, בלי משחקי המילים, השם יכול להגיד אחד משני דברים – ביטוי אמריקני להתנהגות המכוערת של תיירים אמריקניים בארצות אחרות, או שמו של סרט משנות ה-70 בעל אמירות פוליטיות לא חיוביות על הנשיא (האלבום הוקלט ב-2003, השנה שבה ארה"ב נכנסה בטעות לעיראק).

על השירים עצמם והיחס שלהם לגרסאות המקור (שנמצאות באלבומים של American Music Club ובאלבומי הסולו שלו) אני לא יכול להגיד הרבה, פרט לעובדה שהשילוב של כלים יווניים, שעצם העובדה שהם מנגנים בסולם רבע טוני והמנעד שלהם גורם להם להישמע בוכים ועצובים הרבה יותר מכלים מערביים, והקול של מארק אייצל כשהוא בא לידי ביטוי באלבום הזה בהדרכת המפיק היווני מנוליס פמלוס גורמים לשירים (שעושה רושם שנבחרו על פי מכנה משותף מסוים כי הם מציגים שיאים וגאיות שונים ברכבת הרים של פרידה ונטישה) להישמע הרבה יותר חסרי אונים, מבטים מהירים לפיות של תהומות שמארק אייצל כותב עליהן לעתים קרובות.

אחד השירים היפים פה (שׁאם תתנהגו יפה תוכלו לשמוע באחת מההופעות הבאות שלי, כשיהיו) נקרא "Anything", והוא מדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, או כאלו שהם על סף זוגיות.  הפזמון, "You're not alone / You should know that by now / I'd give anything to be where you are / Right now", נשמע על פניו כמו איזו קלישאה זוגית הוליוודית, אבל בקולו של אייצל, עם העיבוד המיוחד שהשיר הזה מקבל, אפשר לשמוע את חוסר האונים בחוסר היכולת לומר את המילים האלה באמת, בכנות, במלוא העוצמה שלה.  גם השירים האופטימיים, כמו "Take Courage", נצבעים בדרך קצת אחרת בעזרת העיבוד וקולו של אייצל – אפשר לשמוע בנסיון העידוד שבפזמון של השיר הזה את העייפות, את חוסר האמון המצטבר אחרי שנים שהמילים האלו לא עזרו.

"Love's Humming" הוא השיר הכי אופטימי באלבום – באופן לא מפתיע, כי לא מארק אייצל כתב אותו – והוא חותם את האלבום בהשלמה מלאה של העולם המוזיקלי של אייצל עם העולם המוזיקלי שמקיף אותו – המוזיקה היוונית.  על אף שהשיר הוא בעל העיבוד הכי מערבי מכל האחד עשר, יש במילים של השיר הרבה מאד מוטיבים יווניים.  האהבה המהמהמת חותמת את האלבום הזה, שיכול להגיע לעומקים של ייאוש, בצלילים חיוביים, וגם הים הגדול שמעטר את העטיפה מרמז על השורה התחתונה של האלבום הזה – בסופו של דבר, באיזשהו מרחק בלתי נתפס, התקווה נמצאת.

כאן אפשר למצוא אלבום שלם של American Music Club להורדה (חוקית; בחינם). אף לא אחד מהשירים שם נמצא ב-"The Ugly American", אבל זה שווה את הבדיקה – בכל זאת, אותו כותב שירים ואותו זמר.

וכאן אפשר לראות את מארק אייצל מבצע בהופעה את "Jenny", שגרסא שלו דווקא כן מופיעה באלבום.

2. דיוויד בואי ברביעית

ככה זה.  לפעמים עוברים שבועות בין האזנה להאזנה, לפעמים הם באים שבוע אחרי שבוע.  הפעם – יצירת המופת, עם ה', The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars:

 1   האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא העמיד את כל הדברים הקודמים של דיוויד בואי באור חדש, והפך אותו לכוכב על, שלהגדרת מבקרים מוזיקליים מסוימים באותה תקופה, היה יכול למכור מאות אלפי עותקים מהקלטות של התעטשויות שלו. שניים משלושת האלבומים הקודמים יצאו בעטיפות חדשות כדי להזכיר לקונים את הקשר לאלבום המצליח החדש, ואפילו "The Laughing Gnome", שיר בדיחה מהאלבום שלפני Space Oddity, מכר רבע מיליון עותקים.

2   את השם לדמות החייזר שהופך לכוכב רוק שאל בואי מאמן נוסף שהיה חתום באותה חברת תקליטים, שנקרא Legendary Stardust Cowboy. שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, דיוויד בואי ביצע גרסת כיסוי ל-"I Took a Trip on a Gemini Spacecraft" שלו.

3   ביולי 2003, במלאת 30 שנים לאלבום, נערך אירוע שבו שידרו ארבעה שירים מהאלבום בעזרת קרן לייזר אל החלל החיצון. החייזרים האמיתיים נהנים עכשיו מ-"Five Years", "Starman","Rock'n'Roll Suicide", ושיר הנושא.

4   גם באלבום הזה, כמו בקודם, דיוויד בואי עושה מחווה לאמנים שהשפיעו עליו.  בין השאר, הוא פותח את "Star" כמו "Pinball Wizard" של המי, ומזכיר שם של שיר של ה-Small Faces ב-"Suffragette City"

5  האלבום הזה הוא בעצם לא אלבום קונספט. יש סיפור מאחורי האלבום, והשיר הראשון מכניס אותנו למעין עלילה, כשהשיר האחרון מסיים אותה בהתאבדות, אבל רוב השירים האחרים לא נכתבו בהקשר אחד של השני. חלק מהשירים נכתבו בשביל האלבום הקודם, Hunky Dory, וברובם אין ממש מילים שמקדמות את העלילה בצורה משמעותית לאיזשהו מקום

6   להקת הפאנק Crass קראה לעצמה על שם שורה מתוך שיר הנושא של האלבום הזה: "The kids was just crass"

7   כשדיברתי על האלבום הקודם, דיברתי על מערכת יחסי האהבה-שנאה של דיוויד בואי עם ג'ון לנון.  שימו לב איך גם האלבום הזה מתחבר לג'ון לנון:  ההשראה לשם האלבום, שהביאה גם להשראה לסיפור שמאחורי האלבום, באה משיר של להקה שהיה בה מיק רונסון לפני שהתחיל לנגן עם דיוויד בואי. הוא נקרא "The Rise and Fall of Bernie Gripplestone".את השם לשיר הזה שאב מתופף הלהקה (שגם היה מתופף של דיוויד בואי לתקופה מסוימת) מסרט שראה, "How I Won the War", שבו שיחק ג'ון לנון דמות בשם ברנרד גריפוויד.  זהו.

8   המוזיקה והמראה של דיוויד בואי, ובמיוחד באלבום הזה, היוו השראה לסדרת המדע הבדיוני של הבי בי סי The Tomorrow People (ששודרה גם בישראל)

9      בתאילנד היה פעם מלון שנקרא "זיגי סטארדסט".  הוא נסגר, לפי הדיווחים.

10   מאחר וזה אחד מהאלבומים שנמצאים בכל רשימות ה"אלבומים הכי טובים בהסטוריה" הקיימות, די ברור מאליו שלחלק גדול מהשירים כאן יהיו הרבה מאד גרסאות כיסוי – וזה באמת המצב.  בין הגרסאות היותר מפורסמות, "Ziggy Stardust" עצמו בוצע על ידי Bauhaus. בין הגרסאות הלא יותר מפורסמות,  "Moonage Daydream" בביצוע של איפה הילד?.  לפני שנתיים, להקה ישראלית שהוקמה במיוחד בשביל האירוע, עם גיל נתנזון בתפקיד החייזר הכתום ושוקי מולק בתפקיד טרבור בולדר, ביצעה את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף בהופעה מיוחדת ב"בארבי".

זהו להשבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכם יום כתום אחד לפחות (בהשראת החייזר).

1. כוונות טובות

אוספים זה דבר טוב. ברוב המקרים, כשהמטרה שעומדת מאחורי האוספים שיוצאים היא לא צינית או מסחרית לחלוטין, אוספים נותנים לכם את האפשרות לשמוע 15 אמנים שונים באותו הזמן, או הכסף, שהיו עולים לכם לשמוע אחד. ומה יותר טוב מסתם אוספים? אוספים שהשירים שמופיעים בהם מופיעים בהם לראשונה, או הוקלטו אפילו במיוחד לצורך האוסף (ואם הם גרסאות כיסוי לשירים אחרים, זה אפילו עוד יותר טוב מבחינתי). ומה יותר טוב מאוספים שהשירים מופיעים בהם לראשונה? אוספים עם שירים שהוקלטו במיוחד למען מטרה טובה.

איגוד אחד כזה, שמטרה טובה גרמה לו להוציא אוסף, הוא ארגון שנקרא p:ear – ארגון שעובד בצורה דומה ולמען מטרה דומה לזו של ע.ל.ם – מסייע לבני נוער שהם חסרי בית בפורטלנד, אורגון, וסביבתה, ומנסה להוציא אותם מהמצב שהם נמצאים בו ולסייע להם למצוא לעצמם בית וחיים. כמו כל ארגון כזה שפועל למען מטרה טובה, הם צריכים כסף, ולצורך העניין הזה, במקביל להופעות רבות משתתפים שהם מארגנים פעם בכמה זמן, הם החליטו להוציא אוסף. האוסף הזה נקרא Bridging the Distance: A Portland, OR Covers Compilation והוא עושה, במידה רבה, את מה שכתוב על העטיפה – הוא מאגד 19 אמנים ולהקות שהם תושבי פורטלנד בפרט, ואורגון בכלל, ומאפשר להם להקליט גרסת כיסוי אחת לשיר ידוע, יותר או פחות, מהעבר. בין האמנים המפורסמים שם אפשר למצוא את The Decemberists, שמבצעים את Think about Me של פליטווד מק, The Minus 5, שמבצעים את That Smell של Lynyrd Skynyrd (סוג של רמאות, כי אחד מחברי הלהקה הוא אחד מהבנים המועדפים של את'נס, ג'ורג'יה – פיטר באק, הגיטריסט של REM), וה-Dandy Warhols, שיבצעו את She Sells Sanctuary של הקאלט. עוד אמנים שלהקות פחות מוכרות (וגם בריט דניאל מ-Spoon) יבצעו להם גרסאות כיסוי הם ג'ימי קליף, Yes, ברוס ספרינגסטין, לד זפלין, Johnny Hates Jazz, בריאן אינו, הפרויקט של אלן פארסונס, ELO, בילי איידול, Doobie Brothers, פט בנעטר, סטילי דן ואלוויס קוסטלו. בחלק מהמקרים, זה נשמע כמו רעיון ממש גרוע להקליט גרסאות כיסוי לשירים שאני לא בטוח שהפעם הראשונה שהם הוקלטו היתה רעיון כל כך מוצלח. במקרה הטוב, האמנים שמקליטים אותן יתנו להן פירושים חדשים ומרעננים שישנו מן הקצה אל הקצה את דעתי על השירים המקוריים. במקרה הרע, נתנחם בעובדה שהכוונות הן טובות – כל ההכנסות, כאמור, נועדו לעזור ל-p:ear להמשיך לעזור לבני נוער במצוקה. האוסף הזה ייצא, בכל מקרה, ב-17 באפריל, ובגרסתו האלקטרונית, זו שתימכר באתרי אמפי3ים למיניהם, יהיה עוד שישה שירים שלא יהיו בגרסת האלומיניום.

במידה ואתם לא מסוגלים להתנחם גם בכוונות הטובות של גרסאות כיסוי גרועות, הנה עוד כמה דוגמאות לאוספים (לא כולם מכילים גרסאות כיסוי) שנוצרו מתוך כוונות טובות:

• No Alternative – כל מי ששמע על האוסף הזה ב-1993 וקנה אותו, קנה אותו מסיבה אחת בלבד, וזה לא משנה כמה ננסה לשכנע את עצמו שזה בגלל שבגרסת הקלטת יש שיר של Sonic Youth שאי אפשר להשיג במקום אחר, או שיש שם הקלטות חיות של פטי סמית' וג'ונתן ריצ'מן – בסוף האוסף יש שיר של נירוונה שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. הוא נקרא Sappy. קורט קוביין, האגדה מספרת, ביקש שהעובדה שהלהקה משתתפת באלבום לא יוזכר לא על העטיפה (השיר הוא שיר בונוס, אחרי השיר שכתוב כשיר האחרון על עטיפת האלבום), כדי ששאר הלהקות שמשתתפות באלבום לא יימצאו בצל הלהקה הכי מפורסמת ב-1993. האמת היא, שהלהקה פשוט שלחה את השיר לחברת התקליטים אחרי שרשימת הקטעים המופיעים באלבום נסגרה – ובשנת 1993, כשנירוונה רוצה לתת שיר שלא מופיע בשום מקום אחר לאוסף שלך שמיועד לגייס כסף ומודעות לארגונים הנלחמים באיידס ובדימוי השלילי שלו, אתה לא אומר לא. מלבד נירוונה, האוסף מכיל רשימה מכובדת של אמנים שהיו אז, או הפכו מאוחר יותר, לאושיות המוזיקה האלטרנטיווית – Pavement, Urge Overkill (שהיו צעד אחד לפני תהילת עולם עם גרסת כיסוי לשיר של ניל דיאמונד), Soul Asylum (שהפקידו כאן את הקלטת האולפן היחידה לאחד מרגעי השיא של ההופעות שלהם באותה תקופה – ואני מאמין שגם אחר כך – גרסת כיסוי ל-Sexual Healing של מרווין גיי), Smashing Pumpkins, Soundgarden וגם Uncle Tupelo – החלוצים של מה שכונה אחר כך Alt. Country, ועוד הרבה להקות ואמנים אחרים,שהפכו אחר כך למוכרים יותר או מוכרים פחות. מטרת האלבום, שיצא כחלק מסדרת האוספים של הארגון Red Hot שמטרתו לעורר מודעות, וכסף, למלחמה באיידס באמצעות שימוש בתרבות הפופ – במוזיקה, בסרטים, בטלוויזיה. הארגון הוציא וממשיך להוציא אוספים בעלי נושא משותף שונה בכל פעם (האחרון שבהם הכיל גרסאות כיסוי לשירים של פלה קוטי), ומאפשר להשאיר את המלחמה באיידס ובתדמית השלילית של המחלה על סדר היום של כל העולם.
• מהצד השני נמצאת האסכולה שגורסת שהמטרה הטובה צריכה להיות מגובה בכמה שיותר מוזיקאים ידועי שם ושלא ממש חייבים שכל השירים יהיו מוקלטים לצורך האוסף. מספיק שיהיו כמה רמיקסים לשירים קיימים, או גרסאות חיות לשירים קיימים. האוסף No Boundaries, שיצא ב-1999, מיועד לגייס כסף לפליטים מקוסובו ובמסגרת זו הוא אוסף את כל האמנים שבדרך כלל מעורבים בפרויקטים כאלה (חוץ, אולי, מ-REM ו-Radiohead) – אתם יכולים למצוא שם את Pearl Jam (בשתי גרסאות כיסוי לשירים ישנים), את שרה מקלכלן, טורי איימוס, פיטר גבריאל, Ben Folds Five ועוד כהנה וכהנה. ואם אתם מוצאים וקונים את האוסף הזה כאן בארץ, אתם זוכים בעוד שני שירים שהאמריקנים שקנו את האוסף לא זוכים להם – אחד של Suede ואחד של Manic Street Preachers.
• יש גם את האוספים בעלי הכוונות הטובות הצנועות – כמו האוסף של P:ear. המטרה היא בדרך כלל קטנה ומאד ספציפית – כמו באוסף שהוצא בשנת 1995 ושכל האמנים שהשתתפו בו התנדבו לתרום 50% מהכנסותיהם מהשירים באוסף לקרן מיוחדת שתוקם על מנת לסייע בעיקור חתולי וכלבי רחוב (שזאת גם מטרה, אני מניח). לאוסף קוראים Working Class Hero וכמו שאפשר לנחש, המכנה המשותף של האוסף הוא ג'ון לנון, שהוא תמיד דרך טובה לשכנע אמנים להקליט שירים. בין האמנים שמשתתפים פה אפשר למצוא את Mad Season, הסופר-גרופ הסיאטלית, את Magnificent Bastards, עוד סוג של סופר-גרופ סיאטלית, את Screaming Trees, וגם את Red Hot Chilli Peppers, Candlebox, Flaming Lips, ו-Toad the Wet Sprocket, שהם לא מסיאטל לחלוטין. משתתפים בו גם Cheap Trick, שהיו להקת הליווי של לנון בתקופה מסוימת, וחותם אותו ג'ורג קלינטון. עוד הוכחה לכמה ג'ון לנון הוא מטרה נוחה לגיוס אמנים לאוסף? בקרוב ייצא עוד אוסף של אמנים המבצעים גרסאות כיסוי לשירים שלו. הפעם יקראו לאוסף Instant Karma, והוא כן יכלול את REM (אבל גם את כריסטינה אגווילרה, רחמנא ליצלן). המטרה הפעם? גיוס כסף לדרפור, סודאן.

2. תקשיבו רגע
ואם כבר באוספים מעניינים עסקינן, גיאחה החליט לפצוח בפינה חדשה ב"עונג שבת", בה הוא מכין לנו אוסף של 13 שירים (הפעם, בכל אופן) של כל הדברים שנשמעו לו טוב בזמן האחרון. השבוע כולל האוסף הזה, שנקרא "תקשיבו רגע", בין השאר את Arcade Fire, Bright Eyes ושני קטעים מתוך האלבום המסקרן הממשמש ובא של מארק רונסון. רוצו ותורידו לכם עותק, כי זה תיכף נגמר.

3. שירת הדרום – והדברים המעניינים שאפשר למצוא בטלוויזיה אם רק ממש לא מחפשים

השבוע נתבשרתי, אמנם באיחור של יותר מחודש, ש-Beautiful South התפרקו. לא אובדן גדול בשבילי, מכיוון שזו לא היתה אחת מהלהקות האהובות עליי, אבל זה תמיד טוב שיהיה Beautiful South בבית. הם אחת מהלהקות שאני מגדיר בתור להקות VH1 (לפחות בתקופה המעניינת שלו, אז, כשגם ב-MTV עוד שידרו מוזיקה), להקות כמו Lighthouse Family נגיד, שהמוזיקה שלהם מעניינת ונעימה אבל אני לא אחכה בכליון עיניים לאלבום הבא שלהם.

נזכרתי, כשקראתי על העובדה שפול היטון וחבר מרעיו החליטו לפרק את החבילה סופית, איך גיליתי את ה-Beautiful South – בטלוויזיה החינוכית. בין כל התכניות החינוכיות יותר והחינוכיות פחות, וכדי להעביר זמן בין השעות המיועדות של השידורים כשהסתבר שהפרקים קצרים יותר ממה שתיכננו, הם שידרו גם קליפים. הם אף פעם לא טרחו לכתוב מי האמן, או איך קוראים לשיר, אבל הקליפים תמיד היו של להקות אלטרנטיביות יותר או פחות, ולא של אמנים שהיו מוכרים לי בזמנו. רוב הקליפים שראיתי הם עדיין עלומי שם מבחינתי, אבל שניים אני זוכר עד היום (הם גם שודרו יותר מפעם אחת) – Sing Me a Happy Song של Veruca Salt ושיר של Beautiful South, שאני אפילו לא יודע את שמו. הקליפ מציג בית חרב אחרי ששני בני זוג היו עסוקים בלריב לאורכו ולרוחבו, ומושר מנקודת המבט של השלווה של אחרי הריב – I need a little time to think it over – שרים פול היטון והזמרת התורנית (אז זו היתה בריאנה קוריגן). גם בערוץ 2, שהיה ערוץ נסיוני ושידר ארבע או חמש שעות ביום באותו הזמן, שודרו קליפים של להקות אלטרנטיביות עלומות שם, אבל מכיוון שבערוץ 2 היה צורך למלא הרבה יותר זמן ריק, הם שידרו את הקליפים בבלוקים של חצי שעה – כל הקליפים שהיו להם של אותו אמן, אחד אחרי השני. האמנים המוכרים יותר שזכו לטיפול הזה היו דיוויד בואי (שאת רוב הקליפים ששודרו הכרתי, אבל היו כמה הפתעות, כמו Rubber Band), ו-Madness, אבל היו גם אמנים שלא הכרתי אז כמו ה-Flying Pickets, להקת א-קפלה ששרה בעיקר גרסאות כיסוי, בשירה בלבד וללא כלים מלווים, והשיר המפורסם ביותר שלהם,אולי, הוא Only You (של יאזו במקור), או ה-Nits, עוד להקה נפלאה שאת האלבום שממנו היו לקוחים רוב השירים ששודרו חיפשתי במשך תקופה מאד ארוכה. ה-Nits הם להקה הולנדית שמשלבת נטיות אמנותיות (אמנותיות כמו בציור, פיסול ואמנות חזותית – שניים מחברי הלהקה גם מציירים ומפסלים) במוזיקה שלהם. במקרה של האלבום המדובר, שנקרא Ting, הם משלבים לאורך כל האלבום קוביות מתכת שעיצב אמן שוויצרי, כל אחת מהן מרעישה באופן שונה כשמכים בה. באחד מהשירים באלבום, שהוקלט בהופעה חיה, הם מחלקים לקהל קופסאות גפרורים ומבקשים שינערו אותן לפי קצב השיר.

[התנצלות: הפעם אין כל כך הרבה לינקים בתוך הפוסט השבועי כמו בדרך כלל. זה נובע בעיקר מהעובדה שלקח לי די הרבה זמן לכתוב השבוע, והשעה עכשיו 1:29 בלילה. בפעם הבאה יהיו יותר לינקים, ואולי הם גם יובילו למקומות מעניינים. אני מבטיח]

זהו להפעם. נתראה בשבוע הבא, ועד אז – תזכרו לשתות הרבה.