רוב סיציליאנו
1. לפני הכל
בפינת המתים המוזיקליים השבועית: דון וואן וולייט, שהוא גם ובעיקר קפטן ביפהארט, נפטר בגיל 69 בשבוע שעבר מסיבוכים של הטרשת הנפוצה שהיה חולה בה במשך יותר מעשרים שנה, מחלה שבגללה הוא גם פרש ממוזיקה בתחילת שנות ה-90 ולא הקליט כמעט שום דבר (מלבד ברכת "יום כדור הארץ טוב" לאלבום מחווה ב-2003) מאז.
2. 2587
יש אנשים שנולדים, כביכול, על הבמה, באיזו פעילות שהם בוחרים לעסוק בה – מוזיקה, תאטרון, סטנד אפ, הרצאות. ויש אנשים אחרים שנולדים על הבמה מחדש, שנים אחרי שנולדו באמת. רוב סיציליאנו התחיל את דרכו בעיקר בתור שליח על אופניים, משוטט, על גלגלים או על רגליים, ברחובות טורונטו, ואחר כך ברחובות בריסטול, ואחר כך שוב ברחובות טורונטו, אבל צבר מספיק נסיון על הבמה בגלגול אחר, בתור מתופף של מספר להקות פאנק, כמו SBI בימיו בבריסטול ולהקות אחרות, מוצלחות ומצליחות פחות, כשעזב את אנגליה וחזר לקנדה. אבל הוא הלך בדרכו של מוזיקאי אחר שגילה שפאנק אפשר לעשות בכל מיני דרכים, והפך להיות משורר ואיש ספוקן וורד – הנרי רולינס, שאותו סיצילאנו העריץ במיוחד ואם מקשיבים טוב, הוא בעצם נשמע כמוהו כשהוא מקריא את השירים שלו.
סיציליאנו התחיל לעשות את מה שרולינס שיכלל באותה תקופה, אבל בזמן שרולינס עבר מהקראת שירים אמורפיים להקראת אנקדוטות קצרות על החיים שלו, סיציליאנו עמד על במה בפעם הראשונה בבריסטול שבאנגליה וניסה להקריא את השירים שכתב. הקהל לא היה מעודד במיוחד. כיאה לצעירים בריטיים, במיוחד אחרי הבירה השלישית או הרביעית שלהם, הם הפכו את המאמץ להוריד אותו מהבמה בבושת פנים לאירוע ספורטיבי. באיזשהו מקום ברחבי האינטרנט מסתובב תיעוד של הערב הזה, בקלטת שהועברה לקובץ דיגיטלי ונקראת "Heckler's Night". סיציליאנו לא ירד מהבמה באותו הלילה. הוא המשיך והקריא את השירים שלו והתמודד עם האנשים שצעקו לו, העליבו אותו ולעגו לו באומץ. הוא ירד מהבמה רק כשהוא היה מוכן לרדת מהבמה, ובמרחק הקצר, במורד המדרגות, שבין הבמה לרצפה שמתחתיה, הוא הפך להיות אדם אחר.
חברי הטוב עידו הכיר לי את סיציליאנו דרך דיסק צרוב, שום דבר לא כתוב עליו חוץ משם המבצע, בטוש בלתי מחיק על הדיסק עצמו – בדיוק בדרך שבה סיציליאנו עצמו היה רוצה את זה. אבל אלבומים מוצאים את דרכם לאוזניים שלי בדיוק בזמן שבו הם צריכים למצוא את דרכם לאוזניים שלי וזה של סיציליאנו הגיע אליהן רק בשבוע שעבר, אז יכולתי לשמוע את השירים שלו ולהבין כמה הם טובים וכמה הם דומים לאלו של הנרי רולינס וגם שונים מהם. מחקר קצר הביא אותי לשם האלבום – "Flammable", אלבום שרוב סיציליאנו הקליט והוציא בעצמו, ומכיל שלושים ושישה קטעים קצרים, חלקם שירים, חלקם קטעים מוקלטים, של אמנים אחרים, מערבי שירה שהשתתף בהם, חלקם קטעים מוקלטים, עטויים בריוורב עבה, משידורי רדיו קנדיים ישנים. השירים שלו נעים על פני ספקטרום די רחב של נושאים, שנעים מנושאים אישיים במיוחד – הפחד של סיצילאנו מחברים ומכרים שעשויים ללעוג לו אם יגלו שהוא כותב שירה, הריחוק הבלתי מוסבר של בת זוג, של ההווה או של העבר, דרך מטאפורות מורכבות כמו זו של שמשון ודלילה שמועברים באבחת עט ונביחת מיקרופון לזמנים שלנו, דרך שירים שמבטאים את הבוז של סיציליאנו למה שהפכו להיות המדינה המארחת שלו בשנים שעברו, אנגליה, בתחילת העשור הזה, והמדינה שנחה מדרומה של קנדה, שזוכה לשיר המהלל את ההישגים של ארצות הברית, רשימה של סמלי צרכנות, קפיטליזים ומיליטנטיות, ועד לאלגיה לבן דורו קורט קוביין, שהחליט להיעלם מהעולם הזה בכוחות עצמו, עשר שנים לפני סיצילאנו.
אף על פי שזכה להצלחה מסוימת, צנועה, בחוגים שמעריכים שירה מהסוג הזה בקנדה, באנגליה, בארצות הברית, השירים שכתב לא הפכו אותו לאדם עשיר. הם אפילו לא הפכו אותו לאדם שמסוגל לחיות מהשירה שלו. הוא המשיך להיות שליח על אופניים, לחיות בדירה קטנה ולא מאד מרוהטת, קרה בחורף וחמה בקיץ, לוותר על ארוחות מפני שלא היה לו כסף לאכול אותן, ועל בגדים ונעליים מחוסרי חורים מפני שלא היה לו כסף להחליף אותם, וכשהגיעו הסימנים – חולשה לא מוסברת, כאבי שרירים, גירוד, איבוד משקל – סיציליאנו נטה לייחס אותם לעוני ולרעב הזמניים ולא לאיזושהי מחלה מאיימת שממשמשת ובאה. כשסיציליאנו יכל בקושי לזוז מרוב כאבים הוא אישפז את עצמו בבית חולים – דבר קל יחסית בקנדה גם בשביל אנשים עניים, ולא יצא משם. הוא נפטר בשנתו, לפני שש שנים וכמה ימים, בגיל 37. וכיאה לאמנים עניים שאת גדולתם היה אפשר לראות רק אחרי מותם, הקבר שלו, שמומן על ידי המדינה, מכיל בסך הכל לוח קטן מברונזה עם מספר שמציין מי האדם שקבור שם. חבריו של סיציליאנו מנסים, מאז 2004, לגייס מספיק כסף כדי להקים על הקבר מצבה ראויה – כזו שמציגה מילים מהשירים שלו ואת הפרצוף שלו. עמוק מתחת למצבה הזו, שתהיה או לא תהיה על הקבר שלו, רוב סיציליאנו יכול להימנע מלהתהפך בקברו, מפני שהוא ממשיך לשנות את העולם, אפילו במעט, אצל אדם אחרי אדם שמקשיבים לשירים שהוא כתב ודיקלם.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – למה לא לפחד מהחושך, בעצם?
נשלח: 20 בדצמבר, 2010 נושאים: משוררים, ספוקן וורד.
תגובות: אין
| טראקבק