תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

In It for the Money

1.  לפני הכל

השבוע בפינת האוטוטו-זה-כבר-יהיה-חסר-טעם-לכתוב-על-הופעות-מחו"ל-כי-יהיו-ארבע-כל-שבוע:  גיל סקוט הרון, סנדק ההיפ הופ לפי אנשים מסוימים ומי שהוציא אלבום מצוין אחרי הרבה יותר מדי שנים של שתיקה לפי אנשים אחרים, יגיע להופעה אחת כדי לקדם את האלבום הזה, ב-25 במאי, ב"בארבי".  ההופעה לא תשודר בטלוויזיה;  ההופעות של Pixies ו-Placebo, שהנוכחות שלהן בימים קרובים, באותו מקום, באחריות אותה חברת הפקה, הופכות אותן למעין פסטיבל לעניים, הפכו השבוע לפסטיבל אמיתי – גם Editors ו-Klaxons יגיעו, אחת כדי להופיע לפני כל אחת מהלהקות.  זה יקרה בגני התערוכה, בתאריכים 5.6 ו-9.6;  ו-K's Choice, שהיו להקה מאד מוצלחת בשנות ה-90 ומאז לא שמעתי עליהם כלום, עדיין מחזיקים קבוצת מעריצים מאד נאמנה בישראל, כנראה.  מכיוון שכל הכרטיסים להופעה האחת שלהם ב"בארבי" ב-19.5 אזלו תוך 48 שעות, לפני שחברת ההפקה הספיקה אפילו לפרסם מודעה מסודרת בעיתונים, וחברת ההפקה תוסיף עוד הופעה אחת, באותו מקום, באותו שעה, ביום אחר. יחממו אותם, בלפחות אחת משתי ההופעות, The Carsitters, עמיתיי לשעבר ב-Misc, שאני לא יכול לחשוב על להקה ראויה יותר לחמם אותם.

"סיפורים באוזן" משנה מקום, לא משנה מזל בתקווה (כי המזל שלהם בינתיים היה לא רע בכלל), ומשנה את השם (מאחר והמקום הוא כבר לא ה"אוזן בר").  "סיפורים במונו", אמרו מעתה, וה-"Storytellers" הישראלי הזה (לפי הגדרת אחרים שכתבו על ההופעות האלו) יתקיים מעכשיו ב"תמונע".   שלושת הסשנים הקרובים בסדרה הזו יהיו עם אסף אבידן ב-24.4, שכל הכרטיסים במכירה מוקדמת שלו נמכרו כבר מראש;  עם אסף אמדורסקי, ב-27.5;  ועם אסף נורית גלרון, ב-25.6.  הנה כפפה לאנשי "מונוקרייב" – ההופעות שכבר היו הן אבודות מהבחינה הזאת, אבל לגבי ההופעות הבאות – אם אפשר להקליט אותן, אפשר להוציא אותן כאלבומים.  ל-"Storytellers" יש את זה.

יום העצמאות בא עלינו לטובה, או לטובה פחות, בשבוע הבא, ומי מכם שבמות הבידור, הזיקוקים והבילוי ההמוני עם בית ישראל לא עושה לו את זה, עולם האינדי המוזיקלי, בעיקר של תל אביב, מציע כמה אופציות אחרות:  בלבונטין 7 חוגגים "עצמאות בכל מחיר", פסטיבל אוונגרד שמכיל, על פני ערב יום העצמאות ויום העצמאות עצמו, הופעות של, בין השאר:  מאיה דוניץ ורמי גבאי, אורקסטרע של רע מוכיח, אסף תלמודי, עמית דולברג מנגן יצירות של אריק שפירא ויוסף טל, קטב מרירי, Bitter Jews, Yanko Popa, אריאל שיבולת ואסיף צחר מלווה במוזיקה סרטים של סטן ברקאג' (משהו שעשו Text of Light, במקום אחר, בזמן אחר);  ב"אוזן בר" חוגגים עם ערב הופעות של להקות אינדי וליל תקלוט של מוזיקה שמוגדרת, באופן מאד רופף, כאלטרנטיבית.  יופיעו שם שני האחרון של אוקטובר, נערות ריינס, ו-Starsky Boys במופע מחווה ל-Alice in Chains.

Hiss Records מוציאים טיזר שני מתוך שלושה, לאלבום הממשמש ובא של אמן חדש שהם מחתימים – שזהותו בינתיים היא הפתעה.  האלבום ייצא, בכל מקרה, ב-15.5.

ויום חנויות תקליטים עצמאיות שמח, לכל חנויות הדיסקים העצמאיות, לאלו שקונים בהן, ולאלו שיוצרים את מה שאפשר למכור בהן.

2.  לא רק בשביל הכסף

In It for the Moneyאי אפשר לומר שההודעה על הפירוק של Supergrass, קצת לפני שהאלבום השביעי שלהם אמור לצאת, תפסה אותי בהפתעה.  כמו כמה וכמה להקות שהיו בראש הערימה בתור הזהב של הבריטפופ באמצע שנות ה-90, ועדיין קיימות, Supergrass דשדשה בשוליים של המיינסטרים המוזיקלי במהלך השנים האחרונות במיוחד מפני שלא היה לה יותר מדי לחדש.  המוזיקה שלהם היתה דומה מאד להרבה דברים קודמים שהם עשו, ואחרי האלבום השלישי, חסר השם, של הלהקה, לא נשארו להם יותר מדי טריקים שאנחנו לא מכירים למען האמת.  אבל זאת הזדמנות לחזור שלוש עשרה שנים אחורה, לאלבום השני של הלהקה, "In It for the Money", הטוב ביותר שלהם בעיניי.

בשביל להבין את "In It for the Money" צריך להרחיק עוד שנתיים אחורה, לאלבום הראשון שלהם, "I Should Coco".  כשחברת התקליטים Parlophone, שאספה אליה בתור הזהב של הפופ הבריטי גם את רדיוהד, בין השאר, גילתה את Supergrass, להקה צעירה שצעיר החברים הוא בן 17 והמבוגר בהם הוא בן 21, היא גילתה להקה שיש לה את היכולת לכתוב שירים שמכילים בתוכם כמות אדירה של אנרגיה, שבאה לידי ביטוי בשני הסינגלים הראשונים, הלא אופייניים שלהם, "Caught by the Fuzz" ו-"Mansize Rooster".   החברה נתנה ללהקה סכום כסף לא מבוטל להקליט את האלבום הראשון, והלהקה, ביחד עם המפיק וחבר קלידן, התכנסה בחדר ההקלטות של אולפן וניסתה ככל יכולתה לשחזר את אנרגיית ההופעות ששבתה את ליבם של מגלי הכשרונות של החברה, כדי ללכוד אותה ולשים אותה על עיגול אלומיניום שיהיה קל יותר להעביר להרבה יותר בתים באנגליה.  בין שאר השירים שהם הקליטו שם היה שיר אופטימי ורווי שמש במיוחד שנקרא "Alright", שיר שנכתב בחדר קפוא אבל לא היה שיר יותר אפקטיבי ממנו לתאר את אווירת הקיץ המיוחדת שאמצע שנות ה-90 התאפיינו בה.  "Alright", על אף שלא היה הלהיט הגדול שהיה צריך להיות (הוא לא הגיע אף פעם למקום הראשון במצעד הבריטי), היה, למשך תקופה מסוימת, שיר שאי אפשר להימלט ממנו.  הוא הושמע בתכניות טלוויזיה, במשחקי מחשב, באירועי ספורט, בכל מקום שהיה צריך קצת ניחוח של קיץ.  כש-Blur ו-Oasis התנגשו בקרב על המקום הראשון באמצע 1995, Supergrass נשענו בצד על קיר, נושפים על הציפורניים שלהם בשעמום גלוי.  להם לא היה שום דבר להוכיח לאף אחד.  לא היה אף אחד שהיה יכול להתחרות בהם בנישה הייחודית שהם כרו לעצמם בעולם הבריטפופ.

מה שהפך להיות מאד בעייתי כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השני. מהצד האחד עמד סטיבן שפילברג, שמצא דמיון מדהים בין האווירה הכללית של Supergrass  לאווירה הכללית של ה-Monkees, ורצה להפיק סדרת טלוויזיה, תיעודית-עלילתית-מוזיקלית, עם הלהקה, ומהצד השני עמדה חברת התקליטים, שהיתה מאד מרוצה מהצלחת האלבום ובייחוד השיר ההמנוני הזה שהקליטה השלישייה הצעירה, והיו לה הרבה מאד ציפיות ממה שהלהקה היתה יכולה לעשות כהדרן.  ללהקה היו תכניות אחרות.  הם סירבו בנימוס לשפילברג, התעלמו בעדינות ממה שאמרה חברת התקליטים והסתגרו באולפן, כשיש להם רק שני שירים מוכנים להקליט.  כל שאר השירים היו צריכים להיכתב בתוך האולפן, בפרק זמן לא ארוך במיוחד.  מאחורי דלת האולפן הסגורה היתה תקשורת שהתעניינה פחות בעובדה ש-"Going Out", הסינגל היחיד שהוציאו במהלך השנתיים שעברו בין האלבום הראשון לשני, הוא טוב יותר, במבנה הפשוט והלא מחייב שלו, מכל השירים באלבום הראשון גם יחד, ויותר במילים של "Going Out", שרמזו או לא רמזו לאי שביעות הרצון של חברי הלהקה האחרים מהתנהגותו ההוללת של דני גופי, מתופף הלהקה שנהג לעזוב את ההקלטות ולחזור ללונדון בלי התראה לעתים קרובות מדי במהלך הקלטת האלבום השני, ונצפה שואף ושותה את הדברים הלא נכונים עם האנשים הלא נכונים בכל הזדמנות אפשרית.   Supergrass לקחו את הכעס שלהם על המראה המעוותת של התקשורת ותיעלו אותו  לשלושה שירים באלבום הזה – שיר הנושא, שבו הם חוזרים על המנטרה שהיא שם האלבום, כאילו מנסים לשכנע את עצמם שזו באמת הסיבה שהם מקליטים;   "Richard III", שבו התקשורת מנסה לרדוף אחריהם, שוב ושוב, לאורך הפזמון;  ו-"You Can See Me", שנפתח במילים, "אם אתם רוצים אותי, אתם יכולים לקנות אותי ולקחת אותי הביתה.  אתם רואים אותי על מסכי הטלוויזיה שלכם, אבל אני לבד," ואחרי שהם מסיימים עם טרוניות הסוף-היותר-מדי-שמח לסיפור של האלבום הראשון שלהם, הם מפנים מספיק מקום כדי להכניס כמות מסחררת של השפעות מוזיקליות לתשעת השירים האחרים שבאלבום: "Sun Hits the Sky" שמתחיל בתור ערימה מסודרת של מלודיות מדבקות, כמו ש-Supergrass רגילים לספק, והופך להיות ג'אם מדברי, או "Tonight" על חטיבת כלי הנשיפה המתכתיים שמרפדים אותו, או "Sometimes I Make You Sad"  שעוטף שיר משונן, חסר התחלה, אמצע או סוף, מסודרים, בביטבוקסינג ובסולו גיטרה, שבעזרת הכפלת המהירות שלו הופך להיות הומאז' לג'אנגו ריינהרדט.

מדי פעם הם מורידים את הרגל מהגז ומפנים מקום לבלדות כמו "Late in the Day", שגם הוא, נסחף על גלי ההצלחה של הסינגלים הקודמים של הלהקה, זכה לפרק הזמן המועט שלו באורות הזרקורים, או "It's Not Me". כשהאלבום מסתיים אחרי שנים עשר שירים, אחרי המלודיה המקפצת מרגל לרגל של "Sometimes I Make You Sad", כל השרידים של האלבום הראשון נעלמים בבת אחת מהאוזניים ומהראש של כל מי ששומע את האלבום הזה.  שלושת הצעירים שלובשים חולצות בצבעים עליזים עם השמות של כל אחד מחברי הלהקה נעלמים, ובמקומם עומדים שלושה בחורים שמאחוריהם ניצבת כל ההסטוריה המוזיקלית המפוארת של בריטניה.  הם אוחזים בגיטרה חשמלית אחת כבדה, בגיטרה בס מוצקה ובסנייר איתן והם מוכנים לכבוש את העולם, שוב, אבל הפעם עם מוזיקה אחרת לגמרי.  שנתיים אחר כך הם ישנו שוב את חוקי המשחק ויקליטו שניים עשר שירים שאפילו גלגל"צ יהיו מוכנים להשמיע, אבל זה כבר סיפור אחר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – "עליסה בארץ הפלאות", כמו שסופר על ידי גאי ריצ'י. בערך.

2 תגובות ל“In It for the Money”

  • עידו שחם הגיב:

    יש לך פה נימוקים מעניינים ומאוד משכנעים בעד האלבום השני, והוא בהחלט אלבום טוב. אבל אני עם האלבום הראשון של סופרגראס.

    כל שיר באלבום הראשון הוא סוג של שיעור במוזיקה – שיעור ב-Pאנק, בפאוור פופ, בפסיכדליה, אפילו בקאנטרי ובאלטון ג'ון. הוא הרבה יותר אנרגטי וראשוני ולדעתי השירים בו דווקא הרבה יותר קליטים מאשר האלבום השני.

    חבל בכל מקרה שאחרי האלבום השלישי הלהקה החלה לדשדש ונעלמה בסופו של דבר אל תוך הפירוק. הם אולי השורדת הכי ארוכה מלהקות הבריטפופ. אחח, הבריטפופ.

  • רנן הגיב:

    הי אורן,

    תודה על ההמלצה על "סיפורים במונו"!
    רק רציתי לומר שכמובן שהכל מוקלט ומצולם עד כה, וגם כל המופעים קדימה.. 🙂

    רנן

תגובה