The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  מלקולם מק'לרן, שאמר פעם בראיון שהוא המציא את רוב התרבות המודרנית, ואתם יודעים מה – קרוב לוודאי שהוא צודק, נפטר בגיל 64 מסרטן.

בפינת ישראל-הופכת-למדינה-שיש-בה-הופעה-אחת-מחו"ל-לפחות-כל-שבוע-לאט-לאט:  Secret Chiefs 3, להקתו של טריי ספרואנס, שהיה הגיטריסט של "Faith No More" באלבום הכי טוב שלה, ושהיה חלק מ"מיסטר באנגל" והוא בכלל חלק מהספירה המוזיקלית הרחבה של מייק פאטון, מגיעה ל"בארבי", להופעה אחת, ב-2 במאי. יחממו אותם "קרוזנשטרן ופרוחוד", שזו בכלל סיבה טובה להגיע;  דוויזיל זאפה, אחד משלושת הילדים בעלי השמות המצערים של פראנק זאפה, שהוא גיטריסט לא רע בזכות עצמו – מבחינה מוזיקלית, אני מבין שהוא נשמע די דומה לסטיב וואי, שהיה פעם גיטריסט של זאפה – מגיע להופעה בהאנגר 11 (אני אמנע מהבדיחה המתבקשת פה) ב-14 ביולי, שם הוא ינגן חומרים של אביו;   וסטיבן באשו יונגהנס, אמן גיטרה אקוסטית גרמני ששמו האמצעי מגיע מאהבתו לרובי באשו, אמן גיטרה מהעבר, יגיע לארץ להופעה אחת ב-28 באפריל, בלבונטין 7, ביחד עם יאיר יונה, שחולק איתו הרבה  DNA מוזיקלי משותף.

הפרק הראשון של "דוקטור הו" החדש, האחד עשר במספר, שודר בשבוע שעבר, ולדובי קננגיסר ב"לא שומעים" יש דברים מלאי תובנה להגיד על הפרק, על העונה שתבוא אחריו ועל החזון של סטיבן מופאט, האיש שאחראי לפרקים הכי טובים בגלגול החדש של "דוקטור הו", לסדרה.

Hiss Records, הלייבל של גיא חג'ג' ובנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, מתכונן להוציא את האלבום של ההחתמה החדשה שלהם ב-15.5, ובינתיים הם מזמינים אתכם לנסות לנחש מי הוא אותו אמן שהאלבום שלו ייצא אז בסדרה של סרטוני ווידאו בהם אפשר לשמוע קטע, מעוות משהו, משיר מתוך האלבום.  את הראשון שבהם אתם יכולים למצוא כאן.  (NSFW, אמנם).

2.  הבלדה של מאוטהאוזן

בשנת 1942, כשהמלחמה שהשתוללה באירופה הגיעה עד ליוון, יאקובוס קמבנליס, אז עיתונאי בתחילת דרכו, היה בן 20.  בתור עיתונאי ואדם חושב, שהצליח לצפות כמו רבים אחרים מה אומרת הנוכחות הגרמנית ביוון לעתיד של יוון – לא רק ליהודים שלה, אלא לכל המדינה – הוא עשה את הדבר היחיד שהיה הגיוני לעשות וניסה לברוח מהמדינה, כדי שיוכל לצאת נגד הכיבוש, העוולות והזוועה, שהתרחשו שם ובמקומות אחרים באירופה.  הוא נעצר על הגבול, ובימים כתקנם לא היה קורה לו שום דבר, קרוב לוודאי.  הוא לא היה יהודי, והוא לא היה ברשימות של ה"בלתי רצויים" של הגרמנים.  התוצאה הכי מסוכנת בשבילו היתה קרוב לוודאי הסבר לגבי למה כדאי לו להישאר בדיוק במקום שבו הוא נמצא, והסעה מאורגנת בחזרה לאתונה.  אבל הוא התחצף לקצין האס.אס הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ובמקום הסעה מאורגנת לאתונה הוא מצא את עצמו בהסעה מאורגנת, צפופה, דחוקה ומלאה בריח הפחד מפני העתיד הלא ידוע של כל מי שהיה בקרון הרכבת, למחנה ריכוז שנקרא מאוטהאוזן, בצפון אוסטריה.

מאוטהאוזן היה מחנה שאליו נשלחו בעיקר, אבל לא רק, מתנגדים לשלטון ואנשים שהגרמנים חששו מהם.  לוחמי חופש, אנשי דת, פוליטיקאים, הוגי דעות, עיתונאים, מחזאים, סופרים, מוזיקאים, ספורטאים – יהודים ולא יהודים, אנשים שהיו יכולים לערום מילים על גבי מילים ולשכנע באמצעותן את האנשים, במדינות שבהן היו – פולין, הונגריה, ספרד, גרמניה, אוסטריה – שהם צריכים לעשות משהו כדי לעצור את הנאצים מלהשלים את התכנית השטנית שלהם.  הם לא התכוונו להרוג את האנשים האלה בדרכים שבהן הרגו את היהודים והבלתי רצויים האחרים במחנות ריכוז אחרים ברחבי אוסטריה ופולין – תאי גזים, כיתות יורים, משחקי מוות מרושעים של השומרים – אלא בעבודה מאומצת.  מאוטהאוזן והמחנות שסבבו אותו הכילו מספר מפעלים, שייצרו דברים שונים בשביל חברות שונות, אבל בעיקר הוא הכיל מחצבת גרניט.   בין המחצבה לבין המקום שבו נאגרו סלעי הגרניט שנחצבו הפרידו 138 מדרגות רחבות – "מדרגות המוות", האסירים קראו להן – ולאורך 138 המדרגות האלה היו צריכים האסירים, במשך שעות ארוכות בכל יום, לסחוב את הסלעים הכבדים.  חלק מהם, שהיו חלשים ורעבים, לא הצליחו במשימה והתגלגלו למטה ביחד עם הסלעים שסחבו.  אצל ברי המזל מביניהם, סלעי הגרניט רוצצו את ראשיהם בדרך למטה והם מתו מיד.  בשביל אלו שהיו פחות ברי מזל, השומרים השלימו את העבודה בעזרת אקדח, או לקחו את הפצועים למגורי אלו שלא יכלו לעבוד – שם נמצאו דרכים קשות יותר ואכזריות יותר להרוג אותם.

יאקובוס קמבנליס ניצל בזכות קצין אס.אס. שפגש, שאהב מאד את יוון ואת התרבות שלה, בעבר ובהווה.  הוא גייס אותו לעזור לו במשרדי הארכיב של המחנה, וקמבנליס העביר את שלוש השנים שבהן היה עצור במחנה רחוק ממחצבת הגרניט או העבודות המפרכות האחרות. כשהמלחמה עמדה להסתיים, מאוטהאוזן היה אחד מהמחנות האחרונים ששוחררו על ידי הצבא האמריקני, וקמבנליס מצא את עצמו אדם חופשי.  כמו הרבה עצורים אחרים במחנות ריכוז שלא ידעו מה לעשות עם החופש שלהם, הוא העדיף להישאר במחנה הריכוז, שם פגש אישה ליטאית והתאהב בה.  כשבעלה האיטלקי הצליח למצוא אותה במחנה הריכוז וביקש לקחת אותה איתו בחזרה לביתם, היא החליטה להישאר – בעלה האיטלקי, הנוצרי, שלא היה במחנות ריכוז במהלך המלחמה, לא ראה את העשן המיתמר מתאי הגזים ולא ידע מה העשן הזה אומר בדיוק, לא יכל להבין את החוויות שחוותה, והיא העדיפה להישאר עם קמבנליס ולחזור איתו, בסופו של דבר, ליוון.

עשרים שנה לקחו לקמבנליס, שמאז הפך להיות אחד מהמחזאים המפורסמים והמוערכים ביותר ביוון, להעלות את החוויות האלה על הכתב.  הוא עשה את זה בספר שקרא לו בפשטות "מאוטהאוזן".  התקופה שבה הספר היה אמור לצאת היתה תקופה סוערת ביוון.  הממשלה הליברלית נפלה בגלל חילוקי דעות של ראש הממשלה והמלך לגבי סמכויות הצבא ומי בדיוק אמור לנהל אותו,  מהומות והפגנות היו נפוצות מאד והרחשים התחילו להישמע ברחבי האינטליגנציה של יוון – האמנים, הוגי הדעות והאקדמאים צריכים להשמיע את קולם ולתפוס צד במה שעשוי להפוך להיות מלחמת אזרחים חדשה.  המוציא לאור של הספר המיועד, מימיס דספוטידס, יכל לקרוא בין השורות את המסר האמיתי של ספר כמו זה של קמבנליס, והציע לו הצעה – קמבנליס יכתוב שירים בהשראת הספר, ומיקיס תאודורקיס, מהמפורסמים והמוערכים שבמלחינים היווניים, גם אז וגם היום, ואחד ממנהיגי התנועה שקראה למעורבות פוליטית של אמנים והוגי דעות, ילחין אותם.  הם יציגו את הספר לראשונה, ויעלו הפקה ראשונה של מחזור השירים, באותו היום.  קמבנליס קיבל את הרעיון וכתב את השירים, תאודורקיס הלחין אותם, וב-10 בינואר, 1965, הוקראו קטעים מהספר, והיצירה המוזיקלית שהכילה את ארבעת השירים שכתב קמבנליס בהשראת הספר, הושמעה לראשונה.

המשמעות שעמדה מאחורי היצירה המוזיקלית לא נשארה מרומזת למשך הרבה זמן אחר כך.  תאודורקיס, בראיון, אמר על היצירה: "מאוטהאוזן עדיין קיים.  היטלר עדיין חי.   מחנות ריכוז גם הם עדיין עומדים.  השירים האלה הם אמיתיים והגיבורים שלהם הם אחינו."   והדבר שממנו פחדו כל הוגי הדעות, המוזיקאים, הסופרים, המחזאים והאקדמאים של יוון אכן קרה בסופו של דבר.  ראש הממשלה באותם זמנים התחיל לנקוט בצעדים שהפכו את המדינה שלו למדינה אוטוריטרית, ותוך שנתיים יוון שקעה מאחורי הצל של שלטון דיקטטורי של ראשי הצבא שנמשך שבע שנים.  חלק מהצעדים המוקדמים האלו היה להחרים את המוזיקה של תאודורקיס, שאסור היה לשדר אותה בתחנות הרדיו הממשלתיות.  עמיתיו המלחינים של תאודורקיס הגיבו בחרם משלהם ואסרו השמעה של היצירות שלהם ברדיו הממשלתי, ושקט מוזיקלי נפל על רוב המדינה במשך השנים האלה – שקט שהופר על ידי שירי מחאה שנכתבו, והושמעו, בהסתר, במשך השנים האלה.

חמש עשרה שנים אחר כך, ביום השנה השלושים וחמישה לשחרור המחנה, יאקובוס קמבנליס חזר אל המחנה כחלק משלושים אלף הניצולים.  הם התאספו בעיירה מאוטהאוזן וצעדו בשקט אל המחנה, שם הם היו אמורים לקחת חלק בטקס.  כשהתקרבו למחנה, בקעה מוזיקה מהרמקולים שקמבנליס חשב שהוא מזהה. "בנות אושוויץ, בנות מאוטהאוזן, האם ראיתן את האהובה שלי?" היו המילים המצמררות שהושרו ביוונית דרך הרמקולים.  מילים שהוא כתב חמש עשרה שנים לפני כן, בקולה של מריה פרנטורי, הזמרת ששרה את ששת השירים שכתב ושמיקיס תאודורקיס הלחין באותה הופעה ראשונה, ובהופעות רבות אחר כך, וגם בהקלטה המפורסמת של היצירה.  אחרי שהטקס הסתיים, קמבנליס הלך למשרד ההנהלה של המחנה, שעכשיו הוא מוזיאון לזכר הנרצחים שם, ושאל מה היה השיר שהושמע קודם, בלי להזדהות. "זה היה שיר שנכתב לפני שנים," אמרו לו.  "זה היה שיר שהיה כמו המנון של האסירים במחנה."   השיר שלו, "שיר השירים" הוא נקרא, הצליח לעשות את מה שקמבנליס קיווה שהוא יעשה כשרצה לספר את הסיפור שלו, כאסיר במחנה הזה.  הוא יצא את גבולות יוון והצליח להגיע לא רק למרחקים גיאוגרפיים יוצאי דופן, אלא גם אחורה בזמן.

זה "שיר השירים", "Esma Esmaton" ביוונית.

וזה  "Otan Teliosi O Polemos".

את האלבום אפשר להשיג כאן או כאן.