תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק רביעי

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של המאזין עידו שחם לשאלה שלי [לבקשתו של עידו, אני מנסה פה חידוש טכנולוגי מטורף – קליפ מ-Youtube ממש כאן על המסך, כדי שלא תצטרכו להקליק כל הדרך עד לשם.  אם זה יעבוד, אולי אני אשתמש בזה גם בפוסטים הרגילים שלי] :

מה האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה?

המאזין עידו שחם

כשאורן ראב פנה אלי לכתוב פוסט על האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה, התלוצצתי ואמרתי לו שאני יכול לעשות על זה סדרה של פוסטים. יש המון אלבומים אדירים שעשו לי ריקונפיגורציה לעור התוף וגרמו לאצבעות שלי לשנות כיוון על הגיטרה. אבל אם נלך מספיק אחורה, יש שם אלבום אחד שממש שינה לי את הגישה, אולי אפילו האלבום שהצית את כל הגז שהיה באוויר והבעיר בי להבה לוהטת של אהבה למוזיקה שממשיכה לבעור עד עצם היום הזה.

בשנת 1991, כשהייתי בן 11, עברתי לגור בגרמניה בעקבות שליחות דיפלומטית של אבי. בעוד שבארץ לקח זמן מה עד שמהפכת הכבלים חדרה לכל בית, חטפתי את ערוץ MTV לפני כולם וביליתי שעות רבות כל יום בבהייה בקליפים האלה שמרצדים מולי על המסך. אממה, המוזיקה שאהבתי היתה פופ מיינסטרימי למהדרין. Dangerous של מייקל ג'קסון היה גולת הכותרת שכולם התלהבו ממנה בחטיבת הביניים של בית הספר הבינלאומי של פרנקפורט, עפתי מ-Kriss Kross והראפ שלהם עם הבגדים ההפוכים, אפילו האלבום של הסימפסונים, The Simpsons Sing The Blues, היה מבחינתי שוס מטורף (דו דה בארטמן!).

ואז החלה המהפכה. פתאום Smells Like Teen Spirit של Nirvana משודר 25 שעות ביממה. ואז גם פרל ג'אם, רד הוט צ'ילי פפרז, ואפילו גאנז נ' רוזז. אבל משום מה לא אהבתי את כל הבלאגן הזה. היה לי קשה עם הדיסטורשנים והצעקות והרעש. מצד שני משום מה כן ראיתי וספגתי את כל הקליפים הרועשים האלה כמו ספונג' בוב. הייתי קצת מאחור, כי בבית הספר כולם התאפסו על צו האופנה החדש וזו המוזיקה שהשמיעו במסיבות בית הספר (יעני school dance כפי שודאי ראיתם בבברלי הילס 90210 המקורי).

למזלי היה לי חבר ממש טוב שהכיר אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי. קראו לו דייגו והוא הגיע במקור מאיטליה. האנגלית שלו לא היתה כל כך טובה והוא היה קצת שמנמן מרוב האוכל המעולה שהמאמא שלו בישלה, אבל הבנו אחד את השני ממש טוב וגם ככה נהנו לשחק מלא משחקי מחשב, לראות סרטי אקשן, לעשות טורנירים של פינג פונג, ולהריץ צחוקים כמו ששני חברים טובים בגיל העשרה רק יכולים. וכך דייגו קנה לי מתנת יום הולדת ליום ההולדת ה-12 שלי ששינתה את חיי. הוא קנה לי את האלבום השחור של מטאליקה.

התגובה הראשונה שלי היתה וואט דה פאק. זה כבד, זה רועש, זה לא המוזיקה שאני שומע. אבל אחרי ש-“Nothing Else Matters” כיכב ללא הרף על המרקע הטלוויזיוני, ואפילו נהניתי מהמיני סרט אימה שהוא הקליפ של “Enter Sandman”, החלטתי בכל זאת לשים אותו בדיסקמן ולשמוע. ולאט לאט, מהאזנה להאזנה, החלו כל חומות ההתנגדות שלי ליפול בזו אחר זו, מפאוורקורד לפאוורקורד. ניענתי את הראש לצלילי “Sad But True”, נפלתי לרגלי הדרמה של “The Unforgiven”, ו-“The Struggle Within” היה הפינאלה המוחץ שלי.

התאהבתי. בדיסטורשן, בקול העצבני, בתופים החזקים. משהו בי השתנה ומאותה נקודה והלאה נפתחתי והתאהבתי ברוק. פתאום לא רק שאני מסוגל לשמוע מוזיקת גיטרות, אלא זה מה שאהבתי ורציתי לשמוע כל הזמן. כל אלבומי הפופ ניינטיזי שרכשתי נותרו על המדף, ואת מקומם בדיסקמן החלו לתפוס להקות כמו Ugly Kid Joe, Aerosmith, בון ג'ובי (הלו הלו, Keep The Faith אלבום מעולה!), Rage Against The Machine, ויותר מאוחר רד הוט, נירוונה, הPאנק החדש של גרין דיי ואופספרינג, סמשינג פמפקינז, ועוד ועוד ועוד.

האהבה הגדולה שלי לרוק הולכת איתי בגדול מאז ועד היום. היא השתנתה מאוד לאורך השנים לסוגים שונים של רוק, אבל בגלל שחלק מהמניפסט של הרוק הוא מהפכה מתמדת ואימוץ בלתי פוסק של סגנונות ורעיונות ותרבויות שנמצאים מחוצה לו, תמיד היתה להקת רוק שסגדתי לצליליה, ואלבום שמתנגן אצלי בריפיטים. לא משנה עד כמה אני יוצא להרפתקאות מחוץ לז'אנר, בין אם לקלאסי, לג'אז, או לאלקטרוני, תמיד אני מוצא את עצמי חוזר בחזרה לגיטרות, לבאס, ולתופים.

מי יודע מה היה קורה לולא דייגו ולולא האלבום השחור של מטאליקה. אולי אלבום אחר היה תופס את מקומו, או שאולי היתי נידון למאסר עולם בפופ המיינסטרימי. שלא תבינו לא נכון, עדיין יש לי חיבה קינקית לפופ הטראשי של הניינטיז. אבל כשאני מתבקש לשמוע משהו שאני באמת אוהב זה לא מה שייכנס למערכת שלי. מוזר לי לחשוב שעבור רבים האלבום השחור של מטאליקה הוא בכלל סוג של נפילה, שהוא סל אאוט של מטאליקה בנסיון להגיע למיינסטרים ולתהילת עולם. ונחשו מה? זה הצליח. נחשו מה עוד? בגלל שזה הצליח אני ומיליונים נוספים נפתחנו למוזיקה חדשה שאחרת כנראה לא היינו שומעים, תודה לאל האופל. מבחינתי האלבום השחור של מטאליקה הוא אלבום ענק, ובהחלט אלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, “and nothing else matters”.

[gv data="JgiGrXpOhYg"][/gv]

נ.ב. מבואס תחת שצריך למשכן את הבית בשביל ללכת להופעה של מטאליקה ולראות אותם בגודל יותר גדול ממיקרובים. מקווה שמפיקי העל יתעוררו לעובדה שאין לאוהבי המוזיקה אלפי שקלים להוציא על הופעות מחו"ל.

והנה עוד שני קליפים, לא אמבדד (לאט לאט…):  "Enter Sandman", השיר שפותח את האלבום, ו-"The Struggle Within", השיר שמסיים אותו.

את האלבום השחור אפשר למצוא כאן או כאן.

המאזין עידו שחם, שקורא לעצמו ולבלוג שלו ככה מפני שזו הדרך שבה שמו מוזכר ב"הקצה" של קוואמי ונדב רביד לעתים קרובות, כותב על העולם המוזיקלי המאד מגוון שלו בבית החדש (והשם החדש) של הבלוג המקורי שלו, "תרבות, ניכור, שעמום וייאוש".   הוא גם לשעבר עורך השרת העיוור, ואיש שיווק תקשורתי.

תקציר הפרקים הקודמים:

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים, מ-"The Hounds of Love" של קייט בוש ועד "Asylum Years" של טום ווייטס.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

תגובה אחת ל“יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק רביעי”

תגובה