תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק ראשון

1.   יום הולדת שמח, גוספל!

פה, במקום הזה, אפשר להכניס את הקלישאה האהובה עליכם לגבי זמן והמהירות שלו. אבל אם נשים את הקלישאות בצד לרגע – הגוספל, שזה הבלוג שלי, שזה מה שאתם קוראים כרגע – חוגג היום בדיוק שלוש שנים להיווסדו.  בפוסט הראשון כתבתי על פסטיבל פולק ישראלי, שגם הוא חוגג שלוש שנים בקרוב, ומאז הספקתי לכתוב על מוזיקאים, וסופרים, ויוצרי סרטים וסדרות ואלו שמשחקים בהם, ולפעמים גם על נושאים כלליים יותר, מטא-מוזיקליים שכאלה.  ובמהלך שלוש השנים האלה שחלפו, הפכתי להיות חלק מקהילה – קהילה של אנשים שכותבים על מוזיקה מעניינת וחושפים בשביל אלו שקוראים רעיונות חדשים, צלילים חדשים ומקומות חדשים לבקר בהם כל שבוע.  את יום ההולדת הראשון והשני של הגוספל חגגנו לבד, אני והגוספל, אבל את יום ההולדת השלישי החלטתי שאני רוצה להקדיש לשאר האנשים שמרכיבים את העולם הכתוב המוזיקלי הזה, בעברית.

אז כתבתי לכל האנשים שאני מעריך את מה שהם עושים מבחינה מוזיקלית בארץ – שזה לכתוב בלוגים, לעשות מוזיקה מעניינת ויוצאת דופן, לעשות את עבודת הקודש של להביא לארץ אמנים מחו"ל שלא יכולים, או לא רוצים, למלא את אצטדיון רמת גן, או לעצב עטיפות יפהפיות לאלבומים יפהפיים – וביקשתי מהם לכתוב תשובה לשאלה אחת:

מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתם מקשיבים למוזיקה? 

את התשובות שלהם תוכלו לקרוא כאן החל מהיום – את מי שיכתוב כאן אני משאיר כהפתעה.  אבל אם תעברו כאן בדרך הביתה כל יומיים או שלושה אני בטוח שתמצאו תשובות מאד מעניינות לשאלה הזאת.

את התשובה הראשונה, כאן למטה, אני אתן, ואחר כך אני אפנה את הבמה לתשובות אחרות, על אלבומים אחרים.

2. כשיצרו אותו, שברו את התבנית
Scott Walkerקולג' הוא זמן של נסיונות חדשים. אצל אנשים במדינות אחרות, שאין בהן צבא חובה, זו ההזדמנות הראשונה בדרך כלל של צעירים לעזוב את בתי ההורים שלהם ולהתנסות בעצמאות – עצמאות אקדמית, עצמאות פיננסית, עצמאות בכל מיני כיוונים אחרים.  גם בית הספר למוזיקה שלמדתי בו בסיינט פול היה הזדמנות לנסיונות חדשים, רובם מוזיקליים – והאווירה שהשתררה מסביבי היתה כזאת שגרמה לי לרצות לנסות ולהקשיב למוזיקה אחרת, שתגרום לי לכתוב, ולנגן, ולהקליט מוזיקה אחרת לגמרי מזו שהייתי כותב, ומנגן ומקליט עד עכשיו.  באחד מהימים, שבו החלטתי שאני צריך השראה חדשה, נכנסתי אל הספריה של בית הספר, שם מעמד דיסקים אחד לא גבוה היווה את מכלול הדיסקים להשאלה, כדי לבחור שני דיסקים להקשיב להם בשעה הפנויה שהיתה לי, באחת מעמדות ההאזנה שם.  אחרי מעבר קפדני על כל הדיסקים שהיו שם מצאתי את עצמי אוחז בשניים.  אחד מהם היה ההופעה של ג'וני קאש בכלא פולסום.  השני היה "Tilt" של סקוט ווקר.  "לא שמעת אף פעם את ג'וני קאש בכלא פולסום?" הספרן התורן שאל אותי כשעברתי דרך הדלפק שלו, כדי שיוכל לשים את הדיסקים בקופסאות שלהם, ואני, בוש ונכלם בחוסר הידע המוזיקלי הבולט שלי, אמרתי שלא, אבל הנה, אני מתכוון להקשיב לאלבום הזה מהתחלה ועד הסוף, וזה באמת מה שעשיתי.  אבל קודם הנחתי בתוך המגש של נגן הדיסקים את הדיסק האדום-צהוב המסקרן, הדיסק האחר שהחזקתי.  העטיפה שלו, שחורה ומאיימת, הציגה ריצודים של ידיים, נוצות ועיניים, ובפינה הימנית העליונה, נחבא מן העיניים, שם האמן ושם האלבום התחבאו.

"Tilt" לא מבזבז שום זמן במחוזות המוזיקה ה"נורמלית" שהכרתי עד אז.  הוא נפתח בצליל אחד, של פעמון מרוחק, שמצטרפים אליו עוד ועוד קולות ואז אקורד אחד, נמוך, שנע במהירות מתחת לאוזניים כמו צל.  "שמעתי 21?  21?   21?,"  ווקר פותח, משפט שמרחף באוויר באותה מידה ששאר המוזיקה מרחפת באוויר. "אני אתן לך 21, 21, 21."   הדבר המפתיע, והמוזר, שהיה קשה להתרגל אליו, היה הדרך הזו של כתיבת שירים.  המוזיקה ששמעתי עד אז היתה המוזיקה שהכרתי והמוזיקה שהכרתי היתה כל העולם המוזיקלי שלי.  והעולם המוזיקלי שלי היה בנוי בצורה מאד תבניתית – בית, פזמון, בית, פזמון, סולו.  כל דבר שחרג מהמסגרת היה בלתי ניתן להאזנה ולכן היה לא קיים.  אבל זה – כל אחד מהשירים באלבום הזה חשף בפניי עולם מוזיקלי חדש להאזין לו, עולם שלא היה מורכב מבלוקים גדולים כמו בית ופזמון אלא מבלוקים הרבה יותר קטנים.  לפעמים מילה אחת, או משפט אחד, היו יכולים להישמע אחרים לגמרי מאלו שבאו אחריהם.  סקוט ווקר עבר במהלך כל אחד מהשירים באלבום הזה דרך כל הקריירה המוזיקלית של אמנים מסוימים אחרים, ומשרטט את כל מה שיש לו להגיד בכמה קווים, והדבר שמאפיין את האלבום הזה בצורה הכי טובה הוא השקט.  הרווחים האדירים האלה בין צליל לצליל שנשמעים כאילו שהם הוקלטו באולפן שהוא רחב כמו כל העולם.  ווקר נשאל איך הוא הגיע לשירים האלה בראיון בתקופה שבה יצא האלבום.  "זה מגיע מהשקט," הוא ענה. "אני יושב ומחכה.  ומחכה, ומחכה."

בסך הכל שעה עברה מרגע שהצליל הראשון חלף בתוך האוזניות שלי ועד שהצליל האחרון נמוג בחזרה אל תוך השקט, וכשהורדתי את האוזניות והנחתי אותן על השולחן, מתרגל במשך כמה דקות בחזרה לעולם שהקיף אותי, הבנתי שדברים יישמעו עכשיו אחרת.  דברים ייראו אחרת.  והייתי חייב שיהיה לי את האלבום הזה כדי שינחה אותי בעולם החדש הזה, כדי שיסביר לי מה אני צריך לעשות, ולמה אני צריך להקשיב, ואיך.   אבל הגורל רצה אחרת.  בפעם הראשונה שמצאתי את דרכי לחנות דיסקים כדי לחפש את האלבום, הודיע לי המוכר שהאלבום נמכר לפני כמה ימים והם מחכים לעותק שיגיע כדי להחליף אותו.  נסה שוב בשבוע הבא, המוכר הציע לי.  ואני ניסיתי שוב בשבוע שאחר כך, רק כדי להתבשר שהאלבום נמכר ממש ביום שלפני כן.  בפעם השלישית שבה הגעתי לבקש את האלבום, הוא נמכר ממש שעות לפני שהגעתי.  על הפעם הרביעית וויתרתי.  וכך, עשיתי את דרכי בעולם המוזיקלי החדש הזה, מנסה להבין אותו ככל יכולתי, בלי האלבום הזה כמנחה.  אחר כך נגמרה השנה שלי בארצות הברית, וחזרתי לארץ.  והספקתי לשכוח מ-"Tilt" ומההשפעה שלו עליי, וההאזנה שלי למוזיקה, באוזניים חדשות וחפות מתבניות, הפכה להיות משהו טבעי ונשכח כזה.  ובאחד מהימים, שנים אחר כך, בחנות דיסקים מאולתרת בין שתי חנויות אחרות בתל אביב, נברתי בשורה של דיסקים בתוך שרוול מקרטון והנה, דיסק שחור.  ריצודים של ידיים, ונוצות, ועיניים.  שלפתי אותו משם והלכתי בזהירות לקופה כדי לרכוש אותו, נזהר שלא להסגיר בפני המוכר את מה שאני ידעתי ושהוא לא – שהוא מוותר עכשיו על אוצר עצום והוא אפילו לא יודע את זה.   כשחזרתי הביתה הנחתי את הדיסק האדום-צהוב שוב במגש של נגן הדיסקים שלי ושוב יכולתי להקשיב לצלילים המוזרים, המרחפים, הרחוקים אחד מהשני כמו שפלנטות רחוקות אחת מהשניה, ודעתי נחה.  כל הצלילים שבחרתי לשמוע עד עכשיו היו נכונים.

"Tilt" נפתח ב-"Farmer in the City"  ונסגר עם "Rosary", ובאמצע יש, בין השאר, את "Patriot", שמסומן כסינגל, אבל נמשך שמונה דקות שלמות.

אתם יכולים לרכוש את "Tilt" כאן או כאן (ובתקווה שהוא לא אזל בשבוע שעבר, אתמול או לפני כמה שעות).

[תוספתת:  בפוסט הראשון, הכללי יותר, שכתבתי על סקוט ווקר (אתם יכולים למצוא אותו באמצעות לחיצה על המילים "סקוט ווקר" בתגיות כאן למטה), חיים רחמני כתב בתגובה ש-"Tilt" השפיע עליו מאד בכתיבת השירים לאלבום הראשון של ההרכב "קטב מרירי", שהוא חולק עם יהוא ירון ושי לווינשטיין, ושהוא הכריח את שניהם להקשיב לאלבום הזה לפני ההקלטות.  עכשיו בבאנדקאמפ אתם יכולים למצוא את שני האלבומים – הראשון, שעליו דיבר רחמני, והשני, החדש יותר.  תנו להם הקשבה כאן.]

5 תגובות ל“יום הולדת שמח, גוספל!: האלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, חלק ראשון”

  • עמיר הגיב:

    כבר חמש שנים? אני עוד זוכר היטב את הפוסט הראשון. זה היה מפתיע, איזה עומק אתה יכול לבטא וכמה דברים למדתי לחפש ולמצוא בעזרתו, עזרתך. האלבום של סקוט ווקר הוא אכן דבר מיוחד ביותר, צריך להאזין גם לאלבומים קודמים שלו על מנת להבין איזו דרך הוא עשה. זה בהחלט אלבום מתאים לחגוג איתו 5 שנים. אל תסמיק אבל ראוי לציין כי אין בלוג אחר בארצנו שעוסק בצורה כל כך עמוקה במוזיקה למרות שיש נסיונות אחרים טובים כשלעצמם. שלא יגמר לעולם.

  • soothsayer הגיב:

    תודה רבה! (משתדל לא להסמיק)
    ושלוש שנים, אבל מי סופר… 🙂

  • עידו שחם הגיב:

    מעניין, מעניין מאוד. אני שומע עכשיו את הרצועה הראשונה מהאלבום, זה בהחלט משהו שונה. נשמע כמו פסקול למחזה שמעולם לא התקיים, או אולי סאונדטרק אבוד לסרט אבוד של דיוויד לינץ'.

    אם אתה רוצה להמשיך ולהרחיב את התודעה המוזיקלית באותו כיוון, וללכת למקומות עוד יותר רחוקים, תדגום את המלחין ג'ון קייג', אם טרם עשית זאת. פשוט גאון:
    http://www.youtube.com/watch?v=pcHnL7aS64Y

  • soothsayer הגיב:

    עם ג'ון קייג' התחלתי דווקא עם היצירה המאד מאתגרת והכי לא מוזיקלית שלו, "4:33". אחר כך המשכתי גם ליצירות שיש בהן טיפה יותר תווים, ודרכו הגעתי לבני זמנו – קונלון נאנקארו, קאגל, לוסייר… ואני עדיין שומר באיזשהו מקום קובץ של תובנות קצרות של קייג' שמצאתי באיזשהו מקום שיום אחד אני הולך להשתמש בהן בשביל המוזיקה שלי.

  • קסטה הגיב:

    מצטרפת לעמיר – כשרוצים עומק (לא ביקורת, לא המלצה, לא פובליציסטיקה) באים לקרוא בגוספל

    ועוד משהו שאני אוהבת בכתיבה, שהיא שילוב מוצלח מנקודת מבט של מאזין "כמו כולם" לנקודת מבט אמנותית ומקצועית של מוזיקאי

    מזל טוב וברכות!

תגובה