The gospel according to whom

1. לפני הכל

רשות הדואר הבריטית מוציאה סדרה של בולים שמציגים עטיפות של אלבומים קלאסיים. הדגש בסדרה הזאת הוא דווקא על עטיפות האלבומים ולא על האלבומים עצמם, מה שמסביר את העובדה שאין בסדרה אלבומים של הביטלס,Queen או רדיוהד, למשל.

ה"צימר", מועדון שנותן בית לאמנות שולית, נסיונית וברוב המקרים גם מעניינת יותר בתחומים כמו מוזיקה וקולנוע, קיבל את ההזדמנות להתרחב ולהפוך למקום גדול יותר באותה כתובת, ועכשיו הם מחפשים מימון, או רעיונות מאיפה אפשר להשיג מימון, ומציעים בתור יריית פתיחה את ההתארגנות של כמה שיותר פרטים בקהילה האמנותית הנסיונית כדי לממן את ההרחבה במשותף .  אם יש לכם אחד משני הדברים האלה, אתם מוזמנים ליצור איתם קשר ב-zimmer.ta3@gmail.com.

עידו שחם נותן לבלוג שלו מקום חדש, כתובת חדשה, מראה חדש ושם חדש – "המאזין".  אם קראתם את הבלוג הקודם שלו, "תרבות, שעמום, ניכור וייאוש", אתם מוזמנים להמשיך ולבקר שם.  אם לא קראתם את הבלוג הקודם שלו, אתם עדיין מוזמנים לבקר שם.

אזהרה, לסיום:  אם אתם רק עושים את צעדיכם הראשונים ב-Doctor Who ונהנים משידור כל העונות של הגרסה המחודשת של הסדרה ב-Yes לאחרונה, או אם עדיין לא ראיתם את ארבעת הספיישלים שחותמים את הקדנציה של דיוויד טננט בתור הדוקטור, או אם עדיין לא ראיתם את הספיישל האחרון, אל תגללו למטה.  בהמשך הדרך יהיו ספוילרים כאלה ואחרים שעשויים להרוס לכם את הכיף.  ראו הוזהרתם.

ועוד דבר – חלקים מהפוסט הספציפי הזה מכוונים לאנשים שצופים בדוקטור הו ועשויים לא להגיד שום דבר לאנשים אחרים.  אני מתנצל על זה, והשתדלתי שלא יהיו הרבה כאלה, אבל אתם יכולים להסתכל על הצד החיובי – אם תחזרו קצת אחורה בזמן ותתחילו לצפות בגלגול החדש של סדרת המדע בדיוני הנפלאה הזו, גם אתם תבינו את הפכים הקטנים האלה.

ֳ2.  אודה לדוקטור

ההיכרות האמיתית שלי עם Doctor Who, כמו ההיכרות שלי עם הרבה איקונים תרבותיים אחרים, היתה בדרך עקיפה ועקלתנית שהיא יוצאת דופן בהתחשב באהבה שלי לכל דבר שכרוך במדע בדיוני.  בשביל אחד מהפוסטים של הגוספל, מתישהו בתחילת דרכו, חיפשתי ב-Youtube שיר של The Blue Nile ומצאתי את זה.   זו היתה שיטה של הפגנת יצירתיות של מעריצים שהיתה חדשה לי באותם זמנים – אנשים ישבו ועמלו על שעות על גבי שעות של פרקי סדרה מסוימת, אספו משם קטעים וערכו אותם מחדש בצורה שיוצרת קו עלילה חדש לגמרי, או מבליטה את האישיות של דמות אחת או את מערכת היחסים בין שתי דמויות, בדרך כלל על רקע של איזשהו שיר שנשמע להם קשור לנושא או לאווירה.  במקרה הזה, היה מדובר בכריסטופר אקלסטון, עטוי במעיל עור ובחיוך מרוצה מעצמו, ובבילי פייפר, פעם זמרת ועכשיו, כנראה, שחקנית.  ידעתי אז על קיומה של הסדרה הזאת, בשני הגלגולים שלה – הגרסה שהושקה מחדש ב-2005 אחרי שבוטלה בסוף שנות ה-80 וניסתה לחזור לתודעת המעריצים הבריטיים והאמריקניים פעם אחת ב-1996 בלי הצלחה.  ידעתי שזאת סדרה שאני כנראה אצטרך באיזשהו שלב למצוא את עובי הקורה שלה ולמדוד אותו.  אבל זה היה משהו שהשארתי בערימת הדברים הלא עשויים שלי עד שראיתי את הקליפ הזה ב-Youtube.  משהו בסצינה שפותחת את הקליפ, הדיאלוג בין הדוקטור לרוז, סיקרן אותי.  זה הרגיש כמו קטע חשוב, במיוחד בזכות המוזיקה – שעדיין לא היתה המוזיקה של The Blue Nile אלא הפסקול שליווה את הפרק. אחרי מחקר קצר גיליתי שמדובר בפרק האחרון של העונה הראשונה, העונה היחידה של אקלסטון בתפקיד הדוקטור, ואחרי עוד מחקר קצר הבנתי שהסדרה בנויה ברובה בצורה כזאת, שכדי להבין את הפרק האחרון באמת, אני צריך לראות לפחות את כל העונה, וזה מה שעשיתי.והעונה הראשונה היתה טובה – והפרק האחרון, ובמיוחד הקטע הזה, באמת היו חשובים.  זאת היתה אחת מהנקודות הייחודיות והמקוריות במיוחד במיתולוגיה של דוקטור הו.  בדומה לשם מותג בריטי אחר, ג'יימס בונד, הדוקטור הוא דמות אחת – בן לגזע שליטי הזמן שגילו יותר מ-900, שמשחקים אותה הרבה שחקנים.  את ההסבר ההגיוני להבדלים הברורים בין מראה שחקן אחד לאחר מספקים האנשים שכותבים את הסדרה באמצעות היכולת של הדוקטור לחדש את עצמו – כשהגוף שלו עומד לפני מוות או התפרקות הוא מסוגל להפוך את עצמו לבן אדם חדש.  לבן אדם החדש יש אישיות חדשה ומראה שונה לחלוטין, אבל את כל הזכרונות והידע של האישיות הקודמת. כך מפיקי הסדרה היו יכולים להמשיך את הסדרה – שמחזיקה בשיא גינס לסדרת המדע הבדיוני ששודרה לאורך הזמן הרצוף הארוך ביותר בהסטוריה (וזה אפילו לא כולל את ארבע העונות החדשות) – את הרעיונות שלה, הסיפור המקיף שלה והדמויות החוזרות בה, בלי לכבול את עצמם לשחקן אחד שיכול להיות מזוהה עם הדמות (וגם השחקנים לא היו צריכים לכבול את עצמם, מצידם).  במהלך השנים – מאז 1963, הפעם הראשונה שבה הדוקטור הוצג לקהל הבריטי, הוא מת וקם לתחיה עשר פעמים – ובכל אחת מהפעמים, זאת היתה הזדמנות לאפשר לשחקן אחד לפרוש ולאחר להחליף את מקומו.   כשכריסטופר אקלסטון החליט שההרפתקה הקצרה בתוך הטארדיס הספיקה בשבילו, מי שהחליף אותו היה דיוויד טננט, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה שהשאיפה שלו לשחק התחילה כשראה את טום בייקר, הדוקטור הרביעי, בגיל שלוש.   טננט, שנשאר בתפקיד הדוקטור במשך שלוש עונות ועוד עונה של ספיישלים, הפך להיות הדוקטור האהוב ביותר על מעריצי הסדרה.

אבל גם הרגע הארוך הזה, בן שלוש העונות וקצת, היה צריך להגיע לסופו וטננט, שהשקיע יותר מזמנו בשנה האחרונה בהפקה של "המלט" לצידו של פטריק סטוארט, איקון תרבות מדע בדיוני אחר, מב"דוקטור הו", החליט לפרוש.  ההודעה הזו הגיעה קצת אחרי שראסל ט. דיוויס, האיש שהמציא את הסדרה מחדש ונתן לה את זריקת הרעננות שאיפשרה לה להפוך מחדש לסדרת קאלט, הודיע בעצמו שהוא פורש מן הסדרה.   את מקומם כדוקטור וככותב הראשי תופסים מאט סמית', בחור בן 27 שזה התפקיד הראשי האמיתי הראשון שלו בטלוויזיה (ואלה נעלי אול-סטאר ענקיות שהוא צריך למלא), וסטיבן מופאט, שאחראי במו ידיו לכל הפרקים האהובים עליי מארבע העונות האחרונות (כמו הפרק האהוב עליי בסדרה הזאת, "Blink", שמכיל מעט מאד מהדוקטור והמלווה שלו, אבל כמה רעיונות נפלאים לגבי איך לעצב פרק, ואיך לעצב ולהצדיק חייזרים אימתניים – וגם איך לגרום לאנשים לחשוב פעמיים על משהו כל כך טבעי ונפוץ בעיר כמו לונדון כמו פסלים).

לרגל חילופי המשמרות האלה התקשורת הבריטית יצאה מגדרה כדי להיפרד מדיוויד טננט – שהתארח, או בתור עצמו או בתור הדמות הכמעט-אלמותית שלו, במבחר של תכניות – מתכניות אירוח לתכניות משחקים לפרק של "Top Gear", תכנית על מכוניות, שבה צפו הוא וג'רמי קלארקסון, המנחה, בקטע מהסדרה והעירו על יכולות התמרון והנהיגה החלקה של הטארדיס. ואז, בערב השנה החדשה 2010, אחרי ארבעה ספיישלים שזרעים קטנים של עלילה נשתלו בהם כדי להוביל לסוף, הגיע זמנו של טננט להיפרד ולהעביר את המפתחות של הטארדיס לסמית'.   דייוויס,  שככותב הראשי היה אחראי לסיפור הכללי של הסדרה, לקשר שלה למיתולוגיה הרחבה של דוקטור הו ולעיצוב הדמות של הדוקטור (התשיעי והעשירי), וטננט, שהיה אחראי להפוך את יציר דמיונו של דיוויס לאחת הדמויות האהובות ביותר בטלוויזיה הבריטית, השקיעו את רוב מרצם במהלך שלוש העונות האחרונות כדי להראות איך סגנון החיים של הדוקטור משפיע עליו – הסכנה שניצבת בפני אלו שמלווים אותו, שאין להם את הנסיון שלו, החוכמה שלו או היכולת שלו להתחדש, ההחלטות שלו שנובעות מאמות מידה מוסריות אחרות לגמרי, ויכולות לגרום למוות של מאות אנשים במחי יד, זווית הראיה השונה שנדרשת ממנו לגבי זמן ואירועים, וחוסר היכולת שלו לשנות אירועים מסוימים (התחייבות שלו כאדון זמן שהוא מפר, מה שמתחיל את שרשרת האירועים שמסבירה את סופו הטלוויזיוני של הדוקטור העשירי), ומעל להכל – האהבה הגדולה שלו לבני כדור הארץ, והגורל שלו כאדון הזמן האמיתי האחרון, שהמקור לשניהם מוסבר בפרק האחרון.  בסופו של דבר, ומאד בדומה להרבה מההתחדשויות הקודמות של הדוקטור,  הוא מקריב את עצמו כדי להציל את אחד מהמלווים שלו.  הפעם מדובר בברנרד קריבינס, שמשחק שוב ושוב (ובעיקר בספיישלים של חג המולד והשנה החדשה) את ווילפרד מוט, ושגם הוא וגם הדוקטור תוהים בקול רם מה המשמעות שלו בשביל הדוקטור ולמה הם ממשיכים להיפגש שוב ושוב.  אחרי שההמולה שעלולה היתה להביא לקץ האנושות, או לפחות לקיצו של הדוקטור, שוככת והפרק עומד להסתיים – והדוקטור עדיין בחיים, אף על פי שהנבואה המאיימת מרחפת מעליו עדיין, הדוקטור מרים את ראשו ומביט סביב בעולם החדש והלא צפוי הזה – ואז נשמעות ארבע דפיקות.

בסופו של הפרק, מעין כמה דקות של סיכום של הקדנציה של טננט בתפקיד, הוא מקבל פרס ממה שזה לא יהיה שמחזיק את היקום, ואת הזמן, ואת כל המימדים ביחד כדי שלא ייפרמו – בניגוד למחויבות שלו כאדון זמן לא להתערב במאורעות שהוא צופה בהם, וכפיצוי על כך שנשאר בחיים כדי לצפות בכל כך הרבה מלווים נעלמים, הוא זוכה לשנות את החיים של כמה מהאנשים שפסעו אל תוך הטארדיס בעבר – ובמחי יד אחת, הוא מציל את החיים של מרת'ה, ושל הבן של שרה ג'יין, מקל קצת על הבדידות ארוכת השנים של קפטן ג'ק הארקנס (שיש לו עוד מיליונים של שנים להסתובב ביקום בכל מקרה), ומאפשר לדונה לחיות חיים של נוחות כשהוא חוזר מהעתיד ביום החתונה שלה עם מספרי הלוטו הזוכים.  בסופו של דבר, אחרי שהוא פוגש את רוז רגע לפני שהיא עומדת להכיר את הדוקטור התשיעי, ומספר לה שהולכת להיות לה שנה נפלאה, הוא מדדה לעבר הטארדיס שלו, מתרחק עד כמה שהוא יכול מכדור הארץ ונפרד משלוש השנים האלה.  הדוקטור החדש, צעיר יותר, מוזר יותר ומוכן להרפתקאות גדולות יותר, נשאר עם התמיהה שבחיים החדשים ועם טארדיס שמסתחררת במהירות בחזרה לעבר כדור הארץ, ומשאיר אותנו לחכות כמה חודשים עם המילה האהובה החדשה שלו – "ג'רונימו".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה הדרך הכי טובה להתמודד עם מגיפה עולמית:  להעמיד פנים שהיא לא קיימת.