The gospel according to whom

1.  לפני הכל

The Carsitters, עמיתיי לשעבר ל-Misc ואחת מהלהקות שיודעות לנצל הכי טוב את האופקים החדשים שהעולם יכול להציע ללהקות שרוצות לשווק את עצמן, הולכים לעשות הסטוריה ולהיות אחת משלוש הלהקות הישראליות הראשונות ששירים שלהם יוצעו למכירה בחנות של Rock Band.

הסינגל שתופס את ראש המצעד בשבוע שלפני חג המולד בבריטניה בדרך כלל שמור לאיזשהו אמן נשכח מהעבר, בדרך כלל כזה שמחדש שיר חג וחוזר להיות נשכח למשך שאר השנה, או לאמן נשכח מההווה, מישהו שניצח או שלא ניצח באיזושהי תחרות כוכבנות בריטית. שני מעריצים של Rage Against the Machine החליטו להילחם נגד התופעה ופתחו קבוצת פייסבוק שביקשה מאנשים לקנות את השיר "Killing In the Name"- שלא יצא כסינגל באופן מיוחד באותה תקופה, כדי למנוע מהשיר של מנצח המהדורה האחרונה של "X Factor" להגיע למקום הראשון.  חברי הלהקה עצמם, כמו גם מוזיקאים אחרים וקומיקאים, תרמו את עצמם למאמץ המלחמתי – שחלק מהרווחים שלו הוקדשו לסיוע לחסרי בית – ו-Rage Against the Machine הצליחה להגיע, במצעד של השבוע שלפני חג המולד, למקום הראשון.  זה גם היה הסינגל הראשון להורדה בלבד שהצליח להגיע למקום הזה.

ספוילר:  בתחתית הפוסט השבוע נמצאים כמה משפטים על מצעד העשור ששודר ב-88FM בסוף השבוע האחרון.  אם מי מכם הקליט את המצעד ולא הקשיב לו עדיין, ולא רוצה לדעת מי לקח את המקום הראשון בינתיים, אל לו לגלול למטה.  זה הכל.

2.   "באתי לאת'נס למצוא את אלוהים, אבל מצאתי במקום את וויק צ'סנאט"  (ג'ף מגנום, Neutral Milk Hotel)

החיים של אנשים שתאונת דרכים ריסקה את גופם, ורופאים הצליחו, בעדינות, להפוך את החתיכות בחזרה למקשה אחת, יכולים להיות מאד קשים.  וזה מעבר לסיבות הברורות מאליהן.  יש כאלה שממשיכים לנסות ולהתרסק, פיזית או נפשית, שוב ושוב.  יש כאלה שלא מצליחים.  יש כאלה, כמו וויק צ'סנאט, שמשליכים את עצמם בעוצמה על דבר שמכלה את כל הזמן שלהם ולא מאפשר להם לחשוב על המצב שלהם, על הכאב הפיזי והנפשי, על העבר, על ההווה, או על העתיד.  צ'סנאט מצא שהדבר שלו, כשהצליח לנגן בגיטרה שוב, הוא מוזיקה.  הוא ניצל את הזמן שלו כאן כדי להוציא 17 אלבומים תחת שמות שונים, לשתף פעולה עם כל מי שרק יכל, ולעצב ולהשפיע ולהעניק השראה לעשרות אמנים – לא רק כאלה שמגיעים מאותו מקום שהוא מגיע ממנו, כמו REM, כמו Neutral Milk Hotel, כמו Elf Power ששיתף איתם פעולה בשלב מאוחר יותר בדרך המוזיקלית של שניהם, לא רק כאלה שנמצאים במעגל החיצוני שלהם, כמו חברתו הקרובה קריסטין הרש.  אלא גם אמנים שלא זכו אפילו לראות אותו בהופעה.  אמנים שכל מה שהיה להם הוא הקול הסדוק שלו, הפריטה השבורה על מיתרים, שהצליחה איכשהו לאחות את עצמה באופן פלאי בשביל ההקלטות שלו, והמילים שבעזרתן צייר את החיים שלו ושל אנשים אחרים, ציורים שבורים ומקוטעים לפעמים, ולפעמים שלמים ומדויקים כמו שלו לא היתה הזדמנות להיות במשך עשרים ושש השנים האחרונות.

בהופעה האחרונה שלו שראיתי, מול קהל השדרנים והעובדים במשרדים של NPR בוושינגטון, במסגרת הפודקאסט Tiny Desk Concerts, הוא נראה רחוק ככל האפשר מהדרך שבה הוא נשמע באלבומים שלו.  שמוט על כסא הגלגלים שלו, יד אחת מקופלת, מכה במיתרים יותר מאשר פורט עליהם.  יד שניה מסמנת את המקומות המלודיים שאליהם הולך השיר – שלושה, ארבעה צלילים בכל פעם.  פחות אקורדים מרמזים לאקורדים.  הקול שלו היה סדוק כרגיל אבל אולי קצת יותר הפעם.  הוא חייך חיוכים מבוישים, מדי פעם משפשף את עיניו הלומות השינה.  ניסה שיר חדש על הקהל.  עדיין היה קצת מופתע מהתגובות הנלהבות.

ואחר כך, כשהאבק כבר שקע והחדשות המקוטעות של סוף השבוע החליפו את עצמן במשפטים מדויקים יותר, בטוחים בעצמם יותר, התברר שצ'סנאט גם הוא לא הפסיק אף פעם לנסות להתרסק.  הוא ניסה, הוא סיפר ל-NPR בראיון בתכנית אחרת, להתאבד כבר שלוש או ארבע פעמים בעבר, "אבל זה לא תפס".  בסוף השבוע שלפני חג המולד הוא ניסה שוב, בעזרת מנת יתר של תרופה להרפיית שרירים, שהכניס אותו לקומה ולבית חולים.  וביום שישי האחרון, יום חג המולד, מוקף במשפחה ובחברים ובמחשבותיהם של כל האנשים שהושפעו ממנו במהלך השנים, הוא נפטר.

אני רוצה לחשוב שהוא רגוע עכשיו.  שמשהו מכל הדברים שרדפו אותו, שלא עזבו אותו גם כשיכל לנגן ולשיר ולהוציא אלבומים ולהופיע, נרגע והרפה ממנו.  אולי הוא יושב למעלה על איזשהו ענן, חיוך מבויש על פניו, מביט על כל מה שמתרחש מסביבו ושורות מתחילות שוב להתרוצץ לו בראש.  אולי הוא מלמד עכשיו את המלאכים איך באמת לשיר.

3.  כמה מילים על סוף העשור

מי שעבר כמה סופי שנה עם הגוספל ואיתי יודע שאני לא אוהב לסכם.  אם אני חייב להשתמש במילה הזאת, סיכום, אני נוטה להשליך אותה כמו רימון ולרוץ הכי רחוק ממנה שאני יכול.  אבל ביחד עם סוף השנה הזאת, גם סוף העשור הזה מגיע, והעולם כולו עטוף בסיכומים עכשיו, כך שקשה להימלט מהם.  אחרי שדירגתי את עשר הבחירות שלי למצעד עשור אחר, לא זה ששודר ב-88FM בסוף השבוע האחרון, הגעתי למסקנה שאני לא ממש מדרג את עשרה השירים הכי טובים בעשר השנים האחרונות.  אני פשוט בוחר שירים טובים ומחליף אותם מדי פעם בשירים אחרים.  כשהתחלתי לחשוב על הסיבה, הגעתי למסקנה שאין עשרה שירים שקופצים לי לראש באמת בתור עשרה שירים שיכולים לייצג, בצורה טובה יותר מכל דבר אחר, את העשור האחרון.  אין ז'אנר מוסיקלי אחד שהתפתח וצמח רק בעשור הזה.  אין אף זמר, או זמרת, או להקה שהאפילו על עולם המוזיקה. אף אחד מההישגים המוזיקליים הגדולים של העשור, בעצם, לא התרחש באפיק המוזיקלי עצמו.  הסיפורים המוזיקליים הגדולים – של עשור שהתחיל כשמספר החיפושיות החיות הופך להיות חצי ממספר החיפושיות הכולל (וגם The Who), והסתיים עם מותו של מלך הפופ,  עשור שבו להקות גילו שהן לא צריכות באמת חברות תקליטים, והמודל העסקי המקובל בעולם המוזיקה קרס כמעט לחלוטין,  עשור שבו ה-Police חזרו להופיע והאבנים המתגלגלות הפסיקו להופיע – עשור של רגעים מוזיקליים שאפילו לא תו מוזיקלי אחד הידהד כדי ליצור אותם.

מצעד העשור ששודר ב-88FM שיקף את ההרגשה הזאת שלי, במיוחד כשהוא טיפס והגיע למקומות הראשונים.  האירוניה שבשידור מצעד העשור של שנות התשעים בדיוק לפניו היתה מוצלחת אפילו יותר מפני שהשדרנים ועורכי התכנית קרוב לוודאי לא ידעו מראש מה יהיה דירוג השירים – והלהקה שתפסה את המקום הראשון במצעד העשור הקודם תפסה את המקום הראשון גם הפעם.  אבל בניגוד לעשור הקודם, שבו "One" היה באמת שיר מייצג, אחד מהשירים הכי טובים של העשור (אם לא הכי טוב – זה נטל קצת כבד מדי בשביל שיר אחד), "Beautiful Day", שזכה בכבוד בעשור הזה, לפי 88FM, הוא לא כזה.  הוא שיר טוב של להקה טובה, זה נכון, וקרוב לוודאי שהוא הסינגל הכי טוב שהלהקה הוציאה בעשור הנוכחי (לדעתי, לפחות).  אבל הוא רק אחד מהשירים הטובים יותר מאלבום שהחזיק את U2 מעל המים, לא יותר.  ורק מעט מהשירים שעזרו לו למלא את העשיריה העליונה הם שירים שאני יכול לחשוב עליהם בתור שירים מהעשור הזה.  הם יכלו לקרות גם בעשור הקודם או בעשור הבא בלי בעיה.  אבל מה שהבנתי, כשעשרת השירים גילו את עצמם, הוא שהפעם לא בחרנו.  בשנות ה-90, עשור של גראנג', של בריטפופ, של דאנס, טראנס, אמריקנה, יכולנו לבחור.  המגוון היה שם, המגוון היה מייצג, וכל אחד מעשרת השירים שתפסו את המקומות הראשונים היה שיר שבאמת אפיין את העשור הזה.  בעשור הנוכחי התפשרנו, הסתדרנו, הסתפקנו.  השירים שתפסו את המקומות הראשונים היו עשרה מהשירים שהשארנו כשהתחילו לנגן ברדיו.  עשרה השירים שלא באמת הפריעו לנו בעשור האחרון.  אבל מאחור, במקום בלתי נראה, עשרות ומאות להקות ואמנים מילאו את העשור הזה במוזיקה נפלאה, מוזיקה שלא מייצגת שום עשור ואולי אפילו שום ז'אנר.  הנה התקווה שלי, אם כן, לעשור מהפכני מוזיקלי נוסף, כזה שבו החדשות המוזיקליות הן באמת רק חדשות מוזיקליות.

[אבל אם כן לסכם, אני יכול לשלוח אתכם לשלושת המקומות שבהם אני אבדוק מה באמת היה טוב במיוחד השנה:  בעונג שבת, שם גיאחה בוחר בעצמו רשימה ומאפשר לקוראים בעלי הטעם המשובח במיוחד להגדיר רשימה אחרת בעצמם;  באייפוד הרעב שם חמישים השירים הטובים השנה מסודרים בנוחות בחמש קבוצות;  וב-The Wire, שתוחמים בשבילי את השוליים.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  טריילר חדש לכריסופר נולאן חדש.