The gospel according to whom

בעוד שבועיים פחות יום, ויום לפני כן, תופיע בלבונטין 7 Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, וכדי שגם אתם תבואו מצוידים, אני מקדיש את הבלוג הפעם למדריך הישרדות קצר בעולם המוזר והמפתיע של Firewater:

1. Get Off the Cross, We Need the Wood for the Fire

Firewater התחילה את דרכה בתור מין סופרגרופ ניו יורקי של להקות שוליים אוונגרדיות. טוד אשלי, הוא טוד A, הסולן והבסיסט של הלהקה, סיים את תפקידו בתור אחד משני הבסיסטים של Cop Shoot Cop, לא בהחלטה משותפת של כל הצדדים, והחליט לקחת את הסיבות לעזיבתו – הרצון למוזיקה יותר נסיונית ויותר מעניינת – ללהקה חדשה. הוא גייס את דוויין דניסון, הגיטריסט של Jesus Lizardֿ, את יובל גבאי, המתופף של Soul Coughing, את האן רואו מ-Foetus, את ג'ניפר צ'רלס מ-Elyssian Fields וגם את דייב ווימט ואת אריק סאנקו מ-Skeleton Key, והקליט במשך כמה ימים אלבום של מוזיקת חתונה שהשתבשה, לדבריו – "Get Off the Cross, We Need the Wood for the Fire", שיצא בשנת 1996, כלל תמונה של ישו על העטיפה, את קולו רווי הנסיון והלילות האפלים של טוד A ומוזיקה מזרח אירופאית מסוג חדש לגמרי שיכול לעבור רק על פני גורדי השחקים של ניו יורק. כשהגיע הזמן להוציא את האלבום לסיבוב הופעות התגלתה הבעיה האמיתית של אוסף כל כך גדול של מוזיקאים פעילים מלהקות אחרות – לוחות זמנים מתנגשים. טוד A היה צריך להרכיב לעצמו הרכב הופעות חדש, והרכב ההופעות הזה הכיל את הנקודה הישראלית השניה של הלהקה – תמיר מוסקט כמתופף ואורן קפלן כגיטריסט.

עם ההרכב הזה, ומגוון אורחים חדשים, הלהקה הקליטה את האלבום השני:

2. The Ponzi Scheme

האלבום השני היה כבר הרבה יותר להקתי והרבה יותר מגובש מקודמו, והוא האלבום המועדף על הרבה מאד מהמעריצים והמבקרים של הלהקה – גם שלי. בליוויו של סיפור לא קשור על צ'רלס פונזי, האיש שהמציא את תרמית הפירמידה, ועל העולם הקפיטליסטי המושחת בכלל, טוד A וחברי הלהקה צולחים שנים עשר שירים – מתוכם כמה וכמה קטעים איסנטרומנטליים, שמגדירים מחדש את המושג כליזמר, ומפענחים מחדש את כל הסודות והפכים המזרח אירופאיים של המוזיקה שבנתה את המוזיקה האמריקנית. האלבום מסתיים באחד מהשירים הכי טובים של Firewater, הוא "Drunkard's Lament" , ובמילים "Misery loves company, that's why everyone loves me".

3 . Psychopharmacology

שלוש שנים שלמות עברו על הלהקה בלי אלבום, אבל האלבום השלישי שיצא היה (במרווחים מאד קטנים) הכי מצליח שלה. הוא גם האלבום הכי פופי מבין כל האלבומים שהלהקה הוציאה עד עכשיו – ומגוון הנושאים בו נע מסוכנים סמויים ומחבלים, למטוסים שמתרסקים, לתרופות פסיכיאטריות, להידרדרות המהירה של אלמנה ויתום של שוטר. כל זה, חמישה חודשים לפני ספטמבר 2001. את האלבום, וגם את ההופעות שאחריו, הם העבירו עם הנקודה הישראלית השלישית של הלהקה – הסקסופוניסט אורי קפלן, שאין לו קשר משפחתי ולו הקל שבקלים לאורן קפלן, שכבר היה חלק מהלהקה.

אחרי שיצא האלבום השלישי, Firewater הגיעו לשתי הופעות בישראל – הפעם השניה של הלהקה בישראל, כחלק מפסטיבל צועני שאירגן מועדון הג'ה פן האהוב והעזוב. שלושת הלילות של הפסטיבל הציגו את Firewater, פעמיים, כשאחד הלילות יוצר מיני-סגירת מעגל של תמיר מוסקט, מתופף הלהקה, עם איזבו, הלהקה הקודמת שלו, שחיממו, וביניהם, לילה של פרויקט מוזיקלי חדש, בהופעות בכורה, של תמיר מוסקט ואורי קפלן, שיילך ויהפוך להיות יותר ויותר גדול ויגרום לשניהם לעזוב את הלהקה בסופו של דבר – Balkan Beat Box.

4. The Man on the Burning Tightrope

כשהגיע האלבום הבא, גם הוא בהפרש לא קטן של שנים מקודמו, הוא כבר היה ספוג בהרבה מאד מהבעיות האישיות והמדיניות של טוד A. את חלקן אפשר לשמוע באלבום עצמו – "The Truth Hurts" היא הודעה על מזכירה אלקטרונית, שהמקור שלה נשאר חסוי ומעורפל לאלו מן המאיזינים שמעדיפים רק להאזין. את חלקן אפשר לנחש – ההסתייגות ההולכת וגדלה של טוד A מהשלטון האמריקני וכל מה שהוא ייצג באותן שנים, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשיר הנושא, "The Man on the Burning Tightrope", בעצמו – שיר שׁמוקדש לג'ורג' בוש, ושהובילה את טוד A להחליט להגלות את עצמו מארה"ב שנה מאוחר יותר, או העצבות הקרקסית של שירים כמו "Too Many Angels" רווי הקליופה, או "The Notorious and Legendary Dog and Pony Show".

האלבום, שהופק גם הוא על ידי תמיר מוסקט באולפני "וויברומונק" שלו, הוא אחד מהאלבומים הכי מגובשים שהלהקה הוציאה עד עכשיו. שירים וקטעים אינסטרומנטליים שחוזרים ושוזרים את עצמם בתוך מרקם האלבום, והופכים אותו לחלק ממכלול אחד, גורמים לחוויית השמיעה להפוך להיות משהו שלא מסתדר בחלקים בודדים – את האלבום הזה חייבים לשמוע מההתחלה ועד הסוף.

5. Songs We Should Have Written

האלבום הבא של הלהקה, שיצא שנה אחר כך, הוא אלבום של גרסאות כיסוי. כמו שהוא אומר על העטיפה, הוא מכיל שירים שהלהקה, ובעיקר טוד A, מזדהה איתם, ושירים שמאפיינים את הקו המוזיקלי של הלהקה. למשל, הוא מכיל שירים של טום ווייטס, של ג'וני קאש, של האבנים המתגלגלות, אבל גם בחירות מפתיעות יותר (אם כי גרסאות כיסוי נדושות יותר) כמו "The Beat Goes On" של סוני ושר, או "Is That All There Is?" של פגי לי, וגם עוד גרסת כיסוי ל"Some Velvet Morning" של לי הייזלווד וננסי סינטרה (ואם "האחים פורטיס" היו מנגנים את השיר הזה בהופעות, זאת היתה הפעם השניה שאורן קפלן מנגן בגרסת כיסוי לשיר הזה).

אחרי האלבום הזה, טוד A החליט להוציא את הלהקה לתקופת הקפאה ולעזוב את ארה"ב כדי לטייל בכל הארצות שארה"ב מפציצה, לדבריו. הוא היה באפגניסטן, בפקיסטן, באינדונזיה, בטורקיה, בהודו, ובסופו של דבר השתקע בקיבוץ צאלים בארץ. בכל מקום שבו טייל (ואת שאר הרשמים שלו מהמסע הזה אפשר לקרוא בבלוג שלו, "Postcards from the Other Side of the World"), הוא מצא את המוזיקאים המקומיים והקליט משהו משלהם, ומשהו איתם. הוא הביא את הכל לישראל, לאולפן בתל אביב, כדי להגיע לרגע הזה:

6. The Golden Hour

האלבום החדש של Firewater הוא הסיבה שבגללה הם מגיעים הפעם לארץ, והסיבה שבגללה אנחנו מתכנסים כאן. הוא מכיל את השירים שטוד כתב והקליט בכל הארצות המזרח אסייתיות שביקר בהן, והקליט שוב וערך כאן בישראל, והסגנון המוזיקלי שלו שונה לגמרי מכל האלבומים הקודמים של הלהקה – הרבה יותר השפעות הודיות, אינדונזיות, ערביות, פקיסטניות, באופן צפוי למדי. גם ההופעה שונה לגמרי מההופעות הקודמות, בעיקר מפני שהיא מכילה הרכב אחר לגמרי של מוזיקאים – למשל, שני פרקשניסטים – אחד צרפתי, אחד אנגלי-ערבי. למשל, טרומבוניסטית ישראלית בשם רעות רגב. למשל, את אורי כנרות בגיטרה. למשל, את אריק סאנקו מ-Skeleton Key.

למה אתם צריכים לצפות בהופעה? רוב השירים יהיו מהאלבום החדש. הלהקה מנגנת מעט מאד מהשירים הישנים בסט החדש שלה – הם מנגנים את "Some Strange Reaction", את "Snake Eyes and Boxcars", את "Another Perfect Catastrophe" – ולא הרבה יותר, בעיקר משני האלבומים הראשונים. לעומת זאת, כמעט כל האלבום החדש זוכה להשמעה על גבי הבמה, ויש הרבה מאד מה לשמוע – "Weird to be Back" עם המקצב ההודי המדבק, "Borneo", "Hey Clown" או "This Is My Life" הם שירים חדשים לגמרי בסגנון חדש לגמרי, אבל הם נשמעים באופן מפתיע, וטבעי, כמו שירים של Firewater.

ההופעה הזו, שמוגדרת על ידי שאר חברי המיילינג ליסט של הלהקה כהופעה של הרכב ההופעות הכי טוב של הלהקה אי פעם, לא צפויה להשאיר אף אחד מכם אדיש. אתם רק צריכים להגיע עם מספיק אמונה ביכולת שלכם להתאהב בלהקה במכה אחת. גם אהבה גדולה לצבע הכתום לא תזיק.

Firewater מופיעים בלבונטין 7 ביום ראשון, 20.7 וביום שני, 21.7.

הנה כמה שירים לשינון:

Psychopharmacology

Dropping Like Flies

The Man on the Burning Tightrope

Refinery (and Isle of Dogs)

The Drunken Jew