תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Firewater

Band of Horses

1.  לפני הכל

בעיתוי מוזר כזה, בזמן שמצאתי לקרוא את הספר האחרון שלו, "וכי נחש ממית", חצי שנה שלמה אחרי שקניתי אותו, ישראל סגל נפטר.  אחרי שקוראים את הספר, ובמיוחד לאור העובדה שאחרי שהתעורר מהקומה שבה היה שרוי לפני חצי שנה כשעבר את תאונת הדרכים שעבר, הוא טען שדיבר עם אביו המנוח והוא שיכנע אותו לחזור לחיים, נדמה כאילו אנחנו, הקוראים של הספר, מבינים איזשהו רובד מסוים נוסף לזה שנגיש לכולם לגבי הנסיבות של המוות שלו.  ובכל מקרה, וגם אם לא – מכל מה שקראתי ממנו ועליו עושה רושם שמדובר באחד מהאנשים שהצליחו להתמודד ולהתנסח ולהתחבט עם היהדות ועם האמונה ועם היחס לאלוהים בדרך הכי אינטילגנטית, רהוטה ואנושית שיכולה להיות.  מהמבחר הגדול של הספדים שנכתבו עליו, בידי הרבה מאד מאנשי התקשורת שזכו לעבוד איתו, עושה רושם שהוא היה מסוג האנשים שהייתי מאד רוצה להכיר, ולשוחח איתו על אמונה, ועל אלוהים, ועל איך זה לחיות מנותק ממשפחה אבל להיות שלם עם העקרונות שלך.  הדרך הכנה שבה אנשים הצטערו על המוות שלו, גם אנשים, כמוני, שלא הכירו אותו בכלל, יכולה רק לתת נחמה מסוימת בעובדה שהוא יכול היה למות מסופק – כשהוא יודע שהוא עשה את הקמט שלו בעולם.

ובמעבר חד:  Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, מוציאה סוף סוף אלבום חדש במהלך אוקטובר.  תאריך היציאה עדיין לא נקבע, אבל את כל האלבום אפשר לשמוע בינתיים בדף החללשלי שלהם.  על מנת לשמוע את האלבום ולא לקבל הלם קולי מכל מה שמתרחש שם (שלושה נגנים שמתחילים לפעול בבת אחת), צריך להפסיק את הנגן המרכזי של החללשלי (שלמעלה), להתעלם מהנגן שמתחתיו וללכת לנגן של Reverbnation שנמצא מעט למטה יותר – שם אפשר לשמוע את כל קטעי האלבום.  האלבום, שהוקלט בחלקו בארצות שונות במזרח אסיה במהלך הטיול של טוד איי, סולן הלהקה, שם, ובחלקו בתל אביב (שמזכירה את מזרח אסיה בזמנים מסוימים ובחלקים מסוימים של העיר), צריך להיות מאד מאד מעניין.  מאד מאד מריר גם, אמנם.

Radiohead, עוד להקה אהובה עליי, החליטה לעשות צעד יוצא דופן, בעיקר מאחר והם חופשיים לדאוג לגורלם הפיננסי – הם משחררים את האלבום החדש שלהם, "In Rainbows", באתר האינטרנט שלהם, ב-10 באוקטובר, והמאזינים\מעריצים\מורידים יכולים להוריד את כל האלבום, ולהחליט כמה הם רוצים לשלם – יהי זה דולר אחד או מאתיים דולרים.  מאוחר יותר, בדצמבר, הם יוציאו את כל האלבום במארז מהודר כמו שהם יודעים לעשות ויגבו עליו מחיר די מטורף – 40 פאונד.  החדשות האפילו יותר טובות בנושא הזה (מבחינתי, לפחות), הן שהאלבום יכלול, סוף סוף, את Nude (שמוכר גם כ-Big Ideas) – השיר האהוב עליי של Radiohead.

2.  הצליל של הכל, כל הזמן

Band of Horses

קית' ריצ'רדס אמר את זה מוקדם יותר וטוב יותר ממני, אבל עושה רושם, ככל שהשנים ממשיכות להתגלגל, שהמוזיקה בכלל, ומוזיקת רוק בפרט, נשארת אותו דבר.  "יש רק שלושה אקורדים," אמר ריצ'רדס (בפראפרזה מאד חופשית שלי, מאחר ואני לא זוכר את הציטוט המדויק), "ואנחנו חוזרים וכותבים את אותם שירים עם שלושת האקורדים האלה כבר שנים."   העולם מלא, והולך ומתמלא יותר מיום ליום, בלהקות שנשמעות כמו להקות אחרות, שרוצות לחזור לתקופות מוזיקליות אחרות, שמבססות את כל המופע שלהם על דברים שהיו ונשכחו.  לכן, זה מאד מרגיע, אם כי לא מאד שכיח, למצוא להקה שיש לה סאונד ייחודי שלא מנסה להסתמך על משהו שכבר קרה.  Band of Horses היא בדיוק להקה כזו.

הייחוד של הסאונד שלהם בא לידי ביטוי בעיקר בקול של הסולן, בן ברידוול – קול גבוה שמזכיר את השירה של ניל יאנג לפעמים (אתר החללשלי שלהם מציע גם את וויין קוין, בריאן ווילסון, פרי פארל וג'ים ג'ונס מ-My Morning Jacket כהשוואות טובות)  – שטובל כמעט תמיד באגם קטן של ריוורב וקורוס, מה שהופך את השירים של Band of Horses למאד ייחודיים ולניתנים לזיהוי מאד בקלות. העובדה השניה שמייחדת את הסאונד של הלהקה היא שמדובר רק בשלושה אנשים – גיטרה אחת, גיטרת באס אחת ומערכת תופים.

הלהקה התחילה את דרכה בלהקה אחרת – Carissa's Weird – שהיתה פעילה בסיאטל באמצע שנות ה-90.  שניים מחברי הלהקה ההיא, בן ברידוול, הסולן, ומאט ברוק, הגיטריסט, החליטו להקים להקה חדשה – Band of Horses.   האלבום הראשון של הלהקה, "Everything All the Time", יצא ב-2006 וזכה לקבלת פנים נלהבת, בעיקר בזכות הסאונד הייחודי.  כשהסתיימה 2006 הוא נכנס לרשימות האלבומים הטובים ביותר של אותה שנה כמעט בכל ההזדמנויות שהיו לרשימות כאלה להיווצר.  ושיר אחד, דווקא לא אחד מהשירים החביבים על הלהקה לפי ראיונות שנערכו איתם, התבלט יותר מכל שאר השירים האחרים. "בכל מקרה, אני מוכן ללוויה," אומר ברידוול בפזמון של "The Funeral", בשיר שהוא ציפיה למוות, שונה מכל שאר השירים הקיימים העוסקים בנושא הזה – במקום להיות מורבידי, ואפל, ושקט ועמום, השיר הזה נוסק כמו קבוצה של יונים, ובליווי הקול המהדהד של ברידוול הופך את השיר הזה, עם הנושא הכל כך מייאש, למשהו שיש בו עוד איזשהו שביב של תקווה.  האלבום הכיל גם שירים יותר אופטימיים ויותר ראויים להשמעה ברדיו, כמו "The First Song" (שהוא, באופן מפתיע, השיר הראשון באלבום), ו-"Wicked Gil".  עכשיו – בשבוע הבא – הם מוציאים את האלבום השני, וגם הוא מכיל את הסאונד המוכר שלהם, אבל הפעם, לטענת חברת התקליטים שמוציאה אותם, Sub Pop, השירים הולכים להיות פחות מפותלים וחולמניים משהיו באלבום הראשון – אלא יותר ישירים, בועטים ונושכים.  האלבום ייקרא "Cease to Begin".   מהאזנה לסינגל הראשון, "Is There a Ghost", עושה רושם שהרבה מהאווריריות שאפיינה את האלבום הקודם נעלמת כאן לטובת מוזיקה יותר כוחנית וקצובה.  שאר השירים, לפחות לפי שמותיהם, עושים רושם מבטיח (במיוחד "Detlef Schrempf" – מאחר ושירים עם שמות של שחקני עבר נשכחים מה-NBA זה תמיד דבר טוב.  ולא שכיח במיוחד).

זה הקליפ של "The Funeral".

זה השיר "Monsters" בהופעה בסיאטל.

ו-"Wicked Gil" מהופעה.

זה הכל להפעם.  הבלוג יחזור לסורו בסוף השבוע (ואני מתנצל על הפוסטים המאוחרים בשבועיים האחרונים), ובינתיים, שיהיה לנו חג נעים.

יום בלוג שמח! (וגם: Firewater ופולקלה בשלישית)

1. לפני הכל

Firewater

לאחת הלהקות האהובות עליי, Firewater, יוצא אלבום חדש באוקטובר. ההקלטות והמיקסים (שנעשו באולפן בתל אביב) הסתיימו, ועכשיו הגיע שלב הטעימות. אז קודם כל יש סרט פרומו שמתאר קצת מהמסע של טוד איי, סולן הלהקה, במזרח הרחוק – שם הקליט עם אמנים מקומיים בכל מיני מקומות (ואיפשר למוזיקאים פקיסטניים וישראליים להקליט באותו שיר – אמנם לא באותו חדר). מעבר לזה יש כמה שירים חדשים שאפשר לשמוע באתר החללשלי של הלהקה. לפי מה שאני מבין, יש כרגע בעיות טכניות עם השירים (היו שישה, עכשיו יש שניים, וגם אותם אי אפשר לשמוע). אבל נסו בעוד כמה ימים, אני בטוח שהבעיות ייפתרו וזה יהיה שווה את זה. 

מחר, בשעה 14:00, בסטודיו "שור" שבאיזו סמטה עלומה מול ה"בארבי", יתרחש פסטיבל פולקלה בפעם השלישית. הפסטיבל הפעם הוא בפורמט טיפה שונה, אחרי שיובל והמארגנים האחרים למדו מהטעויות של שנה שעברה – לא תהיה כמות אינסופית של מוזיקאים, כך שלא יהיה צורך לשלוח אנשים הביתה בלי שיצא להם לנגן. לא תהיה כמות אינסופית של קהל, כך שלא ייווצר מצב שאנשים שיצאו החוצה לשאוף אוויר לא יוכלו להיכנס בחזרה פנימה עד שתתאזן המשוואה העדינה של אנשים בפנים ובחוץ. השנה, רשימת האמנים המופיעים בפסטיבל (לדבריו של יובל בראיון שערכו איתו ב"העיר"), בנויה מאמנים שרלוונטי שיופיעו בפסטיבל – דהיינו, הוציאו אלבום, בדרך להוציא אלבום, או סתם כיף לראות אותם מופיעים. אמנים שהיו ברשימה בשנה שעברה אבל הספיקו להיעלם מהסצינה (*שיעול* כמוני *שיעול*) לא יהיו שם, אבל יהיה שווה לבוא בשביל כל האמנים שכן מופיעים: נועם רותם, דויד פרץ, גבע אלון, עמית ארז, דני הדר, אלי רוזן, קטאמין (הפעם בהרכב מלא וללא דוושות, עד כמה שאני יודע), נועה בביוף, מיכל לוטן, ועוד הרבה טובים ואחרים. כמו בשנה שעברה, גם השנה יהיו שם דוכנים של פית/קית ושל האוזן השלישית, שיאפשרו לקהל לקנות את הדיסקים של האמנים המופיעים מיד אחרי שעשו את הרושם החי, ויהיה אפשר לרכוש את החולצה של הפסטיבל ב-10 שקלים. כניסה תעלה 50 שקלים. "שור 3", דרך אגב, ניתן לאיתור כך: כשעומדים בצומת של רחובות קיבוץ גלויות והרצל, וה"בארבי" מאחוריכם, חוצים את הכביש וממשיכים שמאלה (על קיבוץ גלויות). הולכים לאט ובזהירות ובצד ימין, באיזשהו שלב, צריך להיות איזשהו כוך שעל אחד מהקירות שלו כתוב "משה מאור". זה רח' משה מאור. בקצה שלו, נמצא הסטודיו, ולפי ההמולה בחוץ ורעשים קלים של מוזיקה, תוכלו לזהות לאן צריך להגיע.

2. יום בלוג שמח!

Blog Day 2007

אז היום יום הבלוג הבינלאומי, מה אתם יודעים. [יש סיכוי סביר שהפוסט הזה יתפרסם בעצם ברגעיו הראשונים של יום שבת, מה שאומר שכבר לא ה-31 לאוגוסט. אבל במקומות אחרים בעולם, זה כן. אז שם]

מה שהיום הזה אומר, הוא שכל כותב בלוג (כמו זה, נגיד), צריך להכניס בבלוג שלו חמישה לינקים לבלוגים אחרים שהוא קורא באופן קבוע ושמעניינים אותו, רצוי בלוגים בנושאים השונים מהנושא שהוא כותב עליו באופן קבוע. באופן הזה, קוראי בלוגים יוכלו לדלג מבלוג לבלוג כמו חיות בסרט של דיסני, וליהנות מהמון המון בלוגים חדשים שלא הכירו.

הצרה היחידה היא שאני לא ממש קורא בלוגים באופן קבוע. אני קורא את העונג כל יום שישי, או שבת, או מתי שהוא יוצא. אני מעיין בבלוגים של קסטה, ושל ברחש, וב-My Morning Candy, וגם קורא את I Am Fuel, You are Friends כשיוצא לי, כי לאותה הת'ר ולי יש קווים מקבילים בטעם המוזיקלי וככה אני יכול ללמוד על מוזיקה חדשה שאני לא מכיר (וגם, על הדרך, למצוא על הרשת את השירים מההופעה הראשונה של ג'ף באקלי).

אבל אולי זה לא בסדר שאני לא קורא בלוגים. אחרי הכל, אני כותב אחד. למה שלא אקרא כמה? אז יצאתי לחפש חמישה בלוגים לכתוב עליהם – שאותם אוכל לקרוא, באופן קבוע, בהמשך השנה. החלטתי להיצמד למסילות של הכללים של יום הבלוג הבינלאומי, ולנסות לבחור בלוגים שלא עוסקים במוזיקה אלא בדברים אחרים שאני אוהב.

והנה, אחרי מעט נבירה ב-Notes ומבט על בלוגים של אנשים אחרים שהשתתפו ביום הבלוג, מצאתי את הבלוג הנפלא הזה. לבחור קוראים אלכס אפשטיין. הוא סופר, אבל אני לא זוכר שנתקלתי בספרים שלו. הוא כותב פוסטים קצרים, חדים, ולא קבועים – סיפורים קטנים, חלקם אמיתיים, חלקם לא אמיתיים, חלקם בדיוניים לחלוטין – אבל מעוררים השראה עד מאד. עושה רושם שיהיה קשה לעקוב אחרי הבלוג הזה, כי עוברים חודשים בין פוסט לפוסט שם, ממה שאני יכול לראות. אבל זה עושה רושם שזה שווה את זה. סיפור אחד, או כמה סיפורונים קצרים, שמשנים לך את כל תפיסת העולם לגבי נושא אחד, שלא חשבת עליו – גם זה משהו לחכות בשבילו חודש שלם.

כמה (הרבה) פסיעות החוצה, ודילוגים על פני בלוגים כאלה ואחרים, חלקם מעוצבים יותר וחלקם מעוצבים פחות, הביאו אותי לבלוג בשם דרך ארץ. הוא שייך לבחור בשם יניב גבאי מילר, עושה את צעדיו הראשונים באותו בית שאני כותב בו, ועל פניו נראה שהולך להיות מעניין – יש שם קצת על מוזיקה (הנה אני כבר מרמה), קצת על B-Movies, קצת על החיים עצמם. העיצוב, מסתבר, הוא גם דבר חשוב מאד והעיצוב של הבלוג הזה מזמין אותך לרצות לקרוא ולראות אם זה באמת מעניין. זה באמת מעניין? עושה רושם שכן. אני אמשיך לעקוב.

בלוג שחביב עליי במיוחד, ושאני מגיע אליו מדי פעם, אבל לא לעתים קבועות (לא טוב להיחשף אליו לפרק זמן ממושך מדי או קבוע מדי), הוא Overheard Lines . כמו שהשם שלו מרמז, המטרה העיקרית של הבלוג הזה היא לפרסם, בפרקי זמן תכופים אבל לא קבועים, קטעי שיחות ששמע מחזאי שמתגורר בסן פרנסיסקו. קטעי השיחות הם בדרך כלל מצחיקים וסוריאליסטיים – חלק מהם מגיעים מקוראים של הבלוג ממקומות שונים בעולם – אלו שנשלחים מבריטניה הם בדרך כלל הכי מצחיקים.

בהמשך השיטוטים שלי בעולם הבלוגים, נתקלתי גם בבלוג של סתיו שפיר. בחורה צעירה, עושה רושם, שבמקביל לעבודה בארגון התנדבותי בלונדון היא גם מספיקה ללמוד המון דברים, לכתוב, להלחין, ולתחזק את הבלוג הזה, שמחזיק הרבה מאד תמונות רגעיות – גם במילים וגם בתצלומים, מהרבה מאד מקומות בעולם.

לסיום: אחד מהדברים האהובים עליי הוא איסוף של פרטי טריוויה לא חשובים בעליל. השילוב של זה ושל האהבה למוזיקה מביא אותי להסתובב מדי פעם בכל מיני בלוגים ופורומים של זיהוי שירים כדי לנסות ולעזור לאנשים שמחפשים דברים. כמו שאני רואה את זה, כשיגיע הזמן ואני אחפש איזשהו שיר, הקארמה תחייך אליי. בינתיים זה עובד לא רע. במסגרת השיטוטים האלה שמחתי להיתקל במזכירון, כשנפתח. המטרה של הבלוג הזה היא לאפשר לאנשים שמחפשים סרטים, סדרות טלוויזיה או קליפים מעברם להיעזר בבלוג על מנת למצוא אנשים אחרים שזוכרים יותר בבירור את מה שהם מחפשים, ולהציע הצעות. אני נהנה להסתכל בבלוג הזה מדי פעם משתי סיבות: הראשונה, שגם אני רוצה לעזור ולהזכיר; השניה, שהבלוג הזה עושה עבודה מצוינת בלהחזיר אותי לקרקע בכל מה שקשור למחשבות על ידע נרחב בפרטי טריוויה בלתי חשובים – לא הצלחתי עד היום לענות על אף שאלה שם.

עוד על בלוגים של אנשים אחרים ועל המלצות של אנשים אחרים, אתם יכולים למצוא באתר הרשמי של Blog Day, שנמצא כאן, וגם בטכנוקרטי.

עושה רושם שעברתי על כמה מהחוקים של יום הבלוג, בעיקר מפני שאני עדיין לא יודע בדיוק מה הם רוצים (טאג? טכנוקרטי?), אבל אני בטוח שאלוהי הבלוגים יסלחו לי ויוכלו לזהות את הכוונות הטובות. בכל אופן, יום בלוג שמח.

זהו להשבוע. בשבוע הבא יהיה פה פוסט הופעותחיות חגיגי, שבו אני אספר, במידה כזו או אחרת של ידענות, גם על פסטיבל פולקלה, וגם על ההופעה של NIN ו-UNKLE. בינתיים, קחו לכם את ההזדמנות לשמוע כמה שירים חדשים מכמה אמנים שלא הכרתם (או אולי כן).

דיוויד בואי; Sparklehorse; Firewater

1.  דיוויד בואי, פעם שלישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום השלישי של דיוויד בואי (ויצירת המופת הראשונה שלו) – Hunky Dory. והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, עליו. אז ככה:

        1    דיוויד בואי שלח לאנדי וורהול את הסינגל של השיר שהקדיש לו  – Andy Warhol – עם הקדשה אישית.  הסינגל נמצא היום במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ובפתק שליד טוענים שוורהול לא שמע מעולם את הסינגל, אבל מאד אהב את המחווה וכתב בחזרה מכתב תודה.  ב-1995, בסרט "בסקיאט", דיוויד בואי גילם את אנדי וורהול.

2     אם השיר "Queen Bitch" מזכיר לכם מאד משהו של הוולווט אנדרגראונד, זה כנראה לא במקרה – בהערות בכתב יד שדיוויד בואי השאיר ליד שמות השירים בעטיפה האחורית של התקליט, השיר הזה מוקדש ללהקה, בתוספת הכיתוב: "האור הלבן מוחזר בתודה".

3      האלבום כולו הוקלט מבלי שלדיוויד בואי יהיה חוזה בחברת תקליטים כדי להוציא אותו בה.  RCA החתימו אותו על חוזה לשלושה אלבומים אחרי ששמעו את ההקלטות המלאות של האלבום.

4       להקת ה-Replicants, מעין סופר-להקה שמכילה חברים מ-Failure ומלהקות אחרות, הוציאה אלבום של גרסאות כיסוי לשירים, ביניהם "The Bewlay Brothers" מהאלבום הזה. הגרסא שלהם, אמנם, היא כיסוי לגרסא האלטרנטיבית של השיר שמופיעה בהוצאה המחודשת עם שירי הבונוס, ולא לגרסה המקורית של השיר שחותמת את האלבום.

5      "Kooks" הוא שיר שנכתב בשביל הבן הצעיר של בואי, שזכה לשם חסר המזל זואי בואי. השם בתעודת הזהות שלו הוא דנקן.

6      "?Life on Mars", הלהיט הגדול של האלבום הזה, זכה להמון גרסאות כיסוי, ביניהם (גולפ) אניפריד לינגסטד מאבבא וברברה סטרייסנד.  למיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי בתקופה הזו, יש שיר שנקרא "?Life on Mars" באלבום משנת 1997 שהוא לא גרסת כיסוי לשיר הזה.     מצד שני, הקרמה מחייבת שיהיו לו גם כמה גרסאות טובות – ולכן, ניל האנון (מ-Divine Comedy) ויאן טירסן (שכתב את הפסקולים לרוב הסרטים של ז'אן פייר ז'נה), יוריתמיקס, סאו ז'ורז' (בפסקול הנפלא של The Life Aquatic), הדרזדן דולז, Flaming Lips וזהו, בעצם.

7     בשיר "?Life on Mars" (כן, שוב) מתחילה הסאגה הלירית הקצרה של יחסי אהבה-שנאה בין דיוויד בואי לג'ון לנון. כאן, הוא לועג לו ( "Lennon's on sale again" ).  בהמשך, ב-"Young Americans", הוא מצטט אותו ( "I heard the news today, oh boy" ) ואחר כך הוא גם שר איתו ( "Fame" ).

8     גם מבוב דילן הוא לא חוסך מילים חמות בשיר שהוא מקדיש לו ( "Song for Bob Dylan" ) ומגדיר את הקול שלו כ"חול וזכוכית".

9      המילים לשיר "The Bewlay Brothers", שחותם את האלבום, הן אולי הכי לא מובנות בכל הקריירה של דיוויד בואי.  הרבה תיאוריות עלו בקשר לשיר זה, אחת מהן היא שהשיר נכתב על טרי, אחיו חולה הנפש של דיוויד בואי שאחרי שהתאבד בואי כתב עליו את "Jump, They Say"; אחת מהן היא שמדובר בסיפור על חוויה הומוסקסואלית של בואי.  בואי עצמו טוען שלשיר אין שום משמעות בכלל, ואני, בתור מישהו שלפעמים משתמש בטכניקה הזאת בכתיבת שירים (לכתוב קודם כל את המוזיקה ואחר להתאים מילים שכביכול לא אומרות שום דבר אבל נשמעות נכון בתוך המלודיה), מאמין לו

10     בניגוד לשני האלבומים הקודמים, לאלבום הזה יש רק עטיפה אחת.  האספנים נושמים לרווחה.

2.   אלבום הדרכים של מרק לינקוס

השבוע יצא לי להקשיב שוב, באופן מרוכז, לאלבום הראשון של Sparklehorse – שהם בעיקר מרק לינקוס.  זה קרוב לוודאי האלבום עם השם שהוא המילה אחת הכי ארוכה שיש לי באוסף – "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", ואולי אפילו בעל השם השני הכי ארוך, בכלל, באוסף שלי (אחרי "I Ought to Give You a Shot to the Head for Making Me Live in This Dump" של Shivaree).   את מרק לינקוס, שהתחיל את דרכו בתור טכנאי הגיטרות של Cracker (שהסולן שלה, דיוויד לואורי, הפיק את האלבום בשם בדוי) ובילה חלק מהמשך הקריירה שלו בכסא גלגלים אחרי שנרדם על ברכיו והתעורר אחרי כמעט יממה בלי הרגשה ברגליים,  אני מגדיר באיזושהי קטגוריה משלי שאני קורא לה "זמרים עם קולות של עננים" – מארחים לו לחברה בקטגוריה הזו וויין קוין מ-Flaming Lips, ג'ייסון ליטל מ-Grandaddy ז"ל, ג'יי מסיס מ-Dinosaur Jr ואולי אפילו, בגרסה חצצית וניו יורקית, מארק אוליבר אוורט מ-Eels.  המוזיקה באלבום היא כל כך מושלמת בעיניי דווקא בגלל שהיא לא מושלמת – השירים לא משויפים ומהוקצעים כמו באלבומים "רגילים", אלא מכילים את השאריות של קטעים שהוקלטו לפניהם ואחריהם.  בחלק מהם ערוצים פתאום נעלמים, וחוזרים.  יש שם כל מיני גרסאות לשלווה האמצע-מערבית האמריקנית, מוזיקה של מדשאות, וילדים על אופניים, ומדרכות שרחוקות מהכביש, ומכוניות מושבתות במגרשים ריקים, ועיירות עם תחנת דלק אחת וזהו.  הקול של מרק לינקוס, באלבום הזה לפחות (אני לא מכיר את האלבומים האחרים עדיין), נשמע שברירי כל כך שכשהאלבום מסתיים אני מוריד את האוזניות בעדינות, כדי שלא יתפורר שם בפנים.  חלק מהשירים כבר הפכו למיני קלסיקות של דכאון – "Homecoming Queen", "The Most Beautiful Widow in Town", "Saturday" – שירים אחרים נוטפים דיסטורשן, ולא דיסטורשן נקי ומגוהץ כמו אצל רוב הלהקות שבאו אחר כך, אלא דיסטורשן מלוכלך, מלא בגריז – "Rainmaker", למשל, או "Someday" – סוג של סינגל מתוך האלבום הזה.  ובאמצע, כמו כל דבר שיודע שהכי טוב זה לשבת באמצע, יש את השיר שאני מאמין שאי אפשר להרוס אותו בגרסת כיסוי (אני מתכוון לנסות את זה ביום מן הימים), "Spirit Ditch". כשהאלבום מסתיים (בשיר שמתחיל כמו השיר הראשון וממשיך בכיוון אחר, ובכך סוגר, אולי, איזשהו מעגל), קשה להאמין שהוא מאד ארוך, יחסית – 16 שירים שלמים.  אבל המסע לאורך המערב הלא פרוע של ארה"ב הושלם, ואנחנו זכינו בקצת יותר חוכמה וקצת יותר שלווה מפיו של לינקוס.  או, כמו שהוא מעדיף לסכם: "It's a sad and beautiful world".

זה האתר של Sparklehorse

זה דף החללשלי שלהם – "Cow" ו-"Hammering the Cramps" הניתנים להאזנה, הם מתוך האלבום

זה "Spirit Ditch" בהופעה ממילאנו השנה, ביחד עם פנז, שהולך להופיע מחר עם מייק פאטון ב"בארבי" (ואני לא אהיה שם. ראסן פאסן.)

3. חדשוטובות

לאנשים שאוהבים את Firewater, להקה ניו יורקית עם שלושה נציגים ישראליים (אורן קפלן, תמיר מוסקט ואורי קפלן) – הלהקה מוציאה את האלבום הבא, שייקרא "The Golden Hour", באוקטובר.  הוא יכיל, בתוך השירים, הקלטות שטוד איי, סולן הלהקה, עשה במהלך הטיול שלו במזרח הרחוק, ואומרים לי שהוא יהיה מאד מעניין. תישארו מכוונים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע הבא מוצלח, ובו כדאי שתבררו – האם אתם מכירים כל מה שצריך להכיר ברשת 2.0?