תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית Firewater

International Orange

1. לפני הכל

שנה חדשה וכל זה.  הגוספל ואני רוצים לאחל לכם שנה מצוינת, מלאה במוזיקה טובה ומתובלת בעוד כל מיני פריטי תרבות מוצלחים אחרים.  מקווה שהאמנים שאתם אוהבים יגיעו לכאן, אם הם לא ישראליים, ואם לא, שתהיה לכם האפשרות ללכת אליהם.  מקווה שלפחות אחד מהאלבומים שאתם מצפים לו השנה יעמוד בציפיות שלכם.  מקווה שתגלו לפחות פריט מוזיקלי אחד שלא תוכלו לחכות לחזור ולהקשיב לו אחרי שהוא מסתיים.  ובכלל, מקווה שתהיה לכם שנה נפלאה מלא בריגושים ובהפתעות, ובהצלחות במקומות שהצלחות צריכות לקרות בהם.  ומבחינתי, מקווה לשנה עם קצת יותר גוספל ממה שזכינו לו עד עכשיו.  תלוי רק בי, אני יודע.

 

2. זה לא המחטים, זה הדקירות

International Orange

לאלבום חדש של Firewater מקשיבים בכמה רבדים.  הרובד הראשון הוא הרובד הראשון.  זאת אומרת, הפעם הראשונה, מרגע שהחפץ המרובע נשלף מעטיפת הניילון שלו והחפץ העגול שבתוכו הוצא מתוכו והושם באיזשהו מכשיר שמסוגל לנגן אותו.  או, לחילופין, כמו במקרה שלי, מרגע שהקבצים הוצאו מהתיקיה שבתוכה הם הורדו (כי 7דיגיטל אוהבים לעשות את זה כזה מסובך), הועברו ל-iTunes והושמו על מכשיר שמסוגל לנגן אותם.  והפעם הראשונה, לפעמים, אלא אם כן זה אלבום ממש קליט וממש שונה מזה שקדם לו, היא קצת מאכזבת.  זאת אומרת, זה לא סרג'נט פפר.  זה לא החומה.  הגרוב הוא אותו גרוב והמוזיקה היא גם מאד דומה (וזו הפעם הראשונה, בעצם, שהלהקה שומרת על האווירה המוזיקלית של האלבום הקודם). אבל מצד שני, לא היתה ציפיה – זה אלבום של להקה אהובה שברוב המקרים עושה את מה שהיא עושה, נישה קטנה ושמורה בתוך העולם המוזיקלי הגדול שהיא יודעת לעשות טוב במיוחד ושהיא, אם מסתכלים על זה מנקודת מבט הסטורית, בעצם המציאה את התת-ז'אנר הזה, בצורה הטובה ביותר. היא, זאת אומרת הוא.  טוד איי, הציר שמסביבו הלהקה הזו מסתובבת, שמחזיק בכמות לא קטנה של כשרונות – בין השאר, לזהות את החיבור היעיל הזה בין מוזיקה מזרח אירופאית, אפילו יהודית קצת, לבין פאנק.  בין השאר, לדעת מי האנשים הנכונים לנגן בכל אלבום כדי להפיק את המיטב מהאווירה שהאלבום הזה צריך לייצג. בין השאר, לכתוב מילים שהן שנונות מספיק וארסיות מספיק ורגישות מספיק בשביל להתמודד עם מה שהוא רואה.  מה שמביא אותנו לרובד השני.

ברובד השני אנחנו מגלים שהסיבה שהמוזיקה היא מעט שגרתית, מוזיקה באווירה שכבר יצא לנו להכיר באלבום הקודם והמבריק של הלהקה, "The Golden Hour", היא כדי לתת את המקום הראוי למילים.  והמילים מוצאות את טוד איי, ואיתו את הלהקה, במקום מעניין.  האלבום הקודם היה תוצר של תקופה מעניינת בחיים של טוד איי – הוא גלה מרצון מארצו, מסרב לחזור להתגורר שם עד שהאיש שזכה שטוד יכתוב עליו שירים כמו "The Man on the Burning Tightrope" ו-"Hey Clown" יירד מהשלטון ויפנה אותו למישהו שיודע לעשות את התפקיד שלו, ובמשך הזמן שנותר העדיף לצאת לטיול ארוך, עם רכוש אישי מאד דל, למקומות שאותם נציגים של ארצו העדיפו לראות דרך כוונות של מטוס עד אז.  הוא היה באפגנטיסטן, בפקיסטן, במלזיה ובאינדונזיה, בהודו ובישראל, סוחב איתו לפטופ ומיקרופון, ובכל מקום שאליו הגיע, השאלה הראשונה שלו היתה, "איפה האנשים שיודעים לנגן?"  הוא אסף את המוזיקה שהקליט, ליווי לשירים שכתב לאורך הדרך, והשלים את הפאזל הזה בישראל בעזרתו של תמיר מוסקט, חבר נסתר בלהקה היום וחבר מן המניין בעבר.  הפאזל הזה היה מוצלח במיוחד בגלל שהוא שילב, ביחד עם השנינות והמרירות הליריקלית של טוד איי, גם תיבולים מוזיקליים מאסיה ומהמזרח התיכון, שגרמו לאלבום להישמע רענן במיוחד ועזרו ל-Firwewater להמציא את עצמה מחדש.  אחר כך טוד איי השתקע באיסטנבול והמשיך לכתוב שירים ובינתיים העולם קרס מסביב לאוזניים של כולנו ובנה את עצמו מחדש.  רוב השירים באלבום הנוכחי, "International Orange", נכתבו במהלך האביב הערבי – התקופה הקצרה והנפיצה שבה מדינות ערב השונות החליטו לשנות את ההסטוריה שלהן.  טוד חשב על כל מה שקרה מסביבו, הוא ניסה לשים את עצמו בנעליים של האנשים שמחו, והפגינו, ונלחמו, ומתו לפעמים, הוא ניסה לדמיין איך דבר כזה יכול להיעשות בארצות הברית (לפני שאנשים בארצות הברית לקחו רעיון מישראל, לשם שינוי, והתחילו להקים אוהלים בוול סטריט), והוא הקליט את המחשבות האלה ביחד עם מוזיקאים טורקיים וישראליים.  האלבום הוקלט ברובו בטורקיה, בעזרתם הנדיבה של קבצי מחשב שעברו מכאן לשם ומשם לכאן מעל גלי האינטרנט, ומוקסס כאן, שוב בעזרתו של תמיר מוסקט.

הרובד השלישי, שבסימטריה כזו גם חושף את עצמו בהאזנה השלישית, מגלה לנו שהמוזיקה שעוטפת את המילים, שניצבת מאחוריהן, שמקיפה אותן, היא לא סתם שגרתית ודומה למוזיקה שהיתה לפני כן.  היא הרבה יותר מורכבת מזה.  כמו התמונות האלה שמורכבות מהרבה מאד תמונות קטנות יותר, גם המוזיקה הזו מכילה, אם מקשיבים לה בריכוז, הרבה מאד דוגמאות קטנות לכל מיני דברים שעטפו, והקיפו, וניצבו מאחורי טוד איי כשהקשיב למה שקורה מסביבו וכתב את השירים שלו.

הרבה מאד ממה שמתרחש באלבום הזה הופך להיות מובן הרבה יותר כשלוקחים בחשבון שהרבה מהמילים שטוד כותב עטופות בציניות ובמשמעות ההפוכה בדיוק ממה שהן מייצגות על הדף.  אפילו שיר דבילי לכאורה כמו "The Monkey Song", על הפזמון המאד מתאים למצעדי הפזמונים של ימינו, הוא שיר שנועד ללעוג לכמות גדולה יותר של דברים משאפשר לעקוב אחריהם בפרק הזמן הקצר שבו השיר הזה מתרחש – לכן, בין השאר, כדאי לקחת את העצה של מנחה תכנית הלילה שמפציע לפני ואחרי השיר, ולהאזין לו מיד כשהוא מסתיים.  אבל מסביב יש הרבה מאד שירים טובים אחרים.  כמה מהם נשמעים, בהאזנה ראשונה, בנאליים מעט גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה ליריקלית (השיר שפותח את האלבום ומהווה מעין סינגל, אם טוד איי היה רוצה לטרוח במנהגים המסורתיים האלה של שיווק מוזיקה, "A Little Revolution", מתהדר בשורות "They can shut us up, but they can't shut us down"), אבל בשביל זה יש את ההאזנות הנוספות שבאות לאחר מכן.  בנקודה מסוימת האסימון משמיע את הצליל הנכון והמשמעות האמיתית שמאחורי השורות, שעשויות היו להיראות כמו כתיבה מרושלת, קופצת החוצה.  זאת הגאונות של טוד איי.

מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה צנוע ואינטימי הרבה יותר מזה שקדם לו – גם מפני שהפעם טוד לא אסף עשרות הקלטות של מוזיקאים שונים מרחבי היבשת אלא הסתמך על מוזיקאים זמינים במקומות שבהם שהה, וגם מפני שהפעם הבעיות שטוד כותב עליהן הן בעיקר בעיות אישיות – ההתמודדות שלו עם ההסטוריה שמתרחשת מסביבו והרצון שלו לשחזר את ההסטוריה הזאת כדי ליישר את כל מה שהוא חושב שהוא עקום במקום שבו הוא רוצה לחיות.  הוא מכיל, בנוסף לגרעין של תופים וכלי הקשה, גיטרה ים תיכונית (קרוב לוודאי של אורי כנרות או של איתמר ציגלר – אני עדיין נטול מידע לגבי מי בדיוק מנגן שם), והבאס של טוד איי עצמו, שיש לה מקום הרבה יותר נכבד במיקס הפעם, גם תזמורת כלי נשיפה צנועה שעושה עבודה מצוינת, עוד גיטרה בגוון דרום אמריקאי וסמפולים מסמפולים שונים, שמוציאים את האלבום הזה מעט מן האולפן ומקרבים אותו יותר לרחוב.

שני השירים שמבחינתי, בינתיים, הם גולות הכותרת של האלבום, מופיעים בחלק השני של האלבום.  "Feeling No Pain" הוא שיר שמשלב בצורה אפקטיבית את האווירה המוזיקלית והליריקלית של האלבום הקודם, שבה טוד איי השקיע את האנרגיה שלו בלהיות אמריקאי מחוץ למדינה שלו שכועס מאד על מה שהמדינה שלו בחרה להפוך להיות, ואת זו של האלבום השני והמייצג של הלהקה, "The Ponzi Scheme", אלבום רווי באלכוהול שאת הרבה מהמספרים של השירים שמופיעים בו אפשר לדמיין מדדים שיכורים לעבר בית שלא נמצא איפה שהם זוכרים שהוא אמור להיות, ואל סוף עגום שהם לא זוכרים שהזמינו מראש.   "The Bonney Anne", השיר הסוגר, הוא מעין בלדת מלחים מודרנית על יבשה, שמכילה מספיק רוחות שמרחפות מעל המים ואנשים שהיו מעדיפים להיות רוחות שגוררים את עצמם על פני רחובות רוויים בגשם.  האלבום הזה מסתיים בהבטחה, עם הצלילים המהדהדים האחרונים של השיר הזה, שגם אם האלבום הבא ימשיך ויחפש משמעויות באווירה המוזיקלית של האלבום הזה, וגם אם השירים יישמעו, בהאזנה ראשונה, דומים, יש מספיק מה לחפש בתוך השירים האלה כדי להפוך גם את האלבום הבא למעניין במיוחד.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט מצויר על צעצועים זנוחים בפראג, ובלי פסקול של איירוסמית'.

 

Versus the Spin – May 2011 Edition

1. לפני הכל

ההיעדרות של הגוספל מכאן בשבוע האחרון היתה חזרה גנרלית, בעצם, להיעדרות היותר ממושכת שלו בשבוע הבא – למשך שבועיים, שבהם אני אעטה עליי בגדים ירוקים ואגן על כולכם.  או שלא.   הגוספל ואני נחזור לקראת סוף החודש.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – גיל סקוט-הרון, נפטר בגיל 62 מסיבות לא ידועות שקשורות או לא קשורות למחלת האיידס, והצליח לעצור את ניו יורק לכמה רגעים;   ואנדרו גולד, בגיל 60, גם הוא מסיבות שלא פורסמו – גולד היה זמר וכותב שירים שהיה אחראי בין השאר לשירי הנושא של שתי סדרות קומיות מצליחות בשנות ה-80 וה-90 – "בנות הזהב" ו"משתגעים מאהבה".

2.  Versus the Spin

החודש הקודם חלף ועבר, והחודש הזה כבר התניע והתחיל לזוז במורד הדרך, וזה אומר שהגיע הזמן לאוסף.  הנה:

1 Nick Cave and Dirty Three Nick Cave and Dirty Three – Zero is Also a Number
באוסף – כמעט בכלל לא פסקול – הראשון של "תיקים באפילה", הסתתר קטע בונוס מאחורי גימיק נחמד. בימים ההם, שבהם שמענו דיסקים במכשירי קומפקט דיסק שלא היו חלק ממערכות מובנות, מחשבים או מכוניות, היה אפשר ללחוץ על הכפתור שמעביר שיר אחורה גם מהשיר הראשון, וכך, היה אפשר לגלות באלבום הזה שאפס הוא גם מספר, ולכן, גם רצועה.
וברצועה הזו, ניק קייב משתף פעולה עם הלהקה שחיממה אותו בהופעה האחרונה שלו כאן, ומקדם את בואו של וורן אליס ללהקה שלו עצמו וללהקה ששניהם יקימו ביחד מאוחר יותר, בשיר שהוא מנות מדודות של תיקים באפילה ושל ניק קייב.
לשמוע לקנות
2 The 'Burn The 'Burn – Enlighting
יש להקות שיש מסביבן הילה כזו, שרק השם שלהן יכול להצית. הילה שמאחוריה יש את הידיעה שכל שיר של להקה כזו שאי פעם אשמע יהיה טוב.
The 'Burn, שכמו ששמם מציע, מגיעים מבלקברן, הם אחת מהלהקות האלה, ואף על פי ששמעתי בינתיים רק שני שירים שלהם, שניהם עמדו בתנאים המחמירים שההילה הזו מציבה להם.
לשמוע לקנות
3 Evan Dando Evan Dando – Hard Drive
ועדיין, אחרי שמונה שנים, אני מנסה להבין אם שם השיר מדבר על כונן קשיח או על נסיעה קשה.
יש שירים שבשבילם השירה המונוטונית מעט של אוון דאנדו, שפעם היה הסולן של Lemonheads ועכשיו שוב, בעצם, היא לא מתאימה, שירים שבהם יישמע, כמו ששם האלבום שלו מציע, שהוא משועמם. השיר הזה הוא לא אחד מהם – בשבילו הקול של דאנדו מתאים בדיוק.
לשמוע לקנות
4 Neil Young Neil Young – Are You Passionate?
ניל יאנג, מזקני השבט המוזיקלי, מתפנה לכמה רגעים באלבום שבו הוא מספר על מצב האומה כמו שהוא רואה אותו, בימים שאחרי התקפת טרור ובמהלך שתי מלחמות מתהוות, כדי לבדוק מה שלומך, ואם אתה חי את החיים שלך לפי הדרך שהתווית לעצמך. הקול המרגיע שלו, ממרחק של עשרות שנים מהמקום שבו אני נמצא, הוא מעודד ומזמין כאחד, ושורת הגיטרה שחוזרת לאורך השיר מושכת אחריה את מארק קנופפלר וגם את דיוויד גילמור.
לשמוע לקנות
5 The The The The – Bluer Than Midnight
"Dusk" היה אחד מהאלבומים הראשונים ששמעתי שהצליח להעביר בצורה מושלמת אווירה של פרק זמן מסוים של היום – דמדומים, שלהקה אחרת בשם הנרדף שלהם הקליטה אלבום שגם הוא מעביר את האווירה המיוחדת הזו והוא האלבום האהוב עליי. פה, אם מתעלמים לרגע משלל השירים היפים של מאט ג'ונסון שזכו להשמעות חוזרות ונשנות לאורך השנים בגלגל"צ, אפשר להגיע לשיר הזה, שבעזרת החצוצרה הבודדה שבו וצלילי האמבולנס הרחוקים שברקע, מצליח לתמצת את כל מה שהאלבום הזה מנסה להגיד, רגע לפני הסוף, למקרה שכל השירים האחרים לא מצליחים.
לשמוע לקנות
6 Firewater Firewater – Electric City
במשך חודשים ארוכים, במהלך נסיעות חוזרות ונשנות, האלבום הזה הצליח לכבוש פיסה פיסה את הלב שלי ולהפוך להיות האלבום האהוב עליי של אחת מהלהקות האהובות עליי – שהסולן שלה, טוד איי, החליט לעשות מעשה מרתק ואמיץ כאחד וללכת לבקר את הארצות שהמדינה שלו מחליטה להפציץ. הוא לקח איתו גיטרה, מיקרופון ומכשיר הקלטה כדי להקליט את האמנים המקומיים בכל אחד מהמקומות האלה, והצליח לגרום למשהו שאף שלום כולל לא יכול לגרום לו, בינתיים – אמנים ישראליים ופקיסטניים מנגנים ביחד בקטע אחד. ואם הגיטרה לאורך השיר נשמעת לכם דומה למה ש"בום פם" עושים, זה בגלל שזה באמת מה ש"בום פם" עושים. זאת אומרת, אורי כנרות, שהוא חלק מהלהקה לאלבום הזה ולמסע ההופעות.
לשמוע לקנות
7 Dessa Dessa – Go Home
יכול להיות שאני משוחד, מכיוון שדסה למדה, ועכשיו מלמדת, בבית הספר למוזיקה שגם אני למדתי בו במיניאפוליס, אבל היא אחד מקולות ה-R&B הכי מרעננים ששמעתי בזמן האחרון, וגם אתם צריכים להטות לה אוזן. אז הנה.
לשמוע לקנות
8 Mansun Mansun – Take It Easy Chicken (Peel session)
Mansun עשו, בזמן הקצר שבו היו קיימים, משהו שאף להקה אחרת לא ניסתה לעשות מאז – פופ מתקדם. והם הצליחו בארבעת האלבומים שלהם ליצור פופ אינטיליגנטי, מורכב, שזז במהירות מסחררת מרעיון מוזיקלי לרעיון מוזיקלי ומצליח לאגד את כולם ביחד בצורה שמאפשרת לנו לקלוט מתי מגיעים החלקים המוכרים של השיר ולאיזה כיוון הוא הולך.
כאן, בהקלטה שעשו בשביל תכנית הרדיו של ג'ון פיל, הם עושים פחות או יותר אותו דבר, אבל בהופעה חיה ובצורה הרבה יותר אנרגטית מבאלבומים שלהם.
לשמוע לקנות
9 Ron Affif Trio Ron Affif Trio – I'll Be Seeing You
הטריו של רון אפיף, שהוא לא ישראלי בשום צורה שאני הצלחתי למצוא, מנגן את המוזיקה הזו בדרך ובהרגשה המתאימה למשהו שצריך להיות מנוגן במועדון במרתף, באמצע עיר ובאמצע הלילה.
לשמוע לקנות
10 The Unbelievable Truth The Unbelievable Truth – Covers
החיים בצל של אח מפורסם יותר הם קשים, במיוחד כשהאח עוסק באותו דבר שאתה עוסק בו, ובמיוחד כשהאח הוא במקרה מי ששינה את הדרך שבה זמרים אחרים באותה תקופה שרים את השירים שלהם.
אבל אנדי יורק והלהקה שלו, The Unbelievable Truth, הצליחו במשך שני האלבומים ששרדו ליצור שירים מוצלחים – אולי לא כאלה שראויים להיקרא יצירות מופת או להיזכר כגורם מקדם של ההסטוריה המוזיקלית, אבל שירים שהם בהחלט יכולים להיות גאים בהם בעצמם.
לשמוע לקנות
11 המועדון המועדון – ממשיך להסתובב
"המועדון", שהם סוג של להקת המשך לפאנקקייק מימי פטיפון העליזים, עושים מוזיקה מוצלחת במיוחד באלבום הראשון שלהם שיצא לאחרונה, ומזכירים לי במיוחד את Ash – לא רק בפופ המהוקצע ורווי הדיסטורשן שלהם אלא גם בשימוש הנכון שלהם בכלי מיתר בשירים כמו זה.
לשמוע לקנות
12 Patrick & Eugene Patrick & Eugene – Can't Get You Out of My Head
מפני שזו גרסה טובה יותר אפילו מזו של ה-Flaming Lips.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הבאים.

זה הכל להשבוע. עד שלושה שבועות מעכשיו – סרט חדש של החבובות.  צריך יותר מילים מזה?

Firewater: חצי ביקורת על חצי הופעה

1 .חצי ביקורת על חצי הופעה
[משום מה, הפוסט שהיה כאן אתמול נעלם איכשהו. אז הנה הוא שוב]

Firewater בלבונטין, 20.7.08

[התמונה באדיבות עומר]
יום ראשון הקודם היה מאתגר מבחינה לוח-זמנית. בעיקר, מפני שערימה של דברים שונים שקרו אחד אחרי השני גרמו ליום ראשון וליום שני להפוך ביחד לפרק זמן ערני של יותר מעשרים וארבע שעות. זה היה כרוך בעיקר בעובדה שאחרי ההופעה הראשונה של Firewater בארץ (או יותר נכון, באמצע – עוד לגבי זה בהמשך), היינו צריכים לנסוע הביתה, להתארגן ומשם לנסוע ישר לשדה התעופה, ממנו הגענו, בסופו של דבר, לפראג, שם פרק הזמן הבא של שינה היה רק בלילה שאחר כך.

כל מי שהיה בהופעה של Firewater יכול להבין למה העדפתי לראות את הלהקה על פני שינה של שני לילות. ההופעה היתה אמורה להתחיל, אמנם, הרבה יותר מוקדם. הדלתות נפתחו ב-21:30 ואנחנו הגענו ב-22:00, כי אנחנו ישראלים ולמודי הופעות מהעבר. סולן הלהקה, טוד A, בשיחה עם עידו חברי הטוב שישלים את הביקורת על ההופעה באיזשהו שלב בעתיד, אמר שהלהקה לא תעלה אחרי אחת עשרה בלילה. אבל הלהקה טעתה ואנחנו טעינו וככה מצאנו את עצמנו מול העובדה שלהקת החימום, Midnight Peacocks, עלתה להופיע רק בסביבות אחת עשרה ועשרים, ו-Firewater עצמה עלתה רק לקראת שתים עשרה. מה שהשאיר אותנו עם חצי הופעה לראות, תוך הסתכלות נואשת, ותכופה, בשעון ותקווה שהלהקה תשלים עוד שיר לפני שנצטרך באמת ללכת. ללבונטין 7 יש לי רק שתי מילים להגיד על זה: לא כיף. מהיכרות עם טוד A ומידת האמינות שלו אני יכול להאמין שהסיבה לאיחור היתה תלויה בלהקה המחממת או במקום עצמו, וזה לא בהכרח היה דבר רע אם לא היו לי דברים אחרים לעשות בשעות קטנות יותר של הלילה, אבל אנחנו לא צריכים לקחת בחשבון, כשמתכננים ביקור בהופעה, שזה ייקח לנו כל הלילה וגם קצת מהבוקר שאחריו. עד כאן הטרוניות.

על הופעת החימום של Midnight Peacocks אין לי הרבה מה להגיד. היא היתה קצרה, פיספסנו את השיר או שניים הראשונים ממנה, כשהגענו היו על הבמה, בנוסף לגרעין שלושת הנגנים של הלהקה (זאת ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה, והרושם הקודם שהיה לי הוא שזאת להקה ענקית. אולי יש להם הרכבים מתחלפים בהתאם לגודל הבמה), גם אורי כנרות, שיהיה חלק מהלהקה הבאה שתופיע, ורקדנית בטן, ובאיזשהו שלב עלה מישהו מבוגר ומוזר שהסתובב עד אותו רגע בקהל ונראה כמו אמרגן של משהו, ושר ביחד איתם שיר במרוקנית. או ככה לפחות נדמה לי. השירים שאחר כך היו רועשים, מהירים, ומוות-מתכתיים הרבה יותר מהשירים של להקת האם, Plastic Peacocks, ששיר אחד שלה, "Indian Sun", חתם את החלק של הלהקה המחממת בערב.

Firewater, להגנתם, עלו די מהר והשאירו אותנו עם מרווח קטן מאד בין שתי הלהקות. ההופעה שהם תיכננו לנו, לדברי טוד A בשיחה עם עידו לפני ההופעה, היתה ארוכה, והם לא רצו לבזבז את הזמן שלנו. הרכב הלהקה עכשיו כולל, בנוסף לטוד A, שמנגן על גיטרה חשמלית ולא על באס כבדרך כלל, גם את אריק סאנקו, באסיסט וסולן של Skeleton Key בימים כתיקונם, את ז'אן מארק בוטי בתופים, בחור בשם ג'סמין סינג שמחליף את ג'וני קאלסי בכלי הקשה, אורי כנרות בגיטרה ורעות רגב בטרומבון.

השיר הראשון של הלהקה, קצת אחרי שההופעה נפתחה בהקלטה של הקטע שפותח את האלבום הקודם של הלהקה, "Ascent" ,היה "Hey Clown", שלקוח מתוך האלבום האחרון של הלהקה, "The Golden Hour", שרוב רובו של המופע מורכב ממנו. הם ניגנו את כל השירים, ובנוסף להם גם כמה מהשירים הישנים, המתאימים יותר לרוח המוזיקלית של הערב. כך, למשל, בנוסף ל-"Hey Borneo", שנשמע כמו שיר מינסטרלי משנות ה-20, ל- "6:45" היפהפה ול-"Bangra Brothers" האינסטרומנטלי, היתה שם גרסת סקא ל-"Get Out of My Head", וגרסאות קצת שונות, מבחינה אווירתית ומקצבית, לשירים ישנים וטובים כמו "Bourbon and Division" ו-"Some Strange Reaction". השירים, הפעם, ארוכים יותר, מאולתרים יותר, מרופדים בהרבה אתנחתות מוזיקליות – בעיקר של הפרקשניסט ג'סמין ושל רעות רגב. תמיר מוסקט, שבזכותו (לפחות לדברי טוד A) הלהקה נמצאת בישראל להופעות, עלה לבמה כדי לעזור להם בשלושה שירים, וגם תומר יוסף היה אמור לעלות כדי לשיר איתם שיר כזה או אחר, לפחות לפי הרשימות של לבונטין. הקהל, שקרוב לוודאי לא היה מרוצה גם הוא מהאיחור המשמעותי, לא הצליח להיכנס לאווירה האלכוהולית הדרושה כדי ליהנות מההופעה באופו מיידי וטוד הקפיד לעצור בין שיר לשיר ולהציע לאנשים בקהל לקנות משקאות על חשבונו כדי להשתחרר. בסופו של דבר, אחרי ארבעה שירים ואפס משקאות, הקהל וטוד ראו בעין אחת ואנשים התחילו לרקוד, מי בדרך מוזרה, מי בדרך מוזרה פחות ומי (אני) לא בכלל, וליהנות מההופעה באמת.

אנחנו היינו צריכים לעזוב כמעט מיד אחרי "Get Out of My Head", לצערנו, ולא יכולנו ליהנות מהמשך ההופעה – שקרוב לוודאי הכילה את "This Is My Life", אולי השיר הקליט ביותר (אחרי "Green Light" ) של הלהקה, ואת כל שאר השירים מהאלבום החדש. עידו, חברי הטוב, יתארח כאן בקרוב כדי לספר על החצי השני של ההופעה. כשהגענו הביתה, ראיתי שמחכה לי הפתעה בדף הבית של YNet – אחד ממדורי הווידאו שלהם הקליט את טוד A ואת ג'סמין מבצעים גרסה אקוסטית, קטנה יותר ויפה יותר של "6:45" לקראת ההופעה.

2. על הסצינה האלטרנטיבית של צ'כיה (או שלא)

Druha Trava

אחת מהמשימות שהצבתי לעצמי בנסיעה לפראג (חוץ מהמשימה הגדולה, המרכזית, והברורה מאליה שבשבילה נסעתי) היתה לנסות ולחזור עם איזשהו אלבום מייצג, רוקי, אלטרנטיבי של מוזיקה צ'כית מקומית. זאת הסתברה כמשימה הרבה יותר קשה ממה שתכננתי.

זה מתחיל בעצם העובדה שלקח לי שלושה ימים למצוא חנות דיסקים. אחת. בפראג. יכול להיות שלא חיפשתי מספיק טוב. נכון – יש דיסקים גם בחנויות ספרים ובחלק מחנויות המזכרות. אבל אני חיפשתי חנות אמיתית, של דיסקים אמיתיים, שיהיה בה איזשהו מושג של מוזיקה פופולרית צ'כית. לחנות האחת שמצאתי קוראים "Bontonland" והיא די נאמנה לשם שלה. אמנם, לא בדקו את הדרכונים שלנו כשנכנסנו, אבל החנות משתרעת על פני קומה שלמה של קניון קטן שמתחבא ברחוב Na Prjikupe (ה-rj, לצורך העניין בכיתוב צ'כי, הוא מעין r עם משולש הפוך מעליו שאין כרגע על המקלדת שלי), קצת לפני הפניה לרחוב Vaclavske Namesti (הרחוב שמוביל לכיכר ווצלב). יש שם את כל מה שבחור צ'כי צעיר (או בחורה צ'כית צעירה) צריך (או צריכה) לרצות מבחינת זמן פנוי – מוזיקה, דיווידי, משחקי מחשב, גאדג'טים, מחשבים של אפל, טלפונים סלולריים, ספרי קומיקס בצ'כית (זאת אומרת, תרגום של דברים כמו Watchmen לצ'כית). המוזיקה, כמו בהרבה חנויות גדולות אחרות באירופה, מסודרת בצורה מאד יעילה – על אחד מהקירות מסודרות עשרים עמדות עם אוזניות ומכשירים שמאפשרים להאזין לעשרים המקומות הראשונים במצעד של צ'כיה – חלק מהמוזיקה היא בינלאומית (ויש שם ייצוג די נכבד ללהקות רוק כבד וותיקות מאד, משום מה), חלק מקומית. היה שם, למשל, דיסק של מוזיקה ג'אזית, אלקטרונית, מוזרה (דבר מובן בהתחשב בעובדה שצ'כיה אחראית למוזיקאי ג'אז ורוק אלטרנטיבי מושפע מג'אז כמו יאן גרברק והבת שלו, אניה). היה שם דיסק של מוזיקה צוענית נוראית, ודיסק של מוזיקאי שהוא כנראה מאד וותיק ומפורסם בצ'כיה – הופעה חיה שבה המוזיקאי הזה, שאני לא זוכר את שמו, מופיע לבדו עם גיטרה. הוא לא ווירטואוז גדול בגיטרה, והשירים לא מכילים מלודיות יוצאות דופן, אבל הקהל יוצא מגדרו בכל פעם שהוא מזהה את השיר אחרי כמה אקורדים ראשונים. היה שם דיסק משולש של להקת פאנק מקומית משנות ה-80. כמה השירים משם ששמעתי היו מצוינים, אמנם (היתה להם את איכות ההפקה הנוראית והנפלאה של מוזיקת פאנק משנות ה-80 בארצות מזרח אירופאיות), אבל הוא עלה קצת יותר מדי כסף ממה שהייתי מוכן להשקיע בלהקה שאני לגמרי לא מכיר ששרה בשפה שאני לגמרי לא מכיר. בסופו של דבר, החלטתי ללכת על בטוח ולחפש במדף של הלהקות שמוגדרות שם כקלאסיקה צ'כית – מה שזה לא יהיה. מה שיצאתי איתו בסופו של דבר הוא דיסק כפול של מוזיקאי בשם רוברט קריסטן והלהקה שלו. הדיסק מוצע בפורמט של דיסק אחד חדש ודיסק אחד שמכיל מיטב מהלהיטים הקודמים שלו (בפורמט די דומה ל-"Lore" של Clannad), ומה שתפס אותי שם בעיקר היה ההבטחה לגרסה צ'כית ל-"Telegraph Road" של Dire Straits. איך זה? אני עדיין לא יודע. אבל אני אדווח כשאשמע.

בדרך החוצה מחנות הדיסקים, כשהשלל בתיק, נתקלתי במודעה שהציגה תאריכים של סיבוב ההופעות האירופאי של טום ווייטס, שגרמה לי להתלבטות קשה אפילו בדיעבד – אם לא הייתי רואה את ההופעה של Firewater והייתי נוסע יום קודם, הייתי יכול לראות את טום ווייטס בהופעה בפראג. הנאמנות שלי לשניהם, שנקרעת בגלל ההתלבטות הזאת, עשויה להתאחות בעתיד, אז אני אוכל לראות הופעות שלמות של שניהם. לפחות אחת מכל אחד.

טאנארא

1. לפני הכל

ראיתי את זה קודם בעונג שבת ואחר כך גם בספינר: ג'ארוויס קוקר הולך לכתוב את המוזיקה לסרט החדש של ווס אנדרסון, שהוא גרסת אנימציה ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל. זה מגניב בכל כך הרבה רמות, שאני הולך לכתוב את זה עוד פעם: ג'ארוויס קוקר הולך לכתוב את המוזיקה לסרט החדש של ווס אנדרסון, שהוא גרסת אנימציה ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל. אז זהו.

כדי שלא תגידו שלא ידעתם, אני מזכיר – מחר. ומחרתיים. Firewater באים להופיע בארץ – בלבונטין 7, בשעה 21:30, כש-Plastic Peacocks מחממים אותם בלילה הראשון ו-Panic Ensemble בלילה השני, בהרכב שהייצוג הישראלי בו כולל כרגע את אורי כנרות ורעות רגב. לא יהיו הרבה שירים מהעבר של הלהקה, אבל תהיה מוזיקה מגניבה וחדשה, יהיו על אותה הבמה אנשים מ-Cop Shoot Cop ומ-Skeleton Key (וגם מישהו שניגן עם אלניס מוריסט, אבל אני משתדל להתעלם מזה), ויהיו חולצות כתומות. לא רק על טוד.

והגוספל יוצא, ממש אחרי שאני מסיים לפרסם את הפוסט הזה, לחופשה קצרה של שבוע. ביום שלישי הבא (בתקווה) אני אחזור לכאן, אדם נשוי, והכל יהיה בסדר. אולי אפילו אכתוב פה משהו על הסצינה האלטרנטיבית המשגשגת בצ'כיה. או שלא.

2. איזור הדמדומים

טאנארא

יש משהו מאד עצוב בלהיות להקה מתחילה וחסרת פרסום בחברת תקליטים שמתבססת על המכירות של אמן אחד או שניים (רק חברת תקליטים אחת משלוש הגדולות לשעבר שלנו הודתה בזה, אבל אני מאמין שכל השלוש מכוונות את עצמן לפי המודל העסקי המאד מוזר הזה). מה שזה אומר, בעצם, זה שכל עוד האמן האחד הזה מוציא אלבום, קרוב להוציא אלבום, בדיוק הוציא אלבום או לפני חג, הסיכוי שאותה להקה מתחילה תקבל משהו מיכולת הפרסום ויחסי הציבור של החברה, ואת הדחיפה המשמעותית שחברת תקליטים גדולה יכולה לתת לה, הוא שואף לאפס. מה שמיתרגם בעיני החברה לחוסר יכולת למכור תקליטים (או להזיז יחידות, אם נקרא לזה בשם המקצועי של זה), ולחוסר רצון של החברה להשקיע כספים בפרסום ויחסי ציבור בשביל הלהקה. המעגל הזה ממשיך ומתגלגל עד שהלהקה מוצאת את עצמה במקום שבו רוב הלהקות שלא צולחות את מחסום האלבום השני מוצאות את עצמן: המחסן הגדול והאפל של ה-Cut out. טוב, אולי אין מחסן כזה. אני משתדל להמציא. המונח Cut out (למי מבינינו שהמסלול המקצועי שלו לא עבר דרך חנות דיסקים או חברת תקליטים) מתייחס לאלבום שנמחק, סמלית ומילולית, מהקטלוג של החברה. זה אומר שאי אפשר להזמין עותקים מהאלבום עצמו מהחברה, כי אין, וברוב המקרים זה גם אומר שהחברה מוחקת את המאסטרים של האלבום כדי לפנות מקום למאסטרים אחרים.

"טאנארא" היא אחת מהלהקות, בשנות ה-90 המוקדמות, שנאלצה לסבול את הגורל הזה. הסיבה להחתמתם, מאד בדומה לסיבה שחברות תקליטים בארצות הברית התחילו להחתים להקות קצב שהיה להם "The" בתחילת השם בשנות ה-60 כאילו אין מחר ברגע שהחיפושיות והאבנים המתגלגלות התחילו להראות סימני הצלחה, היא כי הם באו משדירות. "כנסיית השכל", "שפתיים" ו"טיפקס" כבר היו חתומות בכל מיני מקומות אחרים ושתיים מהלהקות שנשארו, והראו סימנים כאלה או אחרים של כשרון – "טאנארא" ו"האצולה" של שמעון אדף – הוחתמו בבת אחת על ידי אותה חברה, פונוקול.

ללהקה היתה איזושהי חותמת אמינות – גם מוזיקלית, גם אישית. לבסיסט של הלהקה קראו יוסי אנקרי, ולאחותו קראו אתי, והיא כבר היתה זמרת מפורסמת באותה תקופה. לסולן של הלהקה קראו מיכה ביטון, אבל את חייו שלפני הלהקה הוא בילה בעיקר בלהיות מי שסיפור החיים שלו יצר את ציון כהן, הדמות הראשית בספרי "אל עצמי" של גלילה רון פדר. הוא גם כתב ושר את שיר הנושא של שני הסרטים שצולמו בעקבות הספרים האלה.

התקופה ההיא – בין החצי הראשון לחצי השני של שנות -90, היתה תקופה מעניינת בשביל התרבות הישראלית. אחרי שני עשורים של קיפוח ושני עשורים של התמרמרות, כולנו הבנו שמתפתחות פה בישראל שתי תרבויות שונות, שתיהן עשירות בתוכן, שתיהן לגיטימיות. אבל רק בשנות ה-90, כשכבר היינו בשלים להתעסק בזה וה"מצב הבטחוני" האלמותי שמנע מכל סוגיה חברתית מרכזית אחרת לקבל את קדמת הבמה בארץ קצת שכך, עם הסכמי השלום והתקווה והמזרח התיכון החדש, יכלו היוצרים – המוזיקאים, הקולנוענים, הסופרים – להתחיל לחשוב על לבנות גשר בין שתי התרבויות האלה. בעולם המוזיקה, הרוק הישראלי הצליח להתגלגל בכל מיני גלגולים ובסופו של דבר מצא את עצמו תחום בקטגוריה מסוימת שבנו לעצמם מוזיקאים צעירים, תל אביבים, שבנו ביחד, בלי תיאום אחד עם השני, יכולת הבעה מוזיקלית חדשה. ומצד שני, לא היה ברוק הישראלי הזה שום דבר שהזכיר את מה שקורה מדרום לתל אביב – הרבה מדרום לתל אביב. אהוד בנאי קרוב לוודאי היה המוזיקאי היחיד בתקופה המוקדמת הזו שהצליח להכניס משהו מהמסורת שלו ומהתרבות שלו לתוך הרוק הישראלי, אבל הוא היה צריך את "אהוד בנאי והפליטים", האלבום הראשון הבועט, שכלל מעט מאד מן הרמזים של מה שיבוא אחריו, בשביל להצליח לבסס את עצמו בפנתיאון. ואז משהו בשדירות התפוצץ.

להקה, ועוד להקה אחת, הפכו למאד מצליחות – לא למרות ששילבו בין רוק ישראלי לבין המוזיקה המסורתית יותר שהביאו מהבית, לא למרות ששיתפו את שרית חדד בשירים וחידשו שירים של זהבה בן, אלא בזכות העובדות האלה. חברות התקליטים התעוררו קצת מאוחר, אבל התעוררו – והתחילו לחפש מתחת לכל אבן בשדירות את הדבר הגדול הבא. הם גילו את מה שאנחנו גילינו באותם זמנים – יש הרבה מאד להקות מוכשרות בשדירות. וחלק מהן פשוט נשארו שם, שיכללו את הצליל שלהם וקיוו שיום אחד, במעבר חד לתל אביב, הם יוכלו להצליח. "טאנארא" היתה אחת מהלהקות האלה, שחברות התקליטים אספו אליהן בנסיון לתפוס קצת מההצלחה של "טיפקס" ושל "כנסיית השכל". אבל בניגוד ל"טיפקס", שנשענו מאד על הפן העממי והמסורתי יותר של המוזיקה והאלבום הראשון שלהם היה כמעט כולו על טהרת הצחוק, ול"כנסיית השכל", שהאלמנטים המרוקניים במוזיקה שלהם היו בעיקר טבועים בתוכם, ופחות שולבו שם בכוונה תחילה, "טאנארא" היתה להקה שמלכתחילה החליטה לקחת את שני המאפיינים הכל כך מרכזיים בחיים המוזיקליים שלהם, ולשלב אותם לאחד.

זה מתחיל בתפילה הזאת, "הו אלי", שפותחת את האלבום הראשון והיחיד שלהם וגם סוגרת אותו. בפעם הראשונה היא מקדימה שיר, שמציג בבת אחת את כל האלמנטים המוזיקליים שהם הולכים להשתמש בהם – הרוק הישיר והנקי והאלמנטים האתניים השזורים בו. האיטיות שבמוזיקה שהופכת להיות יותר ויותר מהירה ככל שהשיר ממשיך. בפעם השניה זה מיכה ביטון לבדו, באולפן שהוא מערה, חוזר שוב על התפילה הזו. בין לבין, האלבום הזה מתמקד בעיקר בחיפושים. חיפוש של אהבה, חיפוש של משמעות, חיפוש של עבר שטבע את עצמו חזק מדי באישיות של מי שכתב את השירים. ובכל השירים יש את ההרגשה הזו, של הפשטות והישירות, שמשהו חדש קורה פה. סגנון מוזיקלי חדש שצומח ומתפתח והולך לשנות את הדרך שבה אנחנו כותבים, ושומעים, ביחד שירים.

באתר של מיכה ביטון, סולן הלהקה, כתובה על האלבום הזה שעל הלהקה אמרו בזמנו שהיא הקדימה את זמנה. אני נוטה להסכים – ולא רק זה, אלא שלא נראה שאף להקה אחרת לקחה את מקומה מאז, בנישה הקטנה הזו שהלהקה תפסה, ושלא גדלה מאז. הדבר הטוב הוא, שמיכה ביטון לא נעלם. או יותר נכון להגיד, הוא נעלם לתקופה מסוימת, שבה הוא היה מורה ומחנך של דורות של ילדים, ואחר כך חזר, כדי להוציא אלבום סולו אחד, ועוד אלבום סולו לאחרונה. והוא אפילו מופיע, ביום שני הקרוב, בצוותא, ביחד עם אהוד בנאי, בהופעת בכורה של האלבום הזה.

את האלבום הראשון של טאנארא, שסביר להניח שיהיה קשה להשיג בחנויות, אפשר לשמוע במלואו באתר של מיכה ביטון.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זהו. נגמרו הרעיונות. בהוליווד מוציאים סרט על מגבי שמשות לרכב.

Firewater – מורה נבוכים

בעוד שבועיים פחות יום, ויום לפני כן, תופיע בלבונטין 7 Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, וכדי שגם אתם תבואו מצוידים, אני מקדיש את הבלוג הפעם למדריך הישרדות קצר בעולם המוזר והמפתיע של Firewater:

1. Get Off the Cross, We Need the Wood for the Fire

FirewaterGet Off the Cross, We Need the Wood for the Fire התחילה את דרכה בתור מין סופרגרופ ניו יורקי של להקות שוליים אוונגרדיות. טוד אשלי, הוא טוד A, הסולן והבסיסט של הלהקה, סיים את תפקידו בתור אחד משני הבסיסטים של Cop Shoot Cop, לא בהחלטה משותפת של כל הצדדים, והחליט לקחת את הסיבות לעזיבתו – הרצון למוזיקה יותר נסיונית ויותר מעניינת – ללהקה חדשה. הוא גייס את דוויין דניסון, הגיטריסט של Jesus Lizardֿ, את יובל גבאי, המתופף של Soul Coughing, את האן רואו מ-Foetus, את ג'ניפר צ'רלס מ-Elyssian Fields וגם את דייב ווימט ואת אריק סאנקו מ-Skeleton Key, והקליט במשך כמה ימים אלבום של מוזיקת חתונה שהשתבשה, לדבריו – "Get Off the Cross, We Need the Wood for the Fire", שיצא בשנת 1996, כלל תמונה של ישו על העטיפה, את קולו רווי הנסיון והלילות האפלים של טוד A ומוזיקה מזרח אירופאית מסוג חדש לגמרי שיכול לעבור רק על פני גורדי השחקים של ניו יורק. כשהגיע הזמן להוציא את האלבום לסיבוב הופעות התגלתה הבעיה האמיתית של אוסף כל כך גדול של מוזיקאים פעילים מלהקות אחרות – לוחות זמנים מתנגשים. טוד A היה צריך להרכיב לעצמו הרכב הופעות חדש, והרכב ההופעות הזה הכיל את הנקודה הישראלית השניה של הלהקה – תמיר מוסקט כמתופף ואורן קפלן כגיטריסט.

עם ההרכב הזה, ומגוון אורחים חדשים, הלהקה הקליטה את האלבום השני:

2. The Ponzi Scheme

The Ponzi Schemeהאלבום השני היה כבר הרבה יותר להקתי והרבה יותר מגובש מקודמו, והוא האלבום המועדף על הרבה מאד מהמעריצים והמבקרים של הלהקה – גם שלי. בליוויו של סיפור לא קשור על צ'רלס פונזי, האיש שהמציא את תרמית הפירמידה, ועל העולם הקפיטליסטי המושחת בכלל, טוד A וחברי הלהקה צולחים שנים עשר שירים – מתוכם כמה וכמה קטעים איסנטרומנטליים, שמגדירים מחדש את המושג כליזמר, ומפענחים מחדש את כל הסודות והפכים המזרח אירופאיים של המוזיקה שבנתה את המוזיקה האמריקנית. האלבום מסתיים באחד מהשירים הכי טובים של Firewater, הוא "Drunkard's Lament" , ובמילים "Misery loves company, that's why everyone loves me".

3 . Psychopharmacology

Psyhcopharmacologyשלוש שנים שלמות עברו על הלהקה בלי אלבום, אבל האלבום השלישי שיצא היה (במרווחים מאד קטנים) הכי מצליח שלה. הוא גם האלבום הכי פופי מבין כל האלבומים שהלהקה הוציאה עד עכשיו – ומגוון הנושאים בו נע מסוכנים סמויים ומחבלים, למטוסים שמתרסקים, לתרופות פסיכיאטריות, להידרדרות המהירה של אלמנה ויתום של שוטר. כל זה, חמישה חודשים לפני ספטמבר 2001. את האלבום, וגם את ההופעות שאחריו, הם העבירו עם הנקודה הישראלית השלישית של הלהקה – הסקסופוניסט אורי קפלן, שאין לו קשר משפחתי ולו הקל שבקלים לאורן קפלן, שכבר היה חלק מהלהקה.

אחרי שיצא האלבום השלישי, Firewater הגיעו לשתי הופעות בישראל – הפעם השניה של הלהקה בישראל, כחלק מפסטיבל צועני שאירגן מועדון הג'ה פן האהוב והעזוב. שלושת הלילות של הפסטיבל הציגו את Firewater, פעמיים, כשאחד הלילות יוצר מיני-סגירת מעגל של תמיר מוסקט, מתופף הלהקה, עם איזבו, הלהקה הקודמת שלו, שחיממו, וביניהם, לילה של פרויקט מוזיקלי חדש, בהופעות בכורה, של תמיר מוסקט ואורי קפלן, שיילך ויהפוך להיות יותר ויותר גדול ויגרום לשניהם לעזוב את הלהקה בסופו של דבר – Balkan Beat Box.

4. The Man on the Burning Tightrope

The Man on the Burning Tightropeכשהגיע האלבום הבא, גם הוא בהפרש לא קטן של שנים מקודמו, הוא כבר היה ספוג בהרבה מאד מהבעיות האישיות והמדיניות של טוד A. את חלקן אפשר לשמוע באלבום עצמו – "The Truth Hurts" היא הודעה על מזכירה אלקטרונית, שהמקור שלה נשאר חסוי ומעורפל לאלו מן המאיזינים שמעדיפים רק להאזין. את חלקן אפשר לנחש – ההסתייגות ההולכת וגדלה של טוד A מהשלטון האמריקני וכל מה שהוא ייצג באותן שנים, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשיר הנושא, "The Man on the Burning Tightrope", בעצמו – שיר שׁמוקדש לג'ורג' בוש, ושהובילה את טוד A להחליט להגלות את עצמו מארה"ב שנה מאוחר יותר, או העצבות הקרקסית של שירים כמו "Too Many Angels" רווי הקליופה, או "The Notorious and Legendary Dog and Pony Show".

האלבום, שהופק גם הוא על ידי תמיר מוסקט באולפני "וויברומונק" שלו, הוא אחד מהאלבומים הכי מגובשים שהלהקה הוציאה עד עכשיו. שירים וקטעים אינסטרומנטליים שחוזרים ושוזרים את עצמם בתוך מרקם האלבום, והופכים אותו לחלק ממכלול אחד, גורמים לחוויית השמיעה להפוך להיות משהו שלא מסתדר בחלקים בודדים – את האלבום הזה חייבים לשמוע מההתחלה ועד הסוף.

5. Songs We Should Have Written

Songs We Should Have Writtenהאלבום הבא של הלהקה, שיצא שנה אחר כך, הוא אלבום של גרסאות כיסוי. כמו שהוא אומר על העטיפה, הוא מכיל שירים שהלהקה, ובעיקר טוד A, מזדהה איתם, ושירים שמאפיינים את הקו המוזיקלי של הלהקה. למשל, הוא מכיל שירים של טום ווייטס, של ג'וני קאש, של האבנים המתגלגלות, אבל גם בחירות מפתיעות יותר (אם כי גרסאות כיסוי נדושות יותר) כמו "The Beat Goes On" של סוני ושר, או "Is That All There Is?" של פגי לי, וגם עוד גרסת כיסוי ל"Some Velvet Morning" של לי הייזלווד וננסי סינטרה (ואם "האחים פורטיס" היו מנגנים את השיר הזה בהופעות, זאת היתה הפעם השניה שאורן קפלן מנגן בגרסת כיסוי לשיר הזה).

אחרי האלבום הזה, טוד A החליט להוציא את הלהקה לתקופת הקפאה ולעזוב את ארה"ב כדי לטייל בכל הארצות שארה"ב מפציצה, לדבריו. הוא היה באפגניסטן, בפקיסטן, באינדונזיה, בטורקיה, בהודו, ובסופו של דבר השתקע בקיבוץ צאלים בארץ. בכל מקום שבו טייל (ואת שאר הרשמים שלו מהמסע הזה אפשר לקרוא בבלוג שלו, "Postcards from the Other Side of the World"), הוא מצא את המוזיקאים המקומיים והקליט משהו משלהם, ומשהו איתם. הוא הביא את הכל לישראל, לאולפן בתל אביב, כדי להגיע לרגע הזה:

6. The Golden Hour

The Golden Hourהאלבום החדש של Firewater הוא הסיבה שבגללה הם מגיעים הפעם לארץ, והסיבה שבגללה אנחנו מתכנסים כאן. הוא מכיל את השירים שטוד כתב והקליט בכל הארצות המזרח אסייתיות שביקר בהן, והקליט שוב וערך כאן בישראל, והסגנון המוזיקלי שלו שונה לגמרי מכל האלבומים הקודמים של הלהקה – הרבה יותר השפעות הודיות, אינדונזיות, ערביות, פקיסטניות, באופן צפוי למדי. גם ההופעה שונה לגמרי מההופעות הקודמות, בעיקר מפני שהיא מכילה הרכב אחר לגמרי של מוזיקאים – למשל, שני פרקשניסטים – אחד צרפתי, אחד אנגלי-ערבי. למשל, טרומבוניסטית ישראלית בשם רעות רגב. למשל, את אורי כנרות בגיטרה. למשל, את אריק סאנקו מ-Skeleton Key.

למה אתם צריכים לצפות בהופעה? רוב השירים יהיו מהאלבום החדש. הלהקה מנגנת מעט מאד מהשירים הישנים בסט החדש שלה – הם מנגנים את "Some Strange Reaction", את "Snake Eyes and Boxcars", את "Another Perfect Catastrophe" – ולא הרבה יותר, בעיקר משני האלבומים הראשונים. לעומת זאת, כמעט כל האלבום החדש זוכה להשמעה על גבי הבמה, ויש הרבה מאד מה לשמוע – "Weird to be Back" עם המקצב ההודי המדבק, "Borneo", "Hey Clown" או "This Is My Life" הם שירים חדשים לגמרי בסגנון חדש לגמרי, אבל הם נשמעים באופן מפתיע, וטבעי, כמו שירים של Firewater.

ההופעה הזו, שמוגדרת על ידי שאר חברי המיילינג ליסט של הלהקה כהופעה של הרכב ההופעות הכי טוב של הלהקה אי פעם, לא צפויה להשאיר אף אחד מכם אדיש. אתם רק צריכים להגיע עם מספיק אמונה ביכולת שלכם להתאהב בלהקה במכה אחת. גם אהבה גדולה לצבע הכתום לא תזיק.

Firewater מופיעים בלבונטין 7 ביום ראשון, 20.7 וביום שני, 21.7.

הנה כמה שירים לשינון:

Psychopharmacology

Dropping Like Flies

The Man on the Burning Tightrope

Refinery (and Isle of Dogs)

The Drunken Jew

ליאונרד כהן: פרס ניחומים

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

I'm Your Fan

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעטTower of Song לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.

הצד המואר של שנות ה-80: Japan, The Dream Academy, Prefab Sprout

1. לפני הכל

חדשות משמחות שקיבלתי לראשונה ממש בבלוג הזה מחברי הטוב עידו: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיש בהרכב שלה נוכחות ישראלית כמעט מתמדת, מגיעה לישראל! זה יקרה בלבונטין 7, ב-20 וב-21 ביולי. הביקורות של חברים לקבוצת המיילים של הלהקה, שאני חבר לא מאד פעיל בה, אומרות שההרכב הנוכחי, שכולל את אורי כנרות בגיטרה ואת רעות רגב בטרומבון, וגם את אריק סאנקו מ-Skeleton Key בגיטרה נוספת, הוא הכי טוב של הלהקה עד עכשיו. את האלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", אתם יכולים להשיג באוזן השלישית.

ומאותו מקור, שמועות עקשניות אומרות שבספטמבר ואוקטובר יבקרו אותנו גם ניק קייב וגם ליאונרד כהן. אני מקווה שהשמועות יתבררו כנכונות. יהיה משמח לראות כאן את ליאונרד כהן במה שמוגדר כסיבוב ההופעות האחרון שלו. וגם את ניק קייב ולהקתו במה שאני מקווה שהוא לא סיבוב ההופעות האחרון שלו בכלל. [במהלך כתיבת הפוסט הזה, השמועות לגבי ליאונרד כהן הפכו להיות רשמיות – 18 בספטמבר]

עוד להקה שהייתי שמח לראות כאן בקרוב, אף על פי שלא שמעתי שמועות על הגעתה לכאן או לכאן, היא REM. למה? מפני שבסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמלווה את האלבום האחרון והכנראה מוצלח "Accelerate", הם הולכים לבצע שירים מכל האלבומים שלהם. מ-"Murmur" ועד… "Accelerate", אני מניח – לפחות אחד מכל אחד, לפי מה שהם אומרים. ביום שלישי האחרון, למשל, בהופעה בצפון קרוליינה הם ביצעו את "Sitting Still" מתוך האלבום הראשון, ביחד עם שני המפיקים של שני האלבומים הראשונים – מיטש איסטר ודון דיקסון.

ואם זה עדיין מעניין מישהו – האלבום הבא של U2 ייצא באוקטובר. הלהקה מבטיחה בחיוך שבע רצון של אנשים שבונים עכשיו בניין ענקי בדבלין רק בשביל עצמם, שהדיסק ייצא על חתיכה עגולה של אלומיניום, בתוך קופסה מרובעת מפלסטיק, ואתם תשלמו כמה שהם יחליטו שתשלמו. מנהל הלהקה, פול מק'גינס, אומר שהלהקה תשתמש "בכל טכנולוגיה שתהיה קיימת בזמן הוצאת האלבום שתהפוך את יציאת האלבום הזה למעניינת". ואני אומר, שכדאי שבזמן הקרוב הם ישקיעו בדבר היחיד שעשוי להפוך יציאת אלבום של U2 בחמש השנים האחרונות למעניינת – בשירים עצמם.

2. הצד המואר של שנות ה-80 – שלוש להקות שפספסתם

בחצי הזה של השבוע אני רוצה להזכיר לכם שלוש להקות שעיקר פועלן היה בשנות ה-80, ויכול להיות שפספסתם מפני שאלה היו שנות ה-80. החלק הגדול של הלהקות המוצלחות יותר, אלו שלא הסתתרו מאחורי הסינתיסייזרים ובזה הסתכמה התרומה שלהם לעולם המוזיקה, המשיכו גם אחרי העשור הזה (וחלקן גם התחילו, בעצם, לפני העשור הזה). החלק הקטן יותר נבלע בתוך המוזיקה המאד ספציפית של העשור, ונעלם, או שזכה לגלגולים מחודשים בזכות הסולנים וחברים אחרים בלהקות. שלוש הלהקות הבאות הן קצת מזה וקצת מזה – שתיים שנעלמו כמעט לחלוטין, ואחת שהתגלגלה מחדש לסולן מאד מוכשר ורב פעלים, וקלידן שיש לו לפחות דבר אחד משותף עם ערן מיטלמן, נאמר.

Japan היא אחת מהלהקות שהתחילו בסוף שנות ה-70, ונעלמו בהדרגה לאורך שנות ה-80 – או בשלב מאד מוקדם שלהן. שני אחים – דיוויד וסטיבן באט,Japan החליטו להקים להקה ולשנות את השמות שלהם כדי להתאים לאורח החיים המוזיקלי שבחרו בו. דיוויד באט הפך לדיוויד סילוויאן, ולסולן הלהקה, וסטיבן באט הפך להיות סטיב ג'אנסן, המתופף. הם צירפו אליהם את מיק קארן, באסיסט, ואת ריצ'רד בארביירי, קלידן שמצא את דרכו אחר כך ל-Porcupine Tree, וההשפעות המוזיקליות (והוויזואליות) שלהם היו ברורות כבר באלבום הראשון, ב-1978 – דיוויד בואי ו-Roxy Music. הלהקה פנתה, בבת אחת, לשני כיוונים מוזיקליים – האחד, כיוון פופי וקליט יותר שהזכיר שירים מסוף שנות ה-70, בעיקר של להקות כמו Roxy Music, ושירים מתחילת שנות ה-80', של להקות אחרות שגם הן הושפעו מאותם מוזיקאים, כמו דוראן דוראן, למשל, שהושפעו בתורם גם מ-Japan. הכיוון השני היה נסיוני יותר, וכלל בעיקר מוזיקה אטמוספרית, מורכבת בעיקר מסינתיסייזרים ומנגינת הפרטלס בעלת הצליל הייחודי של מיק קארן (למרבה האירוניה, אחד מהשירים הנסיוניים יותר שלהם נקרא "Pop Song"). גם בשירים הפופיים יותר שלהם אפשר לזהות מאפיינים ייחודיים וקצת שונים מאלו של הלהקות האחרות – כמו "Gentlemen Take Polaroids" או "Quiet Life" או אפילו החידוש המסורתי לשיר משנות ה-60 (משהו שלהקות מהסוג של Japan לא היו יכולות לעבור את העשור הזה בלעדיו), "I Second That Emotion". ומצד שני, שירים כמו "Ghosts", שמורכב בעבודת פסיפס ממגוון הצלילים שריצ'רד בארביירי הצליח להוציא מהסינתיסייזרים שלו, ומהעזרה שקיבל מהקסילופון וכלים אחרים שניגנו חברי הלהקה האחרים. או "Night Porter" האפל והחרישי שסלל את הדרך לדור שלם של להקות אפלות וחרישיות. או השיר האחד שמצליח לשלב את שני העולמות המוזיקליים השונים של הלהקה – "Some Kind of Fool"', שדיוויד סילוויאן חידש בעצמו בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ושמצליח, על פני 7 הדקות וקצת שלו, להפגין את הבלבול וחוסר הבטחון, ואז מציאת נקודת האחיזה וההמשך, שמשתקפים במילים.

הלהקה הספיקה להתאחד שוב, לפני ששנות ה-80 הסתיימו, בשם אחר – Rain Tree Crow. הם הוציאו אלבום אחד בשם הזה, שהיה הרבה יותר נסיוני והרבה יותר מעניין מהחומר המוקדם שלהם, אבל לא המשיכו מעבר לאלבום האחד. דיוויד סילוויאן עצמו המשיך, גם בתוך שנות ה-80 וגם אחריהן, בקריירה עצמאית מוצלחת, במסגרתה הוא עבד עם רוברט פריפ, ריואיצ'י סקאמוטו (הוא כתב ושר את המילים למנגינת הנושא של "חג מולד שמח, מר לורנס" – "Forbidden Colours"), ועם דרק ביילי, לפני מותו של ביילי.

Dream Academy

עוד להקה – שיר אחד שלה, קרוב לוודאי שלא פספסתם במהלך שנות ה-80 – "Life in a Northern Town" של The Dream Academy היה להיט גדול בתחילת שנות ה-80 והוא נכלל ברוב האוספים המקיפים של העשור הזה שמכבדים את עצמם. השיר עצמו הוא מאד שונה משאר השירים של התקופה, גם מכיוון שהוא לא מכיל כמעט תופים – ובטח לא את המבנה של שיר פופ רגיל. גם בגלל המילים, שהן מחווה לניק דרייק – "Morning lasted all day," שהיה אמור להיות שם השיר, הוא עדיין אחד המשפטים האהובים עליי מתוך שירים משנות ה-80 (קטגוריה שיש בה כמות מסוימת של משפטים, בכל זאת). גם בגלל הנטיה של חברי הלהקה – גם ובעיקר בשירים אחרים – לכלול כמה שיותר כלים שלא מסתדרים עם התקופה: כלי נשיפה, כלי מיתר, טימפני. גם בגלל שהפזמון של השיר האחד, הבולט בייחודיותו הזה, לא מכיל ולו מילה אחת באנגלית.

מעבר לשיר האחד הזה, שהצליח מעבר למה שחברי הלהקה שיערו שיצליח, היו להם מעט מאד רגעי תהילה במהלך הקריירה הלא ארוכה שלהם. הם בחרו לחדש דווקא שיר מאותה תקופה – "Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמית'ס, וגם לו היתה הצלחה קטנה. כששנות ה-80 פינו את מקומן לשנות ה-90, והלהקה עדיין לא ראתה הצלחה ממשית, שניים משלושת חברי הלהקה החליטו לעזוב – וכל אחד מהשלושה ממשיך בקריירת סולו כזאת או אחרת עד היום. ניק ליירד-קלואוס, הסולן, גם סייע לכתוב את אחד מהשירים באלבום "The Division Bell" של פינק פלויד שיצא בשנת 1994, "Poles Apart".

אחרונה מבין שלוש הלהקות היא Prefab Sprout – "אני קרוב לוודאי כותב השירים הכי טוב בעולם", אמר פאדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים שלPrefab Sprout הלהקה הזאת, ויש סיכוי סביר שהוא צודק. מספיק לשמוע את המילים שהוא כתב ל-"Blue Roses", שיר של ג'ימי נייל (זמר ושחקן בריטי שהוא כותב השירים העיקרי שלו), כדי להבין שמדובר פה באדם שיש לו מאגר בלתי נדלה של מטאפורות. הוא בטח מגדל אותן בעצמו. הלהקה הוקמה בתחילת שנות ה-80 וגם היא, כמו Japan, כוללת שני אחים – פאדי ומרטין מק'אלון, שהחליטו לשמור את השמות שלהם בכל זאת. ההצלחה שלהם, ויכולת כתיבת השירים ויצירת שירי הפופ הקרובים לשלמות של הסולן שלהם, באה לידי ביטוי כבר באלבום השני, "Steve McQueen" שהופק על ידי תומס דולבי – עוד אישיות מוזיקלית מוצלחת ונעלמת משנות ה-80. האלבום השלישי שלהם, "From Langley Park to Memphis", מכיל את שני הלהיטים הגדולים שלהם – "King of Rock'n'Roll", על הנקניקיות בלחמניות והצפרדעים הרוקדות על שפת הבריכה (באלבקרקי), שאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם (ולשמוע את השיר) היתה לי בפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", ו-"Cars and Girls", שיר שהוא ביקורת על המילים של שירים של ברוס ספרינגסטין – "ברוסי חולם שהחיים הם דרך מהירה," פאדי מק'אלון כותב בתחילת השיר, "יותר מדי דרכים עוקפות את הדרך שלי – או שהן לא מתחילות בכלל."

Prefab Sprout לא נעלמו, בעצם, עד עכשיו. הם המשיכו להקליט, בהרכבים כאלה ואחרים, וב-2001 הם הוציאו את האלבום האחרון של חומר מקורי שלהם, שהוא בעיקר אלבום קאנטרי. פאדי מק'אלון, שהוציא מאז עוד אלבום סולו, מקליט פחות וכותב פחות, בעיקר בגלל המחלה הנדירה שלקה בה, שגרמה גם לראיה וגם לשמיעה שלו להידרדר. ב-2007, הוא הקליט כמה מהשירים של האלבום השני, וההצלחה הראשונה, של הלהקה, בגרסאות אקוסטיות, ואלו יצאו במקביל להוצאה המחודשת של האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט החדש של מ. נייט שמלאן מגיע לקולנוע! ויש בו טוויסט!

לפני לפני הכל

Balkan Beat Box

Firewater, שהיא אחת מהלהקות האהובות עליי, יוצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש שלהם באפריל. שלושה מתוך חברי הלהקה שהקליטו את האלבום הזה לא יהיו שותפים להופעות – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואורי כנרות. זה לא מפני שהיו אי אלו ריבים בתוך הלהקה, אלא בעיקר מפני שהם עסוקים בלהיות הלהקה הישראלית המצליחה ביותר בעולם. ככה, לפחות, מגדירה אותם כתבה מפרגנת של שני עמודים שלמים ב"תרבות מעריב" של סוף השבוע הזה. ביום שבת הם הולכים להופיע ב"האנגר 11", עוד דרגה אחת מעל המקום שבו הופיעו בפעם האחרונה (בארבי). ואני יכול להצטרף לשורותיהם של ג'יימס מרפי וקוואמי ולהגיד, שהייתי בהופעה הראשונה שלהם (ובניגוד למה שכתוב בכתבה, לא היו שם 10000 אנשים. לא נכנסים עשרת אלפים אנשים בג'ה פן). היא היתה, למרבה האירוניה, תחומה בין שתי הופעות של Firewater בפסטיבל סופשבוע שאירגן הג'ה פן, והיא כללה, בין השאר, מופע קרקס באמצע המועדון, זמרת רוסיה שרקדה על הבאר, איש מערות מזמר בשם אושר, את וויקטוריה חנה וסרטי ווידאו מאד מוזרים, בנוסף לחברי הלהקה המלאים באנרגיות. הפעם, עושה רושם, ההופעה תהיה קצת יותר מרוסנת, אבל יהיו שם ברי סחרוף, צדיק זכריה ולהקת כליזמרים מפולין. אם הכרטיסים עדיין נמכרים, ואם אתם מוצאים שאתם יכולים, אני מציע להגיע להופעה הזאת – זה משהו שלא תתחרטו עליו בזמן הקרוב. אפילו להיפך – כשהם יגיעו לכאן בפעם הבאה להופיע בפארק הירקון, אתם תשמחו שהלכתם על מקום ההופעה הקטן יותר.

דגימות ממה שהם עושים אתם יכולים למצוא כאן.

2008: האלבומים שיהיו

1. לפני הכל

לא הרבה חדשות השבוע, ואולי זה דבר טוב. אבל זה כן:

ל-EMI היה שבוע קשה. הם נאלצו לפטר שליש מהעובדים שלהם, שזה הרבה, וה-Rolling Stones החליטו שהם רוצים להוציא את האלבום הבא שלהם ביוניברסל, דווקא. גם Radiohead, שהוציאו בתחילת החודש את האלבום האחרון שלהם בגרסתו הפיזית בלייבל XL דווקא, לא עושים רושם שהם הפסידו הרבה מתום החוזה שלהם עם פרלופון (שהיא חברת בת של EMI). ובנוסף לכל הצרות שלהם, גם רובי וויליאמס, Coldplay ו-The Verve (שעל האלבום הממשמש ובא שלהם אתם יכולים לקרוא קצת בהמשך) הודיעו, בנפרד, שהם משעים את מסירת המאסטר של האלבומים הבאים שלהם לחברה, עד שיקבלו מהחברה דיווח מפורט לגבי הצעדים הפיננסיים והשיווקיים המתוכננים לה. שומעים את הרעש הזה? ככה נשמעת תחילתה של מהפכה עסקית.

2. 2008: מה שאתם הולכים להקשיב לו

במהלך השבוע האחרון העברתי שני ימים וקצת בלונדון (תודה, עבודה!) וכהרגלי כשאני נמצא שם (שזה, למרבה הצער, באינטרוולים של עשר שנים בינתיים), קניתי את מגזין Uncut האהוב עליי במיוחד במחיר שפוי (כאן בארץ נוסחת התמחור שלו, במקומות שבהם אפשר למצוא אותו, היא – המחיר המקורי כפול שתיים ועוד הספרה אפס). בין כל שאר הכתבות המעניינות שיש במגזין הזה, יש גם כתבה אחת שמפרטת את האלבומים המעניינים יותר שצפויים לצאת ב-2008. אז, באדיבות Uncut, הנה כמה עובדות חשובות על האלבומים שתרצו לשמוע בשנה הזאת:

REM – Accelerate

REM

יוצא ב-31 למרץ
1 גם האלבום הזה, בדומה ל-New Adventures in Hi Fi המצוין שלהם, מבוסס על שירים חדשים שנעשו עליהם נסיעות מבחן בהופעות, בחזרות להופעות ובסאונדצ'קים.

2 המפיק של האלבום הזה נקרא ג'קנייף לי. בימים כתקנם הוא עושה בעיקר מוזיקה שאפשר להגדיר אותה בתור לאונג' שמח, וכשהוא שר, הוא נשמע באופן מחשיד כמו בק.

3 גם REM, כמו U2, עובדים בעשרים וחמש השנים האחרונות על פורמט רגשי תבניתי בכל מה קשור לאלבומים החדשים שלהם. אצל U2, זה "החלטנו שאם האלבום הזה לא יהיה טוב, נתפרק. ואיזה מזל שהוא יצא ממש טוב!". אצל REM, גם האלבום הזה, כמו כל האלבומים שבאו לפניו מאז Out of Time, עמד בסימן חיכוכים וויכוחים וכמעט פירוק הלהקה. לדברי סטייפ בראיון ל-Uncut, לאורך השנים הלהקה כמעט התפרקה 12000 פעמים.

Madness – The Liberty of Norton Folgate

ייצא בקיץ

Madness

1 השם מתייחס להסטוריה של העיר לונדון – Liberty במקרה הזה הוא ה"איזור החופשי" מהתייחסות לחוק שבו השוטרים עשו דברים שהם היו אמורים להגן על הציבור מפניהם, מחוץ לשערי העיר.

2 זה אלבום קונספט, על ההסטוריה של לונדון בכלל, ושורדיץ' בפרט.

3 השיר הראשון בו נמשך 15 דקות, ומנגנת בו, בין השאר, תזמורת היוקללי של לונדון.

The Breeders – Mountain Battles

ייצא ב-7 באפריל

The Breeders

1 האלבום החדש של הלהקה שמכילה את קים דיל מהפיקסיז ואחותה קלי, מכיל שירים שנכתבו בתקופה שמאז האלבום הקודם, Title TK, ובמהלך מסע ההופעות המחודש של הפיקסיז.

2 מפיק את האלבום הזה סטיב אלביני.

3 זה יהיה אלבום קצר במיוחד – 13 שירים פרושים על 36 דקות.

Primal Scream – השם עדיין לא הוחלט

ייצא במרץ או באפרילPrimal Scream

1 האלבום ייצא בלייבל חדש בשביל הלהקה, B-Unique (אחרי שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו בסוני).

2 בובי גילספי, סולן הלהקה, מבטיח אלבום "שמח ומעודד, מבוסס על גיטרות ופחות בלוזי מהאלבום הקודם".

3 אחד מהשירים יהיה דואט עם Lovefoxxx, אחת מסולניות הלהקה CSS.

Counting Crows – Saturday Nights and Sunday Mornings

ייצא במרץ

Counting Crows

1 האלבום הוקלט בעצם כסט של שני אלבומים קצרים יותר (למרות שהוא יוצא כדיסק אחד) – האחד מהם רועש ואגרסיבי יותר, והאחר שקט, מלודי ואקוסטי יותר. הם אמורים לבטא התפוררות והתפכחות (בחצי הראשון), ולעומת זאת מחשבה לגבי הדרך הנכונה ביותר לאחות את השברים (בחצי השני).

2 האלבום הוקלט בברקלי, קליפורניה, העיר בה נוסדה הלהקה, ובניו יורק.

3 אחד מהשירים, "לוס אנג'לס", נכתב ביחד עם ריאן אדמס.

The Verve – השם עדיין לא הוחלט

ייצא באפריל או מאי

The Verve

1 העולם של אנשים שאוהבים את המוזיקה של The Verve מתחלק לשניים – אלו שאוהבים את השירים הפופיים והמובנים יותר, כמו "The Drugs Don't Work" או "This is Music" או "On Your Own", ואלו שאוהבים את הטריפים המוזיקליים האינסופיים, כמו "Neon Wilderness" או "Come On" מהאלבום האחרון, למשל. האחרונים יהיו מסופקים במיוחד מהאלבום הזה, שלדברי ריצ'רד אשקרופט, הסולן, מכיל הרבה מאד מאלו.

2 גם השירים הפופיים יותר שבאלבום הוקלטו כחלק מג'אמים ארוכים יותר – אחרי שסיימו להקליט, חברי הלהקה ישבו והקשיבו לג'אמים והוציאו מהם את החלקים המלודיים שהם חשבו שיכולים להתאים לשירים

3 אף אחד מהשירים באלבום הזה, בתקווה, לא יהיה עילה לתביעה משפטית על זכויות יוצרים.

Dexy's Midnight Runners – השם לא הוחלט עדיין

אין תאריך יציאה רשמי

Dexy's Midnight Runners

1 בשביל רוב האנשים, Dexy's Midnight Runners מסתכמים ב"C'Mon Eileen", שיר בניחוח קלטי משנות ה-80 שהוא חלק שלא ניתן להפריד מאף אוסף מסכם של התקופה. בשביל אנשים אחרים, שמעמיקים יותר בהסטוריה של הלהקה, מדובר בלהקה רבת הרכבים, יוצרת מוזיקה מגוונת, שהציר העיקרי בה הוא הסולן, קווין רולנד.

2 האלבום, שיוקלט – כנראה – במהלך 2008, וייצא – כנראה – באותה שנה, כבר נמצא, במלואו, בתוך הראש של קווין רולנדס. כך הוא אומר, לפחות,ל-Uncut. זה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז 1985.

3 המפיק של האלבום יהיה אנדי לואיס, שעבד בעבר עם פול וולר.

Supergrass – Diamond Hoo Ha Man

ייצא במרץ

Supergrass

1 האלבום נקרא על שם השיר שייצא כסינגל הראשון מתוכו, "Diamond Hoo Ha Man", שחברי הלהקה טוענים שהוא גרסת כיסוי לשיר של ה-White Stripes. למרות שהוא לא.

2 האלבום הוקלט בברלין.

3 גם הוצאת האלבום הזה עומדת בסימן כמעט-פירוק של הלהקה. הפעם, מסיבות מאד אמיתיות. בסיסט הלהקה, מיק קווין, שבר את הצוואר כשנפל מחלון הקומה הראשונה בבית הנופש שלו בצרפת. החדשות האחרונות הן שהוא יחלים מהפציעה שלו וסופרגראס, שהמשיכו להופיע כצמד בהופעות האחרונות שלהם, יחזרו להיות שלישיה (או רביעיה, תלוי איך סופרים) מיד אחרי הוצאת האלבום.

פטי סמית' וקווין שילדס – The Coral Sea

ייצא במרץ או אפריל

פטי סמית'

1 כוהנת הפוסט-פאנק חברה לגיטריסט My Bloody Valentine לראשונה בהופעה כחלק מפסטיבל Meltdown, שהיא בחרה את התוכן המוזיקלי שלו, ב-2005. ההופעה הזאת מהווה דיסק אחד משני הדיסקים של האלבום הזה, כאשר השני הוא גרסה אחרת, מוקלטת באולפן, של אותה יצירה.

2 הקטע המוזיקלי שביצעו בפסטיבל, ואחר כך באולפן, נכתב והוקדש לצלם רוברט מייפלת'ורפ ושמו מבוסס על ספר שכתבה סמית' על האמן.

3 אין ממש קשר, מעבר לשם האלבום, ל-Sonic Youth.

Firewater – The Golden Hour

ייצא באפריל

טוד אשלי

1 זה דווקא לא מופיע ב-Uncut. אבל Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שבין חבריה אפשר למצוא את תמיר מוסקט ואורי קפלן הישראלים, שבימים כתקנם גם מתפקדים כחלק מ-Balkan Beat Box, מוציאה את האלבום שלה סוף סוף באפריל.

2 האלבום המאד מסקרן הזה, מכיל מוזיקה שהוקלטה על ידי הסולן טוד איי, בטיוליו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – וכולל בתוכו מוזיקאים מקומיים, בכלים מקומיים, ממקומות כמו הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טיבט, ומונגוליה, כמו גם הקלטה של אמנים ישראליים – איתמר ציגלר ואורי כנרות, בנוסף למוסקט ולקפלן – באולפן בתל אביב.

3 זו הפעם הראשונה שבה מוזיקאים מפקיסטן ומוזיקאים מישראל מקליטים ביחד – מכיוון שלישראלים אסור להיכנס לפקיסטן, ולפקיסטנים אסור להיכנס לישראל.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה שבוע של עננים.

נ.ב. בשבוע הבא, יכול להיות שלא יהיה כאן פוסט, מפאת מילואים.

שלוש להקות מהמידווסט: The Alpha Centauri; Down and Above; Wookie Foot

1. לפני הכל

אני לא עוסק בדרך כלל בנושאים פוליטיים, כאן או בכל מקום אחר, אבל יש מקרים שבהם זה מפסיק להיות פוליטיקה ומתחיל להיות משהו שמאיים על היכולת של האנשים הקרובים אליי, וגם שלי, בסופו של דבר, להתפרנס בכבוד. הסכם שנקרא אולמרט-שטרית-הבר שנחתם בשנה שעברה מגדיר את הסכום המוקדש למימון מוסדות תרבות כקבוע למשך חמש שנים. השנה הוחלט לקצץ ממנו עוד 53 מיליון שקלים. הסכום שנשאר הוא עדיין גדול, אבל לא גדול מספיק – מה שאומר עוד קיצוצים, עוד פיטורים ועוד תיאטראות נסגרים. ביום שלישי, ה-18.12, בשעה 15:00, אמנים וגורמים אחרים בעולם התרבות ימחו על ההחלטה הזאת במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אני, לצערי, לא אוכל להיות שם אבל אם לכם יש את הזמן, היכולת, והרצון – הם צריכים עוד אוזניים קשובות ועוד קולות צועקים. עוד מידע לגבי זה אפשר לקרוא כאן.

חדשות נפלאות: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שמכילה כמה וכמה מוזיקאים ישראליים – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואיתמר ציגלר בהרכב הנוכחי, אורן קפלן בהרכב קודם – מצאה סוף סוף בית מוזיקלי ב-Bloodshot Records ותוציא את האלבום הבא שלה, "The Golden Hour", באפריל 2008 שם.  האלבום הוקלט במהלך שלוש שנים שבהן טוד איי, סולן הלהקה, טייל ברחבי מזרח אסיה והוא כולל הקלטות של מוזיקאים משם, ביחד עם הקלטות של חברי הלהקה האחרים באולפן בישראל.  האלבום ילווה במסע הופעות שיהיה, בין השאר, באירופה באפריל.  מכיוון שחלק מחברי הלהקה הם ישראליים, אני חושב שסביר להניח שישראל נכללת באירופה לצורך העניין, ונקווה לראות אותם כאן אז.

מקבץ מתים מוזיקליים: קווין דוברו, הסולן של Quiet Riot, הצטרף לגיטריסט הלהקה לשעבר רנדי רודס, בגיל 52; אייק טרנר, שבשנים האחרונות היה מפורסם לא פחות כמי שאיים על אשתו, טינה טרנר, והיכה אותה – בעקבות הספר האוטוביוגרפי שלה והסרט שבא בעקבותיו – מאשר מי שגילה אותה, וגם היה אחראי, באופן ישיר ועקיף, על הרבה מאד מוזיקה מעניינת, והיה מחלוצי הרוק'נ'רול והחשיפה של מוזיקת הבלוז השורשית לקהל רחב יותר, בגיל 76.

2. שלוש להקות מהצפון

בין 2001 ל-2002 היתה לי את השנה האמריקנית שלי. נסעתי למינסוטה כדי ללמוד טכנאות סאונד במקום שנקרא היום McNally Smith College of Music ואז היה לו את השם הפחות מפוצץ אבל יותר מתכתי ואלקטרוני MusicTech. מאחר וביליתי את מיטב שנותיי לפני כן בישראל, מקום שבו הופעות של להקות מחו"ל היו בעיקר גדולות ובעיקר בפארק הירקון (או בהיכל התרבות), מבחינה מוזיקלית המעבר לארה"ב היה הלם תרבותי לא קטן. היכולת לפתוח את ה-City Pages ולראות את ההופעות שיש השבוע ב-First Avenue המפורסם (מפורסם בעיקר מפני שאתם יכולים לראות אותו בקליפ ל-Purple Rain של פרינס – שם מתקיימת ההופעה), ב-Quest המיועד בעיקר לרוק כבד והיפ הופ (לא בהכרח באותו הזמן), בבאר 400, שבו היו ההופעות הראשונות של Soul Asylum ושל ה-Replacements – ותקליטי זהב של שתי הלהקות תלויים בו מאחורי הברמן בשביל להוכיח את זה, ב-Fine Line Cafe שמאז הספיק להישרף ולהיעלם. יותר מזה – היכולת להגיד לעצמי שאני יכול לוותר על ההופעה הזאת וללכת להופעה אחרת כי הלהקה הזאת בטח תגיע למיניאפוליס שוב. רוב הלהקות שראיתי שם היו להקות שידעתי שקרוב לוודאי שלא אזכה לראות אי פעם אחר כך – The Divine Comedy בהופעה אקוסטית ביחד עם בן פולדס, Fantomas (שהופיעו ביום שישי שאחרי ה-11 לספטמבר – מייק פאטון לבש חולצה שהיה כתוב עליה LAPD, אולי לאות הזדהות – אמנם לא העיר הנכונה – אולי לא), Beta Band בהופעה שלא הביאה את ההערכה שלי ללהקה לגבהים חדשים. אבל הדברים שהיה הרבה יותר מעניין לראות היו כל הלהקות שלא היה סיכוי שאי פעם אוכל לראות במקום אחר – מכיוון שאף אחד לא שמע עליהן ברדיוס של מעבר לשלוש מדינות מסביב למינסוטה – הלהקות המקומיות. הנה שלוש מהן, כדי שגם אתם, בישראל הרחוקה והחמה הרבה יותר ממינסוטה, תוכלו להתרשם מהן. אם שואלים, תגידו שאני שלחתי אתכם.

2א. מוזיקה קרובה מגלקסיה רחוקה

The Alpha Centauri

גילוי נאות – חלקים מ-The Alpha Centauri הם חברים. בעיקר הסולן שלהם, לאנס קונרד, שההיכרות הראשונה שלנו מעבר ללימודים המשותפים היתה כשנכנס לבית הקפה של בית הספר שעבדתי בו (ועזרתי להקים), וזיהה שמה שאני משמיע במערכת של בית הקפה הוא האלבום הראשון של סיגור רוס שהבאתי איתי מהבית. את המוזיקה של The Alpha Centauri קשה להגדיר – גם מבקרים אחרים באתרים אחרים לא הצליחו. אבל אפשר לשמוע את ההשפעות שלהם שזורות בה – רדיוהד, סיגור רוס, Muze – ואת הניצוץ המקורי שהם מביאים למוזיקה, שמשלבת בין רוק גיטרות "רגיל" לבין מוזיקה אלקטרונית. ה-EP הראשון שהוציאו, Handshakes and Smiles (שהופץ במספר קטן מאד של עותקים, צרובים וכתובים ביד, ואני גאה לומר שיש לי אחד מהם), הכיל שלושה שירים – כל אחד יותר טוב מהשני וכל אחד מדגים בדרכו שלו את היכולת של הלהקה הזאת ליצור שירי פופ שמכילים הרבה מאד רעיונות מוזיקליים שנראים מנוגדים אחד לשני ולגרום להם לעבוד ביחד – כמו למשל, תיבת נגינה מלווה במצילות שמנגנות במקצב אחר לחלוטין, או גיטרות חשמליות שנבלעות בתוך ההרמוניות של קולו של לאנס – שגם הוא נמצא במחוזות הגבוהים של תום יורק ושל מת'יו בלאמי. בהופעה, הם מסוגלים לעשות כמעט את כל מה שמתרחש באלבום (הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שהם רק חמישה אנשים, ומתבצע בעיקר בעזרת טריגרים שמגיעים מהתופים, סמפלר שמפעיל הקלידן ואפקטים מוזרים), אבל חלק גדול מהסאונד ומההפקה המרשימה של האלבום שלהם, "Stoic", היא בזכותו של מפיק וטכנאי סאונד מוכשר, ג'ייסון אנדרסון, שעזר להם – כחלק מפרויקט הסיום שלהם בבית הספר שבו כולנו למדנו. החדשות האחרונות ששמעתי הן שהלהקה חזרה לפעילות אחרי תקופה שבה היתה מפורקת, בהרכב שונה קצת, ואם אתם מגיעים למיניאפוליס במקרה, אתם עשויים למצוא אותם מופיעים באחד מהמועדונים שם.

כאן אתם יכולים לשמוע כמה מהשירים מהאלבום שלהם. וגם כאן. וגם כאן.

2ב. דברים שרואים מכאן ולא רואים משם

Down and Above

מועדון ה-Quest נמצא בתוך מבנה ענקי שהיה פעם מחסן, שנמצא בתוך איזור שלם של מחסנים ומפעלים קטנים לשעבר, שנקרא, באופן מפתיע, Warehouse District. בכל יום שישי, המועדון היה מארח (אני לא יודע אם הוא עדיין פעיל – לא ראיתי את השם עולה ברשימות ההופעות ב-City Pages) בין שש לעשר להקות שונות, בשתי במות, אחת אחרי השניה, לערב מאד, מאד, מאד רועש. רוב הלהקות היו להקות צעירות בתחילת דרכן המוזיקלית. חלק, כמו Skywind שהגיעו מוויסקונסין והביאו איתם אפקטים פירוטכניים שלא התאימו למועדון, העלו את יריעות הבד מעל לבמה באש ואילצו את הקהל להיות מפונה מהמועדון (המועדון שרד את השריפה, עד כמה שאני יודע), היו יותר מוכרות ובדרך כלל סגרו את הערב. בכל אחד מהערבים האלה היו שתיים או שלוש להקות שבלטו, ובראשון שבו ביקרתי שם, אחת מהלהקות האלה נקראה Down and Above. להקה שמורכבת משלושה אנשים – גיטרה, בס, תופים – שהצליל הייחודי שלה התבסס על ההרמוניות התלת-קוליות של חברי הלהקה. השירים שלהם, בעיקר בזכות ההרמוניות האלו, הזכירו לי גרסה מתוחכמת ומחוספסת יותר של Alice in Chains, ובין כל שאר השירים הלא מוכרים לי שלהם, הם גם ביצעו גרסת כיסוי ל"Digging in the Dirt" של פיטר גבריאל – בצורה כמעט נאמנה לחלוטין למקור, ובכל זאת, הרבה יותר טוב מהמקור.

הלהקה, שמונה את דיוויד יאנג, הסולן ונגן הגיטרה, איאן אליסון, המתופף, וזאק יאנג, הבסיסט, הספיקה להקליט כבר שלושה אלבומים ואי פי, ומתכוונת, בפברואר 2008, להוציא אלבום חדש, "Hold Your Breath for a Rising Tide". אתם יכולים לשמוע שירים מהאלבום החדש הזה, וגם מכל האלבומים הקודמים ("Digging in the Dirt" נמצא באלבום הראשון שלהם, "Vena Cava"), כאן.

3ג. מבויתים

Wookie Foot

לא כל הלהקות שהופיעו ב-Quest היו להקות רוק כבד. בין השאר, באחד הערבים מרובי הלהקות האלה, זכיתי לראות להקה שההשקעה שלה במופע – שכלל, בין השאר, רקדניות, יורקי אש, ופסלים של פטריות – כמעט והשתוותה להשקעה באלבומים שלה. הלהקה, שנקראת Wookie Foot, כוללת בעיקר שני אנשים – שמסתפקים בלקרוא לעצמם מארק וג'וג'ו, וכרגע מונה בנוסף להם עוד עשרה אנשים. מספר חברי הלהקה המתחלפים הוא בדרך כלל דו ספרתי. המוזיקה שלהם היא שילוב בין רגאיי, רוק, היפ הופ ומוזיקה מזרח אסייתית. האלבום הראשון שלהם, "Domesticated", היה מורכב מסיפור מסגרת שהקיף חלק גדול מ-22 השירים שבאלבום – "The Story of Nothing and the Monkey". כדי שלא נצטרך להסתפק בלדמיין, הם צירפו לאלבום גם קומיקס שמתאר את הסיפור. מאז האלבום הראשון הזה, שאפשר לשמוע שניים מהשירים שבו כאן, הם הספיקו להקליט עוד חמישה אלבומים, להפוך את ההופעות שלהם לגדולות הרבה יותר ולייסד פסטיבל – ולא סתם פסטיבל, אלא פסטיבל חינם שבמסגרתו הם אספו תרומות לקרן הצדקה שלהם. במסגרת קרן הצדקה הזאת הם יצאו למזרח אסיה – נפאל, הודו, ומקומות אחרים – וחיפשו ארגונים לסייע להם בעזרת הכסף שאספו. את הפרטים לגבי הפעילות הזו שלהם אתם יכולים למצוא כאן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בואו נקווה לגשם. [הקליפ באדיבות מיכל]