The gospel according to whom

1. לפני הכל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פסטיבל "הפזורה" שהולך להתרחש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  אז חולון, אף על פי שהיא עיר מגניבה ומלאה בינשולים, היא – תל אביבים עצלנים שאנחנו – קצת רחוקה. ולכן, שמחתי לגלות, וקרוב לוודאי שגם אתם תשמחו לגלות, שרוב ההופעות הטובות שהולכות להתרחש בפסטיבל הזה, הולכות להתרחש דווקא בלבונטין 7, שהוא יותר קרוב אלינו.  ב-14 וב-15 לחודש יופיעו שם Faust, כשב-14 יופיע לפניהם פיליפ ג'ק (וגם קייר נויבינגר, שאני לא מכיר);  ב-19 יופיעו Machinefabriek ו-Blood Stereo ביחד עם עוד כל מיני גורמים אלקטרוניים קשים יותר ופחות; וב-20 יופיעו אדי פרווסט וג'ון בוצ'ר, השלישיה של פיטר ברוצמן ו-Mapstation באותו ערב.  יהיה שמח.

ועוד לגבי שמח – מזל טוב לעמרי לוי, מייסד ה-Basement, שהיה פעם סאב-לייבל של Fact Records ועכשיו הוא מעין לייבל בזכות עצמו (שנתן הזדמנות ראשונה להרבה סינגר-סונגרייטרים בתחילת דרכם המקצועית – גם עבדכם), וגם מוזיקאי מוצלח ומראשוני הסינגר-סונגרייטרים-ששרים-באנגלית בארץ, שהתחתן בשבוע שעבר.

אם לצטט את חיים יבין – במעבר חד, היום יום האיידס הבינלאומי.  קרה המקרה, והיום גם יום שבת.  אז אני לא לגמרי בטוח כמה יציינו את זה ברחבי העולם.  אבל זאת התרומה שלי, בכל מקרה. זה הסוף של סרט שנקרא "התזמורת ממשיכה לנגן" – סרט עלילתי שמבוסס על ספר לא עלילתי, הישג בזכות עצמו – שמספר על תולדות גילוי מחלת האיידס בסוף שנות ה-70.  כל השחקנים שמשחקים בו (ויש המון – מתיו מודין, סול רובינק, לילי טומלין, אלן אלדה, איאן מקלן, בין השאר, בתפקידים ראשיים; ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, פיל קולינס, דונאל לוג, בין השאר, בתפקידים קטנים מאד), השתתפו בהתנדבות – כל הכנסות הסרט הועברו לארגונים שחוקרים את האיידס, מנסים לחפש לה תרופה, או מנסים להקל על האנשים שחולים בה . הוא משודר מדי פעם בטלוויזיה, ביום האיידס ולא ביום האיידס.  שווה לשבת ולראות אותו פעם אחת לפחות.

ואם אתם מרגישים פעלתניים ופילנתרופים במיוחד היום – הוועד למלחמה באיידס ישמח להיעזר בתרומות שלכם.

2.  תאומי האשפתות חוזרים לסיאטל

אני רוצה להחזיר אתכם לרגע ל-1992.  תקופה מוזרה כזאת, עם מוזיקה מאד ייחודית והרבה אנשים שלבשו חולצות פלאנל עם משבצות.  במקום אחד, סיאטל, היתה פתאום התפרצות של הרבה להקות שעשו מוזיקה די דומה שהיתה צעד אבולוציוני אחד מעל לרוק כבד, וצעד אחד לפני המוזיקה האלטרנטיבית, המוגדרת בצורה יותר מופשטת, שהפכה להיות הרבה פחות אלטרנטיבית והרבה יותר מיינסטרימית עם השנים שעברו.   הלהקות שאיכלסו את המרכז של הסגנון המוזיקלי החדש הזה היו נירוונה, Alice in Chains ו-Soundgarden (בסדר, וגם Pearl Jam).  בצדדים, היו להקות איכותיות יותר – הסיבה היתה, בדרך כלל, שהלהקות האלה לא צמחו בסיאטל אלא איכשהו הגיעו לשם, בעיקר דרך החתמה ל-Sub Pop.

שתיים מהלהקות האלה היו Screaming Trees ו-Afghan Whigs.   הראשונה, שהוקמה באלנסבורג, וושינגטון – לא רחוק מסיאטל אבל עדיין לא סיאטל, באמצע שנות ה-80, ישבה טוב יותר בתוך ההגדרה המוזיקלית של גראנג'.   היא כללה את מארק לאנגן, זמר כריזמטי שנראה כמו אח של רון פרלמן ב"היפה והחיה בניו יורק", נשמע כמו כמה קילומטרים של חצץ, וכתב את עיקר השירים של הלהקה.  ההצלחה של הלהקה התבססה בעיקר על "Nearly Lost You", שהם כתבו בשביל "סינגלס", הסרט המייצג של התקופה, ו-"All I Know", שהם הוציאו כשהיו חתומים לתקופה קצרה ב-Epic, בזמן שבו כל חברת תקליטים ניסתה למצוא את הנירוונה הבאה.  אחרי ההוצאה של "Dust", האלבום המצליח ביותר שלהם מ-1996, הם הפסיקו ליצור באופן פעיל והתפרקו באופן רשמי ב-2000.  בין לבין, הם הספיקו להוציא כמות מרשימה של אלבומים, רובם בלייבל SST וב-Epic, בתקופה המאוחרת יותר שלהם.  הלהקה עצמה לא נעה רחוק מדי מהסגנון המוזיקלי הגראנג'י, ואת ההשראה והנסיון להתחקות על כיוונים מוזיקליים אחרים מצא מארק לאנגן באלבומי סולו שהחל להוציא במקביל.  בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו משתף פעולה – בפורמט "היפה והחיה" אמיתי באלבום משותף עם איזובל קמפבל בשנה שעברה, ועם עמיתו ללייבל גרג דולי ב-Twilight Singers ובהרכב חדש (שנגיע אליו עוד מעט).

Afghan Whigs, לעומת זאת, הגיעו ממקום רחוק יותר מוושינגטון – סינסינטי, אוהיו.  הם היו, למעשה, הלהקה הראשונה שהיא לא מאיזשהו מקום בחוף המערבי שהוחתמה ב-Sub Pop.  ההתחלה שלהם, בשני אלבומים, היתה גראנג'ית אמנם, ומתאימה לאווירה הכללית של 1992 ושל סיאטל, אבל באלבום השלישי, "Congregation", הם כבר הראו את הצבעים האמיתיים שלהם – השפעה הולכת וגוברת של מוזיקת נשמה ו-R&B משנות ה-60.  שנת הציר של המוזיקה שהשפיעה על הלהקה, ובעיקר על גרג דולי, הסולן שלהם, הית ה 1965 – כשם האלבום האחרון שהם הוציאו.  אחרי "Congregation" הלהקה הצליחה לעלות על הזמניות של הז'אנר שבתוכו יצרו, והם המשיכו למחוזות אחרים, ולחברה אחרת – Elektra – שבה הם הוציאו את אחד מהאלבומים הכי מורכבים והכי מוצלחים שלהם – "Gentlemen" האפל והמופרע, ואחריו את האלבום הכי טוב, והכי מורכב, שלהם – "Black Love".   ב-1998 יצא האלבום האחרון שלהם, "1965", שהיה מהוקצע מדי ומבריק מדי (מבחינת גימור, לא מבחינת איכות) – אפילו העטיפה שלו היתה מבריקה.  אחר כך התפרקו.  בין לבין, גרג דולי התחיל לעבוד על פרויקט הצד שלו, שמאז הפך לדבר המרכזי שהוא עושה כרגע – Twilight Singers (וגם הוציא אלבום סולו, "Amber Headlights").

מארק לאנגן שיתף פעולה עם הלהקה החדשה של גרג דולי בכמה הזדמנויות – הוא התארח בכמה שירים באלבום השני, "Blackberry Belle", ושר את גרסת הכיסוי ל-"Hard Time Killing Floor" באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "She Loves You".  אחרי האלבום הרביעי של הלהקה, "Powder Burns", הוא גם הצטרף להופעות שלהם והפך לחלק כמעט-רשמי של הלהקה כשהוציאו את ה-EP האחרון שלהם, "A Stitch In Time".

עכשיו, גרג דולי ומארק לאנגן מאחדים כוחות בהרכב חדש לגמרי, ה-Gutter Twins, וסוגרים מעגל נוסף כשהם חוזרים ל-Sub Pop, שם ייצא האלבום הראשון שלהם כצמד אי שם ב-2008 (עוד לא נקבע לו תאריך הוצאה רשמי).  לפני שייצא האלבום, הם יופיעו באירופה ובארה"ב, כשההופעה הראשונה תהיה בניו יורק, ב-14 בפברואר.   ניו יורק, דרך אגב, זה אפילו יותר רחוק מחולון. כך שאם מישהו מהנפשות הפועלות למען הבאת אמנים מוצלחים ולא יותר-מדי-מצליחים לישראל (זאת אומרת, האנשים של לבונטין 7, או שרוליק איינהורן), קוראים את זה, אנחנו רוצים את Gutter Twins כאן.  הרי גם גרג דולי וגם סקוט פורד (הבסיסט של Twilight Singers שכותב את עיקר הפוסטים בבלוג הרשמי של הלהקה) אמרו שההופעה הכי טובה של הלהקה היתה כאן, וגם מארק לאנגן לא נראה סובל (על מי אנחנו עובדים, בעצם?  הוא תמיד נראה סובל).  אם מישהו ירים את הכפפה, זה בכלל יהיה חורף מוצלח באולמות ההופעות של ישראל.

3.  באיזו שפה?

מין חוק טבע מוזיקלי שכזה – כששמים משורר, במיוחד מארבעים השנים האחרונות, ומוזיקאי, במיוחד כזה שעושה מוזיקה אלקטרונית, או קצבית או שיש לו DJ לפני השם, בדרך כלל יוצאים דברים טובים.  כשהמשורר הזה הוא גם ראפר, או שיש לו אסתטיקה של ראפ בדרך הקראת השירים, זה בדרך כלל נשמע אפילו יותר טוב – לראיה, סול וויליאמס, משורר וראפר שהקליט את האלבום האחרון שלו בהפקה של טרנט רזנור וגם האלבום הקודמים, הלא רזנוריים שלו, נשמעים מצוין.

במהלך השבוע האחרון נתקלתי באלבום נוסף שעומד בקריטריונים האלה.  בפינת המוזיקאי האלקטרוני\הקצבי עומד מייק לאד, שבימים כסדרם יוצר מוזיקה אלקטרונית מעניינת שאמורה ללוות שירי היפ הופ שלא באמת נמצאים שם.  בפינת המשורר נמצא מישהו בשם וויג'אי אייאר, שאני לא מכיר.  מה שהם עשו ביחד הוא אלבום שנקרא "In What Language?".  שישה עשר קטעים שנכתבו על ידי אייר ומוקראים על ידו ועל ידי אנשים אחרים, כולם שייכים לקבוצות אתניות לא לבנות.  כל הקטעים מספרים על חייהם של אנשים במדינות שהם לא הרוב בהן, מדינות שהם מרגישים, תמיד, זרים בהן.  חלק מהקטעים מספרים על החוויה של היתקלות עם העולם המערבי בעידן שאחרי ה-11/9 – שם האלבום נלקח מחוויה שעבר קולנוען אירני בשם ג'פאר פנאחי.  כשעבר ב-JFK בדרכו לטיסה נוספת, לפני ספטמבר 2001, הוא נעצר על ידי ה-INS (המוסד שאחראי על הגירה לארה"ב ושהיה בלתי חוקית שם) וגורש להונג קונג, כשהוא יושב בטיסה עם אזיקים לידיו.  הוא אמר שהיה רוצה להסביר לנוסעים האחרים שהוא לא פושע, שהוא קולנוען ושהוא כבול באזיקים רק מפני שהוא אירני, "אבל באיזו שפה?".    האלבום כולו מורכב משירים שמתרכזים בעיקר בנמלי תעופה, ובמעבר של אנשים שונים בהם – כאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד החזק של הגלובליזציה, וכאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד המדוכא של הגלובליזציה.  את הטקסטים, שמספרים על פליטה מסודן שנכלאת בארה"ב, על עובד עיראקי שמרגיש מאוים על ידי הבוס שלו (ומתאר את האינטראקציה איתו בדרך מאד סוריאליסטית), על יליד מזרח אסיה שמבכה את האיסלמיזציה המתגברת במקום שהגיע ממנו, או יליד מזרח אסיה אחר שנאלץ לעבוד בחנות סקס במדינה שאליה היגר ומתגעגע לסרטים ההודיים של מולדתו,  מלווה המוזיקה של מייק לאד, שלא מסתפק פה בקטעים אלקטרוניים או בביטים, ומתבל את חלק מהשירים בפסנתר שמנגן בסולמות הודיים, בצ'לו, בקבוצה של כלי נשיפה (שמכילה גם את דנה ליאונג, חבר חולף ב-Firewater, בטרומבון), בצקצוקים אלקטרוניים מוזרים.  מפני שהמוזיקה לא תופסת מקום מרכזי באלבום הזה, יש הזדמנות קלה וטובה יותר להקשיב למילים – נקודת מבט אחרת על העולם, כפי שהוא מסתובב עכשיו.

כאן אפשר להקשיב לשני שירים מהאלבום ואפילו לצפות בשיר הנושא מתוכו, כפי שהוא מבוצע בהופעה שנועדה ללוות את האלבום.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – חג סופגניות שמח!

1. לפני הכל

עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום).   מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל!  http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת  האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר.   חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית.  אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת  מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouse, ג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust.  וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן.  זה כמו גליון של The Wire על הבמה.  הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.

2.  בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)

אטליז לא מופיעים הרבה.  לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות.  כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls,  אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות.  לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות.  מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע.  ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.

ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה.  אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן.  השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה.  בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה,  ושירים חדשים כמו "Whore".  היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט.  הוא גם זה ששר אותו.  היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום.   היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי.   "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים.  חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.

בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה.  הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי).  בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית.  הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive".  ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).

את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה.  ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה.  כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא.  זה הקליפ.    בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.

3.  שובו של הדיוויד בואי

אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא.  הפעם זה "Diamond Dogs".  הנה עשר עובדות עליו:

1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.  הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון.  חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.

2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה).  במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר).   זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.

3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי.  דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום

4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins

5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".

6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.

7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro".  דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.

8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".

9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי.  הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה).  העטיפה המקורית של  האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר".  כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום.  התוצאה?  עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.

10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה.  גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".

1. וואו, חלק 1

כשהסתיימה ההופעה של הרביעייה של פיטר ברוצמן וג'ו מקפי בלבונטין 7, ביום שני, היה לי כבר ברור שמבקר מוזיקה כמו שצריך אני כנראה אף פעם לא אהיה.  אחרי הכל, איזה מבקר מוזיקה שמכבד את עצמו מתחיל ביקורת ב"וואו"?

ובכל זאת:   וואו.

קשה להתכונן להופעה מהסוג הזה. ואי אפשר להגיד שלא התכוננתי.  היו לי באוזניות, אפילו באותו היום, קטעים של פיטר ברוצמן (What a Day) ושל Globe Unity Orchestra – הרכב שלקח בו חלק ברוצמן בשנות ה-70 ונדבר עליו עוד מעט, אבל לשמוע את המוזיקה שהוא מנגן באוזניות זה כמו קשקוש של ילד בגן לעומת ציור של פולוק.

לפני שהתחילה ההופעה, עלה מישהו לבמה והציג את הרביעייה.  לקח קצת זמן לחבר את המיקרופון שהוא דיבר בו, והוא הסביר שזה מפני שהרביעייה ביקשה לא להיות מוגברת.  את הסיבה לכך גילינו די מהר.  לברוצמן, בן 65, ולמקפי, 68, יש ריאות מספיק גדולות בשביל להכיל את כולנו.  ברוצמן עלה לבמה ופתח במתקפה עם סקסופון סופרן.  לג'ו מקפי לקח קצת יותר זמן להתחבר למוזיקה והוא עמד בצד, מחזיק בחצוצרת הכיס שלו, והזכיר לי קצת ילדה שמחכה לתור שלה לקפוץ בחבל.  אם היא לא תיכנס בקצב הנכון, הפרצוף שלה יפגוש את הרצפה.  וכך, עושה רושם, גם מקפי.  מצד שני, ההצגה הזאת נשארה כמו שהיא – רק הצגה.  מאוחר יותר, ברוצמן ומקפי התחלפו בתפקידים.  מקפי תקף, ברוצמן ניסה לעדן בנגינת סקסופון טנור.  קצת כמו השוטר הטוב והשוטר הרע של ג'אז חופשי.  ביחד איתם על הבמה היו גם הקונטרבסיסט קן קסלר, והמתופף מייקל זראנג, שהצליח להפיק מסט תופים יותר קולות ממה שחשבתי שאפשר להפיק מהם, ואפילו ניגן על דרבוקה באחד מהקטעים.

קצת הסטוריה:   פיטר ברוצמן החל את דרכו המוזיקלית (אחרי תקופה קצרה בתור אמן פלסטי) ב-1967, עם יצירה שהקדיש לאדם שהמציא את הכלי שמזוהה איתו ביותר – אדולף סאקס.  ב-1968 הוציא את "Machine Gun", אלבום שרמז, במעט, לגבי הסערה שהוא יכול לחולל כל פעם שהוא עובר ליד סקסופון.   האלבום הוקלט עם הרכב של שמונה אנשים, שצומצם עם הזמן לשלושה.  המשך דרכו כללה מגוון של הרכבים, דואטים, טריואים, עם מגוון של אמנים – מהגדולים והחשובים שבעולם הג'אז החופשי, ואפילו הבן שלו, קספר, גיטריסט ג'אז מצליח בזכות עצמו.  Globe Uniy Orchestra, ההרכב שהזכרתי קודם, הוא הרכב ענקי שבו השתתף ברוצמן, ושהכיל, בנוסף לעצמו, עוד כעשרים אמני ג'אז מתחלפים – ביניהם אנתוני ברקסטון, אקסל דורנר, אוון פרקר ומנפרד שוף.  בנוסף למגוון הכלים שהשתתפו בהרכב הזה – שמקליט מדי פעם עד היום – היו מעורבים שני מתופפים, בהופעה אחת, ושתי מקהלות – אחת של גברים ואחת של נשים – בהופעה אחרת.  או במילים אחרות, הרבה רעש מכל מיני סוגים.

ג'ו מקפי, לעומתו, התחיל ישר במוזיקה, בלי קיצורי דרך, בגיל 8.  גם הוא הקליט בפעם הראשונה ב-1967, כחבר בהרכב של קליפורד ת'ורנטון.   לייבל הג'אז הידוע HatHut הוקם בשביל להוציא הקלטות שלו, בתחילה.  גם הוא הקליט עם הרכבים שונים ומשונים – סולו, דואטים, טריואים, עם עשרות אמנים.

המוזיקה של שניהם, אף על פי ששני האמנים נמצאים מתחת למטריית הג'אז החופשי, היא שונה – ברוצמן טווה חוטים מסובכים ומפותלים מהמוזיקה שלו, גורם לנגינה להישמע כמו משהו שמשמיע מישהו שלא יודע לנגן בכלי ולוחץ על שסתומים אקראיים תוך שהוא נושף בו.  אני מניח שצריך להכיר את הכלי, ואני מנחש, שצריך הרבה מאד ידע בסקסופון ורמה מאד גבוהה של ווירטואוזיות בשביל להיות מוסגל לנגן בכלי בצורה הזו.  או במילים אחרות – זה מאד קשה לגרום לדברים להיראות מאד קלים.    ג'ו מקפי, לעומתו, הוא הרבה יותר מלודי.  ניכר שהוא מקדיש הרבה מחשבה לכל צליל שיוצא מהכלים שהוא מנגן בהם.  דווקא את החיבור ביניהם היה מאד מעניין לראות – זה היה נראה כאילו ברוצמן, הצעיר מביניהם, ניסה כל הזמן לדהור קדימה, בעוד שמקפי סימן בנגינתו – "רגע, יש זמן".

על אף העייפות של הנגנים (ובכל זאת, זה בטח די מתיש לנגן יותר משעה בעוצמה כזו), הקהל הישראלי הכריח אותם לעלות להדרן והם בחרו הפעם לא במתקפה אלא באיזשהו רקוויאם עצוב, מעוטר בתווים ארוכים, איטיים ומפוזרים.

אחרי ההופעה הזו באה עוד אחת, יום לאחר מכן – אותה כבר לא ראיתי – ולפני כל אחת מההופעות האלו היו הופעות סולו של ברוצמן ומקפי.  החיבור ביניהם, אמר מי שהציג אותם, הוא לא משהו שצריך להיות מובן מאליו לקהל.   ואפשר להבין אותו – החיבור בין שתי עוצמות נגינה והבעה כאלה עשוי להיות מסוכן בידיים הלא נכונות.

והנה ביקורת של מישהו שהוא כן מבקר מוזיקה על ההופעה הזו.

2. וואו, חלק 2

אני לא ממש מכיר את המוזיקה של דויד פרץ עצמו, נוכחתי לדעת.  אני מכיר את בלו בנד, ואת העברה:אופקים, ואת המוזיקה הנפלאה שהוא עשה ביחד עם אלעד שופן ל"המסע הארוך", ויצא לי לשמוע אותו פעם אחת בהופעה בפסטיבל פולקל'ה האחרון (מנגן, מסתבר, שירים מהאלבום החדש), אבל לא באמת יצא לי לשמוע אותו.

בהופעה עצמה, ומסיפורים של אנשים שאני מכיר ומדברים שאני קורא עליו, עושה רושם שמדובר באדם מאד מעניין, שנשאר על הרצפה במקום שאמנים עם כשרון כמו שלו מוצאים את עצמם עם הראש בשמיים.   עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלו, למעשה (שהוא רק שלו ולא של הרכב שהוא חבר בו) – הוא נקרא "הייקו בלוז", והוא יוצא ביוני, ב-Hiss Records, חברת התקליטים של גיאחה ומורפלקסיס.  ולכבוד האלבום הם עשו שני דברים לא צפויים.  אחד, הם הוסיפו עוד די ווי די (שהם מכנים די ווי די פרץ) שמכיל קטעים מהופעות וראיונות עם דוד פרץ – שחוזרים ומוכיחים את מה שהזכרתי קודם.  שתיים, הם יצרו טריילר לאלבום – וזאת פעם ראשונה בארץ.  אולי אפילו בעולם.

השיר שמלווה את הטריילר הוא "היום זה עכשיו", שחותם את האלבום, והוא שיר יפהפה.  כל כך הרבה שכבות של צלילים, ואף אחת לא מפריעה לדוד פרץ ולגיטרה שלו.

אפשר להזמין את האלבום מראש באתר של Hiss ולכבוד זה גם אני אעשה משהו בפעם הראשונה – אני אזמין אלבום מראש.  ואתם?

(ואם לא, ואם אתם עוד צריכים אמצעי שכנוע, Hiss מבטיחים שבקרוב האלבום כולו יעלה להאזנה באתר שלהם).

3.   The Blue Nile

גיבשתי שתי תיאוריות.  אני לא יודע אם אני יכול להוכיח אותן, אבל הנה הן:

הקול של פול ביוקנן יכול לגרום לדכאון הכי גדול להתמוסס ולהיעלם.

כל קטע ווידאו יכול להפוך לטוב (ולהרבה יותר נוגע ללב) אם שמים מאחוריו שיר של The Blue Nile. הנה הוכחה. [זה לא בהכרח קטע ווידאו רע, אם זה מה שמשתמע, אבל אני לא מכיר את Doctor Who והמונטאז' הזה לא אומר לי כלום. מילא]

ובנוסף לזה – פול ביוקנן, איש עם מבטא גלאזוויג'ני נסבל כשהוא מדבר וקול מלאכים כשהוא שר, כותב את השירים לאלבום הבכורה של שירלי מנסון, אשה עם מבטא גלאזוויג'ני נורא כשהיא מדברת וקול מלאכים שיכורים כשהיא שרה.    וה-Blue Nile מתכוונים להופיע במנצ'סטר בסוף חודש יולי (מאורע נדיר לכשלעצמו, ולא בהרכב המקורי, למרבה הצער).   אני שוקל.

נ.ב. קיבלתי מספטמבר כהן הצעות לשלושה שירים עצובים נוספים, אבל שום דבר מעבר לזה.  אתם לא יכולים להמשיך להעמיד פנים שאתם לא קוראים את הבלוג שלי. קדימה – קומו, הציעו והצביעו! או משהו.

1. המראה ממגדל דירות באמצע הלילה

באחד הימים האחרונים צפיתי בפרק הלפני אחרון של "האוס", אחת מהסדרות האהובות עליי שגם מתברכת, בדרך כלל, בפסקול מצוין. בסוף של פרק טוב במיוחד (שעומר אפס – שמשחק את ד"ר אריק פורמן – צריך לקבל עליו אמי, לדעתי) היה שיר, שכמו בהרבה מקרים בסדרה הזאת, ליווה מונטאז' של מה כל אחת מהדמויות עושה כשנגמר מה שצריך לעשות בפרק. השיר היה יפה במיוחד, ואני כהרגלי בדרך כלל, הלכתי לחפש איזה שיר זה.  בחלק מהמקרים זה קשה יותר. במקרה הזה קל יחסית, כי באתר של Fox, הרשת שמשדרת את הסדרה, הם מפרסמים אחרי כל פרק שמשודר מה בדיוק היתה המוזיקה שהשתמשו בה.  הפעם, הם אמרו, זה זמר בשם מת'יו ריאן.  לשיר קראו Follow the Leader.

הלכתי לחפש, קודם כל, את השיר, ומצאתי אותו באלבום האחרון של ריאן, "From a Late Night High Rise", שיצא ממש השנה.   באחת הביקורות שקראתי באיזשהו מקום על האלבום היה כתוב שזהו אלבום חובה שכל סינגר-סונגרייטר צריך לקנות ולהאזין לו, ואני, סינגר-סונגרייטר ממושמע, נעניתי.

אז מפני שאני מוצף בהרבה מאד אלבומים אחרים שאני מקשיב להם כרגע, עוד לא שמעתי את כל האלבום, אבל השיר הראשון – שלפעמים מתעתע ונשמע ממש טוב בקונטקסט של תכנית טלוויזיה, אבל לכשלעצמו הוא די מאכזב – עושה את העבודה שלו גם בנפרד מתכנית הטלוויזיה שעליה הוא מולבש. האלבום הזה, שלפי מה שאני מבין הוא אלקטרוני יותר ופסנתרי (או גיטרתי, אולי) פחות מהאלבומים הקודמים שלו, צובע את האלבום, לפחות לפי השיר הראשון, בדיוק באווירה שהוא כנראה התכוון לצבוע את האלבום בה – אדם מסתכל דרך חלון של בניין גבוה על העיר באמצע הלילה – אותה אווירה בדיוק שמנסה להעביר אמן אחר שאני מכיר טוב בקטע הראשון של האלבום האחרון שלו. אני, זאת אומרת. עוד סיבה לחבב מאד את האלבום הזה.

בדף הוויקיפדיה שמוקדש למתיו ראיין יש פרט אחרי פרט שגורמים לי לרצות לשמוע את האלבום הזה בהזדמנות הראשונה שתצא לי – מבקרים משווים אותו לטום ווייטס וברוס ספרינגסטין (השוואה זהירה, מצד אחד, אבל מצד שני מאד ממוקדת); הוא החליט לחתום על חוזה הקלטות עם חברת A & M רק בגלל שהוא ראה את הסמל שלהם על קלטת של The Blue Nile, עוד להקה שאני אוהב במיוחד; הוא חלק במה עם עוד אמנים שאני אוהב (לפעמים זה דבר שאומר משהו על הסגנון המוזיקלי או האיכות של זמר.  לפעמים זה בסך הכל אומר שחברת התקליטים החליטה להלביש זמר לא מצליח על זמר מצליח) – ג'וש ראוז, סטיב ארל, לוסינדה וויליאמס.

כשאקשיב לאלבום אכתוב כאן, כמובן, ביקורת יותר עניינית שתגרום גם לכם לרוץ ולקנות את האלבום הזה בהזדמנות הראשונה כדי להתגעגע לחורף שהיה ונגמר, או להתכונן לחורף הבא (זה לא אלבום ששומעים בקיץ, עושה רושם.  זה פשוט לא עובד אותו דבר).  עד אז – אני ממליץ להתעניין, ולהקשיב לפחות לשיר האחד הזה, שעשה לי תיאבון בשביל כל האלבום, ושעליו אני יכול לספר בינתיים רק שהוא יפה במידה כזאת שתצטרכו לשמוע אותו כמה פעמים בשביל להבין מה, בדיוק, הוא עושה שאמנים אחרים לא הצליחו לעשות, ושהוא יודע לעשות לפחות דבר אחד טוב יותר מהרבה סינגר-סונגרייטרים או אמני אווירה אחרים – הוא יודע לסיים את השיר בזמן.

הנה הוא כאן.

2. ג'אז ולפטופים בלבונטין 7

אז אחרי שהצלחתי לפספס את ההזדמנות לראות את מייק פאטון בארץ הקודש (ואת פנז), ואחרי קריאתי הנרגשת ללבונטין 7, אמנם לא שמעתי שום דבר לגבי  Text of Light והגעתם ההיפותטית לארץ, אבל מצד שני, האנשים של לבונטין 7 ממשיכים להביא אנשים טובים מחו"ל לארץ.  ביחד עם ג'ון וויז, שכבר כתבתי עליו כאן בשבוע שעבר, הם מביאים לכאן את פיטר ברוצמן ואת ג'ו מקפי, שני אמני ג'אז מעולים, סקסופוניסטים שיופיעו ביחד ולחוד במשך יומיים ב-14 וב-15 במאי, וגם משמשים (באופן טבעי) כתחלופה לג'ה פן שעזב את תל אביב, ואירח את שני אירועי לפטופיה האחרונים. באירוע לפטופיה (אני לא ממש יכול לקרוא לזה פסטיבל, על אף הכמות הגדולה של האמנים שיופיעו שם, מפני שמדובר רק בערב אחד) השלישי, יגיעו לכאן בין השאר דומניקו שיאינו מאיטליה וקארסטן ניקולאי (שגם קורא לעצמו Alva Noto ומשתף פעולה מדי פעם עם ריואיצ'י סקאמוטו, ואחראי על מוזיקה מלאכית שאי אפשר לעשות איתה צדק במילים) וגם פיל ניבלוק, שהיה כאן גם באירוע הקודם, בשנה שעברה, וויליאם בסינסקי, ויאן ילינק, ועוד שמות שהבליחו ב-The Wire מדי פעם ועדיין לא היתה לי הזדמנות להתוודע למוזיקה שלהם בצורה מספקת.  הערב מחולק להופעות חיות ולווידאו, ואף על פי שאני לא מבין עדיין מה בדיוק הולך להיות בחלק הווידאו ואיך זה מתקשר למוזיקה שהאמנים האלה עושים (למרות שאני יכול לנחש), עושה רושם שזה הולך להיות ערב מאד מעניין.  זה הולך לקרות ב-9 לחודש, יום רביעי, ויום לפני כן (ולא היום, כמו שכתבתי בפוסט הקודם), יופיע שם ג'ון וויז ובנוסף לרעש שהוא יעשה, יתרמו רעש מתוצרת הארץ Poochlatz, Cadaver Eyes ועוד שתי להקות שאני לא מכיר – Zax  ו-Sansanna.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא אחזור, בתקווה, עם יותר דברים לכתוב עליהם (אולי אפילו משהו על המוזיקה של עצמי – אם יהיו חדשות לעדכן).  בינתיים, שיהיה לכם חגבעומר שמח, וזה בשביל מי שנשאר בבית.