The gospel according to whom

לפני הכל

בהמשך לפוסט הקודם של הגוספל, הנרי רולינס כותב על תחילת דרכו של הפאנק בצד השני של ארצות הברית. מרתק, כי זה הנרי רולינס.

שלום חנוך והאורקסטרה של אבי לייבוביץ', אוניברסיטת תל אביב, ה-6 ליוני 2016

באחד הערבים זוגתי הקריאה לי מייל שקיבלה, שהזמין אותה לערב שחוגג שישים שנה לאוניברסיטת תל אביב.  בסוף של רשימה של דברים שהולכים לקרות שם, היא אמרה, "שלום חנוך עם ביג בנד". "רגע, מה?" אמרתי. "ביג בנד?"  חיפוש קצר ותכליתי באינטרנט לימד אותי שבפסטיבל הג'אז הבא עלינו לטובה, שלום חנוך מתעתד להופיע עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ', בערב חד פעמי של עיבודי ג'אז – ביג בנד ליתר דיוק – למיטב השירים שלו.  חד פעמי, אם כן, זה לא כל כך יהיה, ואנחנו כמובן קנינו את הכרטיסים הנדרשים והכנו את עצמנו לערב מוזיקלי מאד מעניין.

החיבור בין שלום חנוך לאורקסטרה של אבי לייבוביץ' הוא לא מופרך – מאחר והם היו מעורבים באחד האלבומים הטובים יותר שלו, לדעתי, "ערב ערב", שם כל השירים הם הקלטה חיה (האלבום אפילו מציין באיזה טייק השתמשו). אבל כשההופעה התחילה, אחרי סדרה של נאומים, וברכות, והפתעות מיוחדות כמו אמיר דדון שעלה לשיר שיר אחד ("אור גדול", על רקע של מגוון סטודנטים נוכחיים של האוניברסיטה שמוכיחים עד כמה היא מגוונת), ההרכב שלשמו התכנסנו התחיל לעלות על הבמה.  הכוונה בביג בנד, הבנתי כשראיתי את גודל ההרכב שתופס את מקומו, היתה באמת לביג בנד.  הם אפילו מסודרים בפורמט המסורתי של ביג בנד – שלוש שורות, מופרדות לשניים, מסודרות אחת מעל השניה כמו שתי טריבונות זעירות.  באחת תשעה נגנים, באחרת שמונה, באמצע מקום לטימבלה שייעשה בהם שימוש בשיר אחד. למטה, על קרשי הבמה עצמם, היתה הלהקה האורגנית של שלום חנוך – משה לוי בקלידים בצד שמאל ועוד תגבור של קלידים ולפטופים (אני חושב שקלטתי את שמו בתור טל אבירם, אבל אני לא בטוח. גם שלום חנוך לא היה בטוח), יוסי פיין בבס לידו, ורוני פיטרסון, שזקנתו כבר נותנת בו את אותותיה – את רוב ההופעה הוא בילה בישיבה על אחת הבמות – בצד ימין (עוד בחור שיסלח לי שאני לא זוכר את שמו תיגבר בגיטרות ובמנדולינה, אפילו, באחד מהשירים).

את ההופעה הלהקה התחילה בגרסה אינסטרומנטלית ל"אל תוותרי עליי".  שלום חנוך עצמו עלה רק אחרי שהקטע הזה הסתיים, זקן ועייף, ואחרי שהושמה עליו גיטרה, הוא החל בגרסה זקנה ועייפה של "אדם בתוך עצמו".  משהו בתוכו לא התחבר לשיר הזה, ונראה, על אף הווידאו ארט המרהיב שעל שלושה מסכים עגולים ענקיים מאחוריו, שהוא שר אותו רק כדי לסיים אותו, וכי אולי יש מישהו בקהל המעט מבוגר יותר הזה שמחכה במיוחד לשיר הזה.  אחר כך, כשהשיר מסתיים, משה לוי פוצח בסדרה של אקורדים צורמים מעט, שנבלעים לתוך ביצוע מרשים במיוחד של "חתונה לבנה", שכלל את כל מה שלהרכב המורחב הזה, על שלל כלי הנשיפה שלו, היה להציע.  הגיטרה החשמלית שהושמה על שלום חנוך התאימה לו הרבה יותר, וכשהשיר הסתיים, הוא פנה לקהל בפעם הראשונה. "יצאנו לדרך," הוא אמר.  שלום חנוך האמיתי הגיע.

מה שבא אחר כך, היה שלל גדול של שירים – ההופעה הרגישה כמו הופעה קצרה, תוך כדי שהיא התרחשה, אבל אחר כך כשספרתי את השירים שבוצעו, הגעתי למסקנה שזו היתה הופעה מאד מכובדת בהתייחס לקונטקסט שבו היא בוצעה.   השיטה העיקרית לבחירת השירים, והעיבודים המיוחדים, התחילה בלמצוא את השירים שקל לבצע אותם עם הסאונד הכוחני מצד אחד, והרך מצד שני, של אחד עשר כלי נשיפה שמנגנים את אותו צליל – "בגלגול הזה", "בואי לרקוד", "היה כדאי" (אותו שיר יחיד שבו נעשה שימוש בטימבלה המיותמים שניצבו במרכז איזור כלי הנשיפה על הבמה).  בשירים אחרים, כמו "בא הביתה", "נגד הרוח" או "קח לך אישה", לכלי הנשיפה היה תפקיד מינורי, תוספת קטנה למכלול הצלילים שעטפו את השירים.  אבל היו כמה רגעים שבהם העיבודים לכלי הנשיפה הפכו את השירים למשהו קסום וחד פעמי – למשל, כששלום חנוך תפס את הגיטרה האקוסטית והתחיל לנגן את האקורדים הפותחים של "לילה".  השיר ברובו המשיך בליווי הגיטרה האקוסטית בלבד ומעט מכלי הנשיפה, אבל כשהסתיים החלק הסטנדרטי, של המילים והמלודיה, כלי הנשיפה תפסו חיים משל עצמם ובליווי הלילה האמיתי, שהקיף את האיזור הפתוח שבו התרחשה ההופעה, הפכו את השיר הזה לאחד מהרגעים המרגשים ביותר של ההופעה.

שלום חנוך בחר לעצמו שני שחקני חיזוק לתבל בהם את ההופעה – הוא העלה את נינט טייב כדי לשיר את "ערב ערב", שחלק מהרכב כלי הנשיפה שמאחוריו ניגן בגרסה המקורית שלו, והיא הצליחה לא להרוס את השיר, ולאחר מכן כשביצעו יחד את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", היא הצליחה לא להפריע למהלך השיר התקין.  ואחר כך את אביב גפן כדי לשיר שלושה שירים – "הדרכים הידועות", "זה רק אור הירח" ו"מחכים למשיח".  ב"הדרכים הידועות" גפן וחנוך חילקו ביניהם את העבודה – מאחר וחנוך הוא כבר אדם מבוגר, אחרי הכל, הוא קיבל את החלק הקל יותר, לשיר בסולם הנכון של השיר, ואביב גפן קיבל את החלק המסובך יותר, של לשיר בכל הסולמות האחרים.  הוא השתדל מאד, לאורך כל השיר.  אני לא בטוח שהוא הצליח להכניס את כל הסולמות לביצוע שלו, אבל הוא עשה עבודה מאד מאומצת להשתדל להגיע לכולם.  את השיר השני, שהוא שיר שלו, אחרי הכל, שלום חנוך הצליח להרים מהקרקע בקולות שניים פשוטים, וב"מחכים למשיח" כבר היתה לשניהם פחות עבודה – הקהל השלים את המילים בקלות.

בשלב הזה, שעה מאוחרת של הלילה, היינו צריכים כבר ללכת, כך שאני לא יודע איך ההופעה הסתיימה, אבל בהתחשב בעובדה שלא שמענו את הקולות הרועמים של ההופעה ככל שהתרחקנו אל המקום שחנינו בו, עושה רושם שגם ההופעה סיימה את דרכה לא הרבה זמן אחר כך.  אני, מבחינתי, זכיתי לקבל מההופעה את כל השירים שציפיתי לשמוע בה (פרט לאחד, "בצעירותי", אבל לקוות ששלום חנוך ינגן אותו בהופעה מהסוג הזה, מעט גובל בחזירות).  אלו שידרימו לאילת כדי לשמוע את ההופעה המלאה יקבלו, אני מקווה, את כל מה שזכינו לשמוע בגרסת טרום הבכורה הזו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – נטפליקס מכינים את הסדרה המקורית הבאה שלהם, שנראית כאילו שהיא צולמה בשנות השמונים.

לפני הכל

יום חג היום לכמה מאיתנו: סינגל חדש לדיוויד בואי.  הסינגל עצמו כנראה לא יוצע עדיין למכירה אבל ווידאו שמלווה את השיר המאד ארוך הזה (יותר מ-9 דקות) ייצא בהמשך היום. השם שלו הוא בעצם סימן, אבל בואי יסלח לי אם פשוט אכתוב מה שהסימן מייצג – "Blackstar".  אתם יכולים לשמוע אותו כאן.  האלבום המלא ייצא, באופן שמסתבר כמסורת, ביום ההולדת שלו – השמיני בינואר 2016.  עד שהווידאו ייצא – הנה טיזר של 30 שניות שיצא בשבוע שעבר כדי להחזיק אתכם.

ועוד חדשות טובות שנתקלתי בהן השבוע (בשביל למהול קצת את החדשות המאד רעות לכולנו, במיוחד למעריצי Eagles of Death Metal):   הנרי רולינס מגיע להופעת ספוקן וורד נוספת בישראל, ב-5 לפברואר ב"הוואנה קלאב" בתל אביב.  כרטיסים אפשר לרכוש כאן;  ודונובן, אחד מהאמנים המעניינים יותר והמוערכים פחות משנות ה-60, מגיע גם הוא להופעה בתיאטרון "גשר", ב-11 לינואר וכרטיסים להופעה הזאת אפשר לרכוש כאן.

כל כך טובים בלהיכנס לצרות – Unknown Mortal Orchestra ב"רידינג 3"

[דיסקליימער 1:  התמונה שלמעלה וכל הקליפים שבפוסט הם מהופעות דומות אבל אחרות.  באופן לא שגרתי אבל משמח מבחינתי הקהל די הטמיע את עצמו בהופעה ומיעט בשימוש בטלפונים]

תל אביב זכתה אתמול למשהו שתל אביב לא זוכה לו בימים כתקנם – כמעט מלחמה בין אסכולות של מעריצי מוזיקת אינדי שהיו צריכים לקבל החלטה קשה וכואבת לגבי איפה הם רוצים לבלות את זמנם.  ב"בארבי" הופיעו Purity Ring שהם כוס התה של חלק מהאנשים אבל לא שלי, לדוגמא.  ב"צוזאמן" נדב אזולאי חזר מהכפור ומאחר והוא מופיע לעתים נדירות אפשר להבין את האנשים שבחרו ללכת לראות אותו, אבל אלו שבחרו לכתת את רגליהם ל"רידינג 3" כדי לראות את Unknown Mortal Orchestra, באולם קטן ואינטימי יחסית, רגע לפני שהם ממלאים את אצטדיון רמת גן, הם אלו שהרוויחו הכי הרבה מהערב הזה.

חוסר תיאום בין מקומות שונים שפירסמו את שעת ההופעה גרם לי להגיע ל"רידינג 3" מוקדם יחסית ולתפוס את מקומי באולם כמעט ריק.  החשד שההופעה של Unknown Mortal Orchestra תהיה אפילו יותר אינטימית ממה שהיא בנויה להיות, התפוגג ככל שהזמן התקרב לשעת ההופעה האמיתית והלא שגרתית, כשהאולם התחיל להתמלא.

ראשון תפס את הבמה בחור צנום מתחת לערימת שיער, שלבושו הים תיכוני גרם לי לחשוד שהוא לא חלק מהלהקה.  הוא התיישב במרכז הבמה ותפס בוזוקי שהיה מוכן שם מראש ועם הבוזוקי הזה, וסמפלר ריבועי מוזר שנמצא לשמאלו והוציא רעשים של סיטאר וטאבלות, הוא עשה מוזיקה מאד מעניינת.  חלקה אינסטרומנטלית, חלקה מלווה במילים.  מידע מודיעיני מבן הדוד שלי חשף שזה אחד מהסולנים של Isaiah, להקה ששמעתי עליה אבל לא שמעתי אותה עדיין.  חמישה או שישה שירים הספיקו לו והוא ירד מהבמה כדי לפנות אותה לתזמורת האלמונית.

הם עלו זמן לא רב, ולא שגרתי, אחרי שהוא ירד, תפסו מיד את הכלים שלהם ופתחו ב-"Like Acid Rain" [דיסקליימער2:  אני זוכר רק במעורפל את סדר השירים.]. משם, ולאורך רוב ההופעה, רובן נלסון הסתפק בתודה מנומסת, לפעמים בעברית ולפעמים באנגלית, בסוף כל שיר.  הרפרטואר של הלהקה הוא כל כך רחב, שהם יכולים לעבור בין שלושת האלבומים שלהם ולמצוא שירים שונים מספיק בשביל להניע את ההופעה קדימה בלי הרבה צורך בפירוטכניקה או דברים מיותרים.  משם, למשל, הם יכלו להמשיך ל-"From the Sun" שנשמע אפילו רלוונטי יותר השבוע, ול-"Ur Life One Night", וככל שההופעה מתארכת משיר לשיר, אני נזכר בעוד מהשירים שלהם, שהם סיפורי הרפתקאות בכמה פרקים, ושהשארתי מאחור בגלל שהתעמקתי באלבום האחרון שלהם.   מאחר ושלושת האנשים שמאחורי רובן נילסון – ג'ייק פורטריי על הבאס, ריילי גיר בתופים וכלי ההקשה וקווינסי מקרארי על הקלידים – הם מאד מוכשרים, כל אחד במה שהוא עושה, היתה להם האפשרות, כמו גם לנילסון עצמו, להתפרע קצת מעבר למה שהשירים עצמם דרשו ולהאריך אותם לג'אמים, חלקם ארוכים יותר וחלקם ארוכים פחות, שבמהלכם נילסון הרשה לעצמו לשבת למרגלות הקלידים ולהקשיב לשאר הלהקה שלו. אחד מהדברים שאני אוהב במיוחד בלהקה הזו, וניכר מאד בהופעה, הוא שאף על פי שהם מאד מוכשרים (ונילסון עצמו הוא לא פחות מגאון מוזיקלי לדעתי), הם לא מאד מהוקצעים, ולכן חלק מהאקורדים לא ברורים והמעבר המהיר ביניהם גורם להם להתערבב אחד בשני, מה שנותן לנו המאזינים את הרעיון של השיר, אם לא את השיר עצמו.

בפעם האחת שבה הוריד מעצמו את הגיטרה, לקראת "Stage or Screen", הוא תפס לעצמו אורך עודף של כבל מיקרופון וירד מהבמה.  את השיר הוא שר כשהוא הולך בתוך הקהל, חוצה את האולם ומגיע עד לבר שבקצה השני, מטפס על הבר ונוחת בקצה השני כדי לשיר את החלק המלודי של הפזמון משם.  את החצי השני של השיר הוא עשה כשדרכו חזרה אל הבמה.  לפחות לפי התגובות של שאר חברי הלהקה נראה שזה לא משהו שהוא נוהג לעשות בהופעות כסדרן.   על ההופעה כולה, בעצם, שררה אווירה של הפתעה וברכה – היה נראה שנילסון עצמו לא האמין שיגיעו כל כך הרבה אנשים לראות אותו ואת הלהקה שלו, בישראל, שרחוקה מניו זילנד כמו שניו זילנד רחוקה מישראל (למעשה, מפורטלנד, שלא מאד רחוקה מישראל, אבל נניח לזה).

את השירים הידועים והקליטים יותר שלהם, אלו שבסגנונות אחרים של מוזיקה היה אפשר לכנות להיטים, הם השאירו לסוף – אחרי אלתור פסנתר ארוך של מקרארי שכלל בתוכו רמזים ל-"Ffuny FFrends" הלהקה צלחה אל תוך השיר עצמו, ומיד אחריו הגיע "Multi Love", שבו הקהל פיספס בפעם הראשונה, והצליח בפעם השניה, לספק את החלק הנדרש ממנו בפזמון של השיר.  אחרי ש-"Multi-Love" הסתיים הלהקה ירדה מהבמה, משאירה אחריה את זעקת הדיסטורשן של הגיטרה של רובן נילסון מאחוריה למשך הדקות המעטות שהם היו צריכים מאחורי הקלעים כדי להגדיר את החלק הבא של ההופעה רשמית בתור הדרן – שבמסגרתו הם ביצעו בדיוק את שני השירים שהיו חסרים לי כדי להפוך את ההופעה הזו למושלמת – "Necessary Evil" ושיר שצריך לסיים כל הופעה לדעתי, של כל אמן – "Can't Keep Checking My Phone".

ואז, האורות הודלקו, מוזיקה אחרת מזו של הלהקה מילאה את החלל והלהקה ירדה מהבמה.  לנו נותר לשרך את דרכנו החוצה, לברך את מזלנו הטוב שבחרנו בהופעה הנכונה ולקוות שנזכה לראות אותם שוב בקרוב.  ואם המשמעות של זה היא נצחון של המוזיקה המוזרה והמופלאה של רובן נילסון וחבריו על המיינסטרים הדי משעמם שמאכלס את הרדיו היום, אני מוכן לקבל אותם גם באצטדיון רמת גן בסיבוב הבא.

זה הכל להשבוע – עוד סרט על האחים קריי, תאומים מנהיגי כנופיה משנות ה-60.  הפעם בלי אף אחד מחברי "שפנדאו בלט".

בניגוד לא מאד גמור לכמה שבועות האחרונים, שבהם לא היה פה כלום, בשבועות הקרובים יהיה פה רק מעט.  חוסר זמן ודברים אחרים שתופסים את המעט שנשאר הם האשמים העיקריים פה.  בכל מקרה, ברגע הראשון שיתאפשר לי לכתוב פה משהו ארוך וקוהרנטי יותר, אתם תהיו הראשונים שתדעו מזה.

מקווה שחגגתם יפה את יום בחזרה לעתיד, שהתרחש אתמול.  זו היתה חוויה שתחזור, אם אני מבין נכון את חוקי הפיזיקה הקוונטית, רק פעם אחת ולכן, מי שנולד היום והלאה – פספסתם.  למי מכם, כמוני, שרוצה להמשיך ולשמר את הזמן המיוחד הזה, שחיכינו לו, אחרי הכל, 26 שנים, הנה עוד שלושה דברים:   מרטי מקפליי ודוק בראון (וגם יואי לואיס) נוחתים בתכנית של ג'ימי קימל כדי לחגוג את היום המיוחד; ונייק, במהלך שיווקי גאוני אך מתבקש, מוציאות את הנעליים ששורכות את עצמן בדיוק ביום הנכון, וגם שולחות את הזוג הראשון למייקל ג'יי פוקס. החדשות הרעות הן, כמובן, שנייק ייצרו כמות מוגבלת של הנעליים האלה.  החדשות הטובות הן שאותה כמות מוגבלת תימכר במכירה פומבית שכל ההכנסות ממנה יילכו לקרן מייקל ג'יי פוקס לחקר הפרקינסון, במקום שאני עובד בו (זה יקרה מתישהו ב-2016.  לינק יהיה פה כשיהיה לי אותו).  יימכרו עוד כמה דברים, חתומים ומגניבים או מגניבים ולא חתומים, מסדרת הסרטים, לאותה מטרה; ובתוך שלל הכתבות הפחות מושקעות של "הנה כל הדברים ש"בחזרה לעתיד 2" לא הצליח לנבא", מצאתי מאמר אחד ב-Medium שמנתח למה הסרט לא ניבא דברים מסוימים, ולמה דברים אחרים, שהסרט ניבא בדיוק מדהים, לא מוזכרים בשום מקום אחר.

והנה בלר משחזרים את "Parklife", שבמקור אירח את פיל דניאלס המאד קוקני, בגרסה אמריקנית לחלוטין, בעזרתו של פרד ארמיסן (הם ניסו לגייס את מייק מיירס, שהוא בכלל קנדי – אבל הוא לא יכל להגיע).

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה קורה שכמערבבים את ווגנר, למי ממוטורהד, כמה מחברי Eagles of Death Metal, הנרי רולינס ואיגי פופ?  הרבה בלגן בשחור לבן.

1. לפני הכל

ב-2001, שדרן של WFMU בשם גלן ג'ונס שבר את שיא גינס לשידור תכנית הרדיו הארוכה ביותר.  היא נמשכה כמה ימים, במהלכם הוא נשאר ער, ובעקבות העובדה שנשאר ער, הזיות העבירו לו את הזמן בחלקים האחרונים של השידור.  היום, WFMU, שמשדרת מוזיקה מאתגרת מכל מיני תחומים ומתעקשת לא לשדר פופ מיינסטרימי בכלל, נאבקת על חייה הכלכליים, כמו כל שנה, בעצם, ולצורך העניין הזה הם פצחו בשבוע שלם של מרתונים להתרמה, שמסתיימים הלילה .  בין כל האמנים שהתנדבו לסייע להם ולתרום משהו אפשר למצוא גם את יאיר יונה, שנתן בוטלג שהוקלט בהופעה חיה החודש, ב"אוגנדה".  אפשר גם לאמץ שדרן או ציון דרך בבניין התחנה למשך השנה הקרובה, ובכלל, חשוב לשמור על תחנות כאלה בחיים.  אחרת כל מה שיישאר לנו יהיה תחנות של רובוטים שמשדרים בחירות רנדומליות מתוך רשימה סגורה.  קצת כמו גלגל"צ.

2. Versus the Spin – February Edition

פברואר היה חודש כל כך קצר, וכל כך מלא עניין, שכמעט ושכחתי שהגיע הזמן לאוסף החודשי.  אבל הנה הוא, כמעט בדיוק בזמן:

1		Hugh Laurie and Lisa Edelstein – Get Happy
		בשביל סדרה שהצליחה לשמור בצורה קונסיסטנטית, פחות או יותר, על עניין במשך שבע עונות, "האוס" ידעה כבר את הרגעים ההזויים והבלתי צפויים שלה. אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותנו לפרק האחרון ששודר, שהכיל בין השאר סצינות משני סוגי סיטקומים, שחזור של הסצינה האחרונה ב"קיד וקאסידי" וזומבים, אבל השיא שלו, לפחות מבחינתי, היה זה – קטע מחזמרי שנשמע כאילו שבאז לרמן וטים ברטון חברו יחד כדי לביים אותו, ונתנו לג'ייסון פירס, מנהיג Spiritualized, לערוך את השיר – שהוא לכשלעצמו סטנדרט מחזמרי שידוע במיוחד בזכות הביצוע של ג'ודי גרלנד בשלהי הקריירה הקולנועית שלה.
		לשמוע
2		Spiritualized – I Didn't Mean to Hurt You
		אחד מהאלבומים המוצלחים יותר של Spiritualized, בעיניי, הוא דווקא אלבום שהוקלט בהופעה יחידה שערכו, ב-1997, ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא הכיל את כל מה ש-Spiritualized ידעו לעשות טוב במיוחד, ותזמורת שלמה. עכשיו, כמעט חמש עשרה שנים אחר כך, Spiritualized מתכוונים להופיע שוב ב-Royal Albert Hall, שוב עם תזמורת, ומכיוון וההופעות האלה הן לא שכיחות, בטח לא בהרכב הזה, קרוב לוודאי שגם ההופעה הזו תמצא את דרכה לדיסק וקרוב לוודאי שגם היא תהיה אחת מהאלבומים הטובים יותר של הלהקה. היא גם עשויה להיות הופעה טובה יותר מזו הקודמת, משתי סיבות עיקריות: היא מתרחשת כמה שנים אחרי שג'ייסון פירס הספיק לגעת בתחתית המוחלטת של חיים שיכל להגיע אליה, ואחרי שהספיק להתפכח ולחזור לעצמו, והיא מתרחשת אחרי שיצא האלבום שמכיל את היצירה המושלמת הזו.
		לשמוע	לקנות
3		HEALTH – Severin
		שום דבר לא יכול להכין באמת לרעש הצרוף שעומד מאחורי המוזיקה של HEALTH, שהיא מוזיקה שצריכה להיצרך, ולהיות מוערכת, בסקאלה אחרת לגמרי מזו שמוזיקה אחרת עובדת בה. אחרי שמפלסים את הדרך בתוך הרעש הזה שפותח את השיר, מגלים שבעצם מסתתר מאחוריו שיר פוסט-פאנק ומאחוריו מסתתר עוד אחד, סבוך יותר ואוורירי יותר כאחד.
		לשמוע	לקנות
4		The Fatima Mansions – 1000%
		למשך מספר מועט מאד של שנים, בפרק הזמן שהפריד בין עשור אחד לשני, באיזור ספציפי באנגליה, כל המוזיקה התמזגה לקבוצה מצומצמת של תת-ז'אנרים שהשלימו אחד את השני והחמיאו אחד לשני, חלק מהם נעו לכיוון הכבד והרוקי יותר, חלק נעו לכיוון האלקטרוני והקופצני יותר, ומעט מן הלהקות שלקחו חלק בקיץ האהבה הזה, כמו Fatima Mansions, ידעו לשלב במידה קצת מזה וקצת מזה.
		לשמוע	לקנות
5		Henry Rollins – Verbal Diary (June 12)
		הנרי רולינס, שחגג חמישים בחודש שעבר, מוכיח בקטע היומן המוקלט הזה שלו, שאפשר גם להצטרף אליהם וגם לנצח אותם.
		לשמוע	לקנות
6		Glen Phillips – Something's Always Wrong (live at the Middle East Upstairs)
		חלק מהרשימה הארוכה של אמנים שהנרי רולינס מתאר, קטע אחד למעלה, כדוגמאות למוזיקה שהופכת להיות חלשה ומתנצלת, הוא Toad the Wet Sprocket, הלהקה לשעבר של גלן פיליפס, שהמשיך בקריירת סולו מצליחה יחסית. אבל גם מוזיקה כמו זו של הלהקה, שגלן פיליפס בוחר לבצע לבדו כאן, וגם שלו עצמו, היא מוזיקה רצויה בסיטואציות מסוימות, והמוזיקה של גלן פיליפס, באופן אירוני, מתאימה דווקא לאחרי צהריים עצלים באיזשהו מקום בדרום קליפורניה.
		לשמוע	לקנות
7		Twilight Singers – Never Seen No Devil
		את השכבות מעל המוזיקה של Twilight Singers, במיוחד באלבום האחרון, צריך לקלף לאט, בזהירות. מאחורי כל השכבות האלה, בתחתית התמונה שמתחילה בירח שניבט מלמעלה ונגללת למטה, אפשר למצוא את מה שגרג דולי מדבר עליו. אבל קודם צריך לעבור דרך כמה וכמה מדורי גיהנום, כאלה שנשמעים רגילים וחדגוניים לפעמים אבל מסתירים מאחוריהם, כשמקלפים את השכבות שלהם, עולם מוזיקלי עשיר לא פחות.
		לשמוע	לקנות
8		Radiohead – Codex
		יש מעט מאד להקות, שמוציאות מעט מאד אלבומים, שמרופדים בכל כך הרבה דיבור, הערכות, ספקולציות, ביקורות, תלונות. נדמה שלמוזיקה של רדיוהד עצמה לא ניתנה הזדמנות במהלך כל מסכת הדיונים הזו, וחבל, מפני שכשכל האבק שכך ואנשים עברו הלאה, לאלבומים מצופים אחרים, המוזיקה נשארה והיא בהחלט מתחילה להסכים איתי. והשיר הזה, שהתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה, ממשיך להישמע יותר ויותר מושלם ככל שהוא מושמע באוזניי, כאילו שכשהאלבום יצא, הוא הגיע מעט רופף, והוא רק הולך ומתהדק מהאזנה להאזנה.
		לשמוע	לקנות
9		Cobra High – Paper Gods
		רוב להקות ה-Math Rock, אלו שלוקחות חלק בז'אנר שמהותו היא נגינה במקצבים ומשקלים משתנים, לעתים תכופות מאד, נוטות לכיוון הכבד יותר של הז'אנר ובדרך כלל מנגנות במקצבים ומשקלים מהירים מלכתחילה. Cobra High מצליחים להפוך את הז'אנר המורכב הזה לפופי ונגיש, ועל זה מגיע להם קצת יותר מההבלחה הקצרה מאד לתודעת הציבור, וההיעלמות הכמעט מוחלטת לאחר מכן.
		לשמוע	לקנות
10		Bruce Springsteen – Fade Away
		האלבום הכפול של ברוס ספרינגסטין נתן לו מספיק מרחב מחיה כדי לכלול בו מגוון של שירים, חלקם מהירים וקצביים יותר ומרמזים על מרדפים לאורך כבישים ארוכים, או על שהות תזזיתית וחסרת מנוחה בעיירה קטנה, וחלקם איטיים ומדודים יותר, כמו זה, שמתקרב קרוב ככל האפשר לסוף האלבום ועדיין שומר בתוכו מעט מהגרעין המלהיב שטמון בחלק גדול מהשירים האחרים באלבום הזה.
		לשמוע	לקנות
11		Neon Neon – Belfast
		מעט השנים האחרונות יצרו אינפלציה זעירה של להקות, שעושה רושם שמצאו את עצמן, מרגע שנוסדו, בעשור הלא נכון. Neon Neon, החל מהסינתיסייזרים שמעטרים ומעצבים את השירים שלה וכלה בתמונות המוקפדות המציגות איקונים של שנות השמונים, יוצרים את הרושם כאילו שהם נולדו עשרים שנים מאוחר מדי, אבל מאחורי החזות המוקפדת והניחוחות האייטיזיים, הם בעצם שני אנשים שרחוקים משנות השמונים כפי שאפשר להיות רחוק – גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, ובום ביפ, אמן היפ הופ.
		לשמוע	לקנות
12		Greg Laswell – Take Evertyhing
		גרג לאסוול היה אמן אלמוני, לפחות מבחינתי, עד שהקול שלו תפס את אוזני באמצע פרק של "Dollhouse". הוא ביצע שם גרסה של "Your Ghost" של קריסטין הרש, ובאי.פי. שממנו השיר לקוח יש עוד מספר שירים, שלאסוול לוקח ממחוזותיהם החרישיים והעדינים ומעניק להם טיפול ששומר עליהם שלמים ושבירים עדיין.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא, כרגיל, כאן במשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סיפור של פטריוט אמיתי.

1. לפני הכל

ביום שלישי האחרון ספנסר אלדן חגג את יום הולדתו ה-20.  אתם חושבים שאתם לא מכירים אותו, כשאתם מסתכלים על השם, אבל אם הייתם בני עשרה בשנות ה-90, אתם מכירים אותו טוב מאד. הנה.  כמה זקנים העובדה שהבחור כבר בן 20 גורמת לנו להרגיש, קרוב לוודאי.

Twilight Singers מוציאים את האלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ביום שלישי הקרוב, ה-15.2.  Spin מאפשר לנו לשמוע אותו בסטרימינג כבר עכשיו.

2.   הנרי רולינס מסמן את המטרה הבאה

כשהאלילים שלך מתחילים להזקין, גם אתה מתחיל להזקין.  ככה זה עובד.  בשלוש השנים האחרונות דיוויד בואי וברוס ספרינגסטין, שניהם סוג של אלילים, סימנו שישים שנים על כדור הארץ הזה והמשיכו הלאה, אחד ממשיך להוציא אלבומים כאילו אין מחר, אחד ממשיך לא להוציא אלבומים כאילו אין מחר.  הנרי רולינס הוא אליל למחצה.  זאת אומרת שאני מעריך את כל הדברים שהוא עושה, ועוקב אחרי רוב הדברים שהוא עושה, אבל לא מתעמק בהכל ולא רואה צורך להשלים את הכל בדבקות פנאטית, מקווה להשיג את הבוטלג של ההופעה ההיא לפני שישה אנשים או את המגזין המודפס על נייר צילום שבו התראיין לפני עשרים או שלושים שנה.  אני מתבונן במה שהוא עושה, מרחוק, מתפעם מכמות האנרגיה שיש לאיש הזה, מכמות הפרויקטים שהוא מריץ בבת אחת, במקביל, לא עוצר לנוח אפילו לרגע, נדמה.

והיום יום ההולדת החמישים שלו.  הוא נראה פחות או יותר אותו דבר.  שרירי במידה מרתיעה קצת, צוואר בעובי של הראש שלו וראש עטור בשיער שחור קצון (עכשיו מעט אפור) ופרצוף שמצליח בבת אחת לשדר איום ואתגר – "נסה להתמודד איתי", הוא אומר, וגם "נסה להבין מה אני אומר – זה ישנה את הדרך שבה אתה מסתכל על החיים".  אם תעצרו לרגע ותביטו, תוכלו לראות באחת מהעיניים שלו זיק כזה של נעורים, של אנרכיה, של רצון ללכת נגד מה-שזה-לא-יהיה.  זה לא משנה מה קורה, זה תמיד טוב להיות נגד.  הוא התחיל ב-S.O.A, להקת הארדקור בוושינגטון, ב-1981, ואחר כך הצטרף ללהקה שהעריץ, Black Flag, בקצה השני של ארצות הברית, וכשזו דעכה המשיך ללהקה משלו, שתי האחרונות מעצבות מחדש את הדרך שבה מוזיקה יכולה וצריכה להיות מועברת, מתוקשרת לקהל ומתכתבת עם הקהל.  אחר כך הוא הפך להיות מעין איש ספוקן וורד, בהתחלה כזה שמנסח טקסטים ארוכים יותר וארוכים פחות, חלק נוגעים בעצב חשוף אצלו, אולי גם אצלנו, חלק מדברים על משהו ארכאי או תרבותי עכשווי שהוא רוצה להפנות את תשומת ליבנו אליו, חלק פועלים כמו גלויה, כמו תמונה שצולמה באמצע טיול, מנסה למסגר רגע כדי לזכור אותו אחר כך.  מאוחר יותר, כשהפך להיות גם שחקן בסרטים והספיק להסתובב ברחבי העולם כסולן להקה, כאמן ספוקן וורד וסתם כמתבונן, מופעי הספוקן וורד שלו הפכו להיות מופעי אנקדוטות.  הוא סיפר על דברים שעשה, על דברים שקרו לו, ומדי פעם שילב בתוך הסיפורים האלה את הפילוסופיה שלו, את תפיסת העולם שלו, שהיא ייחודית, מאתגרת, ומצליחה להיות אופטימית וזועמת בבת אחת.  אחר כך הוא העביר את הקשר הזה עם הקהל – הסיפורים ותפיסת העולם – לטלוויזיה (באינטרנט) ולרדיו (ציבורי).

את רולינס הכרתי, בתחילה, משני מקומות שונים ששיקפו בצורה די נכונה את מגוון הדברים שהוא עושה – המקום הראשון היה MTV, שם רולינס עטה על עצמו תחפושת של מעין קלארק קנט ומעין סופרמן (עם R גדולה על החזה – ולאחרונה, לכבוד ראיון במגזין לקראת יום ההולדת שלו, הוא עטה עליו את התלבושות האלה שוב) בקליפ של הלהיט הגדול ביותר, קרוב לוודאי, של הלהקה שנקראת על שמו, "Liar";  המקום השני היה "ג'וני נמוניק", סרט שבו קיאנו ריבס מגלם דוד שמהווה דיסק-און-קי אנושי בעצם העובדה שהוא אוגר במוחו מידע שהוא מעביר ממקום למקום בתשלום, ורולינס מגלם בו רופא, בערך.  מאוחר יותר זכיתי להכיר גם את Black Flag ואת ההסטוריה הקליפורנית הזו, וגם, בעזרת חברי הטוב עידו, את קריירת הספוקן וורד שלו, שבאה לידי ביטוי גם באלבומים שאספו קטעים ממסעות הופעות שלו (שני הקטעים האהובים עליי, מההקלטות האלה לפחות, הן כמובן הסיפור שלו על הביקור הראשון בישראל, וסיפור מבריק שלו על מפגש עם טום ווייטס ובקשת עצה לגבי התמודדות עם שאלות של מעריצים).

אחר כך, כשכבר התעמקתי במגוון הדברים שהוא עושה, זכיתי לראות אותו גם בערב ספוקן וורד אמיתי וחי.  הוא בא לארץ לשתי הופעות – אחת בירושלים ואחת בתל אביב – שצולמו לתכנית טלוויזיה שהקליט באותו הזמן (שגם, במקרה, איפשרה לאשתי ולי לזכות בקצת מ-15 הדקות שלנו, בדקה 8:16 כאן).  ההופעה בתל אביב היתה עטורה בזיק האנרכיה המרומז שלו עוד לפני שהתחילה – באודיטורים של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שהוקם על ידי רחבעם זאבי, האיש שהציע לשלוח את כל הערבים שחיים בארץ לאיזשהו מקום אחר, לא בהכרח ברכבות, התפאורה היתה מורכבת מלוח ענקי שעליו היו כתובות, שוב ושוב, המילים חופש הדיבור בעברית, ערבית ואנגלית.  כשרולינס עלה לבמה, לקול תשואות הקהל, במכנסי הדוקרס וחולצת הטי השחורה האופייניים לו, הוא התחיל את ההופעה בסיפור של מה שהתרחש בהופעה הקודמת, בירושלים, שם הוא הופיע באולם קטן יותר.  "סיימתי את ההופעה, אמרתי תודה רבה ושלום (בעברית), וירדתי מהבמה.  אני הולך לחדר ההלבשה, ופתאום אני שם לב שכולם הולכים אחריי," הוא מתאר את ההיכרות הראשונה שלו עם ישראל, מהצד המופיע, שבה כל אחד רוצה לשאול אותו משהו או לומר לו משהו כשההופעה עצמה נגמרת.  בניגוד להרבה אמנים אחרים שעשויים למצוא את זה מרתיע או מטריד, רולינס מוצא את זה מלהיב במיוחד, מפני שהוא סוג של אנתרופולוג.  הוא מוצא את עצמו בכל מיני מקומות מעניינים בעולם – עירק בהזמנה של הארגון האמריקני המקביל לליב"י, רוסיה מעט אחרי סוף העידן הסובייטי, חדר כושר ביוסטון אחרי סשן צילומים לסרט – ומביט על הסיטואציות שהוא נמצא בהן, ועל הסיטואציות שבהן אחרים נמצאים, בעין משועשעת, כזו שראתה דברים כאלה כבר במקומות אחרים, התנסתה בדברים מרוממי נפש ודברים נוראיים וחיה כדי לספר על זה.

הנרי רולינס רואה גם בעין של אנתרופולוג את שנת החיים העגולה הזו, שהוא מסיים היום.  לשאלה של מגזין בראיון לכבוד יום ההולדת שלו לגבי מה השתנה בנפשו האנרכיסטית מאז גיל 20, הוא עונה שלא הרבה.  הגיל הוא משהו שמגיע ושצריך להתמודד איתו בתור אתגר חדש, בתור סט חדש של מאפיינים מועילים ושל מאפיינים מגבילים, הוא אומר.  ההבדל העיקרי בין גיל 30 לגיל 50 מבחינתו הוא ההשלמה עם העובדה שיש כמה דברים שהוא כבר לא יכול לעשות – כמה דברים שבמקום לעשות אותם הוא יכול וצריך להביט על אנשים אחרים, צעירים יותר, שיכולים וצריכים לעשות את הדברים האלה, ולצטט את מוחמד עלי – "תמשיך להשתולל, בחור צעיר.  תמשיך להשתולל."

מה שאני רוצה לומר, בעצם, בכל המילים האלה, הוא – יום הולדת שמח, הנרי רולינס.  אני מקווה שהיום הזה מספק את תאוותך האנתרופולוגית לפחות במידה מסוימת, שקורה לפחות דבר אחד באיזשהו מקום בעולם שבו אתה נמצא כרגע שאתה יכול לעבד ולהפוך לאנקדוטה שמשרתת גם כתצלום של הרגע שתפסת, וגם כפריזמה של תפיסת העולם שלך ביחס למה שראית.  אני מקווה שבעוד חמישים שנה נהיה כאן שנינו כדי להיפגש שוב, כדי שאוכל לומר שבעצם, שום דבר לא השתנה אצלך ואתה המשכת להסתער קדימה בכל החזיתות התרבותיות האפשריות, שניסית מהכל וטעמת מהכל ועדיין לא הספיק לך.   מפני שבכל עולם שבו הנרי רולינס בגיל 50 הוא לא שונה, בעצם, מהנרי רולינס בגיל 30, שבו התאווה שלו לחיים שווה כמעט לזו של אחד מהאלילים שלו, שאותות הגיל המבוגר יותר שלו ניכרים עליו הרבה יותר, שבו רולינס יכול למהול טיפה של אנרכיה במים שלך ולהגיש לך אותם, ושעדיין יהיה רצון לשתות, ולהקשיב, ולהפנים, עדיין יש סדר.  הייתי אומר עד 120, אבל 120 זה מעט מדי בשביל כל מה שאתה יכול ורוצה לעשות.  אז במקום, אני אומר – תמשיך להשתולל, הנרי רולינס.  תמשיך להשתולל.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – I'll be back. Way back. Way, way back.