תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית בילי בראג

Versus the Spin – June Edition

1. לפני הכל

[הרשמים שלי מההופעה של Woven Hand אתמול יהיו כאן בשבוע הבא, כשהם ישקעו מעט והאוזניים שלי יפסיקו לצלצל.  עד אז: ]

הגיטריסטית בעלת היכולות המוזיקליות הלא-אנושיות, אבל השם המצער, קאקי קינג, מגיעה לארץ ב-23 ביולי, אז היא תופיע ב"בארבי".  תחמם אותה תמר אייזנמן, שכבר הספיקה לחמם אותה באירופה.

[וכשעברתי על מוזיקה שלה ב-Youtube והלכתי בעקבות תגובה של מישהו שהציע איחוד כוחות שלה ושל אמן בשם אנדי מקי כדי לשפר את המאגר הגנטי של גיטריסטים עם יכולות לא אנושיות, מצאתי גם את אנדי מקי עצמו שהוא גיטריסט אפילו עוד יותר יוצא דופן שא. אתם חייבים לראות וב. מישהו חייב להביא לארץ.]

Oleh Records, שהתחילו בתור לייבל למוזיקה ישראלית באנגלית והתפתחו למעין ארגון תומך למוזיקאים ישראליים שמנגנים באנגלית, ממשיכים לעשות עבודת קודש ומציעים עכשיו למוזיקאים ישראליים להירשם דרכם לפסטיבל CMJ, שהוא כמו פסטיבל מוזיקה רגיל, רק שבמקום האנשים הרגילים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה, מדובר באנשי יחסי ציבור, סוכנים ובכירים בחברות תקליטים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה.  ההירשמות יכולה להיעשות באמצעות שליחת מייל ל-info@olehrecords.com עד ה-14 ביולי.

לאלו מאיתנו שלא רחוקים מרחק 13 שנים מהפעם האחרונה שהיו בבית הספר, החופש הגדול התחיל בסוף החודש שעבר (או בתחילת החודש הזה).  1200 ילדים בתל אביב, ועוד כמה אלפים ברחבי הארץ, יצאו לחופש הגדול אבל אולי לא יחזרו ללמוד בשנה הבאה בבתי הספר שלהם.   אחד מהארגונים שמנסה לעזור להם ולבטל או לעכב את החוק שעושה את דרכו במעלה המסלול הביורוקרטי בכנסת, יזם הקלטת שיר, שהלחין גיא מרוז (שהיה מלחין וכותב שירים לפני שהחליט להפוך ללוחם צדק טלוויזיוני שכזה) ושמשתתפים בו כל מיני אנשי טלוויזיה, פוליטיקאים ומוזיקאים.  זה אולי לא ישנה בהרבה את מערכת ההחלטות של האנשים שיזמו והאנשים שאחראים לקדם את החוק הזה, אבל אולי זה יעורר מודעות מספיקה בשביל אחד מהנושאים הקטנים שמתרוצצים באוויר והופכים את המקום שאנחנו חיים בו לאפל יותר.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ראמלזי, מחלוצי הראפרים הניו יורקיים,  שהיה גם אמן חזותי, אמן גרפיטי, ואיש מוזר באופן כללי שכזה, נפטר בשבוע שעבר בגיל 49 באותה הדרך המסתורית שבה חי.

2. Versus the Spin – June Edition

חודש אחד סיים את דרכו, חודש אחר התחיל לתקתק את דרכו קדימה, ומה שזה אומר בעיקר הוא שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin. הנה היא:

1 Tom Waits Tom Waits – Kentucky Avenue
רוב השירים של טום ווייטס ספוגים באלכוהול במידה כזו שכל מילה שלא נמצאת במקום עלולה להבעיר אותם. חלקם נשמעים כמו הזיות שיכורות על זאבים מצוירים בלונה פארק. אבל מדי פעם ווייטס מפציע מבעד לפרסונת האיש שמשוטט בסמטאות האפלות והאחוריות של הערים הגדולות ומביע את הרגשות הבסיסיים שכל אדם בגילו עשוי להביע (אף על פי שכשהוא הקליט את השיר הזה הוא היה הרבה יותר צעיר ממה שהוא עכשיו) – בשיר הזה, למשל, ווייטס המבוגר לוקח את ווייטס הילד לטיול במחוזות הילדות שלו, ומשלב את התמימות שהיתה לו אז עם ההיכרות האינטימית עם הצדדים האפלים יותר של החיים.
לשמוע לקנות
2 Desaparecidos Desaparecidos – Greater Omaha
קונור אוברסט הוא אחד מהיוצרים הכי פורים שמתפקדים בעולם האינדי האמריקני הרחב היום, ובין כל שאר הדברים שעשה וזנח במהלך השנים יש גם את הלהקה הזו, מעין להקת פאנק, או לפחות להקה כבדה, רועשת ומשוננת יותר מהמוזיקה שהוא עושה בדרך כלל.
לשמוע לקנות
3 Bruce Cockburn Bruce Cockburn – If I Had a Rocket Launcher (live in the Columbia Records Radio Hour
ברוס קוקבורן התחיל את דרכו בתור זמר רוק, אחר כך זמר פולק ואחר כך התחיל לזרזף נושאים פוליטיים ואנושיים שונים ומשונים לתוך המוזיקה שלו. הפעם הראשונה שבה קהל המאזינים שלו הבין שהשירים שהם שומעים הם בעלי גוון קצת יותר מחאתי ממה שהם ציפו לו היה כשהשיר הזה, שמדבר על תקיפות של צבא גואטמלה על מחנה פליטים גואטמליים במקסיקו, הפך להיות להיט מינורי גם בארה"ב.
לשמוע לקנות
4 Queen Queen – We Will Rock You (live)
כש-Queen הקליטו את השיר הזה, שמתחלק לשליש שיר מחאה, שליש שיר שמטרתו לעודד צעירים מפגינים ושליש שיר שמטרתו לסטור לאנשים על לחיים ולשכנע אותם לעשות משהו, בקשר לכל דבר, הם לא ציפו שהשיר הזה יהפוך להיות להיט כל כך גדול שימצא את דרכו בעיקר לאירועי ספורט. באיזשהו שלב, כשנמאס להם מהדרך שבה השיר נשמע בדרך כלל – מלווה במחיאות הכפיים הקצביות שמקלות על הקהל מאד לקחת חלק בביצוע השיר, הם החליטו לבצע אותו בדרך שונה לחלוטין בהופעות. בהופעה שאתם שומעים כאן, שלקוחה מתוך בוטלג שהפרטים לגבי ההופעות שמבוטלגות בו הם מעורפלים, הם נותנים לקהל את מה שהקהל מצפה לו, ממש בתחילת ההופעה, ומיד עוברים לגרסה שהם רוצים לנגן.
לשמוע לקנות (את הגרסה המקורית)
5 Chris Mills Chris Mills – Escape from New York
כריס מילס הוא בדרך כלל איש שכותב שירים על גיטרה אקוסטית וככה הוא בדרך כלל נשמע. הפעם, מעורבת בשיר הזו קבוצה קטנה של כלי נשיפה ומעט כלי מיתר, מה שגורם לשיר הזה להישמע כמו שרטוט בשחור לבן שכמה שפופרות צבע ניתזו עליו בבת אחת.
לשמוע לקנות
6 Billy Bragg Billy Bragg – Brickbat
בילי בראג הוא בדרך כלל אמן עם אג'נדה פוליטית די נוקשה, שכותב שירים על הנושאים שהוא מאמין בהם ומתעקש שאנשים יקשיבו להם, לפחות, ויחוו את הדעה שלהם לגבי הנושא. מעט לפני הקלטת האלבום הזה הוא גם הוסיף את התואר "אבא" לרזומה שלו, והשיר הזה מדבר על הניגודיות בין המחאה הפוליטית והחברתית שהוא רוצה לקחת חלק בה לבין המחויבויות שלו כאיש משפחה ואב לילד. אני אמנם לא רוצה לפוצץ את הלילה האחרון של הפרומס, אבל אני בהחלט מזדהה עם החלק השני.
לשמוע לקנות
7 Einsturzende Neubauten Einsturzende Neubauten – Ende Neu
כשהייתי צעיר יותר וכל הכתבים הצעירים של "משהו" ו"ראש 1" היו מבוגרים ממני, השם Einsturzende Neubauten נזרק במדורים שם בתור איזושהי הוכחה של ידע בלתי ניתן לערעור במוזיקה אלטרנטיבית. השם המוזר הזה, של להקה שחייבת להיות להקת אידנסטריאל (לפחות לגבי זה צדקתי, במידה מסוימת), נשאר רחוק ממני ולא מוכר לי עד ששני דברים קרו: גיליתי שבליקסה בארגלד, הגיטריסט עטור התהילה של הלהקה של ניק קייב, הוא גם הסולן והמנהיג של הלהקה הזו; וגיליתי שיר שנקרא "The Garden", שלא נשמע תעשייתי או מאיים בכלל. את האלבום הזה, שהשיר ההוא לקוח מתוכו, היה קשה במיוחד להשיג, מאיזושהי סיבה, אבל מרגע שגיליתי אותו הוא הפך להיות אחד מהאהובים עליי של הלהקה – אולי מפני ואולי למרות שהוא הכי נגיש שלהם. שיר הנושא, שהוא מעט יותר תעשייתי ומעט פחות נגיש משאר השירים באלבום, הוא דוגמא טובה לאקלקטיות של מה שהם מסוגלים לעשות – הכל בתוך אלבום אחד.
לשמוע לקנות
8 Anders Widmark Anders Widmark – Habanera Variations
פה ושם מוזיקאי ג'אז ניסו לקחת יצירות קלאסיות ולתרגם אותם לדיאלקט המיוחד של ג'אז. בדרך כלל המטרה היתה להפוך את המוזיקה הקלאסית לנגישה יותר ומובנת יותר – ז'אק לוסייה עשה קריירה מעיבוד יצירות של באך לקטעים ג'אזיים קצרים וגם את המוזיקה של וויליאים (או וונדי) קרלוס, שאפשר לשמוע בפסקול של "התפוז המכני", אפשר להגדיר אולי, בתור ג'אז. אבל אף מוזיקאי לא ניסה לתרגם אופרה שלמה לג'אז, עד שאנדרס ווידמרק, פסנתרן שוודי, החליט להרים את הכפפה ולנסות. בעיבוד שלו יש מעט מן הרמיה – זו לא בדיוק כל האופרה אלא קטעים נבחרים, ומוכרים יותר, מהאופרה, בעיבודים ג'אזיים, אבל ההתמודדות שלו, שמתחילה בהתחלה ומסתיימת בסוף, היא בהחלט חוויה נעימה להאזנה.
לשמוע לקנות
9 מאיר בנאי מאיר בנאי – עננו
מאיר בנאי חזר בתשובה, וכאחרים מבני משפחתט שעשו את זה, לפחות מבחינה מוזיקלית אי אפשר להרגיש. באלבום האחרון שהוציא בינתיים, "שמע קולי", עיקר השירים הוא אמנם אוסף של שירי הלל לאלוהים, שבנאי גילה מחדש, שירים שהוא כתב ושכתבו אחרים במהלך שלושת אלפים השנים האחרונות במסע החיפוש אחרי הדרך לאהוב את האל הזה, אבל השיר האחרון הופך את הכל להרבה יותר אנושי. אחרי כמות כזו של שירים שבה בנאי מהלל את הדרך שבה למד להכיר את אלוהים, הוא שואל את אלוהים את השאלה שהופכת את הכל לנגיש הרבה יותר לנו – האם אתה בכלל מקשיב? מה שאומר, לי לפחות, שגם לאלו שחוזרים בתשובה עדיין אין את כל התשובות.
לשמוע לקנות
10 Qui Qui – Echoes
כש-Qui, צמד של מתופף וגיטריסט שגם שרים מדי פעם ועושים מוזיקה שמשלבת פאנק, מטאל ורוק מתקדם (עד כמה שאפשר לשלב את שלושת הדברים האלה), החליטו לצרף אליהם את דיוויד יאו, לשעבר הסולן של Jesus Lizard ומומחה ללא מתחרים בכל מה שקשור להפיכת מוזיקה לכאוס כמעט מוחלט, המוזיקה שלהם בהחלט שינתה את הכיוון שלה והפכה למשהו הרבה יותר מורכב, והרבה יותר בסיסי, בבת אחת. השיר הזה דווקא לא מייצג את מה שקורה בשאר האלבום, הראשון של הלהקה המורחבת, שיצא ב-Ipecac, אבל הוא כן מראה מה יכול לקרות כשדיוויד יאו נרגע.
לשמוע לקנות
11 Gary Jules Gary Jules – Pills
רובנו מכירים את גארי ג'ולז מהביצוע האיטי והמהורהר שלו ל-"Mad World" של Tears for Fears – השיר שממשיך ועוזר ולהפוך את "דוני דארקו" לסרט אפילו עוד יותר לא מובן. והשיר הזה, שנמצא באלבום שממנו לקוח השיר שנמצא כאן, הגיע לסרט בזכות מזלו הטוב של גארי ג'ולז, חבר של האדם שכתב את המוזיקה לסרט. אבל כל השירים שמובילים לשיר הזה, האחרון באלבום, גם הם ראויים לתשומת ליבנו. המוזיקה שלו, שהיא הכלאה אפקטיבית של אליוט סמית' וסיימון וגרפונקל, זוכה להדגמה קצרה כאן.
לשמוע לקנות
12 Kelly Joe Phelps Kelly Joe Phelps – Fare Thee Well
נפלא, אמרתי לעצמי כש-eMusic פרשו בפניי את רשימת האלבומים שהם ממליצים לי לקנות החודש. אלבום חדש לקלי ג'ו פלפס, ששמעתי מוזיקה שלו רק באקראי ובנפרד, ועכשיו תהיה לי הזדמנות לשמוע אלבום שלם של מה שיש לו להציע. כששמעתי את האלבום הוא די הפתיע אותי – אלבום שלם של שירי בלוז, כשפלפס מלווה בגיטרה, שעליה הוא מנגן רק עם סלייד. כשהלכתי לוויקיפדיה לברר עוד קצת על האלבום, שהמילים "יורש חדש לג'ון מרטין" ריחפו מעליו, שתי הפתעות נוספות חיכו לי – זה לא האלבום האחרון של פלפס, אלא האלבום הראשון, ואלו לא סטנדרטים של בלוז, כמו שחשבתי, אלא, ברובם, שירים מקוריים שלו.
לשמוע לקנות

את האוסף, כהרגלנו, תוכלו למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ג'וני דפ הוא זיקית.  זאת אומרת, בסרט החדש הזה.

אני טקסט פוליטי: בילי בראג וברוס קוקבורן

1. לפני הכל

הבית הראשון של הלהקה שלי, The Marching Band, עומד להיסגר – הלייבל-אתר קידום אמנים The Basement, שנתן את ההזדמנויות הראשונות לאמנים כמו עמית ארז, שני קדר ורותם אור (וגם לי) להציג ולמכור את המוזיקה שלהם באינטרנט, נסגר ועמרי לוי, האיש שמפעיל אותו וסינגר-סונגרייטר מוצלח בזכות עצמו, ממשיך הלאה לאופקים חדשים וירוקים. לקראת סיום, הוא מתכנן לערוך אוסף אחרון של שירים שאהב מהרוסטר, ואתם מוזמנים לבקר (וזו גם ההזדמנות האחרונה להזמין מהאלבומים שמוצעים למכירה שם, ביניהם גם הקטלוג של הלייבל Fact), לפני שהאתר נסגר.

Woven Hand, ההרכב של דיוויד יוג׳ין אדוארדס, הסולן לשעבר של 16 Horsepower, מגיע לארץ לשתי הופעות – אחת אחת בירושלים, ב-2 ביולי, עם חימום של יהוא ירון ובוריס מרצ׳ינובסקי , ואחת בתל אביב, ב-3 ביולי, עם חימום של רועי ריק ועידן רבינוביץ׳.  שני תמריצים ללכת לראות אותם?  הנה.  זה מה שאני כתבתי עליהם פעם, וזה ראיון של מתן נויפלד עם דיוויד יוג'ין אדוארדס ב"עונג שבת".

השבוע הגעתי, סוף סוף, לשמוע את המהדורה הקודמת, החורפית של ״תקשיבו רגע״, שהיא משובחת עד מאד, והנה גיאחה מוציא מהדורה חדשה לאוסף (שאני מקווה שייקח לי פחות משנה וחצי להגיע להקשיב לה).  קחו את זה בעוד זה חם.

2.  קיבלנו ביטול.  עכשיו מה?

אלה היו שבועיים מאד מטלטלים מבחינה מוזיקלית ואנושית.  אמנים הודיעו, אמנים התראיינו, אמנים שימחו, אמנים ביטלו.  בתוך כל זה, פוליטיקה התערבבה במוזיקה בצורה שכמעט אי אפשר לנתק, ויש את אלו שנלחמים על הצורך להפריד בין שני הדברים ויש את אלו שנלחמים על הצורך לחבר ביניהם.   דעתי האישית לגבי הנושא שמסביב היא לא רלוונטית כאן.  הפוליטיקה שלי, מעטה ככל שתהיה, נשארת מחוץ לדלת הגוספל.  אבל ארבע וחצי האגורות שלי על כל הביטולים שהופכים להיות עניין שבשגרה:  חרמות לא תורמים שום דבר לאף אחד.  הם בסך הכל חורצים קו עמוק יותר בין שני צדדים, שכדי לא ליפול, כולנו צריכים להחליט באיזה מהם אנחנו רוצים להישאר.  ואני מעדיף הרבה יותר להקשיב למה שיש לאמן מסוים להגיד לי לגבי חומה ספציפית, אגב שיר על חומה מטאפורית, מלאמן שאין לו מה להגיד לי כי הוא לא מוכן לבוא לכאן כדי לומר את זה.

מצד שני, החלטיות היא תמיד עדיפה יותר מלא החלטיות – ואני מכבד אמנים שלא מוכנים, בכלל, בשום אופן, לבוא לכאן.  והנה שני אמנים, אחד מאנגליה ואחד מההעתק הגדול יותר והצפוני יותר לארצות הברית של אנגליה, שלעולם לא יאכזבו אותנו, כי קרוב לוודאי שהם לא יגיעו לכאן בזמן הקרוב:

Billy Bragg

בחיים המוקדמים של בילי בראג, לא היה רמז לזמר הפולק, שמשלב באיזון עדין בין שירי מחאה לשירי אהבה, שהוא הולך להיות.  הוא נולד בעיר שדה של לונדון, בצידו המזרחי של הנהר, עיר של מסחר ועסקים אבל לא של פועלים.  אביו היה מנהל מכירות של חברה לייצור כובעים ונפטר כשהיה בן 18.  הוא הספיק להיות סולן של להקת פאנק בסוף שנות ה-70, חייל בחיל הרגלים הבריטי למשך כמה חודשים, עובד בחנות תקליטים וזמר רחוב.   אבל רק כשהעמיד פנים שבא לתקן את הטלוויזיה במשרדים של הלייבל הראשון שבו הוציא אלבום, Charisma, הוא הצליח להשיג דריסת רגל בעולם המוזיקה.  המנהל של הלייבל ניסה להדוף את בראג בעדינות – הלייבל עמד בפני פשיטת רגל ולא היה לו מספיק כסף בשביל לגייס אמנים חדשים – אבל בראג התעקש, והשיג חוזה הפצה עם חברה אחרת ומכיוון שהחברה האחרת היתה צריכה הקלטות של השירים, הוא הוציא את השירים שהקליט – רק גיטרה אחת והקול שלו – בתור אלבום.

האלבום שיצא, "Life is Great with Spy vs. Spy", היה אלבום מוזר בכל קנה מידה.  הוא הכיל כמות של שירים אקוסטיים, עירומים, חלקם שירי מחאה וחלקם שירי אהבה כמו בכל שאר האלבומים של בראג, והיה קצר במיוחד – פחות מ-16 דקות של מוזיקה שנפרשו על פני אלבום שיש לו מקום להרבה יותר.  מכיוון שכך, הוא הוקלט במהירות אחרת מזו שהיה אמור לרוץ בה וגרם להרבה מאזינים להיות מאד מבולבלים.  גרסת הקלטת שיצא הכילה רק צד אחד מוקלט של מוזיקה.  בחוברת האלבום בראג הציע למאזינים להקליט הופעות שלו על הצד השני.   מרגע שהאלבום יצא, הקריירה של בראג קפצה קדימה בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב:  כשג'ון פיל, אדם שכבר אז היה ידוע כמישהו שיכול ליצור קריירות יש מאין בהינף של מחט פטיפון, התלונן שהוא רעב בשידור של אחת מהתכניות שלו, בילי בראג מיהר להגיע לאולפן עם מנת אורז ופטריות איראנית, ופיל השמיע שיר מהאלבום שלו כהכרת תודה.  אבל הוא השמיע את השיר במהירות הלא נכונה, ולאחר מכן השמיע את השיר שוב כדי לתקן.  והוא השמיע שוב את השיר, ושירים אחרים של בראג, במהירות הנכונה, מאז.  חברת התקליטים הגדולה Virgin קנתה את חברת התקליטים הקטנה שבה בילי בראג היה האמן המקליט האחרון, ובראג הרוויח מהמצב שני דברים:  מנהל הלייבל, שפוטר מעבודתו, יכל להפוך להיות המנהל שלו;  ו-Virgin, שלא ידעו בדיוק מה לעשות איתו, מכרו את הזכויות לאלבום האחד שלו ללייבל אחר, Go! Discs, שהמשיך והוציא כמה מהאלבומים הבאים של בראג.   מאוחר יותר בראג הרוויח מהמצב הגרוע שהלייבל הזה מצא את עצמו בו, והצליח להיחלץ מהחוזה שלו כשהוא מחזיק בזכויות לכל האלבומים שלו.

מאוחר יותר, הוא שיתף פעולה עם קירסטי מק'קול, זמרת בזכות עצמה וביתו של זמר מחאה, שחידשה שיר שלו בשם "A New England" מהאלבום הראשון, והוא מצידו הוסיף בית אחד לשיר כדי להפוך אותו לארוך יותר ומתאים יותר לרדיו, ועם ג'וני מאר, שיחד איתו כתב את הלהיט הגדול ביותר שלו כנראה, "Sexuality", שיר על סובלנות מינית שבראג אוהב לבצע במיוחד בהופעות מול קהלים שהם לא סובלניים מינית.   אחרי שפרש ממוזיקה לזמן מה כדי לגדל את הבן שלו וחזר להקליט, בתו של וודי גאת'רי, זמר פולק שגם הוא מיוצרי שורשי המחאה בארצות הברית, פנתה אליו והציעה לו להלחין ולהקליט שירים שגאת'רי השאיר אחריו.  בראג תפס את ההצעה בשתי ידיים, גייס את חברי להקת Wilco למשימה, וביחד הם הקליטו שני אלבומים – "Mermaid Avenue" על שני חלקיו.  בראג ממשיך לשלב את שירי האבה שלו עם השירים הפוליטיים שלו – לאלבום האחרון שלו בינתיים קוראים "Mr. Love and Justice",  וממשיך לנקוט באותן העמדות הפוליטיות שבהן נקט מאז ומעולם – הוא תומך באיגודי פועלים ובזכותו של המעמד הבינוני להצליח ולצמוח (והוא, באופן טבעי, חבר וועד ודובר מרכזי באיגוד העובדים של המוזיקאים המקליטים באנגליה), הוא נגד כל גילוי של גזענות, הומופוביה, שנאה, או פאשיזם, והוא פעיל בכל מה שקשור בפוליטיקה האנגלית – תומך באופן אקטיבי במועמדים כאלה ואחרים ופועל כדי לשנות את שיטת החוקה הבריטית.   "אני לא מוזיקאי פוליטי," הוא אמר פעם בראיון.  "אני מוזיקאי כנה.  אני שר על מה שאני רואה מסביב לי."

Bruce Cockburn

כשבילי בראג היה בן 11, עדיין בבארקינג, עדיין לא יודע שהוא הולך להפוך להיות זמר פולק עם נטיות פוליטיות מאד מוגדרות, ברוס קוקבורן, רחוק ביבשת האחרת שחלקה דובר אנגלית, כבר עמד לחמם את ג'ימי הנדריקס, ולקחת חלק בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב משלו – למשל, כשניל יאנג החליט שהוא רוצה לנגן בוודסטוק ב-1969, קוקבורן תפס את מקומו בראש המופיעים בפסטיבל באונטריו.  אלו היו השנים שבהן התחיל את קריירת הסולו שלו, אחרי כמה מעברים בכמה להקות, חלקן מצליחות יותר וחלקן מצליחות פחות.  עשר שנים לקחו עד שקוקבורן, שהיה מאד מצליח בקנדה, הצליח לחלחל לארצות הברית, שם אלבום שלו ובמיוחד שיר הנושא מתוכו, "Wondering Where the Lions Are", זכו להצלחה לא קטנה ב-1979 – ולגרסאות כיסוי של כל אמן אמריקני שמחזיק גיטרה אקוסטית כמעט.   במהלך שנות ה-80 קוקבורן התחיל להתעניין ב, לקדם ולהילחם בשביל נושאים פוליטיים ואחרים – הוא כתב שירים, השתתף בעצרות, ודיבר שוב ושוב בראיונות על נושאים מגוונים, ונלחם בשביל איכות הסביבה ושיטת הממשל במדינה שלו וגם בשביל לתקן עוולות במדינות אחרות.  הנקודה שבה העולם המאזין התחיל לראות בו אמן פוליטי היתה כשהוציא שיר בשם "If I Had a Rocket Launcher" שזכה להצלחה צנועה בארצות הברית ולהצלחה גדולה יותר בקנדה, ונכתב אחרי ביקור שלו במחנה פליטים גואטמליים במקסיקו בזמן מלחמת האזרחים שם, שהותקף על ידי חיל האוויר הגואטמלי לפני ואחרי הביקור שלו.

ללגדול בקנדה יש את היתרונות שלו, ובניגוד לבילי בראג, שהוא לא דמות אהובה על ידי כל הצדדים באנגליה (במיוחד לא מפני שהוא קורא לשינוי שיטת הממשל וביטול המלוכה מדי פעם), ברוס קוקבורן הוא אמן אהוב במיוחד בקנדה – מעבר לכמות האדירה של אמנים שביצעו גרסאות כיסוי של השירים שלו, אמנים מגוונים כמו ג'ודי קולינס מצד אחד, ו-Barenaked Ladies מצד שני, שהתחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם בסינגל שהיה גרסת כיסוי לשיר שלו, הוא זכה להיות אביר במסדר המלכותי של קנדה, וקיבל חמישה תארי דוקטור של כבוד שונים.

זה הכל להשבוע [קצת מאוחר השבוע, כמעט בתוך השבוע הבא, אפילו.  אבל מילא].  עד השבוע הבא – לפעמים צריך להיות במרחק של כמעט עולם שלם, על איזשהו אי, כדי להבין איך העולם הזה באמת עובד.  קזואו אישיגורו איכשהו מצליח, כל פעם מחדש.

כמעט פוסט כפול: יום חנויות הדיסקים; דיוויד בואי; יום כדור הארץ

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

חנות דיסקים, או משהוביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

Heroes

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

עצים, נו

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.

Pure Reason Revolution; Panda Bear

1. לפני הכל

לפני הכל, התנצלות על ההיעלמות בשבועיים האחרונים. זמנים דחוקים מובילים לבלוגים לא כתובים. אני בטוח שיש איזה חוק פיזיקלי שמוכיח את זה. בעוד שבועיים, מצד שני (או, מנקודת מבט אחרת, בלי שום קשר), הבלוג הזה חוגג שנה להיווסדו. קרוב לוודאי שיהיה כאן משהו מיוחד ולא שגרתי.

ב-7 במרץ, שזה עוד קצת פחות מחודש, יקרה פסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס. אם הצלחתם או תצליחו להשיג כרטיסים לפסטיבל, זה שקול בקהילה המוזיקלית הנרחבת ללהרוג דוב בידיכם בשבטים מסוימים במקומות אחרים בעולם. יופיעו שם, כמו בכל שנה, עשרות להקות, מכל העולם. את ישראל מייצגים נאמנה קטאמין והמונוטוניקס, שהופעות בחו"ל לא זרות להן, ובין שאר הדברים שאפשר לראות שם זה את REM באווירה אינטימית יותר מבדרך כלל (ההופעות בפסטיבל מפוזרות ברחבי אוסטין ונמצאות בדרך כלל במועדונים ופאבים), את בילי בראג אחרי זמן ממושך ללא הופעות, את דויד גארזה, שכתבתי עליו כאן לא מזמן (אבל הוא חי בטקסס, כך שזו לא חכמה), וגם להקה מרייקיאוויק שקוראים לה רייקיאוויק!, שתי להקות מטהרן, זמר בשם רובין וויליאמס שהוא לא רובין וויליאמס (לא רובין וויליאמס ההוא, בכל מקרה), וכמות כל כך גדולה של להקות שיהיו, או לא יהיו, הדבר הבא, שקשה לעקוב אחריהן. אבל אם אתם רוצים, כאן המקום להתחיל.

מונוטוניקס גם מצטרפים לנועה בביוף במועדון המוזיקאים הישראליים ב-Drag City.

זוכרים את היום ההוא, לפני שנתיים, שבו הייתם צריכים להחליט איזו הופעה מבין השתיים אתם לא רוצים לראות ואיזו הופעה אתם ממש לא רוצים לראות, מבין Black Eyed Peas וריקי מרטין? אז ההזדמנות להחלטה שוב מגיעה, אם כי הפעם זה הפוך – הפעם אתם צריכים להחליט על אילו מההופעות אתם רוצים לוותר, כי אין ברירה, אי אפשר להיות בשתיים בבת אחת: ב-1 וב-2 לאפריל יהיו שניים מתוך ארבעה הימים של פסטיבל ג'ון זורן. עד כאן לא קשה להחליט. קצת יותר קשה, כשמוסיפים למשוואה את מדסקי, מרטין וווד, שמגיעים לשתי הופעות ב"זאפה" בדיוק באותם הימים. מבחינתי זה לא-ממח. אבל יש אלו מכם שימצאו שיהיה להם קשה יותר לעמוד בפני שלישיית ההאמונד-בס-תופים המגניבה הזאת. אם הם היו מביאים גם את ג'ון סקופילד, אז זה היה כבר סיפור אחר. ג'ון זורן, להזכירכם, מביא איתו את מייק פאטון, דייב דאגלס, מארק ריבו, וטרבור דאן.

במהלך החודש האחרון, גיאחה מ"עונג שבת" איפשר לכל מי שהיה מעוניין לכתוב על השיר-הראשון-מתוך-אלבום האהוב עליהם, ועכשיו הוא מפרסם אותם, אחד בכל יום. אני, למשל, כתבתי על השיר שפותח את האלבום האהוב עליי. עוד השבוע היו שם Five Years של דיוויד בואי, "מחפש תשובה" של היהודים, I'm a Fool to Want You של בילי הולידיי ו-Sweet Adeline של אליוט סמית'. אם תבקרו שם בשבוע הבא, תוכלו לקרוא על אחד נוסף כזה כל יום. וגם, אם עדיין לא הורדתם לעצמכם עותק מהמהדורה השלישית של "תקשיבו רגע" – למה?

2. מהפכה של הגיון צרוף

Cautionary Tales for the Brave

הפעם, שני מקרים שבהם ה-Beach Boys הם השראה – להקה אחת ואמן סולו אחד – וכל אחד מהם לקח את ההשראה הזאת לכיוון אחר, ומפתיע, מאד.

Pure Reason Revolution היא להקה שמגיעה מרידינג, אנגליה (ממנה מגיעה עוד אחת מהלהקות עם השמות שצריך להכיר מפני שהן יהיו הדבר הבא, או לא – Does it Offend You, Yeah?). היא כוללת שישה חברים, לשירים שלה יש שמות כמו "The Bright Ambassadors of Morning" ובחלק מהשירים שבמיני אלבום שהוציאו לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-2003, "Cautionary Tales for the Brave", יש שירים שמחולקים לחלקים, שמסומנים באותיות רומיות. כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. אם נוסיף לכל זה את העובדה שאת האלבום ואת המיני אלבום הפיק פול נורת'פילד – שהפיק בעבר בין השאר את Rush ואת Porcupine Tree – אפשר להבין שהלהקה הזאת היא אחת מכמה להקות שמאז תחילת המאה הנוכחית עבדו קשה על החייאת הרוק המתקדם. עטיפת המיני אלבום שלהם מציגה שני אלים לוחמים יווניים ומגוון של קרניים שמקיפות אותם. בתוך העטיפה הזאת, הקופסה שמכילה את הדיסק היא שחורה לחלוטין, קצת יותר שחורה מהאלבום של ספיינל טאפ. בתוך הקופסה הזאת נמצא דיסק שמכיל רק ארבעה שירים – רק אחד מהם, "In Aurelia", נמשך פחות מחמש דקות, והוא מהווה מעין הקדמת פופ למתקפה הפרוגרסיבית שבאה אחריו. במהלך המתקפה הזאת, שמכילה שלושה שירים שמחולקים, כל אחד מהם, לכמה חלקים, מבליחות השפעות של כל מיני אמנים אחרים – Pink Floyd, למשל, ששם השיר "The Bright Ambassadors of Morning" לקוח מתוך השיר "Echoes" שלהם; Rush, למשל – בעיקר מפני שהשירה של סולן הלהקה, ג'ון קורטני, מזכירה את זו של ג'די לי; King Crimson, למשל, בעיקר בהרמוניות הקוליות. ההגדרה של אחד מהמגזינים ללהקה הזו – "ה-Beach Boys מנסים לנגן שירים של Nirvana" – מתבררת כמאד מדויקת במהלך השירים האלו, כשאריגים רחבים של שירה – קולות על גבי קולות, גם של הסולן וגם של נגנית הבאס והקלידים, קלואי אלפר, מציפים את הרמקולים. הם חוזרים על משפטים, שהם כנראה חשובים להבנת העלילה, ומדי פעם הופכים בחזרה להיות להקת רוק שגרתית. באחד מהשירים הם אפילו נשמעים כאילו הגמדים הקטנים מ"ווילי וונקה" של טים ברטון החליטו להמשיך בקריירה מוזיקלית אחרי שיר הרוק הכבד האחד שהם שרו בסרט.

המיני אלבום הזה, "Cautionary Tales for the Brave", הצטרף לשני סינגלים כדי להקדים אלבום שאיחר לצאת – "The Dark Third". מאז שהאלבום הזה יצא, והכיל בתוכו, בנוסף למחזור השירים הסיפורי שמכיל המיני אלבום הזה, שירים חדשים שהם הספיקו להקליט בתקופה שעברה מאז צאת הסינגלים הראשונים, הם הספיקו לחמם מספר להקות בסיבובי הופעות ברחבי העולם – ביניהן גם Blackfield השלוש-חמישיות ישראלית, להחליף חברי להקה ולהתחיל לעבוד על האלבום הבא. האלבום, שעדיין אין לו שם, אמור לצאת במרץ, ודמואים לשירים שיהיו בתוכו אפשר לשמוע כבר עכשיו בדף החללשלי שלהם.

זה "The Bright Ambassadors of Morning", אחד מהשירים במיני אלבום – סינגל באורך של 12 דקות שהצליח, איכשהו, להתברג ל-75 המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

וזה "The Intention Craft".

וזה "Twyncyn Willows", שיר מתוך האלבום שלהם, בהופעה.

3. הטון האנושי

Person Pitch

לא קשה לנחש את מידת ההשפעה של בריאן ווילסון בפרט, ושל ה-Beach Boys בכלל, על Panda Bear, שזה השם שבו בוחר נואה לנוקס להשתמש כשהוא מקליט את אלבומי הסולו שלו, בתקופות שהוא לא מנגן בהן ב-Animal Collective. במיוחד לאור העובדה שעטיפת האלבום מכילה את שם הלהקה הזו כהשפעה, ביחד עם עוד 101 להקות ואמנים אחרים, מגוונים כמו קייטנו וולוסו, אפקס טווין, החיפושיות ומייקל ג'קסון. האלבום המדובר, "Person Pitch", יצא השנה והספיק כבר להיות אלבום השנה שעברה גם של Pitchfork וגם של Tiny Mix Tapes.

קשה מאד לתאר את האלבום הזה בצורה מדויקת מבלי לגלוש לקלישאות. אי אפשר, למשל, לומר שהשירים שם נשמעים כמו שירי ילדים מכוכב אחר. כמו ה-Beach Boys דרך ערפל הזייתי מאד סמיך. כמו שירי הלל של כת ששתתה קצת יותר מדי קול אייד. כמו שירי קליפסו מיקום מקביל, שבו מעולם לא היו מלחמות ואף אחד לא יכול להיהרג.

מה שכן אפשר לומר על האלבום הזה, הוא שהוא עשוי מאריחים קטנים של צלילים, פסיפס של קטעים שהקליט לנוקס לתוך סמפלר וערך אותם – עשרות, אם לא אלפים, מהקולות שלו ושל אחרים, חוזרים על עצמם שוב ושוב, מרכיבים איזושהי מנטרה שנקטעת והופכת להיות, מהר מאד, משהו אחר לגמרי. השמות שמופיעים על עטיפת האלבום הם רק ציוני דרך, מכיוון שבתוך השירים יש עוד שירים וחלקיקי שירים, וכשהם מתחלפים אחד בשני, כמעט ואי אפשר לשים לב שלא מדובר עדיין באותו השיר, או בארבעה שירים שונים. הבלבול לא מסתיים כאן. הוא ממשיך אל העובדה שהמילים בשירים הן מעורפלות, לא מובנות, לא תמיד משרות בטחון שהשפה שהוא שר בה היא אנגלית (ואולי היא פורטוגזית, בכלל). שבעת השירים שבאלבום הזה, חמישה מתוכם כבר ראו אור בכל מיני מקומות ובכל מיני גרסאות, מוצאים את החיבור ביניהם מאד טבעי ומשתלבים אחד בתוך השני כאילו הם שריגים של צמח שגדל מסביב לבית שאף אחד לא השתמש בו כבר הרבה זמן. הקולות שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב, הם אולי רוחות בתוך הבית הזה, כלואות עד שמישהו יוכל לשחרר אותן לאוויר הפורטוגזי. גם במבט על עטיפת האלבום, קשה למצוא איזושהי נקודת אחיזה במשהו מציאותי – הרבה ילדים והרבה חיות (גם דוב פנדה), חולקות בריכה מתנפחת אחת. הצבעוניות הזו היא דרך טובה להדגים את הדרך שבה האלבום יישמע – כמו הרבה צבעים והרבה המולה. כמו ששיר של ה-Beach Boys היה צריך להישמע אם רק היו נותנים לבריאן ווילסון לא לקחת את התרופות שלו.

זה "Comfy in Nautica", השיר שפותח את האלבום.

זה "Bros", גם הוא מתוך האלבום.

וזה אותו השיר בהופעה מ-2005. הלהקה Bros, אגב, לא מסומפלת בשיר אפילו פעם אחת.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע אהבה. לא רק יום אחד.