The gospel according to whom

1. תצאו בחוץ (אבל תחזרו אחר כך לכאן)

לפני הכל, שתי כתבות פורסמו בשני מקומות שונים השבוע שחשוב לי שתקראו. ותפנימו.

גיאחה כתב על איך אנחנו יכולים, בכל זאת, להחזיר, ולו רק במעט, לאמנים שאנחנו אוהבים לשמוע בויינט. אני רק רוצה להוסיף לזה, שבניגוד למה שאני חושב שמשתמע ממה שהוא כותב על eMusic, האתר מקבל כסף גם מישראלים (כמובן, בתנאי שיש לכם כרטיס אשראי שניתן לחיוב בדולרים). הם [ההפך משידרגו] את מדרגות המנויים שלהם (כשאני נרשמתי לאתר היה אפשר לקנות ב-20 דולר 90 שירים בחודש, עכשיו אפשר רק 75). אבל מנסיון, גם 75 בחודש זה המון.

שי להב (לא הדוד מקספר) כותב ב-NRG על הופעת המחווה ל"סינדרום", שהיא דוגמא טובה לכמה אנחנו, כקהל, לא ממש תומכים בתרבות הישראלית האמיתית שאנחנו מתלוננים שהולכת ונעלמת. גם אני לא הייתי בהופעה הזאת, אני מודה. מצד שני, אני גם לא ממש מכיר את ה"סינדרום", אז אני לא יודע מה אני מפסיד.

זהו. אחרי שתי הטפות המוסר הקטנות האלה, אפשר להמשיך.

2. אי שקט

שבוע קשה עבר על כוחותינו. בין כל שאר הדברים, גיליתי גם לא מזמן שטעיתי בהערכתי שאין יותר מדי אנשים בארץ שישמחו לשמוע מה מייק פאטון עושה כשהוא לא מוקף בפיית' נו מור, או באנגל, או פנטומאס, וכל הכרטיסים להופעה שלו עם פנז נגמרו לפני שהספקתי לקנות. עכשיו אני חי בתקווה שאולי שאול מזרחי יחליט לעשות עוד הופעה. לחילופין, אם מישהו מכם קנה בטעות כרטיס נוסף למישהו אחר שהתחרט, אני אהיה מוכן לפטור אתכם מהכרטיס הזה תמורת מחיר וריבית. הושיעו.

מה שנשאר עכשיו, עד שיודיעו על המוזיקאים החדשים שהולכים לפקוד את ארצנו במהלך הקיץ (ה-Congos זאת התחלה טובה), אני מתלבט אם להתנחם בסבא איגי פופ שהולך לפזז בהאנגר 11 עם האחים אשטון, או בג'ון וויז שיעשה הרבה רעש במאי בלבונטין. ומצד שני, אני פונה בקריאה נרגשת ללבונטין 7, או לאוזן השלישית, או למישהו מהאנשים הטובים שמביאים לפה אמנים כאלה, שהם לא מגה סטארים אבל עושים מוזיקה מופלאה (אולי בזכות, אולי למרות. לא החלטתי): הביאו לארץ את Text of Light!

Text of Light היא להקה שאפשר להגדיר בתור סופר גרופ, ולמה לא, בעצם? יש שם, בתור גרעין מרכזי, את לי רנאלדו (אחד הגיטריסטים של Sonic Youth), אלן ליכט (גיטריסט ולפטופר ניו יורקי – כמו רוב שאר חברי הלהקה), וכריסטין מרקליי (אמן סקרצ'ינג ורעש שמקורו בתקליטים, וגם אמן – כזה של גלריות – שעושה עבודות מאד מעניינות עם עטיפות של תקליטים). בהופעות וההקלטות השונות שלהם מצטרפים אליהם כל מיני חברים אחרים כמו די.ג'יי אוליב, טים ברנס (מתופף ג'ז ניו יורקי) ואולריך קרוגר. כל האנשים האלה הם אנשים שעושים מוזיקה נסיונית בכל מיני מסגרות אחרות והתאחדו ללהקה הזאת כדי ליצור פסקולים מאולתרים לסרטים אמנותיים של אנשים כמו סטן ברקהג' (ששם של אחד מהסרטים שלו, מ-1974, נתן את השם ללהקה).

המוזיקה של הלהקה, שהולכת טוב בגלריות ומוזיאונים ואולי קצת פחות במועדונים, היא מאד שמיימית ומאד אוורירית ומאד מתאימה לסרטים שהיא מלווה, ויכול להיות מאד מעניין לראות איך קהל ישראלי יגיב למוזיקה כזאת. השאלה היא, קרוב לוודאי, לאיזה קהל ישראלי לשווק את זה. מצד שני, בגלל שחברי הלהקה עסוקים בכל מיני פרויקטים אחרים, ההופעות שלהם הן די נדירות (האחרונה היתה בינואר השנה), מה שמרחיק את החלום הקטן של לראות אותם כאן. ואולי.

[ניסיתי ולא הצלחתי למצוא דוגמא מוזיקלית שלהם ברחבי האינטרנט. אפשר למצוא שלושה מהאלבומים שלהם באימיוזיק]

3. איסלנד

אחרי שראיתי סרט ביום העצמאות האחרון שנקרא Screaming Masterpiece על הסצינה המוזיקלית של איסלנד (שמייצגים אותה בגאון סיגור רוס וזמרת אחת שהעולם המערבי קורא לה ביורק אבל אני אהיה סנוב ואקרא לה ביירק) החלטתי שאיסלנד היא המדינה האהובה עליי החדשה. עד כדי כך, שהחלטתי קודם כל לבקר שם, דבר שני אולי לעבור לגור שם לתקופה קצרה בעוד כמה שנים, ולשתף פעולה עם הסצינה המוזיקלית שם – מרחוק או מקרוב. התחלתי אפילו ללמוד איסלנדית (שזו הסיבה שאני יודע שהשם הוא ביירק ולא ביורק) כדי שהם לא יצטרכו לגמגם באנגלית. החלטתי גם להוסיף לרשימת החלומות הרחוקים שלי לארגן פסטיבל קטן, כאן בארץ, שיארח אמנים מהסצינה המוזיקלית האיסלנדית ואולי גם את שני השמות הגדולים, מי יודע. בעיה קטנה אחת שכבר נתקלתי בה היא שלאיסלנד אין שגרירות בישראל. אבל… בעיות קטנות.

אז קודם כל, הסרט עצמו מומלץ בתור תצוגת תכלית של תולדות המוזיקה בארץ הדי צעירה הזאת (בסך הכל מבוגרת משלנו בארבע שנים), ושל הנסיבות שבגללן המוזיקה שלהם מיוחדת כל כך. זה בעיקר הנוף, אני מניח, והבידוד שהם נמצאים בו. מה שמסביר גם את הסצינה המוזיקלית בפינלנד – קמיאליסט איסטאוואט וחבר מרעיהם.

הנה כמה דוגמאות, כדי שגם אתם תוכלו להתאהב באיסלנד ובמוזיקה שלה:

את Mum אתם כבר קרוב לוודאי מכירים (תסלחו לחוסר היכולת של המקלדת שלי להתמודד עם טיפוגרפיה איסלנדית – מעל ה-U אמור להיות פסיק כזה)

ובחור בשם מוגיסון, שדווקא עושה מוזיקה באנגלית

ו-Bang Gang – בעיקר בחור בשם בארדי יוהנסון, שגם הוציא אלבום בשם Lady & Bird עם קרן אן (שעכשיו אפשר להגיד – קרן אן שלנו).

וזהו. מדי פעם, אני מניח, אני אציק לכם לגבי עוד אמן איסלנדי שאני אגלה. הישארו מכוונים.

ע"מ: מסיבות שלא שמורות עמי, יכול להיות שבשבוע הבא לא יהיה פוסט. אם כן, זו תהיה הפתעה נעימה (אני מקווה, לפחות); אם לא, אני מתנצל מראש.

1. השמש, הרוח, השד והים ואיש אחד מאד מוכשר

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז (עוד לגבי זה בהמשך) עצרתי בסופרמרקט כדי לקנות כמה דברים. כשנכנסתי, קידמה את פניי מוזיקה מוכרת, שלא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכיר. הייתי צריך עוד כמה אקורדים ברצף האקורדים שנוגן, ולהתקרב יותר לרדיו (שהיה, למרבה המזל, בדיוק מעל המדף שהייתי צריך להגיע אליו), כדי לזהות באיזה שיר מדובר – רגע לפני שהשדרנית הכריזה שזה איתי בלטר, שניגן את "הבלדה על ג'ו העיוור". השיר הזה הוא דוגמא טובה לשירים האחרים של איתי בלטר – הוא מתחיל מאד בפשטות, עם סדרה של אקורדים ששמעתם באלף מקומות אחרים, אבל בלטר שוזר מעליו עוד שכבות ושכבות של צלילים, ועל כל זה הוא מוסיף את המילים, שמספרות סיפור שלם בשיר של קצת יותר משש דקות.

כל זה כדי להגיד, ש"השמש, הרוח, השד והים", האלבום של איתי בלטר שקניתי בפסטיבל פולקל'ה האחרון, שפוסט לגביו פתח את הבלוג הזה, ושרק עכשיו יצא לי לשמוע, הוא אחד מהאלבומים הישראליים היותר מושלמים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. או בכלל. במקרה, יצא לי לשמוע את האלבום הזה במקביל לאלבום הראשון של אסף אמדורסקי, ושני האלבומים האלה מצליחים במקום שהרבה אלבומים ישראליים נכשלים בו – בשימת לב לסדר של השירים ולאילו שירים צריכים להרכיב אלבום ואילו לא. בהרבה מאד אלבומים של אמנים ישראליים אני נתקל בקבוצה של שירים שעושה רושם שהסיקוונס שלהם הוא רנדומלי בלבד. באלבום של איתי בלטר, כמו גם בזה של אמדורסקי, עושה רושם שהוקדשה הרבה מחשבה לאיזה שיר יפתח, איזה שיר יבוא אחריו, במיוחד איזה שיר יסגור את האלבום.

וכך, בלטר פותח את האלבום שלו עם שלושה שירים שמפתים אותך לחשוב שמדובר בעוד אלבום סטנדרטי של יוצר ישראלי, פליט להקת שנות תשעים, שיש לו איזו הברקה אחת או שתיים באלבום. בגרסאות האלבום של שלושת השירים האלה, מצד שני, יש בכל אחד איזשהו אלמנט קטן שהופך את השירים משירי פופ נחמדים לשירים די מבריקים. ב"הרגש הזה", שפותח את האלבום, זו השורה האחרונה של הפזמון, שחוזרת שוב בכל פזמון, על מצע מוזיקלי קצת אחר; ב"כמו שברסנס כתב" הוא מצטט את ברסנס (זה מספיק); "ניו יורק" עושה רושם של החוליה החלשה באלבום. שיר שאומר משהו שהיוצר רוצה להגיד, אבל לא בהכרח היה צריך להיכנס לאלבום.

"שרי", השיר הרביעי, משמש מעין שיר מעבר. באמצע, בלי שהרגשתם, בלטר פתאם הופך להיות יוצר אחר לגמרי, והשירים הבאים הם פנינים שמוכיחים שהוא מצא את האלכימיה בין מאיר אריאל לטום ווייטס, להרבה אמנים אחרים, שיכולה לתת את התוצא המזוקקת הזאת – שיר הנושא הוא בלדה יפהפיה עם אלמנטים ליאונרד כהניים; "סמי" הוא סיפור מתח עם סוף מפתיע, שבניגוד להופעה, שבה הוא זכה לביצוע בליווי של soul clapping בלבד, כאן הוא זוכה לתזמור מוריקוני מלא; אחר כך באים "אליס", "הבלדה על ג'ו העיוור" ו"שׁכחתי", ולסיום – שיר שבשבילו שווה לקנות את כל האלבום (ולקבל עוד עשרה שירים נפלאים כבונוס) – "רק אלוהים יודע". אחד משירי הפרידה/עזיבה/בריחה היפים ביותר ששמעתי בעברית, השיר הזה מהווה את צומת הדרכים בין טום ווייטס, מאיר אריאל ואהוד בנאי, הדרכים שעליהן נוסע בלטר, למרחקים קצרים, לאורך כל האלבום.

כל ההשתפכות הזאת באה כדי להמליץ לכם, להתריע בכם, להפציר בכם, לקנות את האלבום הזה. אם לא תקנו אותו עכשיו לא תדעו מה הפסדתם עד אחר כך.

[חיפשתי וחיפשתי, ולא הצלחתי למצוא מקום אחד לרפואה באינטרנט שבו יש שירים של איתי בלטר לדוגמא – רק את זה]

2. ולענייננו

אטליז חזרו להופיע. אפשר לנשום לרווחה.

בשבוע שעבר, אחרי שקורט וונגוט (הסופר הראשון שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) נפטר, כתבו עליו כל מיני סופרים שהוא השפיע עליהם. ביניהם היה גם ג'ונתן ספרן פור (הסופר השני שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) והוא אמר שקורט וונגוט הוא סופר שגורם לך לרצות לכתוב, אחרי שאתה קורא את הספרים שלו. בפרפרזה על זה, אני יכול להגיד שאטליז הם להקה שגורמת לך לרצות להיות להקה.

אני לא לגמרי בטוח שזה חוקי לשים כמות כזאת של כשרון על במה אחת (מה גם שאם יקרה משהו, חלק גדול מהסצינה האלטרנטיבית המוזיקלית התל אביבית תיעלם, וחבל), אבל אותה כמות של כשרון מצאה את עצמה על הבמה (הלא גדולה במיוחד, עושה רושם) של לבונטין 7. הספקתי להיות רק פעמיים בלבונטין, אבל לפי האמנים שמופיעים שם עושה רושם שלפחות לגבי האמנים האלטרנטיביים והניסיוניים שהופיעו בג'ה פן זצ"ל (סניף תל אביב, זאת אומרת)ֿ לבונטין הופך להיות בית שני.

זה הגלגול השלישי של אטליז – אחרי שהחליפו שני גיטריסטים ושלוש זמרות, הם התקבעו על ההרכב הזה, שעושה רושם שהוא הכי נכון בשבילם. הרושם שהיה לי כששרית שצקי היתה הסולנית הוא שהלהקה עשתה הרבה מאד מאמצים שהזמרת תתאים ללהקה. הפעם, הם החליטו כנראה ללמוד מהטעות, והתאימו את עצמם לזמרת. והתוצאות נשמעות מצוין – במיוחד בשירים החדשים שהם השמיעו בהופעה, שהסתברו כסיבה להיעדרות הממושכת שלהם מהופעות (ואולי גם אלבום? בבקשה?). מכיוון שהיא לא מנסה להיות לא מאיה דוניץ ולא שרית שצקי, לי טריפון, הסולנית הנוכחית, מצליחה להפוך את השירים לשלה, ואפילו להשתלב מאד בקלות בהרמוניות עם הזמרים האחרים בלהקה (אדם שפלן ברוב המקרים. לפעמים גיא בן שטרית ועמית ארז). שאר החברים האחרים בלהקה – עמית ארז, אור בהיר, עמרי הנגבי, גיא בן שטרית ואדם שפלן, הם בין הנגנים הכי מקצועיים שיש לשוק האלטרנטיבי להציע, והשילוב של הכשרונות, והיצירתיות, של כולם, הוא מה שהופך את הלהקה הזאת לאחת מהלהקות הכי מעניינות – והכי טובות, בואו נכיר בזה – במוזיקה הישראלית עכשיו.

מתוך השירים החדשים שניגנו, שאת השמות של רובם לא הצלחתי לקלוט אבל אחד מהם, "Whore", מופיע בדף החללשלי שלהם. רוב השירים נותנים אווירה של גלגל"צ באיזור הדמדומים – יותר קליטים ויותר פופיים מהשירים הקודמים שלהם, אבל עדיין נמצאים באיזשהו מקום ייחודי שרק אטליז יכולים להגיע אליו. בין השירים החדשים והישנים – שאת השמות של חלק מהם אני סוף סוף לומד. "Big Fish" לאחד השירים האהובים עליי שלהם, "Pink BIble" שסגר את ההופעה, "אום כולתום" כמובן. היה עוד שיר שהייתי משוכנע שהוא גרסת כיסוי – הוא לא נשמע, סגנונית, כמו שום דבר אחר שהם עשו, והוא היה מאד קליט, מה שגרם לחלקים ניכרים בקהל להמשיך לזמזם אותו גם אחרי שהוא נגמר. אני שכנעתי את עצמי שזה שיר של Japan, אבל אחרי שחרשתי את כל המילים של כל השירים בכל האלבומים שלהם, לא מצאתי שום דבר שמזכיר את המילים של השיר הזה. אם מישהו היה בהופעה ויודע למי הם עשו גרסת כיסוי, או אם זו בכלל גרסת כיסוי – הושיעו.

אטליז, בכל אופן, הוציאו סוף סוף סינגל ראשון -"Attractive" – ואת הקליפ שלו אתם יכולים לראות מדי פעם בערוץ 24, וגם בחללשלי שלהם – שם יש גם ארבעה שירים לטעימה – כרגע מדובר בשני שירים מההופעה הקודמת שלהם (במאי שנה שעברה), שיר חדש ודמו של Big Fish מההקלטות המקוריות. הם מאיימים-מבטיחים שהשירים האלה יוחלפו בשירים אחרים מההופעה מדי פעם.

הסינגל, אני מקווה, יהיה סנונית לאלבום, וההופעה לעוד הרבה הופעות, וכולנו נוכל להמשיך ולשמוח ולקוות, יום אחד, להיות כמו אטליז.

3. תיקון

ג'ק תיקן אותי לגבי הפוסט שפרסמתי אי שם בעבר לגבי טקס הקבלה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול – מי ששרה עם REM את I Wanna Be Your Dog היא פטי סמית' ולא אדי וודר. ג'ק טוען שהוא יכול להבין למה התבלבלתי, אבל אני לא. די להקשיב לביצוע אחד (תבחרו איזה) של Birdland בשביל להבין שקרוב לוודאי שאדי וודר לא יכול להוציא משהו כזה מהאמתחת.
עד כאן וכל זה. בשבוע הבא יום העצמאות – תהיו שמחים. הבעסה מתחלפת בסבבה עם הזמן אבל המדינה שלנו נשארת באותו מקום.

 [הפעם הפוסט הוא על ספרים, ולא על מוזיקה, בעקבות מותו של קורט וונגוט. בשבוע הבא אחזור לדבר בעיקר על מוזיקה.]

1. סוג של רקוויאם

כולנו מתים, בסופו של דבר.  ולמות בשיבה טובה, עושה רושם, הוא הדרך הכי טובה למות.  מצדי שני, כשאנשים ידועים – מוזיקאים, סופרים, משוררים, אישי ציבור – במיוחד כאלה שממלאים את העולם התרבותי שלי, נפטרים בשיבה טובה, אני אף פעם לא יודע אם להצטער בשבילנו או לשמוח בשבילם.  להצטער, מפני שיש לנו, נדמה לי, את האשליה הזו שעצם העובדה שיוצר מת, במיוחד כאלה שלא יצרו שום דבר חדש הרבה מאד זמן, קוטעת את רצף היצירה שלהם באופן שאי אפשר להחזיר אותו.  חלק מהיוצרים האלה עוזרים לנו ללבות את האשליה הזאת – רוברט אלטמן, למשל, סיים את סרטו האחרון, כשהוא כבר מאד מבוגר, כמה חודשים לפני שמת.  זנאקיס וקייג' ועוד הרבה מלחיני אוונגארד אחרים המשיכו להלחין עד קרוב מאד למוות שלהם.  אבל חלק גדול מהם מפסיקים ליצור באיזשהו שלב ונעלמים מהתודעה הציבורית שלנו – עד שהם מתים.

קורט וונגוט, שנפטר ביום רביעי בגיל 84, היה אחד מהאנשים האלה שבמידה מסוימת לקח כמה צעדים אחורה מאורות הבמה הציבוריים באופן מודע – אחרי שיצא הספר העלילתי האחרון שלו, "Timequake", הוא הודיע שזה יהיה הספר העלילתי האחרון שלו.  ואחרי שיצאה אסופת מאמרים פוליטיים בעיקר שכתב ב-2005, "A Man Without a Country", הוא הודיע שהוא פורש לחלוטין מכתיבה.  מהסיבה הזו, עכשיו, כשהוא מת, אנחנו לא יכולים להצטער על רצף היצירה שנקטע.  אבל אנחנו כן צריכים להצטער לדעתי, מפני שהוא לא הפסיק לחשוב, ולדבר, ולהתראיין, וקורט וונגוט לא היה מסוג האנשים שיעצור את עצמו מלומר משהו שהוא חושב שהוא נכון.  הוא היה אדם מהסוג שחושב ש"politically correct" הן בסך הכל שתי מילים שמצאו את עצמן אחת ליד השניה במשפט.

את הראיה הצינית הזו של העולם, שהוא הציג במאמרים שלו ובספריו – שרובם, על אף שחלק מהם מתרחשים בהווה או בעבר, וחלק מהם מסווים את עצמם בתור כתיבה בז'אנרים אחרים, הם דיסטופיות – הוא חייב במידה מסוימת לחוויות שעבר במלחמת העולם השניה.  כשהיה חייל במלחמת העולם השניה, במהלך "הקרב על הבליטה", הוא הלך לאיבוד ומצא את עצמו משוטט מאחורי קווי האויב במשך כמה ימים, עד שהגרמנים תפסו אותו ושלחו אותו למחנה שבויים בדרזדן.  שם הוא היה כשהאמריקנים החליטו להפציץ את דרזדן, והוא היה בין שבעת הניצולים האמריקנים היחידיים, שמצאו מחבוא במפעל תת קרקע לאריזת בשר, שנקרא בית מטבחיים 5.  אחרי ההפצצה, הגרמנים הטילו בידיהם של החיילים השבויים את משימת קבורת גופות תושבי העיר הרבות בקברים המוניים, וכשגם זה לא הצליח, הם נתנו להם להביורים ופקדו עליהם לשרוף את הגופות.  כל החוויות האלו נכנסו לתוך הספר השישי, והמפורסם ביותר, של וונגוט – "בית מטבחיים 5" – וחזרו וצצו בכמה ספרים נוספים.

שני הספרים המפורסמים יותר האחרים של וונגוט, "עריסת חתול" – שהוא אחד מעשרה הספרים האהובים עליי בכל הזמנים (וכנראה שגם על נועם רותם), ועזר לוונגוט לקבל את התואר השני שלו, לאחר שהעבודה המחקרית שהגיש זכתה על ידי הבודקים לתואר "לא מקצועית", ו"ארוחת בוקר של אלופים". את שני הספרים האלו, כמו רוב הספרים האחרים של וונגוט, קשה לתמצת בכמה שורות קצרות במה שנקרא באופן מסורתי בשם "עלילה". אצל וונגוט אין עלילה, כמו שיש הרבה מאד עלילות שמתרכבות אחת בתוך השניה ויוצרות משהו מרכזי יותר.  אבל ננסה:  "עריסת חתול" מדבר על אדם שרוצה לכתוב ספר המתאר את מה שעשו כל האנשים שהיו מעורבים בפרויקט יצירת פצצת האטום האמריקנית ביום בו הוטלה הפצצה על הירושימה.  הוא מאתר את ילדיו של פרופסור בדיוני בשם פליקס הוניקר, שנפטר בינתיים, ולומד מהם שהוניקר פיתח תרכובת מים חדשה בשם קרח 9 שקופאת בטמפרטורת החדר, וטיפה ממנה יכולה להקפיא את האוקיינוסים במגע איתם.  יש גם, בעלילה המאד מורכבת של הספר הזה, אוכלוסיית אי שהוא הארץ העניה בעולם (וארץ בדיונית לא פחות), שהמציאו לעצמם דת שנקראת בוקונוניזם.  "ארוחת בוקר של אלופים" מספר על שני אנשים – קילגור טראוט, סופר מדע בדיוני שמייצג במידה מסוימת את וונגוט עצמו (כמו כל הדמויות שלו, בעצם), ודווין הובר, סוכן מכירות של פונטיאק שמשוכנע שכל מה שכתוב בספרים של טראוט הוא האמת.  מפגש בין השניים מוביל את הובר לאבד את מעט השפיות שנשארה לו.   בכל הספרים של וונגוט אפשר למצוא את העולם הציני, הסאטירי והמופרע שהוא אהב לתאר – העולם שלנו, אבל שלושת הספרים האלה הם נקודת התחלה טובה לעולם שלו.

אתם מוזמנים להתעמק באחד משלושת הספרים האלה ולגלות שאתם רוצים לקרוא גם את כל השאר.  אני, מצידי, הולך להשלים את הספרים שעוד לא קראתי, ולחזור ולקרוא את אלו שכן, כדי להיזכר כמה האיש הזה היה חכם ומרושע כלפי העולם שאנחנו חיים בו – מה שכולנו צריכים להיות.

קורט וונגוט כתב פעם, במאמר, שאם הוא אי פעם ימות, חס ושלום, הוא רוצה שעל המצבה שלו ייכתב: "ההוכחה היחידה שאי פעם היה צריך \ לקיומו של אלוהים \ היא מוזיקה".

אלוהים יברך אותך, קורט וונגוט.

הנה כמה דברים שאתם יכולים להיזכר בקורט וונגוט בעזרתם, או להכיר אותו (אם עוד לא עשיתם את זה):

ציטוטים של קורט וונגוט.

קורט וונגוט מתראיין ב-Daily Show ב-2005.

ראיון עם וונגוט ב-In These Times, מגזין שהוא כתב בו טור.

2. "רועש להפליא וקרוב להחריד"

קראתי אתמול ראיון עם ג'ונתן ספרן פור ב"סופשבוע", והראיון היה לרגל יציאת ספרו השני, "רועש להפליא וקרוב להחריד" (בתרגום אסף גברון; אני מקווה שלא התבלבלתי בשמות התואר שהם בחרו לתרגם בהם את השם של הספר – Extremely loud and incredibly close, במקור).  אז אם אתם קוראים רק ספרים בעברית – יש לכם עכשיו הזדמנות לקרוא את הספר הנפלא הזה.  ואתם אתם לא קוראים רק ספרים בעברית – הייתם צריכים לקרוא את הספר הזה כבר מזמן.

למה?  מפני שאין, עדיין, יותר מדי יצירות אמנות שמתארות את ההשפעה הפסיכולוגית של ה-11 לספטמבר על תושבי ניו יורק, במיוחד כאלה שאיבדו קרובים ואהובים בפיצוץ מגדלי התאומים.  אני נתקלתי בינתיים רק בשתיים כאלה – אחת היא הספר הזה, של ג'ונתן ספרן פור, שנחזור אליו עוד מעט.  השניה היא סרט שנקרא The Great New Wonderful, שמספר את סיפורם של אנשים שונים, במקומות שונים בניו יורק, חלק מהם קשורים אחד לשני באופן רופף, חלק לא קשורים אחד לשני, והמכנה המשותף לכולם – שמוזכר רק ברמיזה, אם בכלל, ברוב הסיפורים, ובתור רקע לאחד מהם – הוא ההשפעה של ה-11 בספטמבר על החיים שלהם.

הספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" מספר את סיפורו של ילד בן 11 בשם אוסקר של, שאיבד את אביו באסון התאומים.  אוסקר הוא ילד חכם שבונה לעצמו עולם משלו, שמכיל אוצר מילים ומשפטים מיוחד רק לו, סקרנות בלתי ניתנת לריסון והערצה לסטיבן הוקינג (שלו הוא כותב כל הזמן מכתבים).  הוא מוצא מעטפה שכתובה עליה מילה אחת: "בלאק", ובתוכה מפתח.  כדי לנסות להבין מה המפתח הזה פותח, הוא יוצא, בלוויית שכן זקן שהכיר (ושהוא מכיר יותר טוב ממה שחשב), למסע ברחבי ניו יורק בחיפוש אחרי כל האנשים שקוראים להם בלאק.  הספר, שבטח היה אתגר לא קטן להוצאת הספרים שבחרה לפרסם אותו, מכיל צילומים, קשקושים על חלק מהדפים – בצבעים שונים, עמודים שהמילים בהם צמודות אחת לשניה באופן שאי אפשר לקרוא אותם, עמודים עם רק שורה אחת, עמודים עם מספרים. ספרן פור עושה רושם שהוא ממשיך את דרכו של פול אוסטר בספר הזה, גם בכתיבה, גם בזרימה המטורפת והבלתי ניתנת לעצירה של העלילה, וגם בראיה המיוחדת שלו של ניו יורק, שרק אנשים שנולדו וגדלו בה, כנראה, יכולים להבין אותה ככה.

בנוסף להכל, יש לספר הזה, שאתם חייבים לקרוא בכל מקרה, את הסוף הכי יפה שקראתי בספר אי פעם.  משהו כמו עשרים עמודים – ואפילו לא מילה אחת. אתם תבינו כשתראו את זה.

זהו להפעם.  בשבוע הבא נחזור לדבר, בעיקר, על מוזיקה.  ביום שני יהיה יום השואה, והמנהג שלי ביום השואה – שאני ממליץ לכל אחד – הוא לנסות ולקרוא, ולהבין, ולזכור, את סיפור חייו של אדם אחד לפחות שהיה בשואה, כי עוד מעט אף אחד מהם לא יהיה פה.  אפשר להתחיל בפרימו לוי, סופר איטלקי ששרד את אושוויץ, ובצירוף מקרים שכזה, גם הוא מת, כמעט בדיוק באותן נסיבות, באותו יום שבו מת קורט וונגוט, לפני עשרים שנה.

1. האחרון בנתב"ג שיסגור את הדלת

עושה רושם שמשהו משתנה בתפיסה של מפיקי ההופעות החיות של אמנים מחו"ל בישראל. עד לא מזמן – עד השנה האחרונה – התפיסה היתה שאם אמן רוק או פופ מחו"ל (לגבי אמנים של ג'אז ושל מוזיקת עולם היו, ועדיין יש, חוקים אחרים) לא יכול למלא אצטדיון במעריצים, ואם אי אפשר למכור כרטיסים להופעה שלו ב-200 ש"ח ומעלה, לא משתלם להביא את האמן מחו"ל. מישהו קם במהלך השנה האחרונה ואמר, "למה לא?" אם אמן יכול להופיע במועדון, בסדר גודל כזה או אחר, בארה"ב, באנגליה, או בכל מקום אחר באירופה, למה שלא יופיעו במועדון גם כאן?

וכך, אחרי שהיינו מדינה שרואה בביקור של אמן מחו"ל, באצטדיון רמת גן, או בלומפילד, או בריכת השולטן, או קיסריה, נס משמיים, ומשהו שצריך להתכונן בשבילו, ולקנות כרטיסים בשבילו, כמה חודשים מראש, הפכנו להיות מדינה שיכולה לבחור בין שני אמנים מחו"ל באותו היום – כמו בכל עיר מערבית מתוקנת אחרת.

התפיסה החדשה הזו מביאה לנו, בין השאר, את ה-Melvins בסוף החודש, ואת ה-Stooges, בלונד רדהד ומגהדת' בהמשך הקיץ, והשבוע קיבלנו עוד שתי בשורות משמחות – ב-9 ביוני יופיעו כאן מייק פאטון וכריסטיאן פנז, וב-5 במאי יופיע כאן ג'ון וויז. שתי ההופעות האלו, דרך אגב, הן באדיבות ובארגון לבונטין 7, שמביא די הרבה אמנים "אלטרנטיביים" מחו"ל – בחודשים האחרונים הם הביאו, בין השאר, את ג'ייסון פורסט ואת Planningtorock, אבל הם לא זוכים ליחסי הציבור שלהם זוכים מפיקים של הופעות אחרות, וחבל.

את מייק פאטון עושה רושם שאין צורך להכיר לכם. קרוב לוודאי ששמעתם לפחות על אחת מהלהקות שהוא היה בהן ואם לא, בושו, היכלמו ולכו לחפש משהו שלו. הפעם האחרונה שהוא היה כאן בארץ היתה כחלק מ-Faith No More, ב-1995, ומאז אף אחת מהלהקות האחרות שלו לא ביקרה בארץ. ההופעה עם כריסטיאן פנז – שנחזור אליו עוד רגע – היתה פרויקט חד פעמי בפסטיבל "סונאר" האחרון, כחלק מעוד כמה הופעות משותפות של מייק פאטון באותו פסטיבל – עם קאאדה וראזל, בין השאר, ומתוכננת להיות סיבוב הופעות שלם, שיתחיל במאי ויסתיים אצלנו בבארבי.

כריסטיאן פנז הוא מוזיקאי אלקטרוני אוסטרי, שהמוזיקה הייחודית שלו מבוססת על העובדה שעל אף שהוא מתעסק בעיקר באלקטרוניקה ומוזיקה מבוססת מחשב, הוא גם גיטריסט לא רע. הוא מנגן בגיטרה ישירות לתוך המחשב, ומעבד את צלילי הגיטרה לצלילים לגמרי אחרים. שני אלבומי הסולו האחרונים שלו, "Endless Summer" ו-"Venice", הם נקודה מצוינת להתחיל בה. ב-Venice יש קטע בשם "Transit" שבו מתארח דיוויד סילוויאן – שכריסטיאן פנז לוקח חלק נכבד באלבום האחרון שלו, "Blemish". אחת מההופעות של פנז נכנסה לאחרונה לרשימת 60 ההופעות הטובות ביותר בהסטוריה של מגזין The Wire, ואם מוסיפים לנוסחה את מייק פאטון, שאני בטוח שגם הופעה אחת או שתיים שלו נכנסו לאותה רשימה, אפשר להבין שזאת הולכת להיות הופעה מאד ייחודית.

ג'ון וויז שיתף פעולה בעבר עם Wolf Eyes ו-Merzbow. אני חושב שזה צריך להיות מספיק בשביל להסביר איזה סוג של מוזיקאי הוא. אם לא, מדובר במוזיקאי שעושה הרבה מאד רעש. גם הוא עובד עם לפטופ, ומוציא ממנו רעשים שהיו גורמים לראסל לאסוול לצאת מהחדר בשאט נפש. אם אתם לא מסוג האנשים שיוצאים מהחדר כשהמוזיקה עושה רושם שמשהו רע מאד קרה לדיסקמן / אמפי3 שלכם, אתם תשמחו לדעת שהוא מגיע להופעה בלבונטין 7 ב-5 במאי (וגם, כנראה, אחת בירושלים). כאן אתם יכולים לשמוע כמה דוגמאות למה שהוא יודע לעשות.

2. הוא מנגן מוזיקה, מראה תמונות וסרטי ווידאו, וגם מציל חיים

את הסיפור הזה מצאתי באינטרנט באחד משיטוטיי, ואני תמיד שמח לקרוא על פונקציות חדשות של האיי פוד – אבל זאת כנראה פונקציה שאפילו אפל לא חשבו עליה.

חייל בשם קווין גראד, יצא עם היחידה שלו לסיור בתיכרית יום אחד, וכשהיחידה פנתה באחד מהצמתים, עירקי חמוש בקלצ'ניקוב פנה בכיוון ההפוך. גראד והעירקי ראו אחד את השני ראשונים ופתחו באש. שניהם מצאו את עצמם על הרצפה – העירקי הרוג, גראד לא. גראד, שהכדור פגע בו בצד השמאלי של החזה (איפה שהלב נמצא, בדרך כלל), איחסן את האיי פוד שלו בכיס של החולצה באותו צד. הכדור פגע באיי פוד, והחיים של גראד ניצלו. הסיפור היה יכול להיות ארוז יפה אם בדיוק באותו הרגע האיי פוד השמיע את Bullet in the Head באותו הזמן, אבל לא. תמונות של האיי פוד השבור פורסמו בפליקר, ומישהו שמכיר מישהו שמכיר את החייל טוען שאפל שמעו על המקרה והולכים לשלוח לו איי פוד חדש. בכל מקרה, אני בעד שאפל יתחילו לעבוד כבר עכשיו על שיטות להצלת חיים אקטיבית בדור הבא של האיי פוד (או איי פון, אם הם מתעקשים לקרוא לו ככה) – ברגע שהמיקרופון הזעיר השתול בתוך האיי פון מזהה רעש שמזכיר לו יריה, הוא מיד עוטף את המאזין בכרית מתנפחת ענקית שתגלגל אותו למקום מבטחים.

זה הכל להשבוע. ושוב, אני מתנצל על שכמות הלינקים השבוע היא די דלילה וזה שוב בגלל השעה. עכשיו אפילו יותר מאוחר מהפעם שעברה. שיהיה המשך חג שמח וצאו לטייל.