תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'ספוקן וורד'

2.13.61

1. לפני הכל

ביום שלישי האחרון ספנסר אלדן חגג את יום הולדתו ה-20.  אתם חושבים שאתם לא מכירים אותו, כשאתם מסתכלים על השם, אבל אם הייתם בני עשרה בשנות ה-90, אתם מכירים אותו טוב מאד. הנה.  כמה זקנים העובדה שהבחור כבר בן 20 גורמת לנו להרגיש, קרוב לוודאי.

Twilight Singers מוציאים את האלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ביום שלישי הקרוב, ה-15.2.  Spin מאפשר לנו לשמוע אותו בסטרימינג כבר עכשיו.

2.   הנרי רולינס מסמן את המטרה הבאה

כשהאלילים שלך מתחילים להזקין, גם אתה מתחיל להזקין.  ככה זה עובד.  בשלוש השנים האחרונות דיוויד בואי וברוס ספרינגסטין, שניהם סוג של אלילים, סימנו שישים שנים על כדור הארץ הזה והמשיכו הלאה, אחד ממשיך להוציא אלבומים כאילו אין מחר, אחד ממשיך לא להוציא אלבומים כאילו אין מחר.  הנרי רולינס הוא אליל למחצה.  זאת אומרת שאני מעריך את כל הדברים שהוא עושה, ועוקב אחרי רוב הדברים שהוא עושה, אבל לא מתעמק בהכל ולא רואה צורך להשלים את הכל בדבקות פנאטית, מקווה להשיג את הבוטלג של ההופעה ההיא לפני שישה אנשים או את המגזין המודפס על נייר צילום שבו התראיין לפני עשרים או שלושים שנה.  אני מתבונן במה שהוא עושה, מרחוק, מתפעם מכמות האנרגיה שיש לאיש הזה, מכמות הפרויקטים שהוא מריץ בבת אחת, במקביל, לא עוצר לנוח אפילו לרגע, נדמה.

והיום יום ההולדת החמישים שלו.  הוא נראה פחות או יותר אותו דבר.  שרירי במידה מרתיעה קצת, צוואר בעובי של הראש שלו וראש עטור בשיער שחור קצון (עכשיו מעט אפור) ופרצוף שמצליח בבת אחת לשדר איום ואתגר – "נסה להתמודד איתי", הוא אומר, וגם "נסה להבין מה אני אומר – זה ישנה את הדרך שבה אתה מסתכל על החיים".  אם תעצרו לרגע ותביטו, תוכלו לראות באחת מהעיניים שלו זיק כזה של נעורים, של אנרכיה, של רצון ללכת נגד מה-שזה-לא-יהיה.  זה לא משנה מה קורה, זה תמיד טוב להיות נגד.  הוא התחיל ב-S.O.A, להקת הארדקור בוושינגטון, ב-1981, ואחר כך הצטרף ללהקה שהעריץ, Black Flag, בקצה השני של ארצות הברית, וכשזו דעכה המשיך ללהקה משלו, שתי האחרונות מעצבות מחדש את הדרך שבה מוזיקה יכולה וצריכה להיות מועברת, מתוקשרת לקהל ומתכתבת עם הקהל.  אחר כך הוא הפך להיות מעין איש ספוקן וורד, בהתחלה כזה שמנסח טקסטים ארוכים יותר וארוכים פחות, חלק נוגעים בעצב חשוף אצלו, אולי גם אצלנו, חלק מדברים על משהו ארכאי או תרבותי עכשווי שהוא רוצה להפנות את תשומת ליבנו אליו, חלק פועלים כמו גלויה, כמו תמונה שצולמה באמצע טיול, מנסה למסגר רגע כדי לזכור אותו אחר כך.  מאוחר יותר, כשהפך להיות גם שחקן בסרטים והספיק להסתובב ברחבי העולם כסולן להקה, כאמן ספוקן וורד וסתם כמתבונן, מופעי הספוקן וורד שלו הפכו להיות מופעי אנקדוטות.  הוא סיפר על דברים שעשה, על דברים שקרו לו, ומדי פעם שילב בתוך הסיפורים האלה את הפילוסופיה שלו, את תפיסת העולם שלו, שהיא ייחודית, מאתגרת, ומצליחה להיות אופטימית וזועמת בבת אחת.  אחר כך הוא העביר את הקשר הזה עם הקהל – הסיפורים ותפיסת העולם – לטלוויזיה (באינטרנט) ולרדיו (ציבורי).

את רולינס הכרתי, בתחילה, משני מקומות שונים ששיקפו בצורה די נכונה את מגוון הדברים שהוא עושה – המקום הראשון היה MTV, שם רולינס עטה על עצמו תחפושת של מעין קלארק קנט ומעין סופרמן (עם R גדולה על החזה – ולאחרונה, לכבוד ראיון במגזין לקראת יום ההולדת שלו, הוא עטה עליו את התלבושות האלה שוב) בקליפ של הלהיט הגדול ביותר, קרוב לוודאי, של הלהקה שנקראת על שמו, "Liar";  המקום השני היה "ג'וני נמוניק", סרט שבו קיאנו ריבס מגלם דוד שמהווה דיסק-און-קי אנושי בעצם העובדה שהוא אוגר במוחו מידע שהוא מעביר ממקום למקום בתשלום, ורולינס מגלם בו רופא, בערך.  מאוחר יותר זכיתי להכיר גם את Black Flag ואת ההסטוריה הקליפורנית הזו, וגם, בעזרת חברי הטוב עידו, את קריירת הספוקן וורד שלו, שבאה לידי ביטוי גם באלבומים שאספו קטעים ממסעות הופעות שלו (שני הקטעים האהובים עליי, מההקלטות האלה לפחות, הן כמובן הסיפור שלו על הביקור הראשון בישראל, וסיפור מבריק שלו על מפגש עם טום ווייטס ובקשת עצה לגבי התמודדות עם שאלות של מעריצים).

אחר כך, כשכבר התעמקתי במגוון הדברים שהוא עושה, זכיתי לראות אותו גם בערב ספוקן וורד אמיתי וחי.  הוא בא לארץ לשתי הופעות – אחת בירושלים ואחת בתל אביב – שצולמו לתכנית טלוויזיה שהקליט באותו הזמן (שגם, במקרה, איפשרה לאשתי ולי לזכות בקצת מ-15 הדקות שלנו, בדקה 8:16 כאן).  ההופעה בתל אביב היתה עטורה בזיק האנרכיה המרומז שלו עוד לפני שהתחילה – באודיטורים של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שהוקם על ידי רחבעם זאבי, האיש שהציע לשלוח את כל הערבים שחיים בארץ לאיזשהו מקום אחר, לא בהכרח ברכבות, התפאורה היתה מורכבת מלוח ענקי שעליו היו כתובות, שוב ושוב, המילים חופש הדיבור בעברית, ערבית ואנגלית.  כשרולינס עלה לבמה, לקול תשואות הקהל, במכנסי הדוקרס וחולצת הטי השחורה האופייניים לו, הוא התחיל את ההופעה בסיפור של מה שהתרחש בהופעה הקודמת, בירושלים, שם הוא הופיע באולם קטן יותר.  "סיימתי את ההופעה, אמרתי תודה רבה ושלום (בעברית), וירדתי מהבמה.  אני הולך לחדר ההלבשה, ופתאום אני שם לב שכולם הולכים אחריי," הוא מתאר את ההיכרות הראשונה שלו עם ישראל, מהצד המופיע, שבה כל אחד רוצה לשאול אותו משהו או לומר לו משהו כשההופעה עצמה נגמרת.  בניגוד להרבה אמנים אחרים שעשויים למצוא את זה מרתיע או מטריד, רולינס מוצא את זה מלהיב במיוחד, מפני שהוא סוג של אנתרופולוג.  הוא מוצא את עצמו בכל מיני מקומות מעניינים בעולם – עירק בהזמנה של הארגון האמריקני המקביל לליב"י, רוסיה מעט אחרי סוף העידן הסובייטי, חדר כושר ביוסטון אחרי סשן צילומים לסרט – ומביט על הסיטואציות שהוא נמצא בהן, ועל הסיטואציות שבהן אחרים נמצאים, בעין משועשעת, כזו שראתה דברים כאלה כבר במקומות אחרים, התנסתה בדברים מרוממי נפש ודברים נוראיים וחיה כדי לספר על זה.

הנרי רולינס רואה גם בעין של אנתרופולוג את שנת החיים העגולה הזו, שהוא מסיים היום.  לשאלה של מגזין בראיון לכבוד יום ההולדת שלו לגבי מה השתנה בנפשו האנרכיסטית מאז גיל 20, הוא עונה שלא הרבה.  הגיל הוא משהו שמגיע ושצריך להתמודד איתו בתור אתגר חדש, בתור סט חדש של מאפיינים מועילים ושל מאפיינים מגבילים, הוא אומר.  ההבדל העיקרי בין גיל 30 לגיל 50 מבחינתו הוא ההשלמה עם העובדה שיש כמה דברים שהוא כבר לא יכול לעשות – כמה דברים שבמקום לעשות אותם הוא יכול וצריך להביט על אנשים אחרים, צעירים יותר, שיכולים וצריכים לעשות את הדברים האלה, ולצטט את מוחמד עלי – "תמשיך להשתולל, בחור צעיר.  תמשיך להשתולל."

מה שאני רוצה לומר, בעצם, בכל המילים האלה, הוא – יום הולדת שמח, הנרי רולינס.  אני מקווה שהיום הזה מספק את תאוותך האנתרופולוגית לפחות במידה מסוימת, שקורה לפחות דבר אחד באיזשהו מקום בעולם שבו אתה נמצא כרגע שאתה יכול לעבד ולהפוך לאנקדוטה שמשרתת גם כתצלום של הרגע שתפסת, וגם כפריזמה של תפיסת העולם שלך ביחס למה שראית.  אני מקווה שבעוד חמישים שנה נהיה כאן שנינו כדי להיפגש שוב, כדי שאוכל לומר שבעצם, שום דבר לא השתנה אצלך ואתה המשכת להסתער קדימה בכל החזיתות התרבותיות האפשריות, שניסית מהכל וטעמת מהכל ועדיין לא הספיק לך.   מפני שבכל עולם שבו הנרי רולינס בגיל 50 הוא לא שונה, בעצם, מהנרי רולינס בגיל 30, שבו התאווה שלו לחיים שווה כמעט לזו של אחד מהאלילים שלו, שאותות הגיל המבוגר יותר שלו ניכרים עליו הרבה יותר, שבו רולינס יכול למהול טיפה של אנרכיה במים שלך ולהגיש לך אותם, ושעדיין יהיה רצון לשתות, ולהקשיב, ולהפנים, עדיין יש סדר.  הייתי אומר עד 120, אבל 120 זה מעט מדי בשביל כל מה שאתה יכול ורוצה לעשות.  אז במקום, אני אומר – תמשיך להשתולל, הנרי רולינס.  תמשיך להשתולל.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – I'll be back. Way back. Way, way back.

רוב סיציליאנו

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  דון וואן וולייט, שהוא גם ובעיקר קפטן ביפהארט, נפטר בגיל 69 בשבוע שעבר מסיבוכים של הטרשת הנפוצה שהיה חולה בה במשך יותר מעשרים שנה, מחלה שבגללה הוא גם פרש ממוזיקה בתחילת שנות ה-90 ולא הקליט כמעט שום דבר (מלבד ברכת "יום כדור הארץ טוב" לאלבום מחווה ב-2003) מאז.

2.   2587

יש אנשים שנולדים, כביכול, על הבמה, באיזו פעילות שהם בוחרים לעסוק בה – מוזיקה, תאטרון, סטנד אפ, הרצאות.  ויש אנשים אחרים שנולדים על הבמה מחדש, שנים אחרי שנולדו באמת. רוב סיציליאנו התחיל את דרכו בעיקר בתור שליח על אופניים, משוטט, על גלגלים או על רגליים, ברחובות טורונטו, ואחר כך ברחובות בריסטול, ואחר כך שוב ברחובות טורונטו, אבל צבר מספיק נסיון על הבמה בגלגול אחר, בתור מתופף של מספר להקות פאנק, כמו SBI בימיו בבריסטול ולהקות אחרות, מוצלחות ומצליחות פחות, כשעזב את אנגליה וחזר לקנדה.  אבל הוא הלך בדרכו של מוזיקאי אחר שגילה שפאנק אפשר לעשות בכל מיני דרכים, והפך להיות משורר ואיש ספוקן וורד – הנרי רולינס, שאותו סיצילאנו העריץ במיוחד ואם מקשיבים טוב, הוא בעצם נשמע כמוהו כשהוא מקריא את השירים שלו.

סיציליאנו התחיל לעשות את מה שרולינס שיכלל באותה תקופה, אבל בזמן שרולינס עבר מהקראת שירים אמורפיים להקראת אנקדוטות קצרות על החיים שלו, סיציליאנו עמד על במה בפעם הראשונה בבריסטול שבאנגליה וניסה להקריא את השירים שכתב.  הקהל לא היה מעודד במיוחד.  כיאה לצעירים בריטיים, במיוחד אחרי הבירה השלישית או הרביעית שלהם, הם הפכו את המאמץ להוריד אותו מהבמה בבושת פנים לאירוע ספורטיבי.   באיזשהו מקום ברחבי האינטרנט מסתובב תיעוד של הערב הזה, בקלטת שהועברה לקובץ דיגיטלי ונקראת "Heckler's Night".  סיציליאנו לא ירד מהבמה באותו הלילה.  הוא המשיך והקריא את השירים שלו והתמודד עם האנשים שצעקו לו, העליבו אותו ולעגו לו באומץ.  הוא ירד מהבמה רק כשהוא היה מוכן לרדת מהבמה, ובמרחק הקצר, במורד המדרגות, שבין הבמה לרצפה שמתחתיה, הוא הפך להיות אדם אחר.

חברי הטוב עידו הכיר לי את סיציליאנו דרך דיסק צרוב, שום דבר לא כתוב עליו חוץ משם המבצע, בטוש בלתי מחיק על הדיסק עצמו – בדיוק בדרך שבה סיציליאנו עצמו היה רוצה את זה.    אבל אלבומים מוצאים את דרכם לאוזניים שלי בדיוק בזמן שבו הם צריכים למצוא את דרכם לאוזניים שלי וזה של סיציליאנו הגיע אליהן רק בשבוע שעבר, אז יכולתי לשמוע את השירים שלו ולהבין כמה הם טובים וכמה הם דומים לאלו של הנרי רולינס וגם שונים מהם.  מחקר קצר הביא אותי לשם האלבום – "Flammable", אלבום שרוב סיציליאנו הקליט והוציא בעצמו, ומכיל שלושים ושישה קטעים קצרים, חלקם שירים, חלקם קטעים מוקלטים, של אמנים אחרים, מערבי שירה שהשתתף בהם, חלקם קטעים מוקלטים, עטויים בריוורב עבה, משידורי רדיו קנדיים ישנים.   השירים שלו נעים על פני ספקטרום די רחב של נושאים, שנעים מנושאים אישיים במיוחד – הפחד של סיצילאנו מחברים ומכרים שעשויים ללעוג לו אם יגלו שהוא כותב שירה, הריחוק הבלתי מוסבר של בת זוג, של ההווה או של העבר, דרך מטאפורות מורכבות כמו זו של שמשון ודלילה שמועברים באבחת עט ונביחת מיקרופון לזמנים שלנו, דרך שירים שמבטאים את הבוז של סיציליאנו למה שהפכו להיות המדינה המארחת שלו בשנים שעברו, אנגליה, בתחילת העשור הזה, והמדינה שנחה מדרומה של קנדה, שזוכה לשיר המהלל את ההישגים של ארצות הברית, רשימה של סמלי צרכנות, קפיטליזים ומיליטנטיות, ועד לאלגיה לבן דורו קורט קוביין, שהחליט להיעלם מהעולם הזה בכוחות עצמו, עשר שנים לפני סיצילאנו.

אף על פי שזכה להצלחה מסוימת, צנועה, בחוגים שמעריכים שירה מהסוג הזה בקנדה, באנגליה, בארצות הברית, השירים שכתב לא הפכו אותו לאדם עשיר.  הם אפילו לא הפכו אותו לאדם שמסוגל לחיות מהשירה שלו.  הוא המשיך להיות שליח על אופניים, לחיות בדירה קטנה ולא מאד מרוהטת, קרה בחורף וחמה בקיץ, לוותר על ארוחות מפני שלא היה לו כסף לאכול אותן, ועל בגדים ונעליים מחוסרי חורים מפני שלא היה לו כסף להחליף אותם, וכשהגיעו הסימנים – חולשה לא מוסברת, כאבי שרירים, גירוד, איבוד משקל – סיציליאנו נטה לייחס אותם לעוני ולרעב הזמניים ולא לאיזושהי מחלה מאיימת שממשמשת ובאה.  כשסיציליאנו יכל בקושי לזוז מרוב כאבים הוא אישפז את עצמו בבית חולים – דבר קל יחסית בקנדה גם בשביל אנשים עניים, ולא יצא משם.  הוא נפטר בשנתו, לפני שש שנים וכמה ימים, בגיל 37.   וכיאה לאמנים עניים שאת גדולתם היה אפשר לראות רק אחרי מותם, הקבר שלו, שמומן על ידי המדינה, מכיל בסך הכל לוח קטן מברונזה עם מספר שמציין מי האדם שקבור שם.   חבריו של סיציליאנו מנסים, מאז 2004, לגייס מספיק כסף כדי להקים על הקבר מצבה ראויה – כזו שמציגה מילים מהשירים שלו ואת הפרצוף שלו.  עמוק מתחת למצבה הזו, שתהיה או לא תהיה על הקבר שלו, רוב סיציליאנו יכול להימנע מלהתהפך בקברו, מפני שהוא ממשיך לשנות את העולם, אפילו במעט, אצל אדם אחרי אדם שמקשיבים לשירים שהוא כתב ודיקלם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למה לא לפחד מהחושך, בעצם?