תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'מוזיקה ישראלית באנגלית'

איתי בלטר; אטליז; פטי סמית' ולא אדי וודר

1. השמש, הרוח, השד והים ואיש אחד מאד מוכשר

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז (עוד לגבי זה בהמשך) עצרתי בסופרמרקט כדי לקנות כמה דברים. כשנכנסתי, קידמה את פניי מוזיקה מוכרת, שלא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכיר. הייתי צריך עוד כמה אקורדים ברצף האקורדים שנוגן, ולהתקרב יותר לרדיו (שהיה, למרבה המזל, בדיוק מעל המדף שהייתי צריך להגיע אליו), כדי לזהות באיזה שיר מדובר – רגע לפני שהשדרנית הכריזה שזה איתי בלטר, שניגן את "הבלדה על ג'ו העיוור". השיר הזה הוא דוגמא טובה לשירים האחרים של איתי בלטר – הוא מתחיל מאד בפשטות, עם סדרה של אקורדים ששמעתם באלף מקומות אחרים, אבל בלטר שוזר מעליו עוד שכבות ושכבות של צלילים, ועל כל זה הוא מוסיף את המילים, שמספרות סיפור שלם בשיר של קצת יותר משש דקות.

כל זה כדי להגיד, ש"השמש, הרוח, השד והים", האלבום של איתי בלטר שקניתי בפסטיבל פולקל'ה האחרון, שפוסט לגביו פתח את הבלוג הזה, ושרק עכשיו יצא לי לשמוע, הוא אחד מהאלבומים הישראליים היותר מושלמים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. או בכלל. במקרה, יצא לי לשמוע את האלבום הזה במקביל לאלבום הראשון של אסף אמדורסקי, ושני האלבומים האלה מצליחים במקום שהרבה אלבומים ישראליים נכשלים בו – בשימת לב לסדר של השירים ולאילו שירים צריכים להרכיב אלבום ואילו לא. בהרבה מאד אלבומים של אמנים ישראליים אני נתקל בקבוצה של שירים שעושה רושם שהסיקוונס שלהם הוא רנדומלי בלבד. באלבום של איתי בלטר, כמו גם בזה של אמדורסקי, עושה רושם שהוקדשה הרבה מחשבה לאיזה שיר יפתח, איזה שיר יבוא אחריו, במיוחד איזה שיר יסגור את האלבום.

וכך, בלטר פותח את האלבום שלו עם שלושה שירים שמפתים אותך לחשוב שמדובר בעוד אלבום סטנדרטי של יוצר ישראלי, פליט להקת שנות תשעים, שיש לו איזו הברקה אחת או שתיים באלבום. בגרסאות האלבום של שלושת השירים האלה, מצד שני, יש בכל אחד איזשהו אלמנט קטן שהופך את השירים משירי פופ נחמדים לשירים די מבריקים. ב"הרגש הזה", שפותח את האלבום, זו השורה האחרונה של הפזמון, שחוזרת שוב בכל פזמון, על מצע מוזיקלי קצת אחר; ב"כמו שברסנס כתב" הוא מצטט את ברסנס (זה מספיק); "ניו יורק" עושה רושם של החוליה החלשה באלבום. שיר שאומר משהו שהיוצר רוצה להגיד, אבל לא בהכרח היה צריך להיכנס לאלבום.

"שרי", השיר הרביעי, משמש מעין שיר מעבר. באמצע, בלי שהרגשתם, בלטר פתאם הופך להיות יוצר אחר לגמרי, והשירים הבאים הם פנינים שמוכיחים שהוא מצא את האלכימיה בין מאיר אריאל לטום ווייטס, להרבה אמנים אחרים, שיכולה לתת את התוצא המזוקקת הזאת – שיר הנושא הוא בלדה יפהפיה עם אלמנטים ליאונרד כהניים; "סמי" הוא סיפור מתח עם סוף מפתיע, שבניגוד להופעה, שבה הוא זכה לביצוע בליווי של soul clapping בלבד, כאן הוא זוכה לתזמור מוריקוני מלא; אחר כך באים "אליס", "הבלדה על ג'ו העיוור" ו"שׁכחתי", ולסיום – שיר שבשבילו שווה לקנות את כל האלבום (ולקבל עוד עשרה שירים נפלאים כבונוס) – "רק אלוהים יודע". אחד משירי הפרידה/עזיבה/בריחה היפים ביותר ששמעתי בעברית, השיר הזה מהווה את צומת הדרכים בין טום ווייטס, מאיר אריאל ואהוד בנאי, הדרכים שעליהן נוסע בלטר, למרחקים קצרים, לאורך כל האלבום.

כל ההשתפכות הזאת באה כדי להמליץ לכם, להתריע בכם, להפציר בכם, לקנות את האלבום הזה. אם לא תקנו אותו עכשיו לא תדעו מה הפסדתם עד אחר כך.

[חיפשתי וחיפשתי, ולא הצלחתי למצוא מקום אחד לרפואה באינטרנט שבו יש שירים של איתי בלטר לדוגמא – רק את זה]

2. ולענייננו

אטליז חזרו להופיע. אפשר לנשום לרווחה.

בשבוע שעבר, אחרי שקורט וונגוט (הסופר הראשון שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) נפטר, כתבו עליו כל מיני סופרים שהוא השפיע עליהם. ביניהם היה גם ג'ונתן ספרן פור (הסופר השני שכתבתי עליו בפוסט של שבוע שעבר) והוא אמר שקורט וונגוט הוא סופר שגורם לך לרצות לכתוב, אחרי שאתה קורא את הספרים שלו. בפרפרזה על זה, אני יכול להגיד שאטליז הם להקה שגורמת לך לרצות להיות להקה.

אני לא לגמרי בטוח שזה חוקי לשים כמות כזאת של כשרון על במה אחת (מה גם שאם יקרה משהו, חלק גדול מהסצינה האלטרנטיבית המוזיקלית התל אביבית תיעלם, וחבל), אבל אותה כמות של כשרון מצאה את עצמה על הבמה (הלא גדולה במיוחד, עושה רושם) של לבונטין 7. הספקתי להיות רק פעמיים בלבונטין, אבל לפי האמנים שמופיעים שם עושה רושם שלפחות לגבי האמנים האלטרנטיביים והניסיוניים שהופיעו בג'ה פן זצ"ל (סניף תל אביב, זאת אומרת)ֿ לבונטין הופך להיות בית שני.

זה הגלגול השלישי של אטליז – אחרי שהחליפו שני גיטריסטים ושלוש זמרות, הם התקבעו על ההרכב הזה, שעושה רושם שהוא הכי נכון בשבילם. הרושם שהיה לי כששרית שצקי היתה הסולנית הוא שהלהקה עשתה הרבה מאד מאמצים שהזמרת תתאים ללהקה. הפעם, הם החליטו כנראה ללמוד מהטעות, והתאימו את עצמם לזמרת. והתוצאות נשמעות מצוין – במיוחד בשירים החדשים שהם השמיעו בהופעה, שהסתברו כסיבה להיעדרות הממושכת שלהם מהופעות (ואולי גם אלבום? בבקשה?). מכיוון שהיא לא מנסה להיות לא מאיה דוניץ ולא שרית שצקי, לי טריפון, הסולנית הנוכחית, מצליחה להפוך את השירים לשלה, ואפילו להשתלב מאד בקלות בהרמוניות עם הזמרים האחרים בלהקה (אדם שפלן ברוב המקרים. לפעמים גיא בן שטרית ועמית ארז). שאר החברים האחרים בלהקה – עמית ארז, אור בהיר, עמרי הנגבי, גיא בן שטרית ואדם שפלן, הם בין הנגנים הכי מקצועיים שיש לשוק האלטרנטיבי להציע, והשילוב של הכשרונות, והיצירתיות, של כולם, הוא מה שהופך את הלהקה הזאת לאחת מהלהקות הכי מעניינות – והכי טובות, בואו נכיר בזה – במוזיקה הישראלית עכשיו.

מתוך השירים החדשים שניגנו, שאת השמות של רובם לא הצלחתי לקלוט אבל אחד מהם, "Whore", מופיע בדף החללשלי שלהם. רוב השירים נותנים אווירה של גלגל"צ באיזור הדמדומים – יותר קליטים ויותר פופיים מהשירים הקודמים שלהם, אבל עדיין נמצאים באיזשהו מקום ייחודי שרק אטליז יכולים להגיע אליו. בין השירים החדשים והישנים – שאת השמות של חלק מהם אני סוף סוף לומד. "Big Fish" לאחד השירים האהובים עליי שלהם, "Pink BIble" שסגר את ההופעה, "אום כולתום" כמובן. היה עוד שיר שהייתי משוכנע שהוא גרסת כיסוי – הוא לא נשמע, סגנונית, כמו שום דבר אחר שהם עשו, והוא היה מאד קליט, מה שגרם לחלקים ניכרים בקהל להמשיך לזמזם אותו גם אחרי שהוא נגמר. אני שכנעתי את עצמי שזה שיר של Japan, אבל אחרי שחרשתי את כל המילים של כל השירים בכל האלבומים שלהם, לא מצאתי שום דבר שמזכיר את המילים של השיר הזה. אם מישהו היה בהופעה ויודע למי הם עשו גרסת כיסוי, או אם זו בכלל גרסת כיסוי – הושיעו.

אטליז, בכל אופן, הוציאו סוף סוף סינגל ראשון -"Attractive" – ואת הקליפ שלו אתם יכולים לראות מדי פעם בערוץ 24, וגם בחללשלי שלהם – שם יש גם ארבעה שירים לטעימה – כרגע מדובר בשני שירים מההופעה הקודמת שלהם (במאי שנה שעברה), שיר חדש ודמו של Big Fish מההקלטות המקוריות. הם מאיימים-מבטיחים שהשירים האלה יוחלפו בשירים אחרים מההופעה מדי פעם.

הסינגל, אני מקווה, יהיה סנונית לאלבום, וההופעה לעוד הרבה הופעות, וכולנו נוכל להמשיך ולשמוח ולקוות, יום אחד, להיות כמו אטליז.

3. תיקון

ג'ק תיקן אותי לגבי הפוסט שפרסמתי אי שם בעבר לגבי טקס הקבלה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול – מי ששרה עם REM את I Wanna Be Your Dog היא פטי סמית' ולא אדי וודר. ג'ק טוען שהוא יכול להבין למה התבלבלתי, אבל אני לא. די להקשיב לביצוע אחד (תבחרו איזה) של Birdland בשביל להבין שקרוב לוודאי שאדי וודר לא יכול להוציא משהו כזה מהאמתחת.
עד כאן וכל זה. בשבוע הבא יום העצמאות – תהיו שמחים. הבעסה מתחלפת בסבבה עם הזמן אבל המדינה שלנו נשארת באותו מקום.

Homesicks; פולקל'ה אחרון ודי; מטווח קצר

1. כמה מילים על מוזיקה ישראלית באנגלית

גיא בניוביץ' כתב על האי פי החדש של ה-Homesicks ב-Ynet, ובחר לפתוח, כמו הרבה מאד כתבים שכותבים על אלבומים של אמנים ישראליים שיוצרים באנגלית, בנושא המאד לא קשור לאיכות האלבום עצמו, של העובדה שאמנים ישראליים יוצרים באנגלית ולא בעברית. באופן מפתיע ולא מאד אופייני למבקרי מוזיקה ישראליים, הוא מציג את שני הצדדים של המבט וחושף פן חדש ומעניין של הדיון הזה, שימשיך, כנראה, ככל שאמנים ישראליים ימשיכו ליצור באנגלית: לנסות לתרגם שירים מאנגלית לעברית זה רע. וזה לא עובד. ולראיה, הוא מביא נסיון לתרגום של שירם הידוע של "צפלין העופרת": "יש גברת שיודעת שכל הנוצץ הוא זהב, והיא קונה את המדרגות לגן עדן" (זה נשמע רע גם אם מדקלמים את זה באינטונציה של דן כנר. ניסיתי.)

עוד נקודה שכתבים מוזיקליים ישראליים לא טורחים להתעמק בה, היא שרוב היוצרים הישראליים באנגלית לא משהים את המבט שלהם, או את המאמצים שלהם, על ישראל. ומכיוון ואף אחד שיוצר מוזיקה בעברית לא מצליח בחו"ל, במיוחד לא בפורמטים המקובלים על העולם המערבי (דיוויד ברוזה ושלום חנוך, בהצלחותיהם המוגבלות בחוץ לארץ, נאלצו לתרגם את עצמם לאנגלית וספרדית; עפרה חזה היתה זקוקה ליזהר אשדות, לדון ווז ולתפילה בתימנית בשביל להצליח; אחינועם ניני שרה בכל מיני שפות, אפילו לטינית, אבל בדרך כלל לא בעברית), מוזיקאים שרוצים לחשוב על להצליח בחו"ל, אפילו בקטן, צריכים לחשוב באנגלית. זה גם מצליח בהרבה מהמקרים – על Useless ID, למשל, שמעתי לראשונה מחבר שגר בטקסס.

2. Homesicks

מפני שהבטחתי לעצמי, וכחלק ממבול קטן של רכישות מוזיקה ישראלית איכותית (פרימו לוי, ג'נגו החדש ואוסף של פיתקית), קניתי את האי פי החדש והמדובר של ה-Homesicks.

ה-Homesicks, שהם חיים כהן – הסולן, תמר אפק – סולנית, גיטריסטית וגלוקנשפילנית, שבינתיים עזבה את הלהקה והוחלפה בבילי לוי, עמרי גרינפלד – בסיסט, גל חרמוני – קלידן ויואב להב – מתופף, הם חבורה מוכשרת של אנשים שפעם היו חלק מ-Misc, ושם גם יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בפעם הראשונה, ולהתרשם מאד מהמקצועיות המוזיקלית שלהם. הקול של חיים כהן הזכיר לי בזמנו קצת את השירה של פרד שניידר, הסולן של B52s (אף על פי שהמוזיקה של ה-Homesicks מאד שונה ופופית בדרכים מאד אחרות), וקצת את של סמי בירנבך מ"מינימל קומפקט", אבל באי פי, שיטות ההפקה החליטו שהקול של חיים כהן יהיה קצת שונה ויותר ייחודי.

את כל השירים שבאי פי הכרתי מההופעות שראיתי, אף אחד מהשמות, חוץ מאלו של השיר הראשון, "Everybody Wants a Piece of Me", שהושמע באינטנסיביות על ידי קוואמי ב"הקצה" מאז שיצא, ושל השיר האחרון, "The Logical Song", קאבר לשיר של סופרטראמפ, שזוכה פה לביצוע אלקטרוני ייחודי, לא אמרו לי כלום.

בהקשבה ממוקדת לאי פי, בלי הסחות דעת, אפשר להקדיש תשומת לב רבה יותר למילים שהן, כמו העיצוב של אריזת האי פי עצמו, מאד ניאו-מרקסיסטיות, אינטלקטואליות ומנוגדות לקפיטליזם המאפיין את החיים שלנו. מבחינת המילים, זה שינוי מרענן מרוב שאר המוזיקה הישראלית, באנגלית או בעברית, שברוב המקרים לא נוקטת עמדה פוליטית לכאן או לכאן. השיר האהוב עליי באי פי, שזוכה כאן לשם "T-Song", כנראה קיצור ל-"Tamar's Song", מאחר וזה השיר היחיד מתוך השישה שבו הסולנית היא תמר אפק, ואני הדבקתי לו את הכינוי "Blindly" עד שידעתי מה השם האמיתי שלו.

המוזיקה, שנתונה לכל מיני השפעות אבל יש לה הרבה מאד מה להציע מבחינת המקוריות, והעיבודים, זוכים להפקה מעניינת שלפעמים (בסיום של "Michelle", למשל) נוקטת ברעיונות המנוגדים לשיטות הפקה מקובלות של מוזיקה מערבית, כמו הגברת הווליום של התופים במיקס עד שהם טובעים בדיסטורשן דיגיטלי. בניגוד להופעות, שבהן המקצועיות המוזיקלית המרשימה מוגבלת על ידי נוכחותם של חמישה כלים בלבד על הבמה, והיכולת של חברי הלהקה לנגן רק על כלי אחד או שניים בכל פעם, באולפן ניתנת להם ההזדמנות ליצור שכבות על גבי שכבות של צלילים שהופכים את השירים לסימפוניות קטנות, לפעמים, או לקנווסים רחבים של כאוס. ההפרדה בין העושר המוזיקלי הזה, לבין הצמצום היחסי בזמן שהבתים והפזמונות צריכים לבלוט, מראה את החשיבות הגדולה שהם מעניקים למילים שהם כותבים, וזו חשיבות שגם אנחנו, המאזינים, צריכים לכבד, ולשמוע את האלבום הזה נטול מהפרעות חיצוניות.

ה-Homesicks הולכים לחגוג את יציאת האי פי בהופעה בלבונטין 7, ביום חמישי ה-15.3 בשעה 23:00, בהרכבם החדש. תמר אפק תחגוג איתם בנפרד, באמצעות מופע חימום.

וה-Homesicks גם מייצגים את התוספת החדשה ביותר לאוסף שערכה עטר של גרסאות כיסוי לשירים באנגלית, על ידי אמנים ישראליים. אפשר להוריד את האוסף הזה בשלמותו, כולל עטיפה, בקונכיה של פרנק זעתר.

3. תיקונים

בשבוע שעבר התחלתי בפרויקט שלי של האזנה לכל האלבומים של דיוויד בואי, אחד אחד, באינטרוולים שונים של זמן, וציון עשר עובדות מעניינות לגביהם כאן.

קסטה תיקנה אותי, בעקבות עשר העובדות של Space Oddity, שבאחת מהעובדות האלה טעיתי קצת: בוב אזרין, המפיק האגדי שאחראי בין השאר גם ל"החומה", הוא המפיק של "ברלין" של לו ריד, ולא טוני וויסקונטי. גם הסיפור על הדרך בה הוא הקליט את הילדים שלו ל-The Kids הוא אגדה אורבנית. כל האמת לגבי זה נמצאת כאן.

עוד טעות היא, שכשאמרתי שטוני וויסקונטי הפיק את רוב האלבומים של דיוויד בואי מאז הראשון, ככל שדיוויד בואי מקליט יותר אלבומים (כן ירבו), ה"רוב" הזה הופך להיות יותר ויותר מדולל. טוני וויסקונטי, למעשה, לא הפיק כמעט אף אחד מהאלבומים מאז Scary Monsters.

4. פולקל'ה אחרון ודי

פרנק זעתר צילם במהלך הפסטיבל קטעי ווידאו של חלק מההופעות, ומציע אותן בקונכיה. ובאותה הזדמנות, אם מישהו הקליט את ההופעות של נועם רותם או דוויד פרץ, ואם אותםאנשים יכולים לשלוח לי אמפי3ים של הביצוע ל"מבול" של הראשון, ושל "HEY" של האחרון, הם יבורכו ויזכו לחיים ארוכים. אבל לא להיפך.

5. על החדווה שבלתפוס סרטים ישנים (יחסית) בטלוויזיה

ביום שישי יצא לי לתפוס, כמעט בטעות, את הסרט "מטווח קצר" (ששמו מתורגם באופן מפתיע כמעט במדויק מאנגלית לעברית), ולצפות בו בפעם הראשונה מההתחלה עד הסוף. אז קודם כל, כחובב טריוויה (מוזיקלית או קולנועית) מושבע, הסרט הזה הוא קרקע פורה מאד – בסרט משחקים גם שון פן וגם אחיו, כריס פן, שהם הבנים של ליאו פן, במאי של סרטים ופרקים בסדרות טלוויזיה בשנות ה-50 וה-60 שהיה ב"רשימה השחורה" של מקארתי. את התסריט כתב ניקולאס קזאן, שהוא הבן של איליה קזאן, שנתן לוועדת מקארתי חלק מהשמות של האנשים שהיו ב"רשימה השחורה". ואם זה לא מספיק בתור סרט עטור בבנים של, משחק בו גם קיפר סאתרלנד, ועוזר הבמאי של היחידה השניה הוא הנכד של פרנק קאפרה.

זה אמנם לא הסרט הרציני הראשון של שון פן ("הבז ואיש השלג" יצא שנה לפני כן, ב-1985), אבל גם הסרט הזה הוא הזדמנות מצוינת לראות שעם כל השטויות, והסמים, והנישואין למדונה, שון פן היה אחד מהשחקנים הגדולים של החצי השני של המאה ה-20 גם לפני שנות ה-90. כריסטופר ווקן מוכיח שהוא האיש הרע האולטימטיבי גם בסרט הזה, וקריספין גלובר מוכיח שהוא מוזר, לא משנה באיזה תפקיד תשימו אותו. באופן מפתיע, אף אחד מהסרט לא היה מועמד לאוסקר באותה שנה.

אחד מהדברים היותר טובים בסרט הזה, ואולי הדבר הטוב היחיד שיצא מהנישואין של שון פן למדונה, הוא הפסקול. שיר הנושא, LIVE TO TELL, אולי השיר הטוב היחיד של מדונה, היה אמור להיות שיר הנושא של סרט אחר, אבל נפסל, ושון פן הביא את השיר ואת הזמרת, אשתו, לסרט הזה. פטריק ליאונרד, שכתב את הלחן לשיר, נבחר לכתוב מוזיקה אינסידנטלית לכל הסרט, שמבוססת, למעשה, על החלקים המוזיקליים השונים של השיר, ורובה מבוססת בעצם על שלושה אקורדים ועל ההרמוניות שלהם. הפסקול עושה הרבה מאד (כמו כל פסקול בכל סרט) כדי לבנות את האווירה האפלה בסרט, במיוחד בדקות הראשונות, נטולות הדיאלוג, של הסרט, ובקטעים הרבים בסרט שהם מונטאז'ים של פעילות וגם הם נטולי דיאלוג.

זהו להשבוע. להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, נקווה לעוד כמה ימים גשומים לפני שתיגמר העונה הזאת לחלוטין.