תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'כללי'

כריסטיאן פנז

כריסטיאן פנזבראשית היה קווין שילדס.   My Bloody Valentine, הלהקה שהוא היה חבר מרכזי בה, הצליחה להפיק, בשירים בודדים, כמויות אדירות של רעש שהיה מבוסס בעיקר על גיטרה אחת.  אחר כך באו להקות, כמו A Silver Mt. Zion ו-Tortoise, שלקחו את הרעש הזה, לפעמים עידנו אותו ולפעמים חיספסו אותו עד כדי חוסר יכולת לזהות מה מבין מערבולת הצלילים הוא גיטרה, ובעיקר הפכו את הקטעים לאינסטרומנטליים לחלוטין, לארוכים ומהורהרים, לטיולים ארוכים של צליל שחוזר על עצמו שוב ושוב, עד שמכורח השמיעה של אותם צלילים שוב ושוב ושוב, צלילים חדשים נוצרים במרווחים שביניהם.

ואז בא כריסטיאן פנז, השלב האבולוציוני הבא בכל מה שקשור בקירות דקים של רעש מעשה ידי גיטרה.  הטריק של פנז הוא פשוט – הוא לוקח את הגיטרה החשמלית שלו ומעביר אותה דרך שורות ארוכות של אפקטים – ערוץ אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, החזרות של אפקט אחד של הגיטרה מתערבלות בחזרות של האפקט השני ומשהו מתוך כל הצלילים האלה מבטל את הצלילים האחרים, ומשהו אחר מחזק אותם, או מעדן אותם, או הופך אותם למשהו חדש לגמרי שהוא לא ממש גיטרה אבל הוא שמימי בכל מקרה.  המוזיקה של פנז היא קצת כמו לקשקש בעפרון מעל למשהו בולט – בין כל הקווים הבלתי מזוהים האלה אפשר לראות, במרווחים שבהם אין שום דבר, את הצורה של משהו.  במקרה של פנז, זו צורה של משהו מאד יפה.

בכל אחד מהאלבומים שלו, פנז מצליח לזקק את הצליל הזה ולהצליח להפיק דברים יפהפיים, שהם פחות ופחות נסתרים.  מדי פעם הוא מכסה אותם שוב ברעש, רק כדי שנוכל להכיר בהבדל.  באלבום האחרון שלו, "Venice", יש למשל את "Rivers of Sand", שמתחיל חלש ואיטי והופך כמעט בבת אחת לבדיוק מה שהוא אמור לתאר – סופת חול אדירה של צלילים ששוטפים את האוזניים, ואז, הצלילים האיטיים, שבונים ביחד מלודיה יפהפייה חוזרים ומטפסים מבעד לענני החול האדירים – ביחד, השקט והרעש יוצרים משהו חדש והרבה יותר יפה – וכל זה, מגיטרה אחת.  גם בהופעה חיה, כל זה בא מגיטרה אחת.  במקומות אחרים באלבום הזה, הוא מעדיף להשאיר את חומות הצליל שלו קרובות למקור ככל האפשר – "Circassian" הוא הרי קצת כמו שיר של My Bloody Valentine בלי מילים.

אלבום אחד קודם – "Endless Summer" – ובו פנז מנסה עדיין להחביא את שכבות הרעש שלו מאחורי מלודיה נעימה, פעמונית ולא מאיימת. הפעמים שבהן פנז באמת מתעלה על עצמו, הן כאשר יש לו את ההזדמנות לתרום למוזיקה של אנשים אחרים – התוספות שלו הופכות את המוזיקה של האנשים שהוא משתף איתם פעולה לאחרת לגמרי – כמו למשל, ברמיקס ל-Nine Inch Nails, שבו הוא עוטף את השיר המקורי בקרעים של השיר המקורי, או בשיתוף פעולה מוזיקלי עם ריואיצ'י סקאמוטו, שם הוא מוסיף צלילים בודדים במרווחים שמשאיר סקאמוטו, ונותן גם לאוויר ולריקנות להדהד ברקע – או בהופעה יוצאת דופן שלו עם מייק פאטון בישראל לפני שנה.

עכשיו הוא מוציא אלבום חדש, "Black Sea", ובו הוא ממשיך ומזקק את מערבולת הרעש שלו – ואם לשפוט מהקטע האחד ש-Pitchfork מאפשרים לשמוע מתוך האלבום הזה – זה רק הולך ונהיה טוב יותר.

הצד המואר של שנות ה-80: Japan, The Dream Academy, Prefab Sprout

1. לפני הכל

חדשות משמחות שקיבלתי לראשונה ממש בבלוג הזה מחברי הטוב עידו: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיש בהרכב שלה נוכחות ישראלית כמעט מתמדת, מגיעה לישראל! זה יקרה בלבונטין 7, ב-20 וב-21 ביולי. הביקורות של חברים לקבוצת המיילים של הלהקה, שאני חבר לא מאד פעיל בה, אומרות שההרכב הנוכחי, שכולל את אורי כנרות בגיטרה ואת רעות רגב בטרומבון, וגם את אריק סאנקו מ-Skeleton Key בגיטרה נוספת, הוא הכי טוב של הלהקה עד עכשיו. את האלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", אתם יכולים להשיג באוזן השלישית.

ומאותו מקור, שמועות עקשניות אומרות שבספטמבר ואוקטובר יבקרו אותנו גם ניק קייב וגם ליאונרד כהן. אני מקווה שהשמועות יתבררו כנכונות. יהיה משמח לראות כאן את ליאונרד כהן במה שמוגדר כסיבוב ההופעות האחרון שלו. וגם את ניק קייב ולהקתו במה שאני מקווה שהוא לא סיבוב ההופעות האחרון שלו בכלל. [במהלך כתיבת הפוסט הזה, השמועות לגבי ליאונרד כהן הפכו להיות רשמיות – 18 בספטמבר]

עוד להקה שהייתי שמח לראות כאן בקרוב, אף על פי שלא שמעתי שמועות על הגעתה לכאן או לכאן, היא REM. למה? מפני שבסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמלווה את האלבום האחרון והכנראה מוצלח "Accelerate", הם הולכים לבצע שירים מכל האלבומים שלהם. מ-"Murmur" ועד… "Accelerate", אני מניח – לפחות אחד מכל אחד, לפי מה שהם אומרים. ביום שלישי האחרון, למשל, בהופעה בצפון קרוליינה הם ביצעו את "Sitting Still" מתוך האלבום הראשון, ביחד עם שני המפיקים של שני האלבומים הראשונים – מיטש איסטר ודון דיקסון.

ואם זה עדיין מעניין מישהו – האלבום הבא של U2 ייצא באוקטובר. הלהקה מבטיחה בחיוך שבע רצון של אנשים שבונים עכשיו בניין ענקי בדבלין רק בשביל עצמם, שהדיסק ייצא על חתיכה עגולה של אלומיניום, בתוך קופסה מרובעת מפלסטיק, ואתם תשלמו כמה שהם יחליטו שתשלמו. מנהל הלהקה, פול מק'גינס, אומר שהלהקה תשתמש "בכל טכנולוגיה שתהיה קיימת בזמן הוצאת האלבום שתהפוך את יציאת האלבום הזה למעניינת". ואני אומר, שכדאי שבזמן הקרוב הם ישקיעו בדבר היחיד שעשוי להפוך יציאת אלבום של U2 בחמש השנים האחרונות למעניינת – בשירים עצמם.

2. הצד המואר של שנות ה-80 – שלוש להקות שפספסתם

בחצי הזה של השבוע אני רוצה להזכיר לכם שלוש להקות שעיקר פועלן היה בשנות ה-80, ויכול להיות שפספסתם מפני שאלה היו שנות ה-80. החלק הגדול של הלהקות המוצלחות יותר, אלו שלא הסתתרו מאחורי הסינתיסייזרים ובזה הסתכמה התרומה שלהם לעולם המוזיקה, המשיכו גם אחרי העשור הזה (וחלקן גם התחילו, בעצם, לפני העשור הזה). החלק הקטן יותר נבלע בתוך המוזיקה המאד ספציפית של העשור, ונעלם, או שזכה לגלגולים מחודשים בזכות הסולנים וחברים אחרים בלהקות. שלוש הלהקות הבאות הן קצת מזה וקצת מזה – שתיים שנעלמו כמעט לחלוטין, ואחת שהתגלגלה מחדש לסולן מאד מוכשר ורב פעלים, וקלידן שיש לו לפחות דבר אחד משותף עם ערן מיטלמן, נאמר.

Japan היא אחת מהלהקות שהתחילו בסוף שנות ה-70, ונעלמו בהדרגה לאורך שנות ה-80 – או בשלב מאד מוקדם שלהן. שני אחים – דיוויד וסטיבן באט,Japan החליטו להקים להקה ולשנות את השמות שלהם כדי להתאים לאורח החיים המוזיקלי שבחרו בו. דיוויד באט הפך לדיוויד סילוויאן, ולסולן הלהקה, וסטיבן באט הפך להיות סטיב ג'אנסן, המתופף. הם צירפו אליהם את מיק קארן, באסיסט, ואת ריצ'רד בארביירי, קלידן שמצא את דרכו אחר כך ל-Porcupine Tree, וההשפעות המוזיקליות (והוויזואליות) שלהם היו ברורות כבר באלבום הראשון, ב-1978 – דיוויד בואי ו-Roxy Music. הלהקה פנתה, בבת אחת, לשני כיוונים מוזיקליים – האחד, כיוון פופי וקליט יותר שהזכיר שירים מסוף שנות ה-70, בעיקר של להקות כמו Roxy Music, ושירים מתחילת שנות ה-80', של להקות אחרות שגם הן הושפעו מאותם מוזיקאים, כמו דוראן דוראן, למשל, שהושפעו בתורם גם מ-Japan. הכיוון השני היה נסיוני יותר, וכלל בעיקר מוזיקה אטמוספרית, מורכבת בעיקר מסינתיסייזרים ומנגינת הפרטלס בעלת הצליל הייחודי של מיק קארן (למרבה האירוניה, אחד מהשירים הנסיוניים יותר שלהם נקרא "Pop Song"). גם בשירים הפופיים יותר שלהם אפשר לזהות מאפיינים ייחודיים וקצת שונים מאלו של הלהקות האחרות – כמו "Gentlemen Take Polaroids" או "Quiet Life" או אפילו החידוש המסורתי לשיר משנות ה-60 (משהו שלהקות מהסוג של Japan לא היו יכולות לעבור את העשור הזה בלעדיו), "I Second That Emotion". ומצד שני, שירים כמו "Ghosts", שמורכב בעבודת פסיפס ממגוון הצלילים שריצ'רד בארביירי הצליח להוציא מהסינתיסייזרים שלו, ומהעזרה שקיבל מהקסילופון וכלים אחרים שניגנו חברי הלהקה האחרים. או "Night Porter" האפל והחרישי שסלל את הדרך לדור שלם של להקות אפלות וחרישיות. או השיר האחד שמצליח לשלב את שני העולמות המוזיקליים השונים של הלהקה – "Some Kind of Fool"', שדיוויד סילוויאן חידש בעצמו בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ושמצליח, על פני 7 הדקות וקצת שלו, להפגין את הבלבול וחוסר הבטחון, ואז מציאת נקודת האחיזה וההמשך, שמשתקפים במילים.

הלהקה הספיקה להתאחד שוב, לפני ששנות ה-80 הסתיימו, בשם אחר – Rain Tree Crow. הם הוציאו אלבום אחד בשם הזה, שהיה הרבה יותר נסיוני והרבה יותר מעניין מהחומר המוקדם שלהם, אבל לא המשיכו מעבר לאלבום האחד. דיוויד סילוויאן עצמו המשיך, גם בתוך שנות ה-80 וגם אחריהן, בקריירה עצמאית מוצלחת, במסגרתה הוא עבד עם רוברט פריפ, ריואיצ'י סקאמוטו (הוא כתב ושר את המילים למנגינת הנושא של "חג מולד שמח, מר לורנס" – "Forbidden Colours"), ועם דרק ביילי, לפני מותו של ביילי.

Dream Academy

עוד להקה – שיר אחד שלה, קרוב לוודאי שלא פספסתם במהלך שנות ה-80 – "Life in a Northern Town" של The Dream Academy היה להיט גדול בתחילת שנות ה-80 והוא נכלל ברוב האוספים המקיפים של העשור הזה שמכבדים את עצמם. השיר עצמו הוא מאד שונה משאר השירים של התקופה, גם מכיוון שהוא לא מכיל כמעט תופים – ובטח לא את המבנה של שיר פופ רגיל. גם בגלל המילים, שהן מחווה לניק דרייק – "Morning lasted all day," שהיה אמור להיות שם השיר, הוא עדיין אחד המשפטים האהובים עליי מתוך שירים משנות ה-80 (קטגוריה שיש בה כמות מסוימת של משפטים, בכל זאת). גם בגלל הנטיה של חברי הלהקה – גם ובעיקר בשירים אחרים – לכלול כמה שיותר כלים שלא מסתדרים עם התקופה: כלי נשיפה, כלי מיתר, טימפני. גם בגלל שהפזמון של השיר האחד, הבולט בייחודיותו הזה, לא מכיל ולו מילה אחת באנגלית.

מעבר לשיר האחד הזה, שהצליח מעבר למה שחברי הלהקה שיערו שיצליח, היו להם מעט מאד רגעי תהילה במהלך הקריירה הלא ארוכה שלהם. הם בחרו לחדש דווקא שיר מאותה תקופה – "Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמית'ס, וגם לו היתה הצלחה קטנה. כששנות ה-80 פינו את מקומן לשנות ה-90, והלהקה עדיין לא ראתה הצלחה ממשית, שניים משלושת חברי הלהקה החליטו לעזוב – וכל אחד מהשלושה ממשיך בקריירת סולו כזאת או אחרת עד היום. ניק ליירד-קלואוס, הסולן, גם סייע לכתוב את אחד מהשירים באלבום "The Division Bell" של פינק פלויד שיצא בשנת 1994, "Poles Apart".

אחרונה מבין שלוש הלהקות היא Prefab Sprout – "אני קרוב לוודאי כותב השירים הכי טוב בעולם", אמר פאדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים שלPrefab Sprout הלהקה הזאת, ויש סיכוי סביר שהוא צודק. מספיק לשמוע את המילים שהוא כתב ל-"Blue Roses", שיר של ג'ימי נייל (זמר ושחקן בריטי שהוא כותב השירים העיקרי שלו), כדי להבין שמדובר פה באדם שיש לו מאגר בלתי נדלה של מטאפורות. הוא בטח מגדל אותן בעצמו. הלהקה הוקמה בתחילת שנות ה-80 וגם היא, כמו Japan, כוללת שני אחים – פאדי ומרטין מק'אלון, שהחליטו לשמור את השמות שלהם בכל זאת. ההצלחה שלהם, ויכולת כתיבת השירים ויצירת שירי הפופ הקרובים לשלמות של הסולן שלהם, באה לידי ביטוי כבר באלבום השני, "Steve McQueen" שהופק על ידי תומס דולבי – עוד אישיות מוזיקלית מוצלחת ונעלמת משנות ה-80. האלבום השלישי שלהם, "From Langley Park to Memphis", מכיל את שני הלהיטים הגדולים שלהם – "King of Rock'n'Roll", על הנקניקיות בלחמניות והצפרדעים הרוקדות על שפת הבריכה (באלבקרקי), שאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם (ולשמוע את השיר) היתה לי בפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", ו-"Cars and Girls", שיר שהוא ביקורת על המילים של שירים של ברוס ספרינגסטין – "ברוסי חולם שהחיים הם דרך מהירה," פאדי מק'אלון כותב בתחילת השיר, "יותר מדי דרכים עוקפות את הדרך שלי – או שהן לא מתחילות בכלל."

Prefab Sprout לא נעלמו, בעצם, עד עכשיו. הם המשיכו להקליט, בהרכבים כאלה ואחרים, וב-2001 הם הוציאו את האלבום האחרון של חומר מקורי שלהם, שהוא בעיקר אלבום קאנטרי. פאדי מק'אלון, שהוציא מאז עוד אלבום סולו, מקליט פחות וכותב פחות, בעיקר בגלל המחלה הנדירה שלקה בה, שגרמה גם לראיה וגם לשמיעה שלו להידרדר. ב-2007, הוא הקליט כמה מהשירים של האלבום השני, וההצלחה הראשונה, של הלהקה, בגרסאות אקוסטיות, ואלו יצאו במקביל להוצאה המחודשת של האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט החדש של מ. נייט שמלאן מגיע לקולנוע! ויש בו טוויסט!

Willard Grant Conspiracy

Willard Grant Conspiracy

ווילארד גראנט הוא שם של רחוב בבוסטון. לפני יותר מעשר שנים, שתי להקות התאמנו שם בחדר חזרות. מדי פעם, קרה שאחת מהלהקות הקדימה את הלהקה האחרת וחברים מהלהקה הראשונה היו נשארים ומנגנים עם חברים מהלהקה השניה. לאט לאט, הג'אמים האלה הפכו לשירים, והשירים האלה הפכו לחזרות של להקה שלישית. כשהגיע הזמן והלהקה הצליחה לגבש את הסגנון המוזיקלי שלה, הנגנים האלה עזבו את הלהקות המקוריות שלהם. אבל בינתיים, הם היו צריכים להמשיך ולעשות חזרות עם הלהקות הקודמות שלהם, וגם עם הלהקה החדשה הזו, באותו חדר חזרות ברחוב ווילארד גראנט. מכאן – הקונספירציה של רח' ווילארד גראנט.

כמה שנים קדימה, או כמעט. בחור אנגלי בשם ריצ'רד לוק מכין לי דיסק-מיקס שמלמד אותי את נפלאות האלט-קאנטרי בפעם הראשונה. יש שם דברים שלא ידעתי שזה השם של הז'אנר שלהם, כמו ה-Walkabouts, Shivaree וטניה דונלי. יש שם דברים שלא הכרתי כמו The Czars, ניל קסאל, לוסינדה וויליאמס. ויש שם את השיר הזה, שהוא בעצם שני שירים – שני השירים שפותחים את האלבום הראשון של Willard Grant Conspiracy, האחד אינסטרומנטלי, איטי ומדוד כמו הליכה הביתה אחרי אובדן גדול, השני שיר עם השם שנלקח ממקום כל כך גבוה ומקום כל כך נמוך כאחד, "Morning is the End of the Day".

מאז, חברים אחרים בלהקה הסתודדו עם חברים אחרים בלהקות אחרות ויצרו קונספירציות משלהם והאיש היחיד שהוא באמת החלק הבלתי נפרד של הלהקה הוא הסולן וכותב השירים, רוברט פישר. מסביבו המון אנשים הולכים, מתחלפים ובאים, בהופעות ובהקלטות, ביניהם גם האווי גלב, אחד מהאבות הרוחניים של האלט-קאנטרי, באלבום החדש שהלהקה הוציאה ממש החודש. האלבום נקרא "Pilgrim Road" וגם הוא, כמו אלבומים קודמים שלהם, קיבל את תו התקן מבחינתי – הוא נבחר לאלבום האמריקנה של החודש של Uncut. השירים שלהם בדרך כלל מנצלים את כל חתיכות הפאזל המוצלחות של סגנון המוזיקה הזה – הגיטרות העצובות, החצוצרות הבודדות בערפל והכינור שחותך דרך כל מה שרע ונבול בעולם שבו חיות הדמויות עליהן שר פישר. בשירים כמו "Distant Shore" מהאלבום הקודם, Let it Roll, כל הדברים האלה מתערבבים אחד בשני, כמו כמה קונספירציות ווילארד גראנטיות שבדיוק גילו את האמת והחליטו להילחם אחת בשניה, ורוברט פישר, לבדו, על הגבעה, מרים פעם את ידו השמאלית ופעם את ידו הימנית.

מתוך האלבום החדש: רוברט פישר מנגן את "Fare Thee Well",

את "The Ashes",

ואת "Massachusetts".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, כדי שנוכל להמשיך ולראות.