תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'כללי'

[אתם נמצאים כאן]

הגוספל לא יהיה כאן השבוע – הוא יחזור בשבוע הבא בכוחות מחודשים.

בינתיים, אם גם אתם מתחילים להרגיש בנסיון למצוא אלבומים להוריד ב-eMusic  כאילו שאתם בסצינה מ"ברזיל", הנה משהו אחר שנתקלתי בו ויכול להיות גם הוא יעיל, לפחות במתן מנה סמלית של מוזיקה חדשה כל חודש – המגזין "Paste", שהגרסה המודפסת שלו הלכה לעולמה בתחיל השנה, השאיר רק את החלק הדיגיטלי שלו חי, והחלק הדיגיטלי הזה ניתן לצפיה תמורת תשלום.  אבל, בנוסף, הם השאירו את נגן המוזיקה הנפרד שלהם, המשולב במגזין משלו, שהם קוראים לו mPlayer, והוא משמיע כמויות די נכבדות של מוזיקה תמורת שלושה דולרים, וגם מאפשר לכם להוריד חלק מהמוזיקה הזאת ב-MP3.

להתראות בשבוע הבא – שיהיה לכם שבוע נטול החלטות מוטעות.

חגיגה סרוגה

אני מפסיק את השקט המתוכנן שבין פוסט רגיל לפוסט רגיל כדי לספר לכם שמחר, ביום שישי, 10.12, כמעט שנה בדיוק אחרי הפסטיבל הראשון, יתקיים "פסטיבל בסוודר" השני.  מטרתו של הפסטיבל היא לאפשר למאות ההומלסים שגם קוראים לתל אביב בית, והשנה גם הפליטים האפריקניים שמוצאים אצלנו מקלט, לחוות חורף מעט חם יותר.  הדרך של העמותה שקוראת לעצמה "אנשים לאנשים" לעשות את זה היא פשוטה – סחר חליפין, שבו כולם מרוויחים יותר ממה שהתכוונו להשקיע.  אתם נותנים סוודר או שמיכה, ומקבלים כניסה למופע שכולל את עמית ארז, הפשרות, אמיר דדון, זאב טנא, אבי בללי, קובי אוז, אפרת גוש, קרולינה, אריאל הורוביץ, איה כורם, סגול 59, קוואמי, איתמר רוטשילד ואת פאנק סינטרה ואייל לניאדו על תקליטים בין לבין.  העמותה מקבלת ערימה של סוודרים ושמיכות (וגם מעילים, טוענים בחלק מהמקומות) ויכולה להעביר אותם לאנשים שזקוקים להם יותר.  אתם מרוויחים גם מעשה טוב, הם מרוויחים את היכולת לשמח כמות גדולה יותר של אנשים, כל אחד מסיבותיו הוא.  כל זה מתחיל בשעה 11:30, ב"לבונטין 7".

דברים שרואים מכאן

ברוכים הבאים לבית החדש של הגוספל!

כמו שאתם רואים, עדיין לא מסודר פה לחלוטין.  פה ושם יש שלושה או ארבעה ארגזים שמתנודדים אחד מעל השני, פחות מחזיקים מעמד כתוצאה מחוקי הפיזיקה המוכרים לנו ויותר בזכות תקווה טהורה, פה יש איזשהו פטיש ושם שלושה-ארבעה מסמרים, עוד אין ממש רהיטים וכל הפוסטרים, הווילונות, האהילים והמדפים עדיין מחכים להיתלות.   אבל יש פה כבר קצת אווירה של בית, ובקרוב כשהגוספל ייראה כמו שהוא צריך להיראות יהיה פה גם פוסט אמיתי חדש, בשביל להתחיל את הדרך החדשה במשפחה החדשה.

אני אגיד גם כאן תודה רבה לגיאחה שבאדיבותו הרבה הציע לי להצטרף למשפחת העונג הנפלאה (אתם מוזמנים לבקר אותם דרך הבאר הצידי שב"עונג" עצמו, ובקרוב גם דרך הבאר הצידי כאן), וגם תודה רבה לבלוגלי, שנתנו לי בית על הרשת ופלטפורמה נוחה ופשוטה יחסית בשביל להתחיל, ולהמשיך, ולהמשיך בה את הבלוג שלי בשלוש השנים האחרונות.

בואו לבקר בשבוע הבא – הכל ייראה כאן הרבה יותר מסודר.   בחלון כבר אפשר לראות את השמש זורחת.

Buke and Gass

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים של השבוע:  מעבר לתקופה המתבקשת בגיל 13-14, לא הקשבתי יותר מדי לרוק כבד, בעיקר מפני שלא היתה לי גישה לרוק כבד.  הטעמים הטבעיים שלי התפתחו בכיוונים אחרים לגמרי ולא היה לי מי שיחשוף אותי למוזיקה מהז'אנר הספציפי הזה כדי לדעת מה טוב יותר ומה טוב פחות.  עם הזמן, גם הלהקות שאהבתי מאז הפכו להיות מנופחות מדי בגלל האהבה העזה לכסף, כמו הלהקה הזו שמופיעה הערב באצטדיון רמת גן, או מנופחות מדי בגלל האהבה לתדמית שמאפשרת להם להרגיש נוח עם ציורים של השטן.  עד שהכרתי את אשתי, שכשעברה לגור איתי באופן סופי הפכה בבת אחת את הדיסקיה שלי לשלושים אחוז יותר כבדה.  מדי פעם אני דוגם אחד מהדיסקים, מנסה לגשש אצלה ולשאול מי האנשים האלה, אם אני לא מכיר אותם מראש, איזו מוזיקה הם עושים, כמה להרחיק את האוזניות מהאוזניים כשאני לוחץ על play.  אחד מהאנשים שהכרתי במהלך מסע הגישושים הזה היה רוני ג'יימס דיו.  דיו, שהיה ביותר להקות רוק כבד משאפשר לספור, אבל את עיקר התפוקה המוזיקלית שלו אפשר לרכז ב-Rainbow של ריצ'י בלקמור, ב-Black Sabbath בעידן שאחרי אוזי, ובלהקה שנקראת על שמו, יכול לזקוף לזכותו את המצאת קרני השטן, הסימן הזה בשתי אצבעות זקורות שמאפיין את חובבי המטאל ושאני מעדיף לקרוא לו shabi emerges.  במהלך השנים המעטות שבהן הכרתי אותו שמעתי בעיקר את הקול שלו – קול אדיר, שמילא את כל המרחב הסטריאופוני מקצה לקצה והיה שם גם כשהוא העדיף לתת לגיטרות, או לתופים, את הזמן שלהם.  בצפיה בסרט תיעודי על הז'אנר זכיתי גם לראות אותו בפעם הראשונה – איש קטן, חייכן, מוזר ונחמד באופן שקשה להאמין לגבי סולן של להקות מהסוג הזה.  הבית שלו, שבו אירח את יוצרי הסרט, היה מלא בחפצי פנטזיה עטורי לוחמים ודרקונים, דבר לא מפתיע בשביל אחד מהאנשים שעזרו לחבר בין עולם המטאל לעולם הפנטזיה.  וכששמעתי שהוא חולה בסרטן הבטן, וההודעה הרשמית שהגיעה ממנו היא שהוא הולך לחסל את הדרקון הזה, לא היה לי ספק.    בסוף השבוע שעבר שמועות התחילו לבעבע בטוויטר לגבי מותו.  השמועות, אשתו מיהרה להפריך, לא נכונות.  אבל מטבען של שמועות הוא שלא הרבה מאחוריהן אפשר למצוא את האמת, ואף על פי שבאותם רגעים הוא לא היה באמת מת, הוא נפטר בבוקר שלמחרת, בגיל 67, והעולם נשאר בלי אחד מהאנשים הכי נחמדים של הרוק הכבד, ובלי הקול הזה, של הסולן שלטעמי הוא הסולן הכי טוב של Black Sabbath, אוזי או לא אוזי.

זה קרה כבר בשבוע שעבר, אבל משום מה שכחתי לכתוב על זה אז:  Hiss Records סיימו עם סרטוני הפרומו המרמזים ובישרו על האמן הבא המוחתם בלייבל:  ישי קצ'לס, איש "פוריטנים צעירים" ו"יאפים עם ג'יפים", שמוציא שם את אלבומו "מוזיקה למזמוזים".  את האלבום אתם יכולים לשמוע, במלואו, כאן, ואתם יכולים גם להוריד אותו במלוא דיגיטליותו בסכום לפי רצונכם (כל עוד הוא מעל ל-15 שקלים).  מאוחר יותר במהלך החודש (הבא?) הוא גם ייצא בצורה מסודרת, ויהיה אפשר למצוא אותו על מדפי חנויות כאלה ואחרות.

קסטה, שכותבת את אחד מהבלוגים האהובים עליי ברחבי הרשת, בלוג שעוסק לא רק במוזיקה אלא גם במה שמסביב למוזיקה – אם זו הדרך שבה מוזיקה משתמשת באינטרנט ואינטרנט משתמש במוזיקה, אם זה המדיום עצמו – בעיקר זה המגנטי והסלילי – או אם זו הדרך שבה מוזיקה מקוטלגת ומתועדת – חוגגת ארבע שנים לקיומו של הבלוג, וכדי לחגוג באופן נאות, היא פנתה לאחד עשר אמנים מדיסציפלינות שונות, ביניהם דייב גבע, מאי קסטלנובו-גלילי, אנה סטרבקוב, עומר סנש ויעל מאירי (שניצחה בהתערבות. כשהחור סתום אפשר להקליט, זאת הסיבה שכשרוצים לשמור את מה שיש על הקסטה שוברים את לשונית הפלסטיק) , וביקשה מהם לעצב עבודות שהנושא הכללי שלהם הוא קסטות – המדיום המוזיקלי שעוטף חלקיקים ממוגנטים של כרום בפלסטיק ובעוד פלסטיק – ואת התוצאות המגוונות אתם יכולים לראות כאן.

אלו שיילכו לצפות בהופעה של ריהאנה, שתקרה כנראה מתישהו בשבוע הבא (התאריך עצמו לא באמת מעניין אותי), קרוב לוודאי שיפספסו שלצידה עומד, בארשת כמה שפחות מבועסת, אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאני מכיר.  נונו בטנקורט, שמסיבות של צריך-איכשהו-לשלם-על-אוכל, הוא הגיטריסט בלהקת הליווי של ריהאנה, ובאמתחתו אפשר למצוא לא רק את האקורדים ל-"More Than Words", מגיע לארץ, שזאת הדרך שבאמת היה צריך לפרסם את הידיעה הזאת, וכחלק מהדברים שהוא יעשה כאן, גם יקיים מפגש עם מעריצים (שבמסגרתו הוא גם ינגן קצת, על דגמי הגיטרה המיוחדים שלו של Washburn, אבל לא הרבה) ב"חלילית" ביפו.  זה יקרה ב-28 במאי, באחת בצהריים, ועל אף שהכניסה היא חינם, יש צורך לתאם מראש עם החנות באתר, כי אחרי הכל, המקום שם מוגבל.

ובשבוע הבא הגוספל לא יהיה כאן (ברשת), מכיוון שאני לא אהיה כאן (בארץ) .

2.  רעם מוזיקלי, מחמישה כיוונים שונים
Buke and Gass

להקות צצות מהמקומות הכי פחות צפויים.

Radio Lab הוא פודקאסט שאני מאזין לו בקביעות, שעוסק בעיקר במדע.  ג'אד אבומראד ורוברט קולריץ', שני המגישים, בוחרים נושא מסוים שיש לו איזושהי זיקה מדעית, ובמעשה אמנות של עריכה והפקת רדיו, טווים שלושה, ארבעה או חמישה סיפורים שקשורים לנושא.  לפעמים אלו אנשים שיש להם סיפור מיוחד, לפעמים אלו חוקרים שגילו תגלית מפתיעה, לפעמים אלו חוקרים שמספרים על התנהגות כזו או אחרת של אנשים או של חיות.  אחד מהפודקאסטים שלהם עסק בטפילים, ואחד מהסיפורים העלה סברה של חוקר שהלך הרוח של אנשים בדרום ארצות הברית בסוף המאה שעברה – הם היו איטיים יותר – נגרם כתוצאה מטפילים כאלה או אחרים שהם קיבלו בדרכים שלא נדבר עליהן כאן.  בשביל הקטע הזה, כמו גם בשביל קטעים אחרים שמשודרים בפודקאסט הזה, הם היו צריכים ליווי מוזיקלי, וכשפנו לאחת מהעורכות בעלות הידע המוזיקלי הנרחב יותר וביקשו קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו גוון דרומי, אבל שונה, היא הפנתה אותם לצמד מוזיקלי שנקרא Buke and Gass.

בשביל לקבל את המוזיקה של הצמד הזה כמוזיקה דרומית צריכים להיות פתוחים מאד להגדרות מוזיקליות חדשות, מאחר ויש מוזיקה דרומית במה שהם עושים, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.  Buke and Gass הם ארון דייר (היא), וארון סנצ'ז (הוא), והלהקה נקראת על שם כלי הנגינה הייחודיים שלהם.  היא מנגנת ביוקללי, שהיא גיטרה קטנה מאד בעלת ארבעה מיתרים, שמיתריה הקיימים, הרגילים לחלוטין, הוחלפו בשישה מיתרי באס – להלן buke;  הוא מנגן בגיטרה חשמלית רגילה ששני מיתריה הנמוכים יותר הוחלפו במיתרי באס, שמתחברת לשני מגברים במקביל – אחד לבאס ואחד לגיטרה – להלן gass.  בנוסף, כל אחד מהם מנגן גם על תוף אחד.  בזמן שהוא פורט על הגאס, רגלו חובטת בתוף באס.  והיא מנגנת בבת אחת בסנייר, בטמבורין ובפעמונים.  והם גם שרים.

את המוזיקה שלהם אפשר להגדיר בתור מסע מזוקק דרך כל ההסטוריה האמריקנית של המוזיקה.  הם משלבים מוזיקה אפלצ'ית, מוזיקה דרומית, בלוז, ג'אז, ומגוון של השפעות אחרות לגמרי, של מוזיקה פופולרית מכוכבים אחרים.  הם מתחילים את רוב המסעות המוזיקליים שלהם באמצעות שני קווים מלודיים, אחד על כל אחד מהכלים, שבדרך כלל לא נשמעים מתאימים אחד לשני בנפרד אבל כשהם מתחברים, נשמעים הרבה יותר הגיוניים ביחד, כמו שני חלקים של אותו הציור שצוירו במרחק של שנים אחד מהשני.  ארון דייר, הזמרת העיקרית, משלבת בתוך הקול שלה את פי ג'יי הארווי, אליזבת' פרייזר וגרסה נשית של ת'ום יורק, ומדי פעם היא חותרת אל תוך מעמקי המנעד שלה ומעירה משם את זמרות הג'אז והסול שאת המורשת שלהן היא רוצה להמשיך.   Buke and Gass מנצלים את המגבלות המוזיקליות שלהם בצורה טובה – מאחר והם צריכים לנגן גם בגרסאות הגיטרות המוזרות שלהם, וגם בכלי הקשה, החלק הריתמי של השירים שלהם צריך להיות מאד פשוט ומרווח ולכן רוב השירים שלהם נשמעים קצת פשטניים וקצת פראיים.  כשלוקחים את ההמולה המוזיקלית הזאת ומחלצים מתוכה את המהות של מה שיש בה, השירים שלהם דווקא נשמעים מאד נגישים ומאד מעניינים, שירים שרוצים להקשיב להם שוב, רק כדי לזהות את החלקים החסרים של הפאזל שפספסנו בהאזנה הקודמת.

ומאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, כדאי שתתחילו בהאזנה כמה שיותר מוקדם, בחללשלי שלהם, או ב-Bandcamp.

וכאן אפשר למצוא את הפודקאסט המקורי של Radio Lab שדרכו גיליתי את Buke and Gass.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע שאחרי השבוע הבא, נדמה לי שהסרט הזה עבר פה כבר ולא זכה ליותר מדי הדים בתקשורת.  אבל ככה מהפכות מתחילות, בלי שאף אחד מסתכל.

ללוות החוצה את שנות ה-80: חלק ראשון

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים של השבוע:   Guru, ראפר ששמו האמיתי הוא קית' אילם, ושהיה חלק מהרכב ההיפ הופ החלוצי-למחצה Gang Starr, שנכנס לקומה אחרי התקף לב והצליח לצאת ממנה מוקדם יותר השנה, נפטר מסרטן בגיל 43.

עוד מתנה ליום העצמאות – הפעם מהבילויים, דרך אטמי אזניים:  "עכשיו תהיו עבדים שלנו", אופרת רוק מוקדמת של הלהקה, שמוצעת להורדה חינם אין כסף.

2.  ללוות החוצה את שנות ה-80:  חלק ראשון

השבוע קלטתי, פתאום, שכמעט חצי משנת 2010 כבר עבר ועוד לא באמת חגגנו את העובדה ששנות ה-80 הסתיימו לפני 20 שנה.  אז תרשו לי להיות הראשון שמנקה את קורי העכביש ותולה את סרטי הקרפ הצבעוניים על הקירות, עם חמישה שירים שמוכיחים ששנות ה-80 לא היו רעות כמו ששנות ה-90 היו רוצות שתחשבו.  אחר כך יבואו עוד חמישה, וחמישה אחריהם, ועוד חמישה אולי, בנקודות אסטרטגיות לאורך השנה, עד שהשנה הזאת תעבור ונצטרך לחגוג משהו אחר.  הנה:

1    Wire – Eardrum Buzz

Wireחוץ משתי האוטונומיות המוזיקליות המוצלחות של שנות ה-80 – הפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה" ו"עד פופ", בעיקר של אהוד מנור –  הטלוויזיה היתה מקום די שומם למוזיקה מוצלחת.  אבל, מדי פעם, ברגעים שבהם לא הייתם מסתכלים, הטלוויזיה החינוכית היתה מכניסה מוזיקה מוצלחת כזאת בין התכניות.  אלה היו Beautiful South בהרכב הראשון שלהם, למשל, או Wire בגלגול המאוחר יותר שלהם, בשיר הזה.  מצד שמאל, בחולצה שהוא בטח מצטער עליה, קולין ניומן.  היום בן הזוג של מלכה שפיגל, מ"מינימל קומפקט", וחולק איתה את הלהקה Githead, אז הוא היה הסולן של אחת מהלהקות החלוציות בעולם הפוסט פאנק הבריטי.  רגע לפני ששנות ה-80 הסתיימו, הם יישרו קו עם מוזיקת הפופ הקליטה יותר והקליטו אלבום שהכיל, בין השאר, את השיר הזה, שבקליפ שלו מבליחים חלק מהאנשים האחרים שעשו את השנות ה-80 למעניינות יותר – ברנרד סאמנר מ-New Order, ווינס קלארק, ביורק, למשל, והוכיחו שאפשר לעשות שיר פופ ראוי לחלוטין, בשנות ה-80, בלי טיפה אחת של סינתיסייזר.

2    Bow Wow Wow – C30 C60 C90 Go

Bow Wow Wowמלקולם מק'לארן, שנפטר לאחרונה, יכול לזקוף לזכותו לפחות שתי מהפכות מוזיקליות קטנות – את שניהן הוא יצר בעיקר בשביל למכור בגדים.  אחת, Sex Pistols, היתה גדולה מכדי לשמור לעצמו, אבל להקה אחרת, שמק'לארן שיכנע שניים מחבריה לעזוב את Adam and the Ants בשבילה, היתה מיועדת כמעט אך ורק כדי למכור את ליין הבגדים החדש, הפוסט פאנקי, שמק'לארן עיצב, אבל במקום הפכה למקור השראה לכמה וכמה להקות שצמחו בתחילת שנות ה-90, כמו Red Hot Chilli Peppers, שלפחות הגיטריסט הנוכחי-לשעבר שלה, ג'ון פרושיאנטה, מכיר תודה לסגנון הגיטרה הייחודי של מת'יו אשמן, גיטריסט הלהקה המקורי.   Bow Wow Wow, שאפשר לסלוח להם על גרסת הכיסוי שלהם ל-"I Want Candy", השיר הכי מפורסם שלהם לצערם (ולצערנו), עשתה הרבה כדי ליצור סגנון מוזיקה פוסט-פאנקי אחר – רזה ושלדי ומורכב רק מהצלילים שצריכים להיות שם, סגנון המוזיקה הזה התבסס פחות על המילים והתווים שנכרכים מסביבן ויותר על המקצבים שהמילים והתווים האלו מייצרים ביחד.

3   Rainbirds – Sea of Time

Rainbirdsאחד מהאיים המוזיקליים הבודדים האלה, שדיברתי עליהם קודם, שבו יואב קוטנר דיבר מעט על להקה אמריקנית או בריטית, או גרמנית, במקרה הזה, ואחר כך סובב את התקליט קרוב אל המצלמה ואיפשר לנו לראות את הקליפ של אותה להקה לפני שמנחי "זהו זהו" חזרו לתסריט שלהם, היה לפעמים המקור הכמעט בודד להכיר מוזיקה מהסוג הזה.  אני כמעט בטוח שלא היה אפשר להשיג את התקליט הזה בחנויות הקונוונציונליות אז – על אף שלא ניסיתי עד כמה וכמה שנים אחר כך.  השיר הזה, שיחסית לשירים אחרים של התקופה הוא מאד ארוך, הוא חלק מאלבום כפול, שגם השם שלו הוא ארוך יחסית לאלו של התקופה – "Call Me Easy, Say I'm Strong, Love Me My Way, It Ain't Wrong".

4    Cock Robin – Worlds Apart

Cock Robinפיטר קינגסברי הוא חלק מרשימה מצומצמת של זמרים – רשימה שכוללת גם את ג'ימי נייל, את מארק קנופפלר, את פול ביוקנן מ-The Blue Nile, את מארק אייצל, למשל – שהקולות שלהם מרגיעים אותי.  הוא יכול לשיר כל דבר, אפילו את רשימת האנשים שפותחים את האות א' בספר הטלפונים, וזה יישמע לי יפה מספיק כדי לשמוע את זה כמה פעמים.  בשנות ה-80, ובמשך קצת משנות ה-90, לפיטר קינגסברי היה צמד שנקרא Cock Robin שהיה סוג של סוד שמור של חובבי מוזיקה. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שהם לא היו מצליחים יותר ממה שהם היו, ולא הרבה מעבר לאירופה, שעושה רושם שעדיין מאד אוהבת אותם.  זה אחד השירים היותר מוכרים שלהם, וגם היותר יפים.

5   The Mighty Lemon Drops – Where Do We Go from Heaven

The Mighty Lemon Dropsכשהייתי חייל, אחד המנהגים הקבועים שלי היו לעבור ב"פיקדילי" שבאחד המדורים הגבוהים היותר של הגיהנום שהוא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ולקנות אלבומים לפי איך שהעטיפות שלהם נראו.  כשהמבחר הצטמצם והפך להיות לפחות מעניין, הרחבתי את שיטת הבחירה שלי גם לשמות מעניינים של להקות שלא הכרתי.  The Mighty Lemon Drops ענו בהחלט להגדרה הזאת, וכשקניתי את האלבום שלהם – אוסף, אם אני לא טועה – לא הכרתי אפילו שיר אחד שלהם.  הבחירות שלי, גם זו, לא אכזבו אותי אף פעם, ומבין כל השירים, חלקם קודרים פחות וחלקם קודרים יותר, השיר הזה הוא זה שאליו חזרתי יותר מפעם אחת, עובר על פניו שוב ושוב במהלך הביקורים החוזרים ונשנים שלי באלבום הזה.

זה הכל להשבוע [שעבר].  עד השבוע הבא –  סרט חדש (יחסית) על מישהו מהמשפחה ה(מאד) מורחבת.

In It for the Money

1.  לפני הכל

השבוע בפינת האוטוטו-זה-כבר-יהיה-חסר-טעם-לכתוב-על-הופעות-מחו"ל-כי-יהיו-ארבע-כל-שבוע:  גיל סקוט הרון, סנדק ההיפ הופ לפי אנשים מסוימים ומי שהוציא אלבום מצוין אחרי הרבה יותר מדי שנים של שתיקה לפי אנשים אחרים, יגיע להופעה אחת כדי לקדם את האלבום הזה, ב-25 במאי, ב"בארבי".  ההופעה לא תשודר בטלוויזיה;  ההופעות של Pixies ו-Placebo, שהנוכחות שלהן בימים קרובים, באותו מקום, באחריות אותה חברת הפקה, הופכות אותן למעין פסטיבל לעניים, הפכו השבוע לפסטיבל אמיתי – גם Editors ו-Klaxons יגיעו, אחת כדי להופיע לפני כל אחת מהלהקות.  זה יקרה בגני התערוכה, בתאריכים 5.6 ו-9.6;  ו-K's Choice, שהיו להקה מאד מוצלחת בשנות ה-90 ומאז לא שמעתי עליהם כלום, עדיין מחזיקים קבוצת מעריצים מאד נאמנה בישראל, כנראה.  מכיוון שכל הכרטיסים להופעה האחת שלהם ב"בארבי" ב-19.5 אזלו תוך 48 שעות, לפני שחברת ההפקה הספיקה אפילו לפרסם מודעה מסודרת בעיתונים, וחברת ההפקה תוסיף עוד הופעה אחת, באותו מקום, באותו שעה, ביום אחר. יחממו אותם, בלפחות אחת משתי ההופעות, The Carsitters, עמיתיי לשעבר ב-Misc, שאני לא יכול לחשוב על להקה ראויה יותר לחמם אותם.

"סיפורים באוזן" משנה מקום, לא משנה מזל בתקווה (כי המזל שלהם בינתיים היה לא רע בכלל), ומשנה את השם (מאחר והמקום הוא כבר לא ה"אוזן בר").  "סיפורים במונו", אמרו מעתה, וה-"Storytellers" הישראלי הזה (לפי הגדרת אחרים שכתבו על ההופעות האלו) יתקיים מעכשיו ב"תמונע".   שלושת הסשנים הקרובים בסדרה הזו יהיו עם אסף אבידן ב-24.4, שכל הכרטיסים במכירה מוקדמת שלו נמכרו כבר מראש;  עם אסף אמדורסקי, ב-27.5;  ועם אסף נורית גלרון, ב-25.6.  הנה כפפה לאנשי "מונוקרייב" – ההופעות שכבר היו הן אבודות מהבחינה הזאת, אבל לגבי ההופעות הבאות – אם אפשר להקליט אותן, אפשר להוציא אותן כאלבומים.  ל-"Storytellers" יש את זה.

יום העצמאות בא עלינו לטובה, או לטובה פחות, בשבוע הבא, ומי מכם שבמות הבידור, הזיקוקים והבילוי ההמוני עם בית ישראל לא עושה לו את זה, עולם האינדי המוזיקלי, בעיקר של תל אביב, מציע כמה אופציות אחרות:  בלבונטין 7 חוגגים "עצמאות בכל מחיר", פסטיבל אוונגרד שמכיל, על פני ערב יום העצמאות ויום העצמאות עצמו, הופעות של, בין השאר:  מאיה דוניץ ורמי גבאי, אורקסטרע של רע מוכיח, אסף תלמודי, עמית דולברג מנגן יצירות של אריק שפירא ויוסף טל, קטב מרירי, Bitter Jews, Yanko Popa, אריאל שיבולת ואסיף צחר מלווה במוזיקה סרטים של סטן ברקאג' (משהו שעשו Text of Light, במקום אחר, בזמן אחר);  ב"אוזן בר" חוגגים עם ערב הופעות של להקות אינדי וליל תקלוט של מוזיקה שמוגדרת, באופן מאד רופף, כאלטרנטיבית.  יופיעו שם שני האחרון של אוקטובר, נערות ריינס, ו-Starsky Boys במופע מחווה ל-Alice in Chains.

Hiss Records מוציאים טיזר שני מתוך שלושה, לאלבום הממשמש ובא של אמן חדש שהם מחתימים – שזהותו בינתיים היא הפתעה.  האלבום ייצא, בכל מקרה, ב-15.5.

ויום חנויות תקליטים עצמאיות שמח, לכל חנויות הדיסקים העצמאיות, לאלו שקונים בהן, ולאלו שיוצרים את מה שאפשר למכור בהן.

2.  לא רק בשביל הכסף

In It for the Moneyאי אפשר לומר שההודעה על הפירוק של Supergrass, קצת לפני שהאלבום השביעי שלהם אמור לצאת, תפסה אותי בהפתעה.  כמו כמה וכמה להקות שהיו בראש הערימה בתור הזהב של הבריטפופ באמצע שנות ה-90, ועדיין קיימות, Supergrass דשדשה בשוליים של המיינסטרים המוזיקלי במהלך השנים האחרונות במיוחד מפני שלא היה לה יותר מדי לחדש.  המוזיקה שלהם היתה דומה מאד להרבה דברים קודמים שהם עשו, ואחרי האלבום השלישי, חסר השם, של הלהקה, לא נשארו להם יותר מדי טריקים שאנחנו לא מכירים למען האמת.  אבל זאת הזדמנות לחזור שלוש עשרה שנים אחורה, לאלבום השני של הלהקה, "In It for the Money", הטוב ביותר שלהם בעיניי.

בשביל להבין את "In It for the Money" צריך להרחיק עוד שנתיים אחורה, לאלבום הראשון שלהם, "I Should Coco".  כשחברת התקליטים Parlophone, שאספה אליה בתור הזהב של הפופ הבריטי גם את רדיוהד, בין השאר, גילתה את Supergrass, להקה צעירה שצעיר החברים הוא בן 17 והמבוגר בהם הוא בן 21, היא גילתה להקה שיש לה את היכולת לכתוב שירים שמכילים בתוכם כמות אדירה של אנרגיה, שבאה לידי ביטוי בשני הסינגלים הראשונים, הלא אופייניים שלהם, "Caught by the Fuzz" ו-"Mansize Rooster".   החברה נתנה ללהקה סכום כסף לא מבוטל להקליט את האלבום הראשון, והלהקה, ביחד עם המפיק וחבר קלידן, התכנסה בחדר ההקלטות של אולפן וניסתה ככל יכולתה לשחזר את אנרגיית ההופעות ששבתה את ליבם של מגלי הכשרונות של החברה, כדי ללכוד אותה ולשים אותה על עיגול אלומיניום שיהיה קל יותר להעביר להרבה יותר בתים באנגליה.  בין שאר השירים שהם הקליטו שם היה שיר אופטימי ורווי שמש במיוחד שנקרא "Alright", שיר שנכתב בחדר קפוא אבל לא היה שיר יותר אפקטיבי ממנו לתאר את אווירת הקיץ המיוחדת שאמצע שנות ה-90 התאפיינו בה.  "Alright", על אף שלא היה הלהיט הגדול שהיה צריך להיות (הוא לא הגיע אף פעם למקום הראשון במצעד הבריטי), היה, למשך תקופה מסוימת, שיר שאי אפשר להימלט ממנו.  הוא הושמע בתכניות טלוויזיה, במשחקי מחשב, באירועי ספורט, בכל מקום שהיה צריך קצת ניחוח של קיץ.  כש-Blur ו-Oasis התנגשו בקרב על המקום הראשון באמצע 1995, Supergrass נשענו בצד על קיר, נושפים על הציפורניים שלהם בשעמום גלוי.  להם לא היה שום דבר להוכיח לאף אחד.  לא היה אף אחד שהיה יכול להתחרות בהם בנישה הייחודית שהם כרו לעצמם בעולם הבריטפופ.

מה שהפך להיות מאד בעייתי כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השני. מהצד האחד עמד סטיבן שפילברג, שמצא דמיון מדהים בין האווירה הכללית של Supergrass  לאווירה הכללית של ה-Monkees, ורצה להפיק סדרת טלוויזיה, תיעודית-עלילתית-מוזיקלית, עם הלהקה, ומהצד השני עמדה חברת התקליטים, שהיתה מאד מרוצה מהצלחת האלבום ובייחוד השיר ההמנוני הזה שהקליטה השלישייה הצעירה, והיו לה הרבה מאד ציפיות ממה שהלהקה היתה יכולה לעשות כהדרן.  ללהקה היו תכניות אחרות.  הם סירבו בנימוס לשפילברג, התעלמו בעדינות ממה שאמרה חברת התקליטים והסתגרו באולפן, כשיש להם רק שני שירים מוכנים להקליט.  כל שאר השירים היו צריכים להיכתב בתוך האולפן, בפרק זמן לא ארוך במיוחד.  מאחורי דלת האולפן הסגורה היתה תקשורת שהתעניינה פחות בעובדה ש-"Going Out", הסינגל היחיד שהוציאו במהלך השנתיים שעברו בין האלבום הראשון לשני, הוא טוב יותר, במבנה הפשוט והלא מחייב שלו, מכל השירים באלבום הראשון גם יחד, ויותר במילים של "Going Out", שרמזו או לא רמזו לאי שביעות הרצון של חברי הלהקה האחרים מהתנהגותו ההוללת של דני גופי, מתופף הלהקה שנהג לעזוב את ההקלטות ולחזור ללונדון בלי התראה לעתים קרובות מדי במהלך הקלטת האלבום השני, ונצפה שואף ושותה את הדברים הלא נכונים עם האנשים הלא נכונים בכל הזדמנות אפשרית.   Supergrass לקחו את הכעס שלהם על המראה המעוותת של התקשורת ותיעלו אותו  לשלושה שירים באלבום הזה – שיר הנושא, שבו הם חוזרים על המנטרה שהיא שם האלבום, כאילו מנסים לשכנע את עצמם שזו באמת הסיבה שהם מקליטים;   "Richard III", שבו התקשורת מנסה לרדוף אחריהם, שוב ושוב, לאורך הפזמון;  ו-"You Can See Me", שנפתח במילים, "אם אתם רוצים אותי, אתם יכולים לקנות אותי ולקחת אותי הביתה.  אתם רואים אותי על מסכי הטלוויזיה שלכם, אבל אני לבד," ואחרי שהם מסיימים עם טרוניות הסוף-היותר-מדי-שמח לסיפור של האלבום הראשון שלהם, הם מפנים מספיק מקום כדי להכניס כמות מסחררת של השפעות מוזיקליות לתשעת השירים האחרים שבאלבום: "Sun Hits the Sky" שמתחיל בתור ערימה מסודרת של מלודיות מדבקות, כמו ש-Supergrass רגילים לספק, והופך להיות ג'אם מדברי, או "Tonight" על חטיבת כלי הנשיפה המתכתיים שמרפדים אותו, או "Sometimes I Make You Sad"  שעוטף שיר משונן, חסר התחלה, אמצע או סוף, מסודרים, בביטבוקסינג ובסולו גיטרה, שבעזרת הכפלת המהירות שלו הופך להיות הומאז' לג'אנגו ריינהרדט.

מדי פעם הם מורידים את הרגל מהגז ומפנים מקום לבלדות כמו "Late in the Day", שגם הוא, נסחף על גלי ההצלחה של הסינגלים הקודמים של הלהקה, זכה לפרק הזמן המועט שלו באורות הזרקורים, או "It's Not Me". כשהאלבום מסתיים אחרי שנים עשר שירים, אחרי המלודיה המקפצת מרגל לרגל של "Sometimes I Make You Sad", כל השרידים של האלבום הראשון נעלמים בבת אחת מהאוזניים ומהראש של כל מי ששומע את האלבום הזה.  שלושת הצעירים שלובשים חולצות בצבעים עליזים עם השמות של כל אחד מחברי הלהקה נעלמים, ובמקומם עומדים שלושה בחורים שמאחוריהם ניצבת כל ההסטוריה המוזיקלית המפוארת של בריטניה.  הם אוחזים בגיטרה חשמלית אחת כבדה, בגיטרה בס מוצקה ובסנייר איתן והם מוכנים לכבוש את העולם, שוב, אבל הפעם עם מוזיקה אחרת לגמרי.  שנתיים אחר כך הם ישנו שוב את חוקי המשחק ויקליטו שניים עשר שירים שאפילו גלגל"צ יהיו מוכנים להשמיע, אבל זה כבר סיפור אחר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – "עליסה בארץ הפלאות", כמו שסופר על ידי גאי ריצ'י. בערך.

פוסט ליום השואה: הבלדה על מאוטהאוזן

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  מלקולם מק'לרן, שאמר פעם בראיון שהוא המציא את רוב התרבות המודרנית, ואתם יודעים מה – קרוב לוודאי שהוא צודק, נפטר בגיל 64 מסרטן.

בפינת ישראל-הופכת-למדינה-שיש-בה-הופעה-אחת-מחו"ל-לפחות-כל-שבוע-לאט-לאט:  Secret Chiefs 3, להקתו של טריי ספרואנס, שהיה הגיטריסט של "Faith No More" באלבום הכי טוב שלה, ושהיה חלק מ"מיסטר באנגל" והוא בכלל חלק מהספירה המוזיקלית הרחבה של מייק פאטון, מגיעה ל"בארבי", להופעה אחת, ב-2 במאי. יחממו אותם "קרוזנשטרן ופרוחוד", שזו בכלל סיבה טובה להגיע;  דוויזיל זאפה, אחד משלושת הילדים בעלי השמות המצערים של פראנק זאפה, שהוא גיטריסט לא רע בזכות עצמו – מבחינה מוזיקלית, אני מבין שהוא נשמע די דומה לסטיב וואי, שהיה פעם גיטריסט של זאפה – מגיע להופעה בהאנגר 11 (אני אמנע מהבדיחה המתבקשת פה) ב-14 ביולי, שם הוא ינגן חומרים של אביו;   וסטיבן באשו יונגהנס, אמן גיטרה אקוסטית גרמני ששמו האמצעי מגיע מאהבתו לרובי באשו, אמן גיטרה מהעבר, יגיע לארץ להופעה אחת ב-28 באפריל, בלבונטין 7, ביחד עם יאיר יונה, שחולק איתו הרבה  DNA מוזיקלי משותף.

הפרק הראשון של "דוקטור הו" החדש, האחד עשר במספר, שודר בשבוע שעבר, ולדובי קננגיסר ב"לא שומעים" יש דברים מלאי תובנה להגיד על הפרק, על העונה שתבוא אחריו ועל החזון של סטיבן מופאט, האיש שאחראי לפרקים הכי טובים בגלגול החדש של "דוקטור הו", לסדרה.

Hiss Records, הלייבל של גיא חג'ג' ובנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, מתכונן להוציא את האלבום של ההחתמה החדשה שלהם ב-15.5, ובינתיים הם מזמינים אתכם לנסות לנחש מי הוא אותו אמן שהאלבום שלו ייצא אז בסדרה של סרטוני ווידאו בהם אפשר לשמוע קטע, מעוות משהו, משיר מתוך האלבום.  את הראשון שבהם אתם יכולים למצוא כאן.  (NSFW, אמנם).

2.  הבלדה של מאוטהאוזן

Mauthausen stairs of deathבשנת 1942, כשהמלחמה שהשתוללה באירופה הגיעה עד ליוון, יאקובוס קמבנליס, אז עיתונאי בתחילת דרכו, היה בן 20.  בתור עיתונאי ואדם חושב, שהצליח לצפות כמו רבים אחרים מה אומרת הנוכחות הגרמנית ביוון לעתיד של יוון – לא רק ליהודים שלה, אלא לכל המדינה – הוא עשה את הדבר היחיד שהיה הגיוני לעשות וניסה לברוח מהמדינה, כדי שיוכל לצאת נגד הכיבוש, העוולות והזוועה, שהתרחשו שם ובמקומות אחרים באירופה.  הוא נעצר על הגבול, ובימים כתקנם לא היה קורה לו שום דבר, קרוב לוודאי.  הוא לא היה יהודי, והוא לא היה ברשימות של ה"בלתי רצויים" של הגרמנים.  התוצאה הכי מסוכנת בשבילו היתה קרוב לוודאי הסבר לגבי למה כדאי לו להישאר בדיוק במקום שבו הוא נמצא, והסעה מאורגנת בחזרה לאתונה.  אבל הוא התחצף לקצין האס.אס הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ובמקום הסעה מאורגנת לאתונה הוא מצא את עצמו בהסעה מאורגנת, צפופה, דחוקה ומלאה בריח הפחד מפני העתיד הלא ידוע של כל מי שהיה בקרון הרכבת, למחנה ריכוז שנקרא מאוטהאוזן, בצפון אוסטריה.

מאוטהאוזן היה מחנה שאליו נשלחו בעיקר, אבל לא רק, מתנגדים לשלטון ואנשים שהגרמנים חששו מהם.  לוחמי חופש, אנשי דת, פוליטיקאים, הוגי דעות, עיתונאים, מחזאים, סופרים, מוזיקאים, ספורטאים – יהודים ולא יהודים, אנשים שהיו יכולים לערום מילים על גבי מילים ולשכנע באמצעותן את האנשים, במדינות שבהן היו – פולין, הונגריה, ספרד, גרמניה, אוסטריה – שהם צריכים לעשות משהו כדי לעצור את הנאצים מלהשלים את התכנית השטנית שלהם.  הם לא התכוונו להרוג את האנשים האלה בדרכים שבהן הרגו את היהודים והבלתי רצויים האחרים במחנות ריכוז אחרים ברחבי אוסטריה ופולין – תאי גזים, כיתות יורים, משחקי מוות מרושעים של השומרים – אלא בעבודה מאומצת.  מאוטהאוזן והמחנות שסבבו אותו הכילו מספר מפעלים, שייצרו דברים שונים בשביל חברות שונות, אבל בעיקר הוא הכיל מחצבת גרניט.   בין המחצבה לבין המקום שבו נאגרו סלעי הגרניט שנחצבו הפרידו 138 מדרגות רחבות – "מדרגות המוות", האסירים קראו להן – ולאורך 138 המדרגות האלה היו צריכים האסירים, במשך שעות ארוכות בכל יום, לסחוב את הסלעים הכבדים.  חלק מהם, שהיו חלשים ורעבים, לא הצליחו במשימה והתגלגלו למטה ביחד עם הסלעים שסחבו.  אצל ברי המזל מביניהם, סלעי הגרניט רוצצו את ראשיהם בדרך למטה והם מתו מיד.  בשביל אלו שהיו פחות ברי מזל, השומרים השלימו את העבודה בעזרת אקדח, או לקחו את הפצועים למגורי אלו שלא יכלו לעבוד – שם נמצאו דרכים קשות יותר ואכזריות יותר להרוג אותם.

יאקובוס קמבנליס ניצל בזכות קצין אס.אס. שפגש, שאהב מאד את יוון ואת התרבות שלה, בעבר ובהווה.  הוא גייס אותו לעזור לו במשרדי הארכיב של המחנה, וקמבנליס העביר את שלוש השנים שבהן היה עצור במחנה רחוק ממחצבת הגרניט או העבודות המפרכות האחרות. כשהמלחמה עמדה להסתיים, מאוטהאוזן היה אחד מהמחנות האחרונים ששוחררו על ידי הצבא האמריקני, וקמבנליס מצא את עצמו אדם חופשי.  כמו הרבה עצורים אחרים במחנות ריכוז שלא ידעו מה לעשות עם החופש שלהם, הוא העדיף להישאר במחנה הריכוז, שם פגש אישה ליטאית והתאהב בה.  כשבעלה האיטלקי הצליח למצוא אותה במחנה הריכוז וביקש לקחת אותה איתו בחזרה לביתם, היא החליטה להישאר – בעלה האיטלקי, הנוצרי, שלא היה במחנות ריכוז במהלך המלחמה, לא ראה את העשן המיתמר מתאי הגזים ולא ידע מה העשן הזה אומר בדיוק, לא יכל להבין את החוויות שחוותה, והיא העדיפה להישאר עם קמבנליס ולחזור איתו, בסופו של דבר, ליוון.

עשרים שנה לקחו לקמבנליס, שמאז הפך להיות אחד מהמחזאים המפורסמים והמוערכים ביותר ביוון, להעלות את החוויות האלה על הכתב.  הוא עשה את זה בספר שקרא לו בפשטות "מאוטהאוזן".  התקופה שבה הספר היה אמור לצאת היתה תקופה סוערת ביוון.  הממשלה הליברלית נפלה בגלל חילוקי דעות של ראש הממשלה והמלך לגבי סמכויות הצבא ומי בדיוק אמור לנהל אותו,  מהומות והפגנות היו נפוצות מאד והרחשים התחילו להישמע ברחבי האינטליגנציה של יוון – האמנים, הוגי הדעות והאקדמאים צריכים להשמיע את קולם ולתפוס צד במה שעשוי להפוך להיות מלחמת אזרחים חדשה.  המוציא לאור של הספר המיועד, מימיס דספוטידס, יכל לקרוא בין השורות את המסר האמיתי של ספר כמו זה של קמבנליס, והציע לו הצעה – קמבנליס יכתוב שירים בהשראת הספר, ומיקיס תאודורקיס, מהמפורסמים והמוערכים שבמלחינים היווניים, גם אז וגם היום, ואחד ממנהיגי התנועה שקראה למעורבות פוליטית של אמנים והוגי דעות, ילחין אותם.  הם יציגו את הספר לראשונה, ויעלו הפקה ראשונה של מחזור השירים, באותו היום.  קמבנליס קיבל את הרעיון וכתב את השירים, תאודורקיס הלחין אותם, וב-10 בינואר, 1965, הוקראו קטעים מהספר, והיצירה המוזיקלית שהכילה את ארבעת השירים שכתב קמבנליס בהשראת הספר, הושמעה לראשונה.

Ballad of Mauthausenהמשמעות שעמדה מאחורי היצירה המוזיקלית לא נשארה מרומזת למשך הרבה זמן אחר כך.  תאודורקיס, בראיון, אמר על היצירה: "מאוטהאוזן עדיין קיים.  היטלר עדיין חי.   מחנות ריכוז גם הם עדיין עומדים.  השירים האלה הם אמיתיים והגיבורים שלהם הם אחינו."   והדבר שממנו פחדו כל הוגי הדעות, המוזיקאים, הסופרים, המחזאים והאקדמאים של יוון אכן קרה בסופו של דבר.  ראש הממשלה באותם זמנים התחיל לנקוט בצעדים שהפכו את המדינה שלו למדינה אוטוריטרית, ותוך שנתיים יוון שקעה מאחורי הצל של שלטון דיקטטורי של ראשי הצבא שנמשך שבע שנים.  חלק מהצעדים המוקדמים האלו היה להחרים את המוזיקה של תאודורקיס, שאסור היה לשדר אותה בתחנות הרדיו הממשלתיות.  עמיתיו המלחינים של תאודורקיס הגיבו בחרם משלהם ואסרו השמעה של היצירות שלהם ברדיו הממשלתי, ושקט מוזיקלי נפל על רוב המדינה במשך השנים האלה – שקט שהופר על ידי שירי מחאה שנכתבו, והושמעו, בהסתר, במשך השנים האלה.

חמש עשרה שנים אחר כך, ביום השנה השלושים וחמישה לשחרור המחנה, יאקובוס קמבנליס חזר אל המחנה כחלק משלושים אלף הניצולים.  הם התאספו בעיירה מאוטהאוזן וצעדו בשקט אל המחנה, שם הם היו אמורים לקחת חלק בטקס.  כשהתקרבו למחנה, בקעה מוזיקה מהרמקולים שקמבנליס חשב שהוא מזהה. "בנות אושוויץ, בנות מאוטהאוזן, האם ראיתן את האהובה שלי?" היו המילים המצמררות שהושרו ביוונית דרך הרמקולים.  מילים שהוא כתב חמש עשרה שנים לפני כן, בקולה של מריה פרנטורי, הזמרת ששרה את ששת השירים שכתב ושמיקיס תאודורקיס הלחין באותה הופעה ראשונה, ובהופעות רבות אחר כך, וגם בהקלטה המפורסמת של היצירה.  אחרי שהטקס הסתיים, קמבנליס הלך למשרד ההנהלה של המחנה, שעכשיו הוא מוזיאון לזכר הנרצחים שם, ושאל מה היה השיר שהושמע קודם, בלי להזדהות. "זה היה שיר שנכתב לפני שנים," אמרו לו.  "זה היה שיר שהיה כמו המנון של האסירים במחנה."   השיר שלו, "שיר השירים" הוא נקרא, הצליח לעשות את מה שקמבנליס קיווה שהוא יעשה כשרצה לספר את הסיפור שלו, כאסיר במחנה הזה.  הוא יצא את גבולות יוון והצליח להגיע לא רק למרחקים גיאוגרפיים יוצאי דופן, אלא גם אחורה בזמן.

זה "שיר השירים", "Esma Esmaton" ביוונית.

וזה  "Otan Teliosi O Polemos".

את האלבום אפשר להשיג כאן או כאן.

Versus the Spin – August Edition

1. לפני הכל

אחרי ההופעות המוצלחות של קלקסיקו, נרנג'ה ממשיכים במלאכת הקודש של להביא אמנים מחו"ל לכאן שבנסיבות אחרות לא היינו רואים, ומביאים את מום (הייתי כותב את זה באיסלנדית, אבל אין לי את המקלדת המתאימה. זה תירוץ מספיק טוב), שהיא הלהקה השניה בגודלה, מבחינת פופולריות יחסית של להקה איסלנדית בעולם, והראשונה בגודלה, מבחינת כמות אנשים, באיסלנד.  מום משלבים כלים "סטנדרטיים" – גיטרה וכינור, למשל, עם אלקטרוניקה ועם כלים איסלנדיים עתיקים יותר, ויהיה מאד מעניין לראות אותם כאן.  זה יקרה ב"בארבי" בתל אביב, ב-2 לאוקטובר.

מונוקרייב ממשיכים לעטוף את הופעות האמנים שהם מביאים לארץ בכל מיני דברים מעניינים שמתרחשים לפני ההופעה.  הפעם, הם הולכים בעקבותיהם של אוקרביל ריבר, שבעקבות הוצאת האלבום האחרון שלהם,  The Stand Ins, פנו לחברים מוזיקאים שהופיעו, הקליטו או נפגשו איתם במשך שנים, וביקשו מהם לבצע גרסת כיסוי לשיר מתוך האלבום, ולהקליט אותה ליוטיוב.  מונוקרייב עושים בדיוק אותו הדבר, אבל עם אמנים ישראליים – אחת לכמה ימים, עד לתאריך ההופעה, הם הולכים להעלות קליפים נוספים של אמנים ישראליים שהקליטו גרסאות כיסוי לשירים של אוקרביל ריבר.  הם מתחילים עם "הקולקטיב", וגרסת הכיסוי המצוינת ורבת הכלים שלהם ל-A King and a  Queen מתוך "Black Sheep Boy".  באחד הימים הקרובים, יכול להיות שתראו שם מישהו שאתם מכירים.

סקוט פורד, שהוא הבסיסט של Twilight Singers ושל Gutter Twins (שהן בעצם אותה להקה), ושהוא גם אדם נחמד מאד, מצא את עצמו בצד הלא טוב של הוויכוח על ביטוח-בריאות-חובה בארה"ב – הוא מצא את עצמו חולה, זקוק לכמה וכמה ניתוחים לא נעימים ויקרים, אבל מצילי חיים (כאן הוא מסביר איך ולמה)  וכמוזיקאי שאין לו ביטוח בריאות, אין לו כסף לשלם על כל הניתוחים.  במקום הזה אנחנו, אנשים שאוהבים את Twilight Singers  או את Gutter Twins או את סקוט פורד וזהו, נכנסים – אפשר לתרום ישירות אליו. ואם גם אתם רוצים להרוויח מזה משהו, Summer's Kiss, חברת התקליטים שהוציאה לאחרונה אלבום מחווה ל-Afghan Whigs, מציעה חולצה עם לוגו החברה שכל הכנסותיה מועברות לסקוט פורד.

פסטיבל הטייפים השלישי ייערך בין ה-3 ל-5 בספטמבר, ב"צימר" שבתל אביב, ויציע הופעות (אודיו ווידאו) של אמנים שעובדים עם סלילים מגנטיים – ביניהם גם וולריו טריקולי, אמן איטלקי-גרמני. בנוסף להופעות, תהיה שם הרצאה של פני מקסטה, על מקומה של הקסטה בתרבות הפופ, שזה תמיד מעניין.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע: אלי גריניץ', שביחד עם בעלה כתבה כמה מהשירים המציקים והמדבקים יותר של שנות ה-60 (היא כתבה גם את "De Doo Run Run" וגם את "Doo Wah Dee Dee".  בנוסף, היא כתבה שירים עם מילים אמיתיות כמו "Be My Baby", "River Deep, Mountain High" ו-"Leader of the Pack" ) נפטרה בגיל 66 מהתקף לב.   וגם אואזיס.

2. Versus the Spin – August Edition

החודש מסתיים שוב, כדרכם של חודשים, והגיע הזמן לאוסף נוסף, שלא בהכרח קשור לשום דבר.  הנה הוא:

1 Blur Blur – Stereotypes (live at Wembley Arena, 1999)
Blur מוציאים את האוסף השני שלהם כמעט בדיוק עשר שנים אחרי האוסף הקודם ומוכיחים יכולת להפתיע ברשימת השירים. באלבום האוסף הראשון הבחירה היתה מוגבלת הרבה יותר, וזה אחד משני השירים שחברת התקליטים לא איפשרה להכניס לאלבום, כך שהלהקה יכלה להרשות לו להבליח רק באלבום ההופעה הנספח לגרסה המיוחדת. שזאת, בעצם, דרך הרבה יותר טובה להציג אותו.
לשמוע לקנות
2 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – My City of Ruins
אף על פי שהאלבום The Rising כולו אפוף בענני האבק שעטפו את ניו יורק אחרי שמגדלי התאומים התמוטטו, השיר הזה הוא לא על העיר הזאת. הוא על אשבורי פארק, ממנה ספרינגסטין הגיע ועל שמה נקרא האלבום הראשון שלו.
לשמוע לקנות
3 Jovanotti Jovanotti – Ciao Mama
בתחילת שנות ה-90, אמטיווי, שהיתה אז עדיין תחנה אירופאית ששידרה מוזיקה, החליטה שצריך איזושהי אלטנרטיבה לאירוויזיון שהתרחש באותו לילה, ושידרה את ה-Grand Prix. כל אחת מהמדינות שמשתתפות באירוויזיון באותה שנה שלחה קליפ, ואלו התחרו אחד בשני, כולל עמדות שיפוט בכל ארץ ונקודות באינטרוולים הנכונים. ישראל שלחה את סטלה מאריס, מסיבה שלא מובנת עד היום. אנגליה שלחה את Suede וניצחה, ואיטליה שלחה את הבחורצ'יק – תרגום מילולי לעברית של השם שלו. לורנצו כרוביני, כמו שאמא שלו מכירה אותו, המשיך מאז לעשות ראפ לפעמים שמח, לפעמים מהורהר, אבל מאד מאד איטלקי.
לשמוע לקנות
4 Charles Aznavour Charles Aznavour – Noël Des Mages
אחת מהתכונות הנפוצות של הזמרים הצרפתיים הגדולים היא שהם כולם מתים. שארל אזנאבור, לעומת זאת, הוא מאד מאד לא מת. הוא ממשיך להופיע, ולהקליט, ולהיות שמח על שיש לו את ההזדמנות להופיע ולהקליט ולחלוק את האהבה הגדולה שלו למוזיקה עם הקהל. אולי, אחרי המהומה של לאונרד כהן, יתפנה קצת זמן בשביל שארל אזנאבור כאן. גם בשבילו אני מוכן לשלם את אותו הסכום.
לשמוע לקנות
5 Alice Cooper Alice Cooper – Only My Heart Talkin'
אליס קופר עושה כמעשה שלומי שבן. כשהוא כתב שיר שנשמע לו כמו אירוסמית', הוא לא זרק את השיר. הוא פשוט הזמין את אירוסמית' להקליט איתו.
לשמוע לקנות
6 The Kinks The Kinks – Rainy Day in June
Blur, שפותחים את האוסף הפעם, חייבים הרבה ל-Kinks. אם לא הם, ספק אם היו מצליחים לכתוב את השירים האלה על אנשים בריטים קטנים, שדי בשיר של שלוש או ארבע דקות כדי להכיל את כל החיים שלהם, ועוד להשאיר מקום לסולו.
לשמוע לקנות
7 John Lennon John Lennon – Working Class Hero
כל כך הרבה שנים אחר כך, וזה עדיין השיר הכי טוב של לנון. הגרסה היחידה, מבין מאות הגרסאות לשיר הזה שנעשו עם השנים, שמתקרבת לקרסוליים של הגרסה המקורית, היא זו של Screaming Trees. וכשאני אומר מתקרבת, אני מתכוון שהם מנגנים על קצה הנעל של לנון. שגם זה כבוד.
לשמוע לקנות
8 Dishwalla Dishwalla – It's Going to Take Some Time
Dishwalla היו יכולים ללכת בקלות בדרכן של עשרות להקות קולג' אמריקניות אחרות מתחילת שנות ה-90. להוציא אלבום אחד , מוצלח יחסית, לנגן בעשרות אלפי הופעות לנערים שיתבגרו וישכחו אותם, ולהיעלם. אבל הלהקה הצליחה במקום השני שמצליחות בדרך כלל לכבוש להקות קולג'ים – את ליבותיהם של העורכים המוזיקליים של פסקולי סרטים. הלהקה מצאה את עצמה בעוד, ועוד, ועוד פסקולים של סרטים, בדרך כלל סרטי נעורים, אלה שנערים צופים בהם ומתבגרים ושוכחים אותם, ושישה אלבומים אחר כך, הם עוד מופיעים.
לשמוע לקנות
9 World Party World Party – Love Street
האלבום מתנהל על מי מנוחות, ופתאום מגיע השיר הזה כדי להפתיע – שילוב של אינקסס, של פרינס ושל פול מקרתני, כולם ביחד חוברים כדי לכתוב שיר אהבה קטן וייחודי.
לשמוע לקנות
10 Joy Division Joy Division – Love Will Tear Us Apart
אחרי שאיאן קרטיס תלה את עצמו במטבח הבית שלו במאי לפני פחות מעשרים שנה, השמועה לא התפשטה מהר כל כך. אנשים ששאלו את שאר חברי הלהקה לאן קרטיס נעלם, נענו ב-"Oh, he's hanging around." לפחות הוא השאיר להם את השיר הזה.
לשמוע לקנות
11 Brian Eno Brian Eno – Lizard Point
הקטע הראשון בחלק האחרון של סדרת אוספי המוזיקה לשדות תעופה של אינו, זה הקטע היחיד מבין הקטעים באלבום שלא נכתב רק על ידי אינו, רוקח קטעים וצלילים ורעשים מאלבומים קודמים בתוך קלחת ענקית, אלא הוקלט ביחד עם ביל לאסוול ונגנים אחרים, בהזדמנות לגמרי אחרת.
לשמוע לקנות
12 Foo Fighters Foo Fighters – Exhausted
הדרך ממערכת התופים של נירוונה לאלבום הלהיטים הגדולים של להקה משלו היתה ארוכה, אבל היא התחילה בשביל דייב גרוהל כאן, באלבום הזה שהקליט לבדו, ושמסתיים בשיר הזה.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן – כרגיל, לתקופה מוגבלת של שבועיים. אחר כך הוא ייעלם.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אוקיי. אבל אני יכול לשרוף את המפעל.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק שלישי)

1.  לפני הכל

האוסף שאני והגוספל נתנו במתנה בשבוע שעבר הושם ב-Rapidshare, שם יש, מסתבר, הגבלה של 10 הורדות ומעבר לזה שולחים אתכם אל הדלת.  לכן, שמתי את האוסף שוב במקום אחר, שם לא נראה שיש איזושהי הגבלה של הורדות, ושם האוסף יישאר בשבועיים הקרובים כדי שתוכלו לקחת אותו ולהקשיב לו.

בשורה משמחת שנתקלתי בה ב"עונג שבת" היום – ג'יימי ליידל מגיע לארץ! זה אמור לקרות ב"זאפה", ב-15 למאי. אמנם, כסימוכין, יש רק כתבה ב"עכבר העיר" המקוון, ובאתר של ליידל עצמו כתוב שהוא אמנם מופיע בתורכיה במאי, אבל לא כתוב שום דבר על הארץ, אבל אני בכל מקרה אמשיך להחזיק אצבעות.

ב"לבונטין 7" קורים שני דברים מעניינים החודש:  ביום שלישי, ה-17 בחודש, בשעה 21:00, תתרחש שם מסיבת "Super Furry Animals" לרגל הוצאת האלבום החדש של הלהקה (עכשיו שגראף ריס פנוי מהפרויקטים הצדדיים שלו).  בנוסף לדברים הרגילים (השמעות, קליפים, כל הג'אז הזה), מה שיהיה שם מעניין במיוחד היא הנוכחות של אמנים כמו שי נובלמן, שיבצעו גרסאות כיסוי לשירים של החיות הפרוותיות.  וגם, ב-20 בחודש יופיעו שם "קרוזנשטרן ופרוחוד" ביחד עם להקה אוקראינית בשם "חברי המשאית" – בהרכב משותף שהם יקראו לו, כנראה, "קרוזנשטרן ומשאיתו". כל זה לכבוד הוצאת אלבום משותף של שתי הלהקות שנקרא "מלך", ובהסתמך על המוזיקה המטורפת של הלהקה, על גבי אלבומים ובהופעות, זה צריך להיות מאד מעניין.

2. יום הולדת שמח לגוספל: מה שיהיה

בשבוע שעבר בילינו, הגוספל ואני, בהסתכלות אחורה, על פוסטים נבחרים ושירים נבחרים שקשורים אליהם מהשנה האחרונה.  הפעם, לסיום הפסטיבל הקטן הזה של יום הולדת לבלוג, אני רוצה להסתכל על מה שהולך לקרות בשנה הקרובה.  תכנון, אחרי הכל, זה חשוב, ולעמוד בתכנון הזה זה אפילו עוד יותר חשוב – מה שאומר שאם אתם רואים שאני לא עומד באיזו מההבטחות שלי במהלך השנה הקרובה, אתם מוזמנים לבעוט בי, פיגורטיבית, בתגובות.

אז הנה שלושה מהדברים שהולכים להיות כאן במהלך השנה הקרובה:

ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת – כמעט מרגע שהגוספל פתח את שעריו לקוראים מסוקרנים, התחלתי בפרויקט של האזנה מודרכת, בערך, לאלבומים של דיוויד בואי.  זה קרה קצת אחרי יום ההולדת ה-60 שלו, שהוא עצמו לא ציין בצורה מיוחדת, ואני החלטתי שכן צריך.  השנה (ב-<> ביוני) ברוס ספרינגסטין הולך לחוות את נקודת הציון הגילאית הזאת, ומאחר ואני חושב שגם לברוס ספרינגסטין מגיע הכבוד המגיע לו, וגם מפני שלברוס ספרינגסטין יש רפרטואר אלבומי מפואר לא פחות משל דיוויד בואי (אם כי בהרבה פחות דמויות), אני מתכוון להתחיל אז להקשיב לאלבומים של הבוס אחד אחרי השני, ולכתוב עליהם עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות.

עשרה דברים ש – מדי פעם (אני לא מתכוון להתחייב על לוח זמנים, אמנם), אני מתכוון לפרסם רשימה של עשרה דברים מוזיקליים במסגרת פינה שתיקרא, בצורה מאד מרומזת ולא קשורה לנושא עצמו, "עשרה דברים ש".  למשל – עשרה שירים שאמנים צריכים להקליט להם גרסאות כיסוי ועוד לא עשו את זה, עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, עשר מיתות מוזיקליות יוצאות דופן, עשרה דברים שיום השנה שלהם קורה השנה ואף אחד לא יודע מזה.

אוסף מתנה! – על אף שעוד לא החלטתי איך אני אקרא לו, כן החלטתי שהיה לי כיף להכין את האוסף שנתתי מתנה לרגל יום ההולדת של הגוספל בשבוע שעבר.  ומאחר ודי הפסקתי עם התחביב שלי של הכנת אוספים, אני חושב שזה עשוי להיות רעיון טוב בשבילי, ובשביל כל מי שירצה לשמוע, לאסוף כמה מהשירים שהקשבתי להם במהלך חודש כזה או אחר, בסוף אותו חודש.  יהיו שם שירים חדשים ושירים ישנים, שירים בעברית ושירים באנגלית (אולי גם בשפות אחרות), שירים שאתם מכירים ושירים שאתם לא מכירים.  זה יתחיל כבר בסוף החודש הקרוב, ואני מקווה שעד אז כבר יהיה לאוסף הזה שם, ואולי גם עטיפה מרהיבה ביותר משני צבעים.

בנוסף לדברים החדשים האלה, קרוב לוודאי שיהיו דברים חדשים שאני עדיין לא יודע עליהם, ובנוסף לדברים החדשים האלה שאני עדיין לא יודע עליהם, יהיו כאן גם הדברים הישנים – אני אמשיך לכתוב על מוזיקה, סרטים וספרים שמעניינים אותי, גם (ובעיקר) אם הם לא חדשים ועטורי הייפ.   אני אמשיך את המסע המוזיקלי עם דיוויד בואי, שייכנס אל שנות ה-90 של היצירה של בואי בקרוב, ועושה רושם שיסתיים כשבואי יחגוג 63.   ואני אמשיך להפנות את תשומת לבכם לטריילרים של סרטים שאני חושב שהם מעניינים (גם אם הסרטים, בסופו של דבר, הם לא).

3. ועוד משהו

Heroesמעבר לאהבה שלי לאוספים של גרסאות כיסוי, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שיש מטרה מיוחדת מאחוריהם.  ומעבר לזו, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שלצורך המטרה המיוחדת הזו מגדירים שיטה מעניינת לבחור אילו גרסאות כיסוי יהיו באוסף, ומי יבצע אותן.  ארגון War Child, שהוקם במקור כדי לתמוך בילדים שהיו צריכים לעבור את המלחמות בבלקן, ועכשיו הוא מתפרס לכל המקומות בעולם שבהם יש מלחמות וילדים, פועל כדי להגן על ילדים מזוועות המלחמה ומהתוצאות שלה – גם כשהם קורבנות שתקועים בין שני הצדדים, וגם כשהם חיילים שנאלצים להשתתף במלחמה בעצמם.

חלק גדול מהמימון לפעולות של הארגון נעשה על ידי מוזיקה – הארגון מוציא אוספים מדי פעם, לפעמים בשיתוף עם מגזינים, כמו NME ו-Mojo, לפעמים בכוחות עצמו, עורך הופעות וזוכה לתמיכה, גם כספית וגם מילולית, של מוזיקאים, בעיקר בבריטניה.  באוסף הראשון שהוציאו, ב-1995, בכירי האמנים של הבריטפופ התבקשו לתרום שיר.  חלק מהם הקליטו גרסאות כיסוי – Suede, למשל, הקליטו את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו, Manic Street Preachers הקליטו את "Raindrops Keep Falling on My Head", נואל גלאגר ופול וולר הקליטו ביחד עם פול מקרתני את "Come Together" – חלק מהם תרמו שירים מקוריים משלהם שלא ראו אור עדיין בשום מקום – "Lucky" של Radiohead, למשל, הופיע כאן לפני שלקח חלק ב-"OK Computer".   מאז הארגון הוציא עוד אוספים, שבהם אמנים שונים, בעיקר בריטיים, בעיקר מהתקופה שבה יצא האוסף, תרמו שירים.  הפעם החליט הארגון להשתמש ברעיון מקורי – הם פנו  לחמישה עשר אמנים שאחראים על כמה מהקלאסיקות של המוזיקה המודרני: פול מקרתני, בוב דילן, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ליאונרד כהן, למשל, וביקשו מהם לבחור שיר אחד מהרפרטואר שלהם, ואת האמן או הלהקה שהיו רוצים שיבצעו גרסת כיסוי שלו.  פול מקרתני, למשל, בחר שדאפי תבצע את "Live and Let Die" שלו.  דיוויד בואי נתן ל-TV on the Radio לבצע את זממם ב-"Heroes", שיר הנושא.  ליאונרד כהן נשאר קרוב אל העץ, ובחר שהבן שלו, אדם כהן, יבצע את "Take This Waltz". בספרדית.

את האלבום אפשר להשיג, וגם אפשר להקשיב לו, באתר הארגון.  אם התלהבתם אפילו מאחד מחמישה עשר השירים שמופיעים פה, שמונה עשר הדולרים שהאוסף הזה עולה יכולים לשנות את החיים של איזשהו ילד באיזשהו מקום בעולם שלא זוכה להכיר את האמנים שמשתתפים באוסף הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא  – כולנו חיים בעולם הזה. אבל ג'ים ג'רמוש חי בעולם משלו. ומדי פעם, הוא מצלם שם סרטים.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק שני)

1.   לפני הכל

קורט ווגנר, הסולן של Lambchop, הולך להגיע לבדו לארץ להופעה אקוסטית, שזה גם משהו.  זה הולך לקרות ב-6 לאפריל ב"בארבי".

ו-Faith No More הודיעה על איחוד לצורך סיבוב הופעות קצר, באירופה. אין עוד תאריכים או מקומות, או פרטים אחרים מעבר לעובדה שההרכב המופיע יכלול את ג'ון הדסון, שהיה הגיטריסט של הלהקה באלבום האחרון שלהם, "Album of the Year", ב-1997.  אמנם מייק פאטון כבר התוודה בראיונות שאיחוד של Faith No More הוא לא משהו שהוא מעביר לילות בלי לישון בגללו, והדברים שהוא עשה אחרי, ובלי, הלהקה הם הרבה יותר מעניינים, אבל בכל זאת – בואו נקווה שישראל נחשבת לחלק מאירופה לצורך העניין.

2.  יום הולדת (שני) שמח לגוספל:  מה שיש

לכבוד יום ההולדת השני של הגוספל, החלטתי להכין מתנה קטנה בשבילכם, האנשים שקוראים את הבלוג – אוסף של חמישה עשר שירים של אמנים שכתבתי עליהם במהלך השנה האחרונה."Songs Scattered on the Doorstep vol. 1", הוא נקרא, ואם אני אזכור, ואם הגוספל יחזיק מעמד, ואם העולם ימשיך לעמוד על תילו, תהיה מהדורה חדשה של האוסף הזה בכל שנה.  זה מה שיש בו:

1Rocking the Suburbs   Ben Folds – Still Fighting It

מתוך "Rocking the Suburbs"

בן פולדס נותן כמה עצות לחיים לבנו הקטן, באחד מהשירים היותר מרגשים והיותר מעניינים באלבום הבכורה שלו כאמן סולו.  "ואתה כל כך כמוני," הוא שר. "אני מצטער."

2Sorrythankyou    Unbelievable Truth – Covers

מתוך "SorryThankYou"

בזמן שהלהקה של אחיו הגדול הפכה מהר מאד מהאאוטסיידרית של הבריט פופ לאחת מהתקוות הגדולות של החיים שאחרי הבריט פופ, בזמן שאחיו הגדול כתב כמה שירים שיהפכו להיות קלאסיקות מודרניות של שנות ה-90, אנדי יורק ניסה לנצל את המרחב המוגבל שהיה לו בתוך הצל שנשאר לו כדי להקים להקה, מוצלחת לא פחות בהרבה מובנים, שכשנגמר לה המומנטום של הלהקה-של-אח-של, לא נשאר לה יותר מדי מומנטום משל עצמה, ואחרי האלבום הזה, המוזר והמעניין אבל הפחות מוצלח מקודמו, הם התפרקו.  עכשיו, בזמן שאחיו הגדול מנסה להמציא מחדש את עסקי מכירת האלבומים, אנדי יורק מנצל את הצל כדי להתחיל בקריירת סולו.

3Made in Heaven    Queen – Mother Love

מתוך "Made in Heaven"

השיר האחרון שפרדי מרקורי כתב והקליט.  הוא לא הספיק אפילו לסיים את השיר, ואת הבית האחרון שר בריאן מיי.  לקראת הסוף, אפשר למצוא רסיסים של הקריירה של פרדי מרקורי והלהקה שהוא הנהיג במשך עשרים שנה – "One Vision", נסיון שלו לדרבן את הקהל לשיר באחת מההופעות, וגם "Goin' Back" שיר שכתבו סטולר וקינג בשנות ה-60 והוא חידש בתחילת דרכה של הלהקה, תחת השם לארי לורקס.

4Red Hot and Blue    U2 – Night and Day

מתוך "Red Hot and Blue"
בין אלבום אחד שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית לאלבום אחר שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית,  ארגון Red Hot היה עסוק בלהוציא סדרה של אלבומים בנושאים שונים.  באחד מהם, שעסק בשירים של קול פורטר, U2 חידשו את השיר הזה ובזקו עליו קצת ממה שהפך את האלבום הבא שלהם, "Achtung Baby", לאבן דרך בקריירה המוזיקלית שלהם.

5The Nightfly   Donald Fagen – Walk Between Raindrops

מתוך "The Nightfly"

השיר שמסיים את אלבום החצי-קונספט הזה של שירים מתוקים-חמוצים, הוא יותר מתוק מחמוץ.  הוא נזכר בעבר שדונלד פייגן, ושותפו ליצירה עד לא הרבה לפני כן, וולטר בקר, היו שמחים מאד להחזיר.

6    Arrested Development – Tennessee

3 Years, 5 Months & 2 Days in the Life Of...בהופעה חיה ב"תיאטרון פוקס", 2.7.03

להקת הראפ המוצלחת שלא זכתה להכרה שהיא היתה צריכה לזכות לה, בגרסת הופעה ארוכה של הלהיט הכי גדול שלהם.

7A Man Under the Influence  Alejandro Escovedo – Wave

מתוך האלבום "A Man Under the Influence"

אלחנדרו אסקובדו, הטרובדור הבלתי נלאה שמשרטט את הקו הבלתי נראה בין מקסיקו לארצות הברית, מציג את הסיפור הפשוט ורב המשתתפים של הגירה, כל הגירה, למקום אחר – "חלק הלכו צפונה, חלק הלכו דרומה, חלק הלכו מזרחה, חלק פשוט עזבו".

8   טאנארא – הו אלי

        מתוך האלבום "טאנארא"
טאנאראבתוך שלל הלהקות המוצלחות שצמחו בשדרות בשנות ה-90, טאנארא היו אחת מאלה שלא זכו לתשומת הלב שלהקות אחרות זכו לה, וחבל.  האלבום האחד שלהם, שיצא ב-1997, היה אחד מהאלבומים שהצליחו לשלב את הרוק'נ'רול המערבי עם ההווי המוזיקלי המזרחי בצורה הטובה ביותר.  מיכה ביטון, הסולן וכותב השירים, שהתחיל את דרכו כנותן ההשראה לציון כהן מ"אל עצמי" של גלילה רון פדר והמשיך את דרכו כאמן סולו, פתח את האלבום הזה וסגר אותו בתפילה פשוטה.

9Everything and Nothing   Japan – Ghosts

Remix 2000, לקוח מתוך "Everything and Nothing" של דיוויד סילוויאן

שנות ה-80 היו עידן של סינתיסייזרים, יותר מהכל.  היו האמנים והלהקות שהשתמשו בסינתיסייזרים בשביל ליצור מוזיקה בעלת זוויות ישרות, שהולכת ומתקדמת בכיוונים מוכרים.  היו גם כאלה שיצרו יצירות משוננות, תזזיתיות, שהשתמשו בכל היכולות הנסיונות של סינתיסייזרים, בכל הדברים שכלים מסורתיים לא יכלו לעשות.  Japan היתה אחת מהלהקות האלה, ו-"Ghosts", שמובא כאן בגרסה מאוחרת ונטולת התרומה של שאר חברי הלהקה, הוא דוגמא טובה לכך

10Travelogue Joni Mitchell – The Circle Game

מתוך "Travelogue"
ב-2002, ג'וני מיטשל, בעזרתו של לארי קליין, חזרה לכמה משיריה הישנים וביצעה אותם בגרסאות רחבות, עשירות, תזמורתיות.  השיר שסוגר את האלבום היפהפה הזה, "Travelogue", מראה את היופי שבמבט הזה לאחור.  32 שנים אחרי שהקליטה את השיר הזה במקור, ג'וני מיטשל חוזרת ובוחנת את המילים שכתבה מחדש – "אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו רק יכולים להביט לאחור, בזמן שאנחנו מסתובבים, סביב, סביב, סביב, במשחק העגול הזה".

11Black Sea Fennesz – Perfum for Winter

מתוך "Black Sea"

אם מצמידים את האוזן לשיר הזה, אפשר לשמוע, ממש מרחוק, את הים.

12Wild Mood Swings   The Cure – Want

הוקלט בהופעה חיה ב-Royal Elizabeth Theater, וונקובר, 1.8.96

השיר המצוין שפותח את "Wild Mood Swings" שימש גם בתור שיר פתיחה במסע ההופעות של הלהקה בעקבות האלבום הזה – ומוכיח את עצמו בתור שיר פתיחה אידיאלי.  כל אחד מחברי הלהקה מוסיף את עצמו למרקם ההולך ומתעבה של השיר, ועוברת כמעט דקה עד שרוברט סמית' עצמו מתחיל לשיר.

13Heroes  David Bowie – Moss Garden

מתוך "Heroes"

מבין שלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית, האלבום האמצעי כולל את מאזן השירים-קטעים אינסטרומנטליים הנמוך ביותר, ומבין שני הקטעים האינסטרומנטליים שבאלבום, הקטע הזה, שעושה את המסע בין גרמניה ליפן לקצר במיוחד, הוא הרבה יותר מהורהר ומעורפל מהקטע שבא אחריו, נקרא על שם ומבקש להציג את האווירה של שכונה בברלין שבה מתגוררים מהגרים טורקיים היום.

14Mighty Joe Moon   Grant Lee Buffalo – Happiness

מתוך "Mighty Joe Moon"

אפשר לשמוע את הייאוש וחוכמת החיים בקול של גרנט לי פיליפס, והאירוניה במרחק בין שם השיר לתוכן שלו ולרגש שהוא רוצה להעביר נמתחת בצורה ברורה יותר עם כל אחת מהמילים. "אושר," הוא שר. "קשה למצוא את זה, אני מודה.  אני לא טוב בלחפש [אושר] – אם אתם מוצאים את זה, חלקו את זה עם כולנו."

15Twelve Stops and Home   The Feeling – Do I Miss You

מתוך "Twelve Stops and Home"

אחרי שמסתיימים שנים עשר השירים המרומזים בשמו של אלבום הבכורה, וחברי הלהקה עוזבים אחד אחד את האולפן, הסולן, דן גילספי סלס, נשאר מאחור, ניגש אל הפסנתר ומנגן את השיר הזה, שמתחבא מאחורי השיר האחרון.  שיר האהבה הפשוט והמושלם הזה הוא אפילו לא שיר אהבה טיפוסי – הוא מושר, כך נראה, לבחורה שעזבה, וכל מה שסלס מבקש בשבילה הוא שתהיה בטוחה ומאושרת, עם מי שזה לא יהיה.

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן.  השירים מוצעים כאן כרוכים ביחד, ולא בנפרד, מכיוון שצריך לחוות אותם ביחד.  האוסף, כהרגלם של אוספים שאני שם במקומות לשיתוף שירים, יהיה שם במשך שבועיים ואז ייעלם, אז קחו אותו כל עוד הוא חם.  האוסף לא מכיל אביזרים עיצוביים מיוחדים כמו עטיפה בגלל חוסר זמן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טוני סקוט מציע את הגרסה שלו ל"חטיפת פלהאם 123", שבה דנזל וושינגטון מחליף את וולטר מת'או, ג'ון טרבולטה מחליף את רוברט שאו, וכדורים, פיצוצים ומכוניות מתהפכות מחליפים את הדיאלוגים.