תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'הצד המואר של שנות השמונים'

הצד המואר של שנות השמונים, חלק שלישי: Talk Talk

1.  לפני הכל

לפני לפני הכל – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה טובה, ומקווים שהשנה הזו תהיה מלאה במוזיקה חיובית ולא צורמת בשבילכם, שתגלו דברים חדשים ותמשיכו ליהנות מהדברים הישנים ולאלו מכם שיוצרים – תמשיכו ליצור, תמשיכו להפתיע ותמשיכו לא להיות שקטים עד שתמצאו את הצליל המושלם שלכם.

אני אנצל גם השבוע את הגוספל כדי לבקש עזרה – בחיים האחרים שלי אני מסיים את התואר הראשון שלי שבמסגרתו אני כותב שתי עבודות סמינריונית, האחת עוסקת בטקסי נישואין (יש לה שם ארוך יותר ומפוצץ יותר, אבל היא עוסקת, בעקרון, בטקסי נישואין), והשניה עוסקת בהשפעה של פורומים מוזיקליים על רכישת מוזיקה, לעומת בלוגים או מגזינים מקוונים אחרים.  בשביל השאלון הראשון אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה.  בשביל השני אני מחפש אנשים שפעילים (בקריאה או בכתיבה) בפורומים מוזיקליים וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בלוגים מוזיקליים (מה שקרוב לוודאי שנכון, כי אתם קוראים את זה) או מגזינים מקוונים מוזיקליים.  אם אתם מתאימים לענות לאחד משני השאלונים, או מכירים מישהו או מישהי שמתאימים לענות לאחד משני השאלונים, כתבו תגובה ואני אשלח לכם את השאלון הרלוונטי.  נועה, עמית וספי שכבר הרימו את הכפפה בשבוע שעבר וענו לשאלונים – תודה רבה, אני מעריך את זה מאד.

[זה באדיבות גיאחה בעונג שבת]  The Quietus, שסימנתי כבר בתור מגזין שיש בו תכנים מעניינים יותר מהממוצע בכל מה שקשור למוזיקה, ערך רשימה של שירים מוצלחים במיוחד של דיוויד בואי, שהם לא הלהיטים שלו.  בזמנו, כשסיימתי את המסע המוזיקלי המודרך באלבומי דיוויד בואי, גם אני ערכתי רשימה של השיר האהוב עליי, אישית, בכל אחד מהאלבומים.  בחלק מהמקרים, טעמינו קלעו.  בחלק לא, ול-Quietus יש את הפריווילגיה של להתייחס לפסקולים בתור אלבומים נוספים, כך ש-Absolute Beginners ו-Lost Highway (שלו תרם דיוויד בואי את "I'm Deranged" בגרסה אחרת, קצת אחרי ש-"Outside" יצא) נכנסו לרשימה גם הם.

יונתן קוטנר, מנהל להקות ובנשל, התחיל לכתוב גם הוא בלוג, ויריית הפתיחה שלו היא רשימה בת 3000 מילים על מצב המדיה שנותנת במה למוזיקה בארץ.  אני מציע לקרוא את הכל, גם את כמות התגובות הנכבדת שבאה אחרי המאמר הזה, מפני שזה אחד מהדברים הכתובים הכי מרתקים לגבי מוזיקה ישראלית שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

2.   מה שעושים כשהחיים נותנים לימונים

Talk Talk

אם דברים היו מתגלגלים אחרת, מידת ההצלחה של Talk Talk בשנות השמונים היתה יכולה להיות זהה או רבה יותר מזו של להקה אחרת עם שם כפול מאותה התקופה.  אחרי הכל, הם חלקו ביניהן מפיק משותף (קולין ת'רסטון, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הלהקה), חברת תקליטים משותפת (EMI) ונקודת פתיחה משותפת – ההשפעות המוזיקליות של דור הגלאם הבריטי בסוף שנות ה-70, ובייחוד ההרפתקנות המוזיקלית המעודנת של Roxy Music.  כבר בתחילת הדרך, אולי אפילו לפני שהלהקה עצמה הוקמה, בגלגול מוקדם יותר שבו מארק הוליס היה חבר – להקה בשם The Reaction שהורישה ל-Talk Talk גם את שמה וגם את אחד הלהיטים הראשונים שלה, באותו השם, הוליס התוודה על ההשפעות המוזיקליות האחרות שלו – מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, קלוד דביוסי ובלה ברטוק, אבל ההשפעות האלה היו צריכות להישאר מחוץ לאולפן כשהלהקה כתבה והקליטה פופ עתיר סינת'יסייזרים שהיה יכול להתמודד במצעדים מול הלהקות האחרות של אותה תקופה.  Talk Talk סיפקו את הסחורה, שהיתה איכותית יותר מזו של להקות אחרות (אבל זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, משהו שהיה אפשר לזהות רק הרבה אחרי שהלהקה עצמה התפרקה) – "Today", "Such a Shame", "Dum Dum Girl" והשיר שקרוב לוודאי מכניס הכי הרבה כסף לחשבונות הבנק של חברי הלהקה היום, "It's My Life" (בעיקר בזכות גרסת הכיסוי המפורשת, קרוב לוודאי, לא בזכות זו המרומזת של Weezer).

אחרי האלבום השני הרביעיה המקורית ספגה הפסד כשסיימון ברנר, נגן הקלידים של הלהקה ושותף לכתיבת השירים ולכיוון המוזיקלי, החליט לעזוב את הלהקה, אבל הרוויחה חבר להקה משמעותי הרבה יותר בדמות נגן קלידים חדש, שהתפתח להיות גם מפיק, אבל נשאר חבר להקה לא רשמי במשך כל תקופת החיים הנותרת של הלהקה – טים פרייס-גרין, שהפך להיות שותף כמעט בלעדי לכתיבת השירים, ביחד עם מארק הוליס, וניתב את הלהקה לכיוון רחוק הרבה יותר מזה שהתחילו בו.  האלבום הבא של הלהקה, "The Colour of Spring", היה צעד קטן בכיוון.  הלהקה לא רצתה לזעזע את חברת התקליטים, שרצתה מאד עוד שירים קליטים, מוצלחים ועתירי סינת'יסייזרים.  אבל פרייס-גרין עידן את כמות הסינת'יסייזרים, האט את המקצבים והפך את הבליל המוזיקלי להרבה יותר הדוק והרבה יותר מגוון,  והאלבום הזה הכיל שירים שגם הם זכו להצלחה צנועה, כמו "Happiness is Easy" ו-"Living in Another World", וגם אחד שזכה להצלחה קצת פחות צנועה, "Life's What You Make It".   בתוך האולפן, בזמן שהשירים האלה נוצרו (מפני שחלקם לא היו קיימים עדיין, לפחות לא בגרסתם המלאה, כשהלהקה נכנסה לאולפן בפעם הראשונה כדי להקליט את האלבום), נולדה שיטת העבודה המוזיקלית של הוליס ופרייס-גרין שתשתלט על הקלטות שני האלבומים הבאים ותלד ז'אנר מוזיקלי חדש.

במהלך הקלטות האלבום הבא, "Spirit of Eden", הלהקה עברה לעבוד כמעט באופן בלעדי בשיטה של אלתור חופשי.  הם הקליטו סשנים ארוכים, בחושך מוחלט או באור נרות, שהכילו בתוכם רוק, ג'אז, אמביינט וצלילים נסיוניים אחרים, ופלו מתוכם את החלקים שהיה אפשר להדביק אותם אחד לשני על מנת ליצור קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו כיוון – משהו שמזכיר התחלה, משהו שמזכיר אמצע ומשהו שמזכיר סוף.  כשהאלבום היה גמור, הלהקה שלחה את המאסטרים ל-EMI ו-EMI שלחו אותם בחזרה עם בקשה מנומסת להקליט במקום משהו שהם יוכלו לשווק בתור סינגל.  אף אחד מהשירים באלבום, אפשר להבין, לא היה משהו שאפשר לזמזם אחרי ששומעים אותו פעם אחת ברדיו.   הלהקה סירבה, ובמקביל החליטה לנסות ולהיאבק כדי להיפטר מחוזה ההקלטות שלה עם חברת התקליטים, ש-EMI החליטו שהם רוצים לשמר, גם אחרי שיוציאו את האלבום הלא קליט הזה. Talk Talk הצליחו, בסופו של דבר, ו-EMI עשתה את מה שהחברה תמיד עושה כשאמנים מוצלחים עוזבים אותה – תבעה אותם, בחוסר הצלחה, הוציאה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה מחדש, והוציאה אוסף מהשירים שלהם.  שניים, בעצם. אחד הכיל את הלהיטים שיצאו מארבעת האלבומים שהלהקה הקליטה, אחד הכיל רמיקסים שלהם, שנעשו ללא ידיעת הלהקה וללא הסכמתה (האירוניה היא, לפחות מבחינתי, שזו נקודת הכניסה שלי ל-Talk Talk – אלבום שהלהקה לא רצתה שייצא).

כשהלהקה הוציאה את האלבום האחרון שלה, "Laughing Stock", בחברת תקליטים אחרת, לא נשאר הרבה מהלהקה כדי להשתמש בשם הזה באופן ראוי.  מארק הוליס וטים פרייס-גרין המשיכו להקליט את האלבום הזה, באותה שיטה, עם אותן תוצאות, ללא חברי הלהקה האחרים, ואחר כך גם השותפות הזו התפרקה.  הוליס הספיק להוציא אלבום סולו אחד מאז, ונעלם – סוגר מאחוריו את דלת הבית הכפרי שלו ומשאיר עולם מוזיקה נדהם.  הוא הסכים לצאת, אמנם, ולחזור לחיק עולם המוזיקה בשתי הזדמנויות, כדי לשתף פעולה בשתי יצירות מוזיקליות שאני אוהב במיוחד – האלבום הראשון של UNKLE, והאלבום של אניה גרברק, "Smiling and Waving".

בלי להתכוון, בשני האלבומים האחרונים שלה Talk Talk הצליחה להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש.  זה קרה בשלב מאוחר יותר, כשסיימון ריינולדס כתב ב-Mojo על האלבום הראשון של Bark Psychosis, שנקרא "Hex", והגדיר אותו, לראשונה בדפוס, כפוסט-רוק.  הוא השווה אותו ל-"Spirit of Eden", והיקש אחד פשוט משם – ו-Talk Talk הפכו להיות ממציאי הפוסט-רוק.  גם בלי להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לחלוטין, הם השפיעו על כמות נכבדה של אמנים שהמשיכו את דרכם בצורה כזו או אחרת.  Elbow, שהסולן שלהם, גאי גארווי, הצהיר על אהבתו ללהקה בראיונות בכמה הזדמנויות.  Shearwater ו-Bon Iver שחתמו הופעות בסיבובי ההופעות האחרונים שלהם בשירים של הלהקה.  Catherine Wheel שאספו אליהם את טים פרייס-גרין כדי להפיק את האלבום "Ferment" ולהמיר את סאונד הקלידים הכנסייתיים של Talk Talk לאחד מהשירים של הלהקה שאני הכי אוהב, "Heal".

הפעם האחרונה שבה הוליס חזר מהחיים המבודדים שלו אל הלהקה שהשאיר מאחור היתה כדי לקבל פרס ב-2004 על השיר המצליח ביותר שכתב, "It's My Life".  זה היה שבע שנים אחרי שהקליט את אלבום הסולו שלו ופרש כמעט לחלוטין מכתיבת מוזיקה.  חישוב זהיר אומר שהפעם הבאה שאנחנו צריכים לצפות לראות אותו תהיה בשנה הבאה, ב-2011.  אז, הוא אולי יקבל שוב פרס על שיר שיצר בעבר.  או שייצור מחזור חדש של שירים כדי שיוכל לקבל גם עליהם פרסים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שחקן אחד, עם יד אחת תקועה בין שני סלעים במשך 127 שעות. מצד שני, ראינו את טום הנקס לבד על אי עם כדורעף במשך יותר משעתיים, אז אני לא פוסל את זה על הסף.

הצד המואר של שנות ה-80, חלק שני: The Safety Dance

1. לפני הכל

לפני שבועיים כתבתי כאן על וועידת המוזיקה של הייניקן, זו שמתרחשת ביומיים שמקיפים את הפסטיבל שהולך להכיל את PIL, LCD Soundsystem ו-The Drums, ועכשיו גם נודעו לי שמות חלק מהאנשים שהולכים להתארח בפאנלים, מה שהופך את הוועידה הזו לאפילו עוד יותר מעניינת.  הנה הם:  משה מורד, שהוא איש רדיו וותיק שהפך כמעט לגמרי לבדו את היורודאנס לכל כך פופולרי בישראל בתחילת שנות ה-90, ינחה פאנל שבו ידברו פאנוס פאנאי, מייסד Sonicbids (אתר שמאפשר למוזיקאים יצירה של תיק עיתונות מבוסס מולטימדיה – זאת אומרת, לא ביוגרפיה ותמונה אלא סרט תיעודי קצר וכמה קליפים, מה שנקרא בעגת המקצוע EPK), בן מנדלסון, ממנהלי פסטיבל וומקס, שהוא פסטיבל מוזיקת עולם לאנשי תעשיית המוזיקה, ופיטר שמידט, ממנהלי יורוסוניק, שהוא פסטיבל אירופאי לאנשי תעשיית המוזיקה, על פלטפורמות שמאפשרות לאמנים מכל העולם לחשוף את עצמם לתעשיות מוזיקה בכל העולם;  איתי מאוטנר, עורך המגזין "360 מעלות" ובעברו ממקימי רדיו ירושלים, מנחה טלוויזיה, אוצר ובעל מועדון, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו דוד טרטקובר, שאין צורך להציג אותו, והמעצבים דורון עדות, להב הלוי ו-JewBoy על התוספת של קונספטים וויזואליים למוזיקה – איך הופכים עטיפה של אלבום, נניח כזו שיש בה פריזמה, לאלמותית?  ואיך מחברים שפה מוזיקלית לשפה גרפית?;  צ'רלי פרסבורג, עורך המהדורה הבריטית של Pollstar, שהוא מגזין שעוסק באמנים מופיעים ובעסקי ההופעות, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו פרנק טקשיטה, מחברת ההפקות היפנית Creativeman, פרוז'ינה ז'פ, מפסטיבל Sziget ההונגרי, וסוזאן ברנטנר מסוכנות וויליאם מוריס, על פסטיבלי מוזיקה – איך יוזמים אותם, איך מביאים אותם לפועל ואיך גורמים להם להצליח;  בועז כהן, שגם אותו אין צורך להציג, ינחה פאנל שבו ידברו זוסה סלאי מ-MTV, אורי סלעי מערוץ 24 וירון טן-ברינק, מבקר תקשורת, על המקום שיש לערוצי מוזיקה בעולם עסקי המוזיקה היום;  חיים אתגר, איש טלוויזיה, ידבר עם אנשי עסקים כמו שוקי גולדווסר, הבעלים של Anova, והדר גולדמן, לשעבר חצי מהצמד Siam ביחד עם ג'ף שפירו, והיום מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן DDB", על המקום שיש למוזיקה בעסקים שלהם;  וחיים שמש, לשעבר מפיק ומנהל ב"הד ארצי" והיום מפיק עצמאי ויועץ מוזיקלי, ינחה פאנל שבו ידברו אסף אבידן, פאנוס פאנאי, וסוזאן ברנטנר, על המקום שיש לקריירה עצמאית לאמנים בעולם העסקים המוזיקלי של היום – האם יש עדיין צורך בנסיון לחתום בחברת תקליטים גדולה?  איך אמן עצמאי יכול לקדם את עצמו בהצלחה?   עוד לגבי הפאנלים האלה אפשר למצוא באתר של הוועידה.

סופיאן סטיבנס הוציא מיני אלבום חדש – או לפחות כך הוא מכנה אותו – בשם "All Delighted People".  הוא מאפשר לשמוע אותו, בחינם, ב-Bandcamp, וגם מוכר אותו בכל מיני מקומות, ביניהם eMusic.  האתר מציע את האלבום, שמכיל שמונה שירים, למכירה תמורת שנים עשר קרדיטים (eMusic, לאלו מכם שחדשים לעניין, הוא אתר שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים ב-mp3 לפי מנוי שמכיל מספר קרדיטים מסוים, שמתחדש כל חודש.  קרדיט אחד, כמעט בכל המקרים, זהה לשיר אחד), נושא שגרם לוויכוח בתגובות הגולשים לאלבום באתר שהעלה שתי שאלות מעניינות – האם אלבום שנמכר בעולם המוזיקה הדיגיטלי, זה שמתבסס על היכולת להוריד ולקנות שירים בודדים, יכול להיות שווה יותר מסכום השירים שלו?  והאם ההגדרה של מיני אלבום, או אלבום, מתבססת על ההגדרה של האמן, או ההגדרה של משך הזמן הכולל של האלבום ("All Delighted People", לצורך העניין, מכיל שני שירים ארוכים במיוחד, אחד מהם – שיר הנושא – הוא בן 17 דקות.  אם סוכמים את כל השירים שבמיני אלבום הזה, האורך שלו הוא כשל אלבום מלא)? [מאז שבדקתי בפעם האחרונה מסתבר ש-eMusic שינו את מחיר האלבום ל-8 קרדיטים, כמספר הקטעים באלבום.  כך שאני לא יודע אם זו היתה טעות מלכתחילה או שהם נכנעו ללחץ הקהל.  אבל זאת סוגיה מעניינת בכל מקרה.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את הלחן של השיר "It's a Wonderful World", נפטר בגיל 89 משיבה טובה;  וגם (כבר בעבר הרחוק, בעצם, לא השבוע – אבל שכחתי לכתוב על זה עד עכשיו) – קטפיש קולינס, שנולד בשם פלפס קולינס, הוא אולי מוכר יותר בתור אחיו הגדול של בוטסי קולינס, בסיסט ומחלוצי הפי-פאנק,  אבל הוא זה ששם באס בידיים של בוטסי קולינס (או יותר נכון, גיטרה עם מיתרים של באס), והיה גורם משפיע במיוחד על התת-ז'אנר הזה – גם ובעיקר מפני שהוא ניגן בשני שירים מרכזיים שעיצבו אותו, "Get Up (I Feel Like Being) A Sex Machine" של ג'יימס בראון ו-"Flash Light" של פרלמנט.  הוא נפטר מסיבות שקשורות בסרטן בגיל 66.

2.  צעדים זהירים

אם דברים היו מתנהלים בסדר אחר, יש סיכוי סביר שמרכיב גדול במיוחד של הדיאטה המוזיקלית שלי בשבועיים האחרונים היה גרסאות אינסטרומנטליות, עטורות בגיטרה וחליל וקלידים, וחפות מכל מאפיין מוזיקלי מעניין, של יצירות קלאסיות של מוצרט, בטהובן ("Ode to Joy".  מי שם את "Ode to Joy" במובייל לתינוק בן שבוע?) ושירי ערש ("ABC" הוא גם שיר ערש, מסתבר), מכיוון שזו המוזיקה שבוקעת מתוך המובייל של הבן שלי, עופרי, כשלוחצים על הכפתורים שלו או כשעופרי בוכה לפרק זמן שהוא בלתי סביר מבחינת המובייל.  המוזיקה אמורה להרגיע את התינוק, אבל אני חושב שבעצם המוזיקה אמורה להרגיע את ההורים, ובזה היא מצליחה לא רע.  תופעת הלוואי הבעייתית פה היא שאני מוצא את עצמי מזמזם קטעים של מוצרט ובטהובן, וגם את "ABC", באופן בלתי רצוני, בכל מיני שעות של היום שבהן המובייל לא פועל.  היה יכול להיות יותר גרוע, אמנם.

אבל דברים התנהלו בסדר הנכון, לפחות מבחינתי, ובימים האחרונים לפני הלידה לאשתי נתקע בראש שיר ספציפי משנות השמונים.  בחדר הלידה, גילינו, יש אינטרנט אלחוטי, והאייפון שלי מצא את השיר ביוטיוב גם שם והשמיע את השיר, ועופרי נולד כשהוא כבר מכיר שיר אחד לפחות בעולם – "The Safety Dance" של Men Without Hats.

יש משהו בקרבה ללידה, או לכל מה שהיה לפני הלידה, שמרגיע תינוק.  אני לא יודע למה זה, אבל חלק גדול מהעצות שאנחנו מקבלים מתייחסות ללעטוף אותו, ולחבק אותו, ולנענע אותו אבל לא חזק מדי, כדי שהוא ייזכר ברחם ויירגע.  ומכיוון שהשיר הזה כלול בחבילה של כל מה שהיה לפני הלידה, גם השיר הזה מרגיע אותו (בגרסה המקורית ובשלל הגרסאות עם מילים אלטרנטיביות שהמצאנו כדי לשכנע אותו לעשות דברים שתינוקות אמורים לעשות אבל לא רוצים באמת).  אז לפחות מהבחינה הזו אני יכול להוריד את הכובע, שאין לי, בפני שני האחים האלה, שגם להם אין כובעים.

לשני האחים קוראים איוון וסטפן דורושצ'וק, והם נולדו בארצות הברית להורים, שכמו שהשמות הפרטיים שלהם ושם המשפחה שלהם מרמזים, לא נולדו שם בעצמם, ועברו בגיל צעיר למונטריאול.  הלהקה שלהם, שהיתה מורכבת בעיקר מהם ומעוד חברים מזדמנים שהתחלפו מאלבום לאלבום, והכילו בין השאר את קולין, אח שלישי למשפחה, ונגנים כמו טרייסי האו, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב אחרת שנקראה Rational Youth, או ז'אן-מארק פיסאפיה, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב פחות מצליחה בשם The Box.  את הלהקה הם הקימו ב-1977, ועברו שלוש שנים לפני שהתחילו את דרכם הרשמית והוציאו EP בשם "Folk of the '80's" שהכיל ארבעה שירים ואת סמל הלהקה, לראשונה, על עטיפת האלבום.  התקופה היתה תקופה של שינוי, לפחות מבחינה מוזיקלית.  עידן מוזיקלי שהרבה אנשים מעדיפים לשכוח שהיה אי פעם קיים הלך ודעך ופינה את מקומו לעידן מוזיקלי אחר שהרבה אנשים היו מעדיפים לשכוח שאי פעם היה קיים, וכמו רוב העידנים המוזיקליים האחרים בהסטוריה המודרנית של העולם, הוא כרך בתוכו, בנוסף לסגנונות המוזיקה הייחודיים שלו, גם אופנה משלו, התנהלות משלו וריקוד משלו.  בניגוד לדיסקו ונגזרותיו, שהיו סוגי מוזיקה שעודדו ריקודים זוגיים, על אף המונולוגים הכוריאוגרפיים הכרוכים בהצבעות לא מפורשות למעלה ולמטה, הניו ווייב, והפאנק שהקדים אותו, היה סגנון מוזיקה שליווה דרך מחשבה מיוחדת, שבבסיסה עמד האינדיבידואליזם.  אני מביע את עצמי בדיוק בדרך שאני רוצה, לכן אני קיים, גרס האידיום הפאנקי (וגם הניו ווייבי שאחריו) – בסגנון המוזיקה הקודם, ההבעה העצמית היתה כרוכה לרוב בוולגריות בוטה. בסגנון המוזיקה האחרון, היא היתה כרוכה באופנתיות שגבלה בגיחוך (דוגמא). הריקוד שליווה את הפאנק, ואחריו את הניו ווייב, ואחריו את סגנונות המטאל הקלים יותר, נקרא פוגו.  בבסיסו, מחזיקים את פלג הגוף העליון יציב ומזיזים את הרגליים בצורה תזזיתית לכל מיני כיוונים, לא כולם נראים בריאים לרוקד או לסביבתו.  המהדרין גם משתדלים להיכנס אחד בשני, רצוי עם פלג הגוף העליון היציב, במהלך הריקוד.

שומרים בכניסה למועדונים הם, ברוב המקרים, אנשים שאוהבים יציבות.  בתקופה ההיא, אולי גם היום, התפקיד שלהם לא היה רק למנוע מאנשים להיכנס למועדון אם בעלי המועדון לא היו רוצים אותם בו, אלא גם להבטיח שההתנהגות בתוך המועדון לא מסכנת את החוגגים בו.  דיסקו, מבחינתם, היה ריקוד אידיאלי.  אנשים רקדו ונראו שמחים כשהם רוקדים, הם הזיזו את הידיים והרגליים לכיוונים צפויים. אם היו צרות, הם יכלו לראות אותם מקילומטרים.  פוגו, לעומת זאת, לא כל כך אידיאלי.  האנשים שרקדו נראו בעיקר זועמים או מלאי אדרנלין.  הם זזו בכיוונים לא צפויים, בזמנים לא צפויים, ובהרבה מהמקרים נכנסו אחד בשני – אבל לאף אחד, עושה רושם, לא היה אכפת.  הם עדיין נראו שמחים כשהם רוקדים.  הבאונסרים לא אהבו את זה, ובמהלך השנים הראשונות שבהן סגנון המוזיקה הזה התפשט ברחבי קנדה, הם השתדלו לגרום לרוקדים להפסיק.  מי שייתפס רוקד בצורה הזאת, הם אמרו, ייזרק מהמועדון.   איוון וסטפן דורושצ'וק היו חלק מבני הנוער שניסו את סגנון הריקוד החדש הזה וחלק מבני הנוער שזעמו על התנהגות הבאונסרים, וזו התופעה שהשיר "The Safety Dance" נכתב עליה.  "אתה יכול להתנהג בגסות רוח ולהיות מנותק לחלוטין מהכל," הם כותבים. "ואני יכול להתנהג כמו אידיוט."  גרעין השיר, לפחות לדברי הסולן באחד מהראיונות שנערכו איתו, היה הרצון, והצורך, והזכות, להבעה עצמית, גם בכל מה שקשור לריקוד בתגובה למוזיקה שמושמעת במערכת הכריזה.  "אנחנו להקת פאנק עם להיט אחד, בעצם," הוא אמר בראיון הזה.  "אז אנחנו אנטי כל דבר."

למזלם של שני האחים וחברי הלהקה האחרים באותו זמן, השיר הפך להיות להיט כלל עולמי מאד במהירות.  הוא נכנס לעשרת המקומות הראשונים במצעדים בקנדה, בארצות הברית ובאנגליה.  הוא היה אחד מעשרים הסינגלים הנמכרים ביותר בדרום אפריקה באותה שנה.  הוא הצליח להיכנס למקומות גבוהים במצעדים ברוב מדינות אירופה האחרות וגם בישראל הוא זכה להצלחה לא קטנה בזמנו.  הקליפ הימי-ביניימי המוזר של השיר, שצולם באנגליה, זכה גם הוא (עד היום, בעצם) לכמות יפה של הקרנות בערוצי המוזיקה השונים.  לצערם של שני האחים, זה היה פחות או יותר השיר האחרון שזכה לכזו הצלחה בקריירה שלהם.  שני אלבומים מאוחר יותר, הם הקליטו אלבום ששיר הנושא שלו, "Pop Goes the World", שיר ילדים במסווה, היה גם הוא להיט קטן (ונמצא אצלי, עד לא מזמן, ובטח גם אצלכם, במגירת ה"הכרתי-את-זה-אבל-לא-ידעתי-שזה-שלהם").  אחר כך הם הקליטו עוד שני אלבומים, האחרון שבהם הוא כמעט אלבום גראנג', חצי שנה לפני שהז'אנר הזה הפך להיות פופולרי (אבל לא הצליחו לשכנע את חברת התקליטים שלהם שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא, ולכן להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה מסיאטל גנבה להם את התהילה), והתפרקו.  מאוחר יותר, שני האחים חזרו כדי להקליט אלבום אחד אחרון, "No Hats Beyond This Point", שהיה עטור סינתיסייזרים כמו האלבומים הראשונים שלהם, ונעלמו סופית.

אין צורך להצטער בשבילם, אמנם.  איוון דורושצ'וק הוא אבא במשרה מלאה לילד בן שבע, שאולי גם הוא הורגע בינקותו עם השיר הזה של אבא שלו, וחי עדיין בקנדה, אם כי בצד האנגלי שלה עכשיו, והוא מתפרנס, פחות או יותר, מהתמלוגים של השיר האחד הזה, שהוא אולי כבר לא להיט בזכות עצמו, אבל הוא עדיין פיסת תרבות הסטורית שאפשר למצוא אזכורים לה במקומות כמו "Scrubs" ו-"Family Guy".  סטפן דורושצ'וק חי עדיין בקוובק ומתפרנס מדברים שהם לא מוזיקה, אבל גם הוא נהנה מהפופולריות הקיימת עדיין של השיר הזה.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא יהיו כאן שני פוסטים – אחד ביום הבלוג הבינלאומי ואחד בסוף השבוע, כרגיל.  עד אז – אליס קופר. איגי פופ. דיוויד בואי. אלקס לייפסון. מובי. הנרי רולינס. וערפדים. מה יכול להיות רע?