תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

אסף אמדורסקי השני

1. לפני הכל

ברפרוף מקרי על רשימת ההופעות שנשלחת למייל שלי מאיזשהו אתר שמוכר כרטיסים נתקלתי בשם מוכר.  שלושה שמות, בעצם, שהאחרון שבהם היה צ'יימברס – דניס צ'יימברס, אחד ממתופפי הג'אז החיים הכי טובים בעיניי, שלא בוחל גם במוזיקה קומוניקטיבית מעט יותר כשהוא יכול.  זו לא הפעם הראשונה של צ'יימברס בארץ והשם שלו ברשימה הזו לא הפתיע אותי, אבל כשראיתי את השם הראשון לחצתי על הלינק שמוביל לפרטים נוספים על ההופעה כדי להתפכח, בעיקר, ולא התפכחתי.  גרג האו, גיטריסט הפיוז'ן הכי טוב שמנגן היום, בעיניי, שהצליח לחלץ את עצמו מעולם השרדינג בשביל לעשות מוזיקה מעניינת הרבה יותר, משתף פעולה עם צ'יימברז ועם סטו האם, נגן באס שעמד לצידם ומאחוריהם של הרבה גיטריסטים מוצלחים – ובעיקר היה נגן הבאס בקטעים של סטריאני שהיו צריכים הכי הרבה באס.   ההופעה הזו, רק הרביעית של ההרכב הזה, תתרחש ב"רידינג 3" ביום שבת הקרוב, ה-6.8.

2.  הרי בעצם רוב האנשים עדיין מאמינים שהעולם יפה

אם תקחו כמה צעדים אחורה מרצף האירועים שמרכיב ביחד את ההסטוריה של המוזיקה הישראלית, תוכלו לראות שכמה מהאירועים האלה מקובצים ביחד באופן מחשיד.  אם תתנו מבט מרוכז יותר בכמה מהמקבצים האלה, תוכלו לראות שיש להם גם כמה מכנים משותפים.   את אחד מהמקבצים האלה אפשר למצוא בתחילת העשור האחרון של המאה הקודמת.   כמה מהמועדונים המוצלחים יותר של הרוק הישראלי חיזקו וייצבו את מעמדם בעולם התרבותי התל אביבי, לפחות, אם לא זה הישראלי, רוח של תרבות חדשה, שונה, של אמנים שרגל אחת שלהם היתה במיינסטרים ורגל אחרת בדברים אחרים לגמרי, ושנות ה-80 נגמרו.  כולן סיבות לשמחה.  אחת מהלהקות שצצו בתוך המערבולת המוזיקלית הזמנית הזו היתה "תערובת אסקוט" – להקה שהחזיקה לפחות שליש מסורת מוזיקלית מבטיחה, את אסף אמדורסקי, שבתור הבן של בני אמדורסקי כבר הבליח מוזיקלית בערב מחווה, אולי פרידה, שנערך לו מעט לפני שנפטר.  ללהקה, שהשירים שלה היו קצרים כמו רוב השירים האחרים שאיכלסו את העולם המוזיקלי האלטרנטיבי כמעט של אז, אבל לא בהכרח קומוניקטיביים כמו אלו של להקות אחרות שהצליחו יותר, היה להיט אחד בזכות עצמם, "החדר האינטימי שלי", ולהיט אחד שנשמע כמו פשרה עם חברת תקליטים שהתחננה שינסו להיות יותר מסחריים, "מי מפחד מגברת לוין", בו אמדורסקי שיחזר את התפקיד של אבא שלו בזמן שקפלן וג'נגו תפסו את תפקידיהם של חנן יובל ושלום חנוך, כל אחד לפי כמות שיערו באותה תקופה.   הם הוציאו רק אלבום אחד אז, שהיה מוצלח מאד ומוערך מעט מדי, ובין הצלילים שבו היה אפשר לשמוע שיש להם, כל אחד בנפרד, הרבה יותר להגיד ממה שהיו יכולים להסכים עליו בתור להקה.

אסף אמדורסקי נשאר באותה המסגרת כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.  הוא נותר עם רגל אחת במיינסטרים, עם שירים קצרים ומלודיים מצד אחד אבל מורכבים ושונים, כמעט לא מסתדרים עם המוזיקה שמסביבם, כמו "אהבה חדשה", השיר שכתב או לא כתב על הימים האחרונים של אביו, או "רבים הימים".   כשהאלבום השני שלו, שנשא את אותו השם – שמו שלו – שנשא האלבום הראשון, אמדורסקי החליט לנטוש לחלוטין את כל מה שהרגיש שהוא חייב למסורת המוזיקלית, המלודית, המתחנפת יותר למאזינים שאביו אולי השאיר לו, ולהתמקד במה שנראה לו כמו השפה הטהורה של המוזיקה – שילוב מדוד, מנה למנה, של מוזיקה אלקטרונית ואקוסטית, ג'אזית מעט, אפילו.   באולפן הצטברו הכלים שהביאו איתם האנשים שאמדורסקי אסף סביבו, כמו חיים לרוז, מושיק קופ, כרמל ליפשיץ וקרני פוסטל, שחלקם השתתפו באלבום וחלקם לא – אורגני רודס, פסנתרים וסינתיסייזרים, כלי הקשה, אקורדיונים, והקול של אסף אמדורסקי מצא את עצמו משתלב בקלות בתוכם.  והשירים כתבו את עצמם, אולי בהמשכים ואולי במכה אחת, אבל הושארו, על ידי אסף אמדורסקי והאנשים שניגנו מסביבו, להתנגן עד שבאמת היו צריכים להסתיים.  חוסר הפשרה הזה, שהיה נדיר אז והוא נדיר גם עכשיו, הוביל לכמות המועטה של השירים באלבום – רק שבעה, ולמשך הזמן הארוך של כל אחד מהם – הקצר שבהם, וזה שגם מצא את דרכו לרדיו, בן ארבע דקות, הארוך שבהם בן יותר מתשע דקות.

ועם זאת, לאלבום הזה יש השפעה מכשפת.  עליי, לפחות.  הוא מתחיל בדיוק איפה שהוא אמור להתחיל ומוביל אותך, דרך הצלילים הכי הגיוניים, לנקודת הסיום שלו, בלי שאתה באמת מרגיש שהגעת לשם.  את השיר הכי יפה באלבום לדעתי, "הוא האמין לה",  הוא שומר לאמצע – משגיח על כל השירים שנפרשים לפניו ומאחוריו מפסגה של איזו גבעה מוזיקלית, שהרוחות שמובילות אליה ממוסגרות בתוך התופים והסינתיסייזרים ששוטפים את השיר הזה אל הסיום המוקדם מדי שלו.  תוחמים אותו משני צדדיו שני שירים שנראה שנכתבו במקביל, אולי, ואולי היו פעם חלק משיר אחד, ושניהם נסיונות להרגיע, לאשש, להפיג פחדים.  ב"אל תצטערי" הקצבי יותר, שמזכיר יותר את ימיו של אמדורסקי בלהקת האם שלו, אפשר אפילו לשמוע – אני מתעקש לטעון, אף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה בשום מקום – את ירמי קפלן מצטרף בקולות רקע.   ב"אל תדאגי", אמדורסקי לוקח צעד אחורה ומאפשר למוזיקה להאט, כמעט לעצור.  במשך הזמן שהשיר הזה מסתובב לקראת הסוף שלו באלבום, הוא מספיק לשנות פנים וצורות מספר כל כך רב של פעמים, שקשה לזכור, כשהוא מסתיים, צובר תאוצה, איך הוא התחיל – רגוע ומדוד ומלא בצלילים מרחפים של פסנתר.    ב"שיעברו הימים" אמדורסקי ממעט במילים, ונותן למוזיקה להגיד את אותו הדבר, במגוון דרכים אחרות, ווריאציות של כלים וצלילים שמילאו את כל האלבום ועכשיו מדברים בשפה מעט אחרת.

כשמקשיבים לאלבום פעם נוספת, הפעם ממרחק של מספר צעדים, אפשר לראות משהו מעניין.  כל השירים, פרט לאחד, הם בדיוק באותו הקצב.  קצב איטי, מדוד, רגוע, שנשמע כאילו שהוא מהדהד מתוך הצעדים האיטיים והכבדים של "חרש, ביבבה" – השיר וגם הקליפ שמלווה אותו.  השיר הבודד שאינו עומד בקנה אחד עם שאר השירים עומד בדיוק באמצע – זעקה אחת, מהירה יותר וארוכה יותר, של התמודדות עם האמת לעומת מגוון של התחמקויות איטיות, מדודות, רגועות, ממנה.  וגם הצעקה הזו נבלעת בתוך השירים שלפניה ואחריה, חריגה בתוך הנוף הזה וכמעט נשכחת כשהאלבום כבר נגמר.  מאוחר יותר, אמדורסקי ינסוק שוב אל השמיים הכחולים, אחרי שכמה מהלומות ישכנעו אותו שכדי להסתכל טוב יותר על מה שצריך לשיר עליו צריך להיות מעל להכל – מעל לעיר, מעל לדברים שמסתתרים בתוך הצללים במקומות שהאורות לא מאירים בהם, מאחורי שלטי הענק ומבעד לבניינים עם החלונות הנוצצים.  וגם האלבום הזה, שזעקה חותכת אותו באמצע, מסתיים באבחה קצרה של אזעקה, קצה של חוט של בהלה ומתח באלבום שהוא כל כך רגוע שכמעט ואי אפשר להרגיש שזה לא אותו השיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חוק קטן.  כשהסרט מבוסס על ספר של גרהם גרין, לכו לראות אותו.  או לפחות תקראו את הספר.

תגובה אחת ל“אסף אמדורסקי השני”

תגובה