The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים של השבוע:   Guru, ראפר ששמו האמיתי הוא קית' אילם, ושהיה חלק מהרכב ההיפ הופ החלוצי-למחצה Gang Starr, שנכנס לקומה אחרי התקף לב והצליח לצאת ממנה מוקדם יותר השנה, נפטר מסרטן בגיל 43.

עוד מתנה ליום העצמאות – הפעם מהבילויים, דרך אטמי אזניים:  "עכשיו תהיו עבדים שלנו", אופרת רוק מוקדמת של הלהקה, שמוצעת להורדה חינם אין כסף.

2.  ללוות החוצה את שנות ה-80:  חלק ראשון

השבוע קלטתי, פתאום, שכמעט חצי משנת 2010 כבר עבר ועוד לא באמת חגגנו את העובדה ששנות ה-80 הסתיימו לפני 20 שנה.  אז תרשו לי להיות הראשון שמנקה את קורי העכביש ותולה את סרטי הקרפ הצבעוניים על הקירות, עם חמישה שירים שמוכיחים ששנות ה-80 לא היו רעות כמו ששנות ה-90 היו רוצות שתחשבו.  אחר כך יבואו עוד חמישה, וחמישה אחריהם, ועוד חמישה אולי, בנקודות אסטרטגיות לאורך השנה, עד שהשנה הזאת תעבור ונצטרך לחגוג משהו אחר.  הנה:

1    Wire – Eardrum Buzz

חוץ משתי האוטונומיות המוזיקליות המוצלחות של שנות ה-80 – הפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה" ו"עד פופ", בעיקר של אהוד מנור –  הטלוויזיה היתה מקום די שומם למוזיקה מוצלחת.  אבל, מדי פעם, ברגעים שבהם לא הייתם מסתכלים, הטלוויזיה החינוכית היתה מכניסה מוזיקה מוצלחת כזאת בין התכניות.  אלה היו Beautiful South בהרכב הראשון שלהם, למשל, או Wire בגלגול המאוחר יותר שלהם, בשיר הזה.  מצד שמאל, בחולצה שהוא בטח מצטער עליה, קולין ניומן.  היום בן הזוג של מלכה שפיגל, מ"מינימל קומפקט", וחולק איתה את הלהקה Githead, אז הוא היה הסולן של אחת מהלהקות החלוציות בעולם הפוסט פאנק הבריטי.  רגע לפני ששנות ה-80 הסתיימו, הם יישרו קו עם מוזיקת הפופ הקליטה יותר והקליטו אלבום שהכיל, בין השאר, את השיר הזה, שבקליפ שלו מבליחים חלק מהאנשים האחרים שעשו את השנות ה-80 למעניינות יותר – ברנרד סאמנר מ-New Order, ווינס קלארק, ביורק, למשל, והוכיחו שאפשר לעשות שיר פופ ראוי לחלוטין, בשנות ה-80, בלי טיפה אחת של סינתיסייזר.

2    Bow Wow Wow – C30 C60 C90 Go

מלקולם מק'לארן, שנפטר לאחרונה, יכול לזקוף לזכותו לפחות שתי מהפכות מוזיקליות קטנות – את שניהן הוא יצר בעיקר בשביל למכור בגדים.  אחת, Sex Pistols, היתה גדולה מכדי לשמור לעצמו, אבל להקה אחרת, שמק'לארן שיכנע שניים מחבריה לעזוב את Adam and the Ants בשבילה, היתה מיועדת כמעט אך ורק כדי למכור את ליין הבגדים החדש, הפוסט פאנקי, שמק'לארן עיצב, אבל במקום הפכה למקור השראה לכמה וכמה להקות שצמחו בתחילת שנות ה-90, כמו Red Hot Chilli Peppers, שלפחות הגיטריסט הנוכחי-לשעבר שלה, ג'ון פרושיאנטה, מכיר תודה לסגנון הגיטרה הייחודי של מת'יו אשמן, גיטריסט הלהקה המקורי.   Bow Wow Wow, שאפשר לסלוח להם על גרסת הכיסוי שלהם ל-"I Want Candy", השיר הכי מפורסם שלהם לצערם (ולצערנו), עשתה הרבה כדי ליצור סגנון מוזיקה פוסט-פאנקי אחר – רזה ושלדי ומורכב רק מהצלילים שצריכים להיות שם, סגנון המוזיקה הזה התבסס פחות על המילים והתווים שנכרכים מסביבן ויותר על המקצבים שהמילים והתווים האלו מייצרים ביחד.

3   Rainbirds – Sea of Time

אחד מהאיים המוזיקליים הבודדים האלה, שדיברתי עליהם קודם, שבו יואב קוטנר דיבר מעט על להקה אמריקנית או בריטית, או גרמנית, במקרה הזה, ואחר כך סובב את התקליט קרוב אל המצלמה ואיפשר לנו לראות את הקליפ של אותה להקה לפני שמנחי "זהו זהו" חזרו לתסריט שלהם, היה לפעמים המקור הכמעט בודד להכיר מוזיקה מהסוג הזה.  אני כמעט בטוח שלא היה אפשר להשיג את התקליט הזה בחנויות הקונוונציונליות אז – על אף שלא ניסיתי עד כמה וכמה שנים אחר כך.  השיר הזה, שיחסית לשירים אחרים של התקופה הוא מאד ארוך, הוא חלק מאלבום כפול, שגם השם שלו הוא ארוך יחסית לאלו של התקופה – "Call Me Easy, Say I'm Strong, Love Me My Way, It Ain't Wrong".

4    Cock Robin – Worlds Apart

פיטר קינגסברי הוא חלק מרשימה מצומצמת של זמרים – רשימה שכוללת גם את ג'ימי נייל, את מארק קנופפלר, את פול ביוקנן מ-The Blue Nile, את מארק אייצל, למשל – שהקולות שלהם מרגיעים אותי.  הוא יכול לשיר כל דבר, אפילו את רשימת האנשים שפותחים את האות א' בספר הטלפונים, וזה יישמע לי יפה מספיק כדי לשמוע את זה כמה פעמים.  בשנות ה-80, ובמשך קצת משנות ה-90, לפיטר קינגסברי היה צמד שנקרא Cock Robin שהיה סוג של סוד שמור של חובבי מוזיקה. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שהם לא היו מצליחים יותר ממה שהם היו, ולא הרבה מעבר לאירופה, שעושה רושם שעדיין מאד אוהבת אותם.  זה אחד השירים היותר מוכרים שלהם, וגם היותר יפים.

5   The Mighty Lemon Drops – Where Do We Go from Heaven

כשהייתי חייל, אחד המנהגים הקבועים שלי היו לעבור ב"פיקדילי" שבאחד המדורים הגבוהים היותר של הגיהנום שהוא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ולקנות אלבומים לפי איך שהעטיפות שלהם נראו.  כשהמבחר הצטמצם והפך להיות לפחות מעניין, הרחבתי את שיטת הבחירה שלי גם לשמות מעניינים של להקות שלא הכרתי.  The Mighty Lemon Drops ענו בהחלט להגדרה הזאת, וכשקניתי את האלבום שלהם – אוסף, אם אני לא טועה – לא הכרתי אפילו שיר אחד שלהם.  הבחירות שלי, גם זו, לא אכזבו אותי אף פעם, ומבין כל השירים, חלקם קודרים פחות וחלקם קודרים יותר, השיר הזה הוא זה שאליו חזרתי יותר מפעם אחת, עובר על פניו שוב ושוב במהלך הביקורים החוזרים ונשנים שלי באלבום הזה.

זה הכל להשבוע [שעבר].  עד השבוע הבא –  סרט חדש (יחסית) על מישהו מהמשפחה ה(מאד) מורחבת.