תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

אולי זה זמן להתחיל לחיות

 

Electro-Shock Blues

יש תיאוריה שאומרת שעל כל החלטה שאנחנו מקבלים שמשנה משהו פיזי בעולם שלנו, יקום חדש לגמרי נוצר עם כל החלטה אחרת שלא קיבלנו.  או כל דבר אחר שקרה שלא קשור אלינו.  וכך, המרחב הגדול המלא ביקומים מכיל בתוכו את כל הפרמוטציות האפשריות של כל דבר שהיה יכול לקרות עד עכשיו.  זאת אומרת שבאיזשהו יקום אחר, יש מארק אוליבר אוורט שהוא שמח וכותב שירי פופ מטופשים שמצליחים במצעדים וממלא אצטדיונים ברחבי העולם.  מי כמוהו יודע – אבא שלו, יו אוורט השלישי, הוא זה שהגה את התיאוריה הזו.   אבל אבא שלו נפטר כשמארק, שמוכר יותר בתור E, שמוכר יותר בתור הסולן של ה-Eels, היה בן 19. אוורט היה זה שמצא את הגופה במשרד הביתי של אביו, ואני בטוח שהוא היה מעדיף להיות באיזשהו יקום אחר שבו אבא שלו עדיין בחיים.

היקום הנוכחי, זה שהוא נשאר בו והוציא בו שני אלבומים תחת הכינוי הקצר והחד-אותי, ואחר כך עוד אחד עשר אלבומים ביחד עם ה-Eels, עוד הכין כמה הפתעות מורבידיות בשבילו. ב-11 בספטמבר 2001, כשארבעה מטוסים עשו את דרכם לשנות את ההסטוריה של העולם, בת הדודה שלו היתה דיילת במטוס שפגע בפנטגון.  האיזור שנפגע היה האיזור שאביו עבד בו בשנות חייו האחרונות, ואולי המשרד של אביו היה זה שנפגע ראשון על ידי המטוס.

אוסף של חדשות רעות אחרות אפף את חייו של אוורט בחמש השנים שקדמו לזו.  אחותו, שהתמודדה עם דיכאון קליני במשך שנים, התאבדה לאחר אשפוז נוסף לא מוצלח בבית חולים לחולי רוח, ב-1996, ובאותה השנה אמו אובחנה כחולה בסרטן ריאות סופני, שאחז בה במשך שנתיים עד שנפטרה.  וכך, ב-1998, מארק אוליבר אוורט מצא את עצמו כניצול היחיד מהמשפחה הגרעינית שלו.  הוא עשה עם זה את הדבר היחיד שאמן יכול לעשות עם זה – הוא כתב שירים והפך אותם לאלבום.

האלבום, "Electro-Shock Blues", שמציין ביום שני הקרוב שבע עשרה שנים להוצאתו, כולל בתוכו רק את E ואת המתופף בוטש נורטון, ומאחר ואוורט ניגן ברוב הכלים בעצמו, נוספים לאלבום רק קומץ מצומצם של אורחים – אבל אורחים מכובדים, מהטובים שבאורחים הקבועים של "לארגו" – ג'ון בריון, ליסה ג'רמנו, ג'ון פאריש וגראנט לי פיליפס, בין השאר.

בהתחשב בתנאים שבהם האלבום הוקלט ובאווירה שבטח שררה באולפן ובחייו של אוורט באותה תקופה, השניות הראשונות של האלבום גורמות למי שמאזין לו לצפות למשהו איטי, שקט, מורבידי ומלא באקורדים מינוריים ומילים נלחשות, אבל המוזיקה של Eels נשארת המוזיקה של Eels, ומעבר למילים, שמדי פעם כששמים אליהן לב בועטות בבטן בצורה כואבת, המוזיקה עצמה היא בדרך רוק ביצות רועם או אמלגמציה מתוחכמת של הרבה קטעים מוזיקליים שנלקחו ממקומות אחרים.  האלבום נפתח במשהו שאוורט קרוב לוודאי היה רוצה שיקרה – היפוך של הצלילים שנשמעים ממכונת אק"ג ברגעים האחרונים לחייו של אדם – הצפצופים המקוטעים שאחריהם עוקב צפצוף אחד ארוך, שמלווה קו ירוק רצוף על המרקע.  הצפצוף הארוך הוא הדבר הראשון ששומעים באלבום, מלווה בצפצופים המקוטעים מיד לאחריו.   אוורט רוצה להפוך את היוצרות ולהחזיר את המציאות למצב הקודם, העגום אבל הקבוע, שלה, מאד בדומה לדרך שבה ג'ונתן ספרן פור בחר לסיים את ספרו, "קרוב להפליא ורועש להחריד".  אבל השיר מסתיים בהכרה במציאות ומציג את הצלילים האלה בסדר הנכון שלהם, מחזיר את המציאות לדרך שבה היא צריכה להתנהל ביקום הזה.

"Elizabeth on the Bathroom Floor" פותח את האלבום בקטעים מולחנים מהיומן של אליזבת', אחותו של אוורט, שנמצא לאחר שהתאבדה, וממהר להניח את האלבום על המסלול שבו הוא הולך להתנהל – מסלול של עצב ואובדן, של חוסר יכולת להתמודד, של זכרונות שהולכים אחורה עד 1982, ושל השלמה עם המצב הנוכחי בסופו של דבר.  אבל אחרי הפתיחה האיטית והאקוסטית הזו, אוורט ממשיך ללהטט בסגנונות מוזיקליים שונים, משלב קטעים מוזיקליים שונים שמולחמים אחד לשני באמצעות הכשרון שלו, וקטעים אחרים שמכילים את המינימליים שבמינימליים שבכלים, מנגנים את המנגינות המינימליות שבמינימליות ואוורט מוסיף את קולו, רחוק, נשמע כאילו שהוא מטלפן ומקליט אותו מאיזושהי תחנת חלל שמרחפת מעל החיים שלו.

את רוב השירים באלבום אוורט מסתיר מאחורי עיבודים מוזיקליים קליטים יותר, שבהאזנה ראשונה מונעים מהמילים לבצבץ החוצה, אבל השירים האחרונים שבאלבום הם שירים של השלמה שבהם למילים יש מקום חשוב ומרכזי יותר.  זה מתחיל ב-"Climbing to the Moon", שיר שמשתתף בו גם גראנט לי פיליפס, שמתאר את המפגש האחרון של אוורט עם אחותו בבית החולים לחולי נפש לפני שהתאבדה, מנקודת המבט שלה.  "כתבתי את הכל במכתב," הוא כותב בשמה. "אבל אני לא יודעת אם הוא נשלח.  האחות פה אוהבת את הכתיבה שלי, והיא שומרת את המכתבים אצלה, בדיוק כמו שהיא שומרת אותי."

אחר כך מגיע "Ant Farm", שנשמע כמו גשר בין השיר שמוקדש לאחותו לשיר שמוקדש לאמו, שמגיע לאחר מכן.  "אני שונא הרבה דברים," הוא אומר בשיר.  "אבל אני גם אוהב הרבה דברים.  ואחד מהדברים האלה זו את."   ואחר כך מגיע "Dead of Winter", שמתאר את הדעיכה האיטית של אמו מטיפול בקרינה למיגור הסרטן שלה – "גרון כואב מקרינה גורם לך לא לדבר, טושים מקעקעים אותך, מראים להם לאן לכוון, וזרים מפרים את ההבטחות שלהם, שזה לא הולך, זה לא הולך לכאוב."

השיר שמסיים את האלבום הזה, הוא שיר שמייצג את האור המועט שמבצבץ מבעד לחושך, כשהלילה נגמר והיום מאיים להתחיל.  "כולם מתים, ואולי זה זמן להתחיל לחיות," הוא שר תוך כדי שהוא מתאר את כל המצבים שבהם החיים מושכים אותו בחזרה כשהוא מאיים לאבד את האמון שלו בגרוויטציה, כמו בקליפ ההוא, ולהתחיל לרחף לעבר עולם טוב יותר, יקום טוב יותר, שבו כל המשפחה שלו עדיין חיה באושר ובעושר, בבית קטן שאור חם זולג מחלון חדר האורחים שלו והמצלמה זזה אחורה, לאט לאט, עד שאין שום דבר ביקום חוץ מהבית הזה, ואחר כך מהחלון הזה, ואז הוא הופך להיות נקודה קטנה של אור בחושך וגם הוא נעלם.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ראסל בראנד רוצה להיות ישו הבא.  לא נגמר כל כך טוב בשביל הראשון.

תגובה