The gospel according to whom

1. לפני הכל

לפני יותר שנים משהייתי רוצה לחשב, בזמן שביקרתי בחנות דיסקים כזו או אחרת, שמעתי את המוכר, אושיית מוזיקה אוונגרדית בזכות עצמו, ובחור אחר שנכנס כדי לבקר, מדברים על הופעה של ה-Tiger Lillies, שהבחור שביקר בדק את האפשרות של להביא לארץ. החוברת המרהיבה שחברת ההפקה שלחה כדי להסביר מה הלהקה תצטרך כדי לשקול, הציגה תמונות של משהו שקשה להאמין שהיה אפשר לעשות באותו הזמן – סיבוב ההופעות הספציפי ההוא היה כרוך בהרמת אוהל קרקס. ״אי אפשר,״ הבחור סיכם בעצב אחרי מעבר נוסף מלא תקווה על החוברת. ״זה יקר מדי להביא אותם לארץ.״
אבל הנה, כמות כזו או אחרת של שנים אחר כך, מסתבר שזה המיתון, או הסטנדרטים המונמכים של הלהקה – לא עוד אוהל קרקס, אבל בהחלט בניית במה לא שגרתית – או מזלנו המוסיקלי הטוב, ו-Tiger Lillies מגיעים לארץ להופעה אחת, ב-26 לנובמבר ב״בארבי״ בתל אביב. זו הופעה שאתם חייבים לעצמכם לרוץ לראות – הנה סיבה אחת למה.

2.  מקרה קצר של דיסקוזה

״אין מסיבה כמו מסיבה של בראן וואן, כי המסיבה של בראן וואן לא מפסיקה,״ היא אמירת היפ-הופ כל כך קלישאתית, שכאשר היא מושמעת באלבום השני של Bran Van 3000, שם הלהקה מולבש על המשפט הזה בהקלטה אחרת, כאילו שזו תבנית מוכנה מראש שמחכה לאיזשהו שם שימלא אותה. אבל המסיבה של Bran Van 3000 באמת לא מפסיקה. היא מתחילה ב-״Astounded", הסינגל הראשון מהאלבום והשיר הכי מצליח של הלהקה בינתיים, שמעלה מהאוב את קרטיס מייפילד בהקלטה האחרונה שלו לפני שנפטר, הקלטה שאשתו מצאה במקרה ושהתגלגלה לידי הלהקה, ומסתיימת ב״Rock Star", בלדת גיטרה רגועה שנשמעת כמו מה שצריך להתנגן כשאוספים מרצפת המועדון את האשפה ואת אחרוני המבלים, כשהשמיים בחוץ כבר מוארים.
מאחורי Bran Van 3000, להקה שמכילה בין חמישה לחמש מאות אנשים, בהתאם למצב הרוח הקולקטיבי ולכמות הרגליים שבמה יכולה להכיל בו זמנית, ניצבים שני אנשים – ג׳יימי די סלביו, שהתחיל בתור איש ווידאו אבל מאד רצה להיות די ג׳יי (השם שלו, אחרי הכל, היה כמעט מוכן לזה), ואי.פי. ברגן, שאף על פי האופי הקצר של השם שלו, היה לו מספיק אורך רוח בשביל ללמד את ג׳יימי די סלביו את כל מה שידע לגבי הקלטות ויצירת מוזיקה אלקטרונית, וביחד הם התחילו ליצור את מה שאפשר לשמוע טוב במיוחד ב״Discosis", האלבום השני של הלהקה: די סלביו חולם את הקטעים המשתרעים כמעט עד אינסוף שמכילים כמות מרתיעה של השפעות מוזיקליות, וברגן מצליח לתרגם את כל זה למשהו שבאמת אפשר להקליט.
את האלבום הראשון שלהם, ״Glee", הם יצרו אחרי שהתמקצעו בהקלטת סינגלים לעצמם ולאמנים אחרים וביצירת כוכבים גדולים – בקנדה – מאמנים שגילו בעצמם, ואחרי שיצאו לסיבוב הופעות כושל שהיה כרוך בעיקר בתכנון לקוי ובפרסום כמעט בלתי קיים. אחר כך הסינגל הראשון מהאלבום, ״Drinking in LA", התפרץ אל תוך המצעדים ברחבי העולם ותפס לעצמו מקומות נוחים שם, ו-Bran Van 3000 התחילו לקבל את הכבוד הראוי להם באירופה ולחמם אמנים כמו ביורק, מובי ופאלפ על במות שהיו גדולות מספיק בשביל להכיל את כמות החברים הגדולה במיוחד שבלהקה, מול קהלים שהיו גדולים מספיק כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
באלבום הראשון, הברכה של ג׳יימי די סלביו היתה גם הקללה שלו – וכל שיר נשמע כמו משהו אחר לגמרי, מאלבום אחר לגמרי, והרבה מהמאזינים קרוב לוודאי התייאשו באיזשהו שלב באמצע האלבום, חיכו בסבלנות לתום הלהיט והמיני להיט שאחריו, והפסיקו את סיבובי הדיסק. באלבום השני, האלבום נשמע כמו בלגן הרבה יותר מסודר – כזה שבמהלך כמה צעדים אחורה ומבט מקיף יותר אפשר להבין בדיוק איך הוא מסודר, ולמה הוא מסודר כמו שהוא מסודר. פרט לקרטיס מייפילד, שפותח את האלבום בקטע רווי סול שמארח בתוכו גם כמה זמרים קובניים, יש שם את יוסו נ׳דור, שמבצע את אותו השיר בשתי הזדמנויות שונות ושוזר את גורלה של ארצו שלו, סנגל, עם זה של קנדה ושל הצעירים האוהבים באחת מהערים המרכזיות שלה; את איק-א-מאוס ומומוס,  שני זמרים שקשה ואולי לא רצוי להכניס בכוח לרובריקות מוזיקליות; את ביג דדי קיין, ראפר אמריקאי, ולה לופ, ראפר צרפתי (שחייב את הקריירה שלו, בעצם, לדי סלביו ולברגן); ואת באדר עלי ח׳אן, זמר פקיסטני ששולח את ״Stepchild" שלהם, על הגיטרות החשמליות והקלידים שמרפרפים על פני המוטיבים האתניים שהמוזיקה של עלי ח׳אן רומזת להם, בערבית. לאורך הדרך, הלהקה בודקת שלוש דוגמאות שונות של נשים במצבים מחלישים – זו שמוכנה להשוות את עצמה לקטע מוזיקלי מוקלט שהמפיק יכול לעשות בו ככל העולה על עיני רוחו, זו שמוכנה להיות מורכבת בצורה לא ידועה מראש, כמו קוביות של טטריס על מסך מחשב, על ידי מי שמעדיף לראות בה חפץ, וזו שמעדיפה להשתכר ולהיסמם, לברוח לחלוטין מהעולם הזה, שבו היא עשויה להבין מה האנשים מסביב עושים. מאוחר יותר, הלהקה בודקת כמה מהר החיים חולפים בדרכים המהירות שבהן נעים השירים של ברוס ספרינגסטין, שאותם הם מזכירים , אחד אחרי השני, לאורך שיר שלם.   לאורך הדרך הם אוספים עוד ועוד אנשים, כאלה שהם חולפים לידם בחטף וכאלה שהם אוספים לרגעים ארוכים יותר, והנה, בפינה אחת בוב דילן מגחך על החברה הצבעונית הזו, ובמקום אחר אפשר למצוא את ישו רוקד, ומעט מאחוריו את מיילס דייוויס.  די סלביו וברגן מנתבים אותנו במומחיות משיר לשיר, בלי להרגיש שאחד נגמר והשני התחיל, בלי להרגיש שכבר עברנו על פני כמה וכמה ז'אנרים וחזרנו לזה שהשיר התחיל בו כמעט בלי מאמץ.

הסוף של האלבום, כמו גם של הפרק הזה בהסטוריה של הלהקה, הוא עצוב – אחרי שהאלבום הראשון יצא בהוצאה עצמאית יחסית, ואחר כך נאסף על ידי EMI, באלבום השני אספה את הלהקה אל חיקה חברת תקליטים שחשבה במונחים מאד דומים – Grand Royal, החברה שהקימו חברי ה-Beastie Boys, שהם מוזיקאים אדירים, אבל כנראה לא אנשי עסקים טובים במיוחד, וכשהחברה פשטה את הרגל, לאלבום השני של Bran Van 3000 היה את הכבוד המפוקפק להיות האלבום האחרון שיצא בה, ולחברה כבר לא היה את הכסף לפרסם אותו כמו שצריך.  הפסד של הלהקה והפסד שלנו, מפני שזה אחד מאלבומי האלקטרוניקה, אם אני מוכרח להגדיר את זה ככה, הטובים ביותר שיצא לי לשמוע, אלבום שהוא כל כך מלא בדמיון ובמגוון של צלילים שלא אמורים ללכת ביחד ובכיף שקשה מאד לשבת בשקט ולהקשיב לו כמו שמתבקש ממישהו שמקשיב לאלבומים באוזניות ואנשים מבחוץ לא אמורים לדעת למה הוא מקשיב.   האפיזודה הזו בחיי הלהקה היא גם ההסבר למרווח הארוך יחסית בין האלבום השני לשלישי, אבל המרווחים בין האלבומים הבאים הלכו וקטנו – הרביעי יצא רק בסוף השנה שעברה, ואולי, באיזשהו מקום בהמשך הדרך, ג'יימי די סלביו ימצא את הגרוב שלו בחזרה ויצליח לטוות אלבום המשך לאלבום המוצלח מאד הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא –  סטודנט אוסטרלי תובע את השטן, והשטן מלוהק בצורה יעילה במיוחד.