תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית סול וויליאמס

Versus the spin – October Edition

1. לפני הכל

ההתנהלות הלא סדירה של הגוספל ממשיכה, כמו שאתם רואים, וגם בשבוע הבא, כנראה, הוא לא יהיה כאן.  הפעם בגלל שזה יהיה אחד מהזמנים האלה שבהם אני עוטה על עצמי בגדים ירוקים ויוצא להציל את העולם.  או לא, בעצם.   בכל מקרה, הגוספל הבא יהיה כאן, בזמן ובמקום הנכונים, ובתקווה בלי עוד הפרעות קצב, עוד שבועיים.

2. Versus the Spin – הטאו של עכשיו

עוד חודש עבר, עוד חודש מתחיל, אתם מכירים איך זה.  הנה:

1 Of Montreal – Wicked Wisdom (live in Washington DC, 2008)
בחלק מהמקומות בעולם שמים פלואוריד במים. באת'נס, ג'ורג'יה, שמים איזשהו חומר שגורם למוזיקאים שגדלים בעיר הזאת להיות סופר מוכשרים. קווין ברנס, שהוא כמובן לא ממונטריאול, הוא אחד מהם, ותחת שם הלהקה שבחר לעצמו הוא טווה מוזיקה שמתחילה במקום אחד, מסתיימת במקום אחר ועוברת דרך כל כך הרבה תחנות באמצע שכמעט כל שיר הוא אלבום קטן. אחר כך, הוא הודה בראיון סמוך להופעה הזאת, הוא לא יודע בדיוק איך לפרק את השירים האלה בחזרה כדי שנגנים אחרים יוכלו לנגן אותם גם. כאן הוא מדגים איך הוא בכל זאת מצליח.
לשמוע לקנות
2 Text of Light Text of Light – 08/23/01 Knitting Factory
הכאוס שהוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ההרכב הזה, שמכיל את לי רנלדו, כריסטיאן מארקליי ואלן ליכט וקבוצה של מאלתרים מזדמנים אחרים, הוא בדרך כלל נסתר, מכיוון שהוא מורכב מהמון צלילים שאין סיבה לקשר ביניהם, שאין יכולת לאתר את המקור שלהם בקלות, ושמתערבלים, בסופו של דבר, לכדי צליל אחד. כאן, כשהצלילים מגיעים מכינורות וגיטרות חשמליות, הוא מורגש הרבה יותר – אבל לא פחות יפה.
לשמוע לקנות
3 הבילויים הבילויים – תנשב הרוח
ובכאוס האחר, זה שמתרחש מסביבנו, קצת חסרים לי הבילויים, שמסוגלים לכתוב דברים שהם כל כך מצחיקים וכל כך עצובים בבת אחת. בשיר הזה הם דווקא מטים את עצמם לכיוון העצוב, משתמשים בקצוות הנייר של הכתיבה שלהם כדי להראות לנו מה הולך לקרות כשנתעורר מהחלום.
לשמוע לקנות
4 Tindersticks Tindersticks – All the Love
רגע לפני שהם נוחתים בישראל כדי להמטיר עליכם גשם של שירים באווירה מאד דומה לזאת, הנה תמונת מצב של המקום בו הם עומדים, מהאלבום הלפני אחרון. לא שונה מאד ממה שעשו במשך כל השנים האלה, ומצד שני, אין סיבה. את מה שהם עושים הם עושים טוב מאד.
לשמוע לקנות
5 The Low Anthem The Low Anthem – Charlie Darwin
אני מניח שביקום שממנו באה הלהקה הזו כל הלהקות נשמעות ככה, מבצעות מוזיקה שורשית, מסורתית, מאמריקה אחרת שהיא שונה מזו שאנחנו מכירים, אבל אנחנו לא מצליחים לשים על השינוי את האצבע. אבל בינתיים הם חלק מהעולם שלנו, וכאן הם עושים מוזיקה נפלאה, שמורכבת מקווים מלודיים פשוטים שמנוגנים ומעוטרים בעשרות כלים לא שגרתיים, והעולם יכול להמשיך ולהקשיב ולקוות שכך תיראה גם האבולוציה של המוזיקה.
לשמוע לקנות
6 אינזים אינזים – זרמים
בתוך אוסף שקיבלתי מזמן, אבל הצלחתי לשמוע רק עכשיו, היו כל מיני שירים לא מוכרים של אמנים מוכרים, והיה גם את זה. החיפוש אחרי מידע על הלהקה הזו היה לא קל, אבל אחרי שהוא הסתיים, אני יודע שזו להקה של נגני אולפן והופעות וותיקים, ושהלהקה תפשה את תשומת ליבו של גרי אקשטיין שלפני השבץ, והספיקה להופיע איתו ולהקליט איתו שיר.
עם המילים של השיר, שהן קצת בוטות מדי לטעמי, אני לא כל כך מסתדר, אבל המוזיקה, שמתחילה כמו שיר עזוב של אסף אמדורסקי ומסתיימת כמו שיר עזוב של Pink Floyd, יותר ממכפרים על זה.
לשמוע לקנות
7 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – Adam Raised a Cain
באלבום שבו נמצא השיר הזה, ״Darkness on the Edge of Town", ספרינגסטין עושה את הצעד הראשון בדרך למה שיביא אותו להיות, תוך מספר מאד מועט של שנים, לסופרסטאר ממלא אצטדיונים. בעזרתו של סטיבן וואן זאנט, הוא הצליח להפוך שירים ארוכים, לפעמים כאלה שהיו אמלגמציות של כמה עשרות שירים אחרים שכתב, לפיסות ממוקדות של מידע, סיפורים שמתרחשים מיד ומסתיימים מיד.
לשמוע לקנות
8 Morrissey Morrissey – November Spawned a Monster
לפעמים אני מגלה ששירים של אמנים שאהובים עליי במיוחד, אהובים באותה מידה על האמנים עצמם. השיר הזה, שמוריסי מבצע בכל הופעה שהוא יכול, מכיל כמויות מדודות של כל מה שהכתיבה של מוריסי יודעת לעשות: צער, לעג ותקווה. ואף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה, אני רוצה להאמין שהוא כתב את השיר הזה אחרי שקרא את הספר ״הילד החמישי״ של דוריס לסינג.
לשמוע לקנות
9 רמי פורטיס רמי פורטיס – שר על מרטין לותר
היו צריכים לעבור האלבום הראשון, ומינימל קומפקט, והעיצוב מחדש של המוזיקה האלטרנטיבית עם ״סיפורים מהקופסא״, והשותפות המוצלחת עם ברי סחרוף, כדי להביא את רמי פורטיס ואת הקהל שלו למצב של נוחות עם אמן שממציא את עצמו מחדש בכל אלבום, בכל פעם עם קבוצה אחרת של אמנים שמזריקה דם חדש לדברים שהוא עושה. באלבום הזה, עיקר שיתוף הפעולה שלו הוא עם אייל אבן-צור, שפעם היה סולן של להקה שנקראה על שם שיר של פורטיס עצמו.
לשמוע לקנות
10 Mint records Mint Records Artists – Do They Know It's Christmas?
כדי לסיים אלבום של שירים לחג המולד של הלייבל הבריטי, שנשמע כאילו הוא אמריקאי שורשי אבל הוא לא, כל האמנים החתומים בחברת התקליטים התייצבו כדי לשיר את השיר הזה, שהאפקטיביות שלו לא נעלמת גם במקרה הזה.
לשמוע לקנות
11 Saul Williams Saul Williams – Wine
ההיכרות הראשונה שלי עם סול וויליאמס היתה דרך השיר הזה, שקוואמי דה לה פוקס היה שומר את סוף ״הקצה״ בשבילו במשך איזושהי תקופה, וזה שיר שממשיך את כל מה שסול וויליאמס מתכנן ובונה לאורך האלבום הראשון שלו, ומוסיף עוד רובד שלו שלא הכרנו, רובד שבו הוא שר, וגם השירה שלו מלאה תוכחה ונוטפת נסיון.
לשמוע לקנות
12 Red House Painters Red House Painters – Mistress
ברשימה הלא קצרה ולא ממצה של אלבומים שאני חייב לרכוש ולשמוע, שוכנים שני מארקים. עם הלהקה של האחד – מארק אייצל – אני כבר מיודד, והלהקה השניה – זו של מארק קוזלק, עדיין מחכה בסבלנות. עושה רושם שהזמן שלהם, לפחות לגבי השיר הזה, הגיע, וחורף הוא כנראה זמן מצוין במיוחד להקשיב להם.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בפעם הקודמת שכתבתי כאן על הסרט הזה, הייתי תחת הרושם שזו גרסה ממוחשבת לחלוטין, אבל מסתבר שזה סרט חי לגמרי, עם שחקנים אמיתיים. ולא רק זה – אלא ששניים מהם הם ג'ף ברידג'ס וברוס בוקסלייטנר, ששיחקו בסרט המקורי, את אותן הדמויות.

Versus the Spin – November Edition

חודש נוסף שעבר מרמז על כך שהגיע הזמן למהדורה חדשה של Versus the Spin, והנה היא:

1 Dirty Projectors Dirty Projectors – Stillness is the Move (live in Austin, Texas, March 2009)
דניאל רוסן, הסולן של Grizzly Bear, נשאל על ידי חבר מי הלהקות שהוא אוהב במיוחד בזמן האחרון, ונידב בין השאר את השם של Dirty Projectors. כשהחבר ביקש לדעת איזה סוג מוזיקה הלהקה הזאת עושה, רוסן נתקל בחוסר יכולת לענות על השאלה הזאת. Dirty Projectors היא אחת מגל משמח של להקות בזמן האחרון שקשה מאד להגדיר את סוג המוזיקה שהן עושות, כי הן עושות כל כך הרבה מוזיקה שנוגעת בקצוות של ז'אנרים מסודרים וממשיכות הלאה. כאן, למשל, הם עושים שיר שהוא כמעט שיר רית'ם אנד בלוז, אבל לא.
לשמוע לקנות
2 Sparklehorse Sparklehorse – Most Beautiful Widow in Town
Sparklehorse, הם מארק לינקוס, שהופך את המוזיקה הכי בסיסית למוזיקה הכי נוגעת ללב. כאן, למשל, עם גיטרה אחת, ובאס אחד שמתחיל לנגן רק לקראת הסוף, והקול שלו שנשמע כאילו מצא מילים למסגר בתוכן אלף פרידות, הוא הופך את השיר הזה לאחד הדברים הכי יפים שנמצאים באלבום הבכורה המושלם של הלהקה הזאת.
לשמוע לקנות
3 Manic Street Preachers Manic Street Preachers – IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDay TheWorldWouldFallApart
בוויילס, המקום שממנו מגיעים Manic Street Preachers, נמצא הישוב עם השם הכי ארוך בעולם. השלט שמוסר את שם העיירה בתחנת הרכבת הוא באורך הרציף כולו. Manic Street Preachers ניסו לכתוב שיר עם שם ארוך כמו שם העיירה הזאת וכמעט הצליחו.
לשמוע לקנות
4 Morrissey Morrissey – Moon River
ההזדמנות השניה, המאיימת פחות, של הגרסה הזו של מוריסי לשיר הקלאסי הזה, שבו הוא משנה את המילים רק קצת והופך אותן למילים שלו.
לשמוע לקנות
5 Gin Blossoms Gin Blossoms – Lost Horizons
היתה תקופה, פעם, בקצה האחר של שנות התשעים, שבה להקות כמו Gin Blossoms שלטו בעולם, או לפחות בגלי הרדיו של תחנות הקולג'ים. הם עשו מוזיקה נקיה, מהירה, אמריקנית לחלוטין, הם לא השאירו מקום לדמיון מבחינת המוזיקה אבל צבעו עולמות שלמים בעזרת המילים, וכשהם נעלמו האדמה כיסתה אותם כאילו הם לא היו שם מעולם. אבל הם היו שם. אלבומים כמו זה, שזכה לא מזמן לגרסת דלוקס, מוכיחים את זה.
לשמוע לקנות
6 Yo La Tengo Yo La Tengo – You Can Have It All
אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אומרת הלהקה הזו, שאחראית למותם של עשרות מוכרים בחנויות דיסקים בתאונת הופעות מצערת שלא באמת קרתה מעולם. אפשר להיות להקת אינדי עמוק ובכל זאת לכתוב שיר כזה.
לשמוע לקנות
7 MGMT MGMT – Destrokk
זה לא משנה אם יש בהם יותר ממה שההייפ שמסביבם מקנה להם. עצם העובדה ששני הבחורים האלה מתגעגעים, באמצעות המוזיקה שלהם, לעשור שהם היו צעירים בו מדי מכדי להעריך את המוזיקה שהיתה בו, היא מספיקה כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
לשמוע לקנות
8 Leonard Cohen Leonard Cohen – Alexandra Leaving
לכתוב שירים זה כמו לרכב על אופניים. בשביל אנשים כמו ליאונרד כהן, זאת אומרת. ואפילו לא זה – לא רק שאפשר לזכור את זה כאילו שאתמול עשית את זה בפעם הראשונה, אלא שזה הולך ונהיה יותר ויותר טוב עם השנים. אחרת איך אפשרת להסביר את המילים של השיר הנפלא הזה, כל אחת מהן מונחת במקומה בזהירות של תכשיטן?
לשמוע לקנות
9 Bark Psychosis Bark Psychosis – A Street Scene
להקות משרטטות קווים בכל מיני דרכים על הנייר הלבן של ההסטוריה של המוזיקה. יש כאלו שמתחילות למעלה ואז סוטות מן הדרך, נופלות למטה והחוצה, נעלמות. יש כאלה שמתחילות למטה ומזנקות למעלה, פתאום, בקו חד, ונשארות למעלה עד כמה שהן יכולות. יש להקות אחרות, כמו Bark Psychosis, שמשתדלות להישאר בקו מקביל, נמוך, מחוץ לטווח הראיה של המאזין המצוי, ואולי שם המקום הנכון שלהן, מפני ששם המאזינים הנכונים יכולים למצוא אותן, בדיוק ברגע הנכון.
לשמוע לקנות
10 Saul Williams Saul Williams with DJ Krust – Coded Language
אין באמת תחליף ללראות את סול וויליאמס מדקלם את השיר הזה, ללא ליווי, מוותר באיזשהו שלב על המיקרופון ומטיף מעל הבמה, מרחק של מדרגה וחצי מהקהל, זורק אליהם את שמות האנשים שחתומים על האמנה הזאת כדי שישמרו עליהם, יאזינו להם, יקראו אותם. אבל אם יש תחליף כזה, זה הוא.
לשמוע לקנות
11 Jarvis Cocker Jarvis Cocker – Pilchard
עושה רושם שג'רוויס קוקר מסתדר עם הגלגול השני שלו כזמר סולו. בשיר הזה, הקרוב השקט והביישן יותר של "Party Hard", הוא אומר פחות, אבל האלבום השני שלו, שיצא מוקדם יותר השנה, מלא בנקודות מבט חכמות על החיים, באנגליה ובכלל.
לשמוע לקנות
12 Solange Solange – Stillness is the Move
וסולאנג', שמסתבר שהיא אחותה הקטנה של ביונסה נולס, לוקחת את השיר הזה של Dirty Projectors שפתח את האוסף, ומניחה אותו בדיוק במרכז הז'אנר הזה שהשיר לא החליט אם הוא רוצה להיות חלק ממנו או לא. וזה נשמע מצוין גם ככה.
לשמוע לקנות

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן, כרגיל, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כמעט Office Space, אבל לא בדיוק.

סול וויליאמס, קומפורט 13, תל אביב, 27.11.09

TABACסול וויליאמס – ראשי תיבות של Tel Aviv Bass Consortium – הם חבורה של DJs, שהחליטו, מאחר והמסיבות שהשתתפו בהן לא היו מספיק מעניינות, להיות גם מפיקים – לאגד ביחד אמני ווידאו, מוזיקאים ומעצבים, להביא לארץ מוזיקאים מחו"ל כשאלו שבארץ לא הספיקו למסיבות שהם רצו להפיק, ולהפוך את המוזיקה האלקטרונית בארץ ליותר מעניינת.  מאז עברו שלוש שנים, שבהן הם הספיקו להביא לארץ, למשל, את קיד קואלה, את רוטס מאנובה ואת The Bug, ובסוף השבוע האחרון הם חגגו את שלוש השנים האלה בשני ערבי הופעות וחצי, בשלושה מקומות שונים, שבשבילם הם הביאו לארץ שישה אמנים מחו"ל. אחד מהאמנים שהתארח כאן ביום שישי האחרון היה סול וויליאמס, וזאת היתה סיבה מספיק טובה בשבילי לארוז את עצמי ולעשות את המסע הקצר לקומפורט 13 בשביל לחגוג ביחד איתם.

"זה תענוג בלתי צפוי בשבילי להיות כאן," וויליאמס אומר אחרי שהוא צולח את הקראת השיר הראשון,  שילוב של "Penny for a Thought" עם "Untimely Meditations" מהאלבום הראשון שלו.  הוא ממשיך להסביר למה "בלתי צפוי", אבל אנחנו, קהל שחי במדינה שלא נראית טוב על מסכי הטלוויזיה של מדינות אחרות ורגיל לאמנים שמגיעים לכאן תוך כדי שהם יודעים להבדיל בין הקהל שבא לראות אותם לבין האנשים ששולטים בהם, מבינים בדיוק למה הוא מתכוון.  הוא חוזר לנושא הזה כמה פעמים במהלך ההופעה הקצרה שלו.  הוא מזכיר לנו ש-"Trr(n)iger" נכתב, בין השאר, גם עלינו.  הוא אומר שעל אף שאחד מהשירים האחרונים שהקריא, שלא הצלחתי לזהות, נכתב מתוך מחשבה על ארצות הברית, כשהוא מקריא אותו כאן, בישראל, הוא לא יכול שלא לחשוב שהוא מתאים גם לנו.  הוא אומר שבין ארצות הברית ובין ישראל יש איזושהי אחווה נדירה שקשה להסביר, שאין בין מדינות אחרות שארצות הברית רוצה בטובתן. "החברה (girlfriend) של ארצות הברית," הוא קורא לנו. והאחווה הזאת מתבטאת בזהות בדברים הטובים, כמו גם בזהות בדברים הרעים. לכן, הוא אומר, "אני לא יכול להגיד שאתם עושים משהו רע בלי להגיד בעצם שאני עושה משהו רע."

אבל מה שסול וויליאמס בא לומר, ולדקלם, ולהעביר לנו, מעל הבמה הקטנה בקומפורט 13, הוא לא רק פוליטי. לא רק אישי.  לא רק לגבי המצב של המוזיקה, של האמנות, של השירה.  הוא הרבה מעבר לזה.  הוא מתחיל לנסות להקריא את השיר הבא שלו, ומפסיק באמצע, נדהם מכמות המצלמות והפלאפונים שמורמים באוויר.  בתגובה, הוא פשוט מוציא מצלמה משל עצמו ומצלם את הקהל.  "עכשיו אנחנו שווים," הוא אומר, מכניס את המצלמה בחזרה לכיס וממשיך כאילו לא קרה שום דבר.

סול וויליאמס עומד על במה, מאחורי מיקרופון, מעליו שישה מסכים שמציגים אותו, מערבלים את התמונה שלו כמו שהיא נראית על הבמה לתמונות אחרות שהקהל לא יכול לראות בעצמו, אבל הוא לא צריך שום דבר מכל אלה.  כל מה שצריך הוא שיר אחד, מסלול אחד מהתחלה אל סוף שבו הוא מלהטט במילים בדרך שבה אף אחד בקהל לא שמע מישהו מלהטט במילים, והקהל כולו שלו למשך זמן ההופעה.  כשהוא מקריא את רשימת החתומים על ההכרזה הדמיונית שעומדת בבסיסו של "Coded Language", שאיתו הוא חותם את ההופעה, הוא מתקדם אל מעבר למיקרופון וממשיך – הוא לא צריך מיקרופון.  הקהל, שמדי פעם קורא לעבר הבמה ומריע במקומות הנכונים, חרישי עכשיו, מוכן לספוג כל מילה מדוקלמת בשיר הגאוני הזה.   קצת לפני כן, מישהו מכין שלט שכתוב עליו בגדול "1987", וסול וויליאמס, נבוך ומוחמא שמישהו השקיע את הזמן בלהכין שלט רק בשביל לבקש שיר שלו, מתחיל לדקלם את השיר הזה.

הזמן קצר, הערב הוא ארוך – אחרי וויליאמס עולה לבמה ד'יגיטל מי, שמפרק ומרכיב מחדש שירים ישראליים במיומנות מופלאה, ואחריו מתוכננים לעלות גם דוריאן קונספט, להטוטן קלידים אוסטרי שאם אני מזהה נכון בקהל את מי שאני מדמיין שיכול להיקרא דוריאן ולהיות אוסטרי בבת אחת, נראה כמו נסיך אוסטרי אקסנצטרי, ואת Sixtoo, שהחליט לשנות את השם שלו ל-Megazoid.  אחר כך, סול וויליאמס רומז, הוא עשוי לעלות שוב לבמה ולאלתר עם הדיג'ייז.  סול וויליאמס מסיים את "Coded Language", מודה לקהל ויורד מהבמה אחרי ההופעה הקצרה הזו, ועידו חברי הטוב, שחיכה כל הזמן הזה בצד הבמה עם העותק שלו של "Said the Shotgun to the Head", מצליח לתפוס אותו לפני שהוא נעלם מאחורי הקלעים ולבקש ממנו לחתום על הספר. וויליאמס נענה ברצון, כותב "love" על הדף הראשון של הספר ומקיף אותו בחתימה שלו שמשתרעת לכל אורך ורוחב הדף – חתימה בשלושה מימדים שמביעה את כל הזעם, הפליאה, והתקווה שוויליאמס מביע בכל אחד מהשירים שלו.  אני מפנה לו מקום, נותן לו לעשות את דרכו בחזרה אל מאחורי הקלעים – אני לא בטוח שהייתי מצליח למצוא את המילים לתאר את ההערכה שלי על שהוא כאן, שהוא עלה על הבמה הזאת וחלק איתנו את הרגעים האלה.

ההופעה ממשיכה, עד שעות מוקדמות של הבוקר, אבל אני צריך כבר ללכת ולכן אני מפלס את דרכי החוצה במועדון הצפוף ויוצא מהמועדון.  בחוץ, הרחובות המפותלים של פלורנטין נראים אותו דבר.  המחסנים והמועדונים והרמזורים ואורות הרחוב גם הם.  הרוח נושבת באותה מהירות ובאותו כיוון, מפזרת ברחבי תל אביב אוויר באותה טמפרטורה ובאותו גוון.  מכוניות המשטרה מפלחות את האוויר הזה בקולות של סכנה כמו קודם.  אבל אני ועוד כמה מאות אנשים שהיו בקומפורט 13 ביום שישי הזה יודעים שמשהו השתנה.  משהו בלתי נראה שמפנה לעצמו מקום בסדקים שבמדרכות ובקירות העיר. כשהאור עלה על תל אביב הבוקר, הוא עלה על תל אביב אחרת.  סול וויליאמס היה כאן.

[מישהו חרוץ במיוחד העלה כבר שלושה קליפים מההופעה ליוטיוב.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בן סטילר עושה סרט בשביל אוסקר.  Doesn't go full retard.

אטליז; סול וויליאמס

1. לפני הכל

את השבוע האחרון ביליתי על מדים ועל נ.נ. (נ.נ., למי שלא בקיא ברזי הצבא הירוק, זה קיצור של נושאת נפגעים. זאת מין משאית קטנה כזאת בת מאה שהיא יותר בכיוון של יוצרת נפגעים, בעיקר מפני שכשהדגם הראשון עזב את המפעל, מישהו בטח רץ אחריו בצעקות: "רגע! רגע! שכחנו! הבולמי זעזועים!"). כשאתה נמצא במילואים, קורים כמה דברים אינסטינקטיביים ומיידיים רק מפני שאתה חלק מהתרבות הישראלית. אחד מהם הוא שבכל מצב שיש בו את הזיקה הכי קטנה לזה, נשלף ציטוט מ"גבעת חלפון". עיקר הציטוטים במילואים הספציפיים האלה היו שייכים לסרג'יו קוסטנצה. וסרג'יו קוסטנצה זה ישראל פוליאקוב, וישראל פוליאקוב, הוא פולי מהגשש, הסתבר לי במהלך המילואים (שבהם אני בדרך כלל מנותק מחדשות), נפטר ממחלה קשה כשהוא בן 66. מה שעצוב לי אפילו עוד יותר, כי זה בעצם אומר שהגשש החיוור מת. אבל כמה יפה לראות שבעוד שהוא נקבר על ידי המשפחה שלו כישראל פוליאקוב, מתאבלים עליו מאות אלפים של אנשים בתור פולי מהגשש. זה בשבילו.

בועז כהן כתב פוסט בבלוג שלו, "לונדון קולינג", על סגנון מוזיקלי שנקרא Slowcore ועל כמה מייצגים בולטים שלו. ככל שדפדפתי למטה, יותר ויותר, גיליתי עוד ועוד להקות שאני כבר יודע שאני אוהב. וכמה שהשמות שלהם סיקרנו אותי תמיד ולא ידעתי למה. כשהגעתי לסוף הפוסט חשבתי על זה, שבעצם, בועז כהן הכיר לי חלק מהלהקות האלה בתכנית שלו ב-88. אז זה מסביר את זה. וזה גם מסביר לי מה זה Slowcore.

2. מוטב מאוחר מ

Eatliz

המצב הוא כזה: אם אני מחדש לכם משהו במה שאני הולך לכתוב על אטליז, אתם כנראה לא שומעים מספיק מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית. ובכל זאת, עבודה עיתונאית צריכה להיעשות כמו שעבודה עיתונאית צריכה להיעשות, ולכן:

אטליז הם אולי סופרגרופ האינדי הישראלי הראשון. הם הוקמו ב-2002, תחת השם מטבוחה, דווקא, כשהציר המרכזי שלהם – האיש שכותב את כל השירים, ומנגן באחת משלוש הגיטרות שמאכלסות את ההרכב, הוא גיא בן שטרית – שהיה גם ממקימי "אינפקציה" לפני כן. ההרכב הנוכחי, שכבר הספיק להתחלף שלוש פעמים, כולל בנוסף לו את לי טריפון, הזמרת, הבסיסט אדם שפלן, המתופף עמרי הנגבי ולא פחות מעוד שני גיטריסטים – אור בהיר ועמית ארז. ההרכב המקורי שלהם איכלס את מאיה דוניץ בתור הזמרת ואת ירון מיטלמן כאחד מהגיטריסטים. כשמאיה דוניץ החליטה לעזוב, וירון מיטלמן נסע להודו וחזר, כמו שחלק מהם חוזרים, אדם אחר, הצטרפו במקומם שרית שצקי ועמית ארז. וכששצקי החליטה לעזוב ההרכב התייצב על הפורמט הנוכחי שלו, וזה השלב שבו הם החליטו, סוף סוף, אחרי חמש שנים שלמות, להוציא אלבום.

זה הולך לקרות ביום חמישי, ה-8 בנובמבר, בהופעה חגיגית שהם הולכים לקיים ב"בארבי". האלבום, שכבר הוקלט במלואו כבר לפחות פעם אחת והוקלט מחדש כשהזמרת התחלפה, נקרא "Violently Delicate" והוא מכיל את רוב השירים שהיו חלק מההופעות שלהם במהלך שש השנים האחרונות. את האלבום יהיה אפשר להשיג, בעסקה מאד משתלמת, ביחד עם כרטיס ההופעה, ב-60 שקלים. ו, כהמשך לאיזשהו טרנד מוזיקלי חדש שהתחילו "Hiss Records", יש לאלבום גם טריילר.

אטליז מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"רוק כבד, סרף, power pop, גות', פאנק – לפעמים הכל בתוך שיר אחד" והם משלבים כמות אדירה של השפעות מוזיקליות, יכולת מוזיקלית ווירטואוזית ודרך ייחודית לטוות שירים בצורה בלתי צפויה (לפחות בפעם הראשונה ששומעים אותם). למי שעדיין לא מכיר אותם, זה יהיה מעניין במיוחד לשמוע אותם בהופעת הבכורה של האלבום. למי שכן מכיר אותם… אנחנו יודעים איפה אנחנו נהיה ביום חמישי.

הנה כמה דוגמאות למה שעשוי להיות שם אז:

Habib Di Ali

Hey

Surf

Saul Williams

3. The Rise and Liberation of Niggy Tardust והאיש שהיה צריך לפרק את הלהקה
כשיורד גשם, אומרים באנגלית, יורד מבול. וזה טבען של הרבה מהפכות, מוזיקליות כמו גם לא מוזיקליות, להיות מאופיינות בהזדמנויות כאלה למבול. הטפטוף הבא במהפכה המוזיקלית שמעבירה את השליטה, והרווחים, ממוזיקה חדשה מחברות התקליטים לאמנים עצמם מגיע מראפר בשם סול וויליאמס. ראפר, זו, אולי, הגדרה לא מאד מדויקת, או כמו שאומרת פרסומת שכזו בזמן האחרון – זה נכון, אבל זה קצת מעליב. סול וויליאמס הוא משורר ולהטוטן. משורר, מפני שהוא מפגין יכולת מרשימה של שזירת מילים אחת בתוך השניה, לרעיונות, למשפטים, לשירים. להטוטן – כי הוא יכול לנצח כל ראפר אחר בקרב מי-יכול-לזרוק-יותר-מילים-בדקה, ולא רק שכל המילים האלה יהיו הרבה יותר ארוכות והרבה פחות זמינות בשפה האנגלית מאלו של כל ראפר אחר, הן גם יעצבו את עצמן לרעיונות שנונים, אינטיליגנטיים ומרתקים. אחת מהסיבות לזה היא שיהיה קשה למצוא עוד ראפר שיש לו תואר ראשון בפילוסופיה. סול וויליאמס הוא גם אחד מהראפרים הפוליטיים יותר, במיוחד בתקופה האחרונה – בה הוא דואג להשמיע את קולו נגד בוש והמשטר שלו, בין השאר ב-"Not In My Name" שהוציא ב-2003. או במכתב פתוח לאופרה ווינפרי, שמביע, ולא בראפ, כמה האיש הזה חכם ומעורר השראה. אני התאהבתי במה שיש לו להציע בעיקר בזכות האלבום השני, "Amethyst Rock Star", שמכיל דברים כמו זה: "The wine is growing on the vine / How much must I age before I'm ageless?" האלבום שיוצא עכשיו נקרא "The Inevitable Rise and Liberation of Niggy Tardust" והוא מיוחד מכמה סיבות, הראשונה שבהן היא שהוא מוצע חינם לכל מי שמעוניין להשיג אותו כך, כאן. מי שמעוניין יכול לשלם 5 דולרים ולקבל את היכולת להוריד אותו באיזו רמת קידוד שהוא רוצה (אפילו ב-Lossless), והכסף הזה מגיע ישירות לאמן. הסיבה השניה היא שטרנט רזנור הפיק את האלבום הזה – מה שאומר בדיוק מה שזה אומר. סול וויליאמס עם קמצוץ Nine Inch Nails. את האלבום עצמו עוד לא שמעתי, אבל כמה דוגמאות ממנו בדף החללשלי שלו, שכוללות בין השאר גם גרסת כיסוי לא מביכה ל-Sunday Bloody Sunday של U2, נשמעות מבטיחות במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה לכם שבוע שמכיל גם את זה.