תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'שרדרים'

ג'ייסון בקר

1.  לפני הכל

גם לפטפילד מבטלים את הגעתם לארץ במסגרת וועידת המוזיקה של "הייניקן" (אז אין Open Up?), מ"סיבות טכניות שלא נצפו מראש".  בעברית זה מיתרגם ל"אחד מחברי הלהקה לא רצה להזיז את התחת שלו לכיוון ישראל", ובניגוד ללהקות האחרות שביטלו את הגעתן לארץ עד עכשיו, אני לא יודע אם אנחנו צריכים להרגיש רע לגבי זה.  אחד משני חברי הצמד האלקטרוני הזה, לפי מה שאני קורא, לא רצה להזיז את התחת שלו החוצה מהאולפן בשביל סיבוב ההופעות הזה.

2.  בעירה מתמדת

אני מניח שאם מישהו יטרח וישרטט את מסלול הלימודים המוזיקלי של מוזיקאים שכלי הנגינה העיקרי שלהם היה גיטרה בשנות ההתבגרות שלהם (לפחות באיזור שאני גדלתי בו ולמדתי בו לנגן), המסלול יהיה די דומה.   כך לפחות נדמה לי לפי רוב האנשים שהיו מסביבי ולמדו לנגן על גיטרה חשמלית בתקופה שבה אני למדתי לנגן על גיטרה חשמלית.  זה בדרך כלל מתחיל באקורדים פשוטים לשירים פופולריים עכשוויים, ואחר כך לשירים פופולריים הסטוריים.  אחר כך זה ממשיך לאקורדים יותר מסובכים, לשירים יותר אזוטריים, ולסולואים קטנים, שלאט לאט מכסים את הרפרטואר שכל גיטריסט צריך שיהיה לו (אבל אסור שינגן בחנויות לכלי נגינה).  אחר כך זה ממשיך ללהקות רוק כבד ולסולואים שבשירים שלהן, ואלו מתפזרים גם הם לאורך ההסטוריה הארוכה של הרוק הכבד, שבה חלק מהסולואים הם משהו לשים בין סיפורי פנטזיה ארוכים ומפותלים או סתם גרסאות מחורזות של קלאסיקות ספרותיות כאלה ואחרות, וחלק הם מה שסיפורי הפנטזיה הארוכים והמפותלים או הקלאסיקות הספרותיות מרפדות בשבילן את השיר, ובשלב הזה, אלו שעדיין לומדים ולא החליטו לוותר ולנצל את הכשרון שלהם בעיקר לצורך קומזיצים והפגנות להטוטים טכניים מזדמנים, בדרך כלל מגלים את המוזיקאים שבין הסולואים שלהם יש, במקום מילים כאלו ואחרות וריפים כאלה ואחרים, עוד מוזיקה.  הכינוי המוזיקלי שלהם היה shredders, מפני שזה מה שהם איימו לעשות למיתרים, היה לייבל אחד שלם שהיה מוקדש כמעט באופן אקסקלוסיבי למוזיקה שלהם (Sharpnel Records), והם התחלקו, בערך שווה בשווה, בין אלו שהקטעים המוזיקליים, שקשר בין השמות שלהם לאווירה שהם ניסו להעביר היה בדרך כלל מקרי לחלוטין, היו אמצעי כדי להפגין את היכולת הטכנית המטורפת שלהם, ובין אלו שהיכולת הטכנית המטורפת שלהם היתה רק אמצעי כדי להעביר את כל הרעיונות המוזיקליים, ואת האווירה, שהם רצו להעביר בקטעים שלהם.  אני העדפתי תמיד את הקבוצה השניה, שהנגן המוביל בה, שהיה גם מורה, בתחילת דרכו, של חלק מהמוזיקאים האחרים בקבוצה הזו (וגם של כמה מהקבוצה הראשונה), היה ג'ו סטריאני, שהוא המוזיקאי האהוב עליי בז'אנר הספציפי הזה.  תגליות נוספות בז'אנר הזה, כמעט לגמרי רק מהלייבל האחד הזה שהוקדש למוזיקת מטאל גיטרתית אינסטרומנטלית, כמו גרג האו, הובילו אותי להמשיך לרומן קצר עם פיוז'ן, ז'אנר מוזיקלי אחר שמשלב בין השאר בין מטאל אינטסרומנטלי גיטרתי לבין ג'אז.   ותגליות אחרות בז'אנר הזה הניבו אלבומים שאני מקשיב להם, מדי פעם, גם היום, מפני שגם אחרי שהחיבה שלי לנגינה מאד מהירה בגיטרה הלכה ודעכה עם השנים, האיכויות המוזיקליות של חלק מהאמנים האלה הן הרבה מעבר לנגינה מאד מהירה בגיטרה.

אחד מהמוזיקאים האלה הוא ג'ייסון בקר, שהקריירה שלו כגיטריסט מטורף היתה קצרה באופן מצער.   אבל הוא התחיל אותה בגיל צעיר במיוחד – 17, כשהקים את Cacophony, להקת רוק כבד שבה חלק את עבודת הגיטרה עם מרטי פרידמן.  הלהקה הוציאה שני אלבומים, האחד מבוסס על מוזיקה שנכתבה רובה ככולה על ידי פרידמן, כשבקר צריך למצוא מקומות להכניס בהם את הווירטואוזיות שלו, והשני מבוסס הרבה יותר על עבודה משותפת של שניהם – עובדה שאפשר לשמוע בקטעים כמו "Images" האינסטרומנטלי.  שנתיים אחר כך, ג'ייסון בקר העדיף לנסות ולהמשיך בקריירת סולו מוזיקלית אחרי שהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Perpetual Burn", ופרידמן הצטרף ל-Megadeth, שם בילה את עשר השנים הבאות.  אחרי אלבום הסולו הראשון, בקר החליט להמשיך בדרכם הפיננסית של הרבה שרדרים אחרים, ולהצטרף להקלטות ולסיבוב ההופעות של אמן מצליח.  האמן המצליח הזה היה דייוויד לי רות', הסולן לשעבר של Van Halen, שהספיק ליצור לעצמו קריירת סולו די משגשגת, ובקר נקרא ללהקה שלו כדי להחליף שם את סטיב וואי, בעצמו מבכירי הז'אנר האינסטרומנטלי, וכל הסימנים הראו שזה יהיה רק הצעד הראשון בעקבותיו של וואי, וג'ייסון בקר, כבר בגיל הצעיר הזה אחד מהווירטואוזים המוזיקליים הכי גדולים שלז'אנר הזה יצא להכיר, יהפוך להיות סופרסטאר אינסטרומנטלי מהר מאד. אבל לגורל היו תכניות קצת אחרות בשביל בקר.  קצת לפני שהיה אמור להתחיל בהקלטות לאלבום של דיוויד לי רות', הוא שם לב לצליעה משונה שפיתח.  כשהלך לרופא כדי לבדוק את הצליעה הזאת, הרופא חזר עם בשורות מאד לא משמחות:  הצליעה הזו היתה מהסימנים המוקדמים של ALS, מחלה דגנרטיבית שפוגעת בציפוי העצבים שמובילים מהמוח לשרירים, ובחזרה למוח.  מי שחולה במחלה הזו מאבד לאט לאט את היכולת לשלוט בשרירים, החל ברגליים וכלה בלב, והמחלה הזו (כמעט) תמיד מסתיימת במוות.  הרופא נתן לבקר גם תאריך תפוגה, כדי שיהיה לו עם מה להתמודד – תוך שלוש עד חמש שנים, הרופא אמר לו, אתה תמות.

עשרים ואחת שנים אחר כך, בקר עדיין איתנו.  עם הזמן, הוא איבד את היכולת לנגן בגיטרה – כבר בהקלטות אלבום של דייוויד לי רות', "A Little Ain't Enough", הוא היה צריך להשתמש בטכניקות שונות כדי להיות מסוגל לנגן במהירות שבה ציפה מעצמו לנגן, ולמסע ההופעות שבעקבות האלבום הזה כבר לא יכל לצאת.   גם כשאיבד את היכולת לנגן בגיטרה, הוא המשיך לכתוב ולהלחין, עם יד אחת ומאד מאד לאט, על קלידים.  וכשלא יכל לנגן גם בקלידים, חבר פיתח בשבילו תוכנה שאיפשרה לו ליצור ולהקליט מוזיקה, צליל אחרי צליל, בעזרת תנועות הפה.  וכשגם את זה לא יכל לעשות, החבר שיכלל את התוכנה כך שהיא עובדת עכשיו בעזרת תנועות עיניים בלבד.  בקר יכול להזיז עכשיו, בצורה משמעותית, רק את העיניים שלו, אבל בעזרתן הוא כותב, אות אחרי אות, ספר חדש שמספר על המצב שלו, שדווקא משתפר עכשיו, ועל הסיבות, שעליהן אתם יכולים לקרוא כאן.

במהלך השנים שעברו מאז האלבום הראשון שלו, ועד האוסף שלו שיצא לפני שנתיים, הוא הספיק להוציא כמה אלבומים נוספים, ברובם אסופות של קטעים שהקליט בעבר, כשיכל עדיין לנגן על גיטרה במהירות ובדיוק שרצה לנגן בהם, חלקם אסופות של קטעים שהקליט אחר כך, כשהקלידים שעליהם יכל לנגן סיפקו לו עולם שלם נוסף של מוזיקה, שלא היה כרוך לא במהירות ולא בדיוק, אבל האלבום שלו שאני מוצא את עצמי חוזר אליו לעתים הכי קרובות הוא אלבום הסולו הראשון שלו, "Perpetual Burn", שמכיל שמונה קטעים שמפרקים לחתיכות קטנות, ומרכיבים בחזרה, את העולם המוזיקלי של בקר, שבתוכו אפשר למצוא גם קלאסיקות של רוק כבד, גם מוזיקה קלאסית מהתקופות העתיקות ביותר, דרך באך ופגאניני, ועד למלחינים האוונגרדיים יותר, גם בלוז ורוק בתבניות הכי פשוטות, וגם את היכולת להפוך את כל זה למסע מוזיקלי שאין בו רגע אחד משעמם.  בקר נוטש את המלודיה שבה הוא מתחיל, אם יש כזו בשירים שלו, לטובת מלודיות אחרות, סולואים אחרים, טיפוסים בלתי אפשריים אחרים אל גבהי הצלילים שהוא יכול להגיע אליהם ונפילות חופשיות משם אל המיתרים הנמוכים ביותר של הגיטרה.  ההתמחות המוזיקלית שלו היא הסוויפ, טכניקה של נגינה בגיטרה שכרוכה במעבר לאורך המיתרים ובחזרה, תוך פירוק אקורד לכל הצלילים שיש בו, ולפעמים גם לכמה שאין בו, אבל הוא מקפיד שלכל טריק מוזיקלי שהוא מחזיק בתוך השרוול יש משמעות בתוך העולם המוזיקלי שלו, שהוא משתמש בכולם בדרך הנכונה, בסדר הנכון, כמו קוד שצריך לפצח, קוד שמהדהד עשרים שנה אל העתיד.  ודווקא השם של האלבום, "בעירה מתמדת", לא סובל מהמגיפה של שמות אלבומים וקטעים מוזיקליים באותו הז'אנר ובאותה התקופה, שמות שהקשר ביניהם לבין הקטע המוזיקלי והאווירה שהוא מנסה להעביר היא מקרית בהחלט, מפני שהצורך ליצור, ולהמשיך לעשות מוזיקה, עדיין בוער בתוך ג'ייסון בקר.  וכשהעיניים שלו יפסיקו להיות מסוגלות לכתוב יצירות מוזיקליות, פעימות הלב שלו עדיין יעשו את זה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דה נירו ואדוארד נורטון משתפים פעולה שוב בסרט. רע זה לא יכול להיות.