תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'שירים חדשים של להקות ישנות'

FFS: בכל בדיחה יש גרעין של אמת

1. לפני הכל

אז מסתבר שזה גנטי.  שי ראב, בן דוד שלי, כותב יפה במוזינג על פלורנס והמכונה.

2. בכל בדיחה יש גרעין של אמת

FFSפרנץ פרדיננד וספארקס ביחד באלבום משותף.  פרנץ פרדיננד. וספארקס. ביחד. באלבום משותף.  אני אתן לזה לשקוע רגע.  ובעצם, בדיעבד, עכשיו כשפרנץ פרדיננד עשו את המעשה הבלתי משתמע לשתי פנים של אהבה ללהקה אחרת, זה נראה הגיוני לחלוטין.  ההטעמה המוזרה בשירה של אלכס קפרנוס כל השנים האלה לא היתה נסיון לחקות את איאן קרטיס ביום שמח, אלא נסיון לחקות את ראסל מאל בכל יום שהוא.

כמה צעדים אחורה למי מכם שלא מצא הרבה הגיון בפסקה הקודמת.  למעשה, בואו נלך ארבעים וארבע שנים אחורה.  לוס אנג'לס, תחילת שנות השבעים. ספארקס מתחילה את דרכה בתור להקת רוק סטנדרטית ולאורך ארבעים וארבע השנים שלאחר מכן התגלגלה בהרכבים שונים ובז'אנרים מוזיקליים שונים, כמעט אף אחד מהם לא רוק סטנדרטי, כשהציר שמסביבו נעים ההרכבים השונים של הלהקה הוא שני האחים רון וראסל מאל, שעל אף שם המשפחה המוזר, הגינונים האירופאיים והשירים שמילותיהם מכילות עשרות רפרנסים לסופרים ואמנים אירופאים, הם אמריקאים לחלוטין.

לאורך שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ספארקס מאמצים סגנון מוזיקלי שאני אכנה, בשביל הפשטות, דיסקו פרוגרסיבי.  מפגש ואלבום עם ג'ורג'יו מורודר לוקחים אותם לכיוונים יותר פופיים וסינתיסייזריים, אבל כשהם מגלים כמה כבדים הסינתיסייזרים של סוף שנות ה-70 וכמה זה לא פרקטי לקחת אותם לסיבוב הופעות, הם חוזרים לעשות מוזיקה סטנדרטית מבוססת גיטרות וקלידים רגילים ותופים.   ארבעים וארבע השנים האלה הניבו להם שלושה להיטים גדולים וכמה להיטים קטנים, אבל ספארקס הצליחו למצב את עצמם – אולי לא תוך כדי כוונה לנסות – בתור להקה של להקות אחרות.  להקות של להקות אחרות הן בדרך כלל לא להקות של מכירות של מיליוני אלבומים ועדות מעריצים.  ברוב המקרים הלהקות האחרות הן אלו שיש להן מכירות של מיליוני אלבומים ועדות מעריצים.  ספארקס, מצידם, העניקו ל-Faith No More את התיאטרליות הבימתית המאופקת של מייק פאטון ואת ההבנה ששיר יכול להכיל יותר מכיוון מוזיקלי אחד, ובתמורה Faith No More ביצעו את "This Town Ain't Big Enough for the Both of Us", הלהיט הכי גדול של הלהקה, לעתים קרובות בהופעות – בהופעה האחרונה של הלהקה לפני האיחוד השנה הם גם העלו את האחים מאל על הבמה לשיר איתם את השיר.   למוריסי הם העניקו את היכולת לתת שמות ארוכים במיוחד לשירים ולהשתמש בהם, לפעמים, כנקודות היציבות שמסביבן השיר כולו מסתובב, ובתמורה מוריסי הזמין אותם להופיע במהדורה של פסטיבל Meltdown שהוא אצר, בשנת 2004.  ועכשיו, פרנץ פרדיננד.

הסיפור של פרנץ פרדיננד וספארקס מתחיל כבר ב-2004, אחרי שפרנץ פרדיננד הוציאו את האלבום הראשון שלהם, שמכר במהירות יותר ממיליון עותקים, וטיפס למרומי מצעדי האלבומים, וכשספארקס היו לאחר הוצאת אלבום אחד ולפני הוצאת אלבום אחר, שניהם לא נכנסו בכלל למצעדי האלבומים.   פרנץ פרדיננד היו מוכנים לספר לכל מראיין שהיה מוכן לשמוע, כבר משלב מוקדם של הקריירה שלהם, שספארקס הם הסיבה שהתחילו לעשות מוזיקה מלכתחילה, וברגע שהיו מספיק מפורסמים כדי שהאחים מאל יידעו מי הם, הם פנו אליהם בבקשה לשתף פעולה.  ראסל מאל הקליט דמו שלם של שיר פופ מוצלח ומובנה ושלח אותו בחזרה ללהקה בתור תשובה.  לשיר הוא קרא "לכו תזדיינו" ("Piss Off" באנגלית.  מעט מעודן יותר באנגלית, בעצם).   האזנה לשיר, שמופיע כשיר האחרון של האלבום הסטנדרטי של FFS, הסופרגרופ המשותף של שתי הלהקות שבו אנחנו עוסקים כרגע, מגלה שיש בשיר הזה שני מסרים בעצם:  האחד, שראסל מאל מוכן להשקיע את פרק הזמן שנדרש לו כדי לכתוב שיר כזה רק כדי לענות ללהקה שפונה אליו; השני, שספארקס מכירים ומעריכים את המוזיקה של פרנץ פרדיננד.  מפני שהשיר נשמע בדיוק כמו שיר של פרנץ פרדיננד מאותה תקופה.

שנתיים אחר כך, חברי פרנץ פרדיננד זכו להיפגש עם המורים הרוחניים שלהם, והפעם הרעיונות לשיתוף פעולה נענו בהתלהבות רבה יותר.  פרנץ פרדיננד הציעו להקליט אלבום של גרסאות כיסוי לשירים של ספארקס, והאחים מאל יתנו את הגושפנקא שלהם לגרסאות החדשות, והאחים מאל הציעו, בתורם, לכתוב שיר או שניים חדשים ולשתף פעולה עם הלהקה בהקלטתם באותו אלבום.   התכנית הזו לא יצאה לפועל מפני שפרנץ פרדיננד המשיכו להוציא אלבומים מוצלחים ומצליחים, וספארקס היו עסוקים בהקלטת וקידום אלבום שהכיל, לטענתם, את כל מה שהיה צריך לדעת על הלהקה באותו זמן. "אתם יכולים להתחיל מהאלבום הזה ואז לעשות את דרככם אחורה לאורך 18 האפשרויות האחרות," ראסל מאל אמר בראיון באותה תקופה.

השנים עברו כמו ששנים עוברות בשביל להקות עסוקות, ורק ב-2014 מצאו את עצמם חברי שתי הלהקות מוכנים להקליט אלבום משותף.  מה שמביא אותנו ל-FFS.

חברי שתי הלהקות, בראיונות לקראת האלבום, מאד נחרצים לגבי העובדה שמדובר בלהקה חדשה, סופרגרופ שמורכב משתי הלהקות.  לא באלבום חד פעמי, לא במחווה של להקה אחת ללהקה שניה ולא באלבום שבו להקה אחת היא להקת הליווי של הלהקה השניה.  לכן הם בחרו בשם הסטנדרטי למדי של האותיות הראשונות של שמות שתי הלהקות כשם הלהקה שמאחדת את שתיהן וכשם האלבום הראשון שלה (ולדברי שתי הלהקות בראיונות, מדובר בשיתוף פעולה שהולך להיות ארוך טווח), ולכן דיוקנאות החזון של חברי הלהקות על עטיפת האלבום מעורבבים אחד בשני.

האלבום עצמו עשוי להיות מעט מאתגר למאזינים מן הישוב.  אולי אפילו למעריצים מנוסים יותר של פרנץ פרדיננד שאין להם הרבה ידע על הלהקה שהעניקה להם כל כך הרבה השראה.  הוא נפתח בשלושה אקורדים שהם פרפראזה על יצירה של רחמנינוב, והמילה "ennunciate",  להגות, נאמרת כבר בשורה הראשונה של השיר הראשון.  אני לא חושב ששמעתי את המילה הזאת נאמרת באף שורה, של אף שיר, עד עכשיו.  ברוכים הבאים לעולם של הספארקס.

השילוב של הקולות של אלכס קפראנוס ושל ראסל מאל, שמעבירים ביניהם את תפקידי השירה כבר בבית הראשון, נשמע טבעי כל כך, והמוזיקה, שהאחים מאל כתבו ושפרנץ פרדיננד מבצעים (בנוסף לקלידים הדומיננטיים של רון מאל), נשמעת מהוקצעת כל כך, שנדמה שזאת היתה המזימה של פרנץ פרדיננד לאורך כל הדרך – להפוך להיות מפורסמים מספיק כדי יום אחד לגרור את ספארקס ביחד איתם אל התהילה.

כמעט כל אחד מהשירים באלבום הזה ראוי להיות להיט בזכות עצמו ולהיות מושמע ברדיו לנצח.  החל מהסינגל הראשון, "Johnny Delusional", שלכבודו הוקלט קליפ מסחרר (שהצפיה בו לא מומלצת לאפילפטים או אנשים שנוטים בקלות לבחילות.  או אולי התנועה בו נראית כל כך מקוטעת ומוזרה בגלל חיבור האינטרנט הטמפרמנטי שלי.  אתם תגידו לי), שמספר את סיפורו של בחור עם בטחון עצמי נמוך במיוחד, במהלך נסיונות השכנוע העצמי שלו להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניו, דרך משחק המילים של הסינגל השני שעוקב מיד אחריו, "Call Girl", שבו השורה החוזרת בפזמון מוסיפה פסיק לשם השיר והופכת את המשמעות שלו, דרך "Dictator's Son" שהושפע מאירועי האביב הערבי האחרונים ומספר את סיפורו של בנו של דיקטטור במדינת מפרץ כלשהי ("מדינה של חום וחול", "מדינה שהוציאה מחוץ לחוק את הגשם", לדברי האחים מאל) שמעדיף את החיים המערביים הטובים על פני המעמסה הכבדה של להיות היורש לדיקטטורה, ועד ל-"Police Encounters", שמספר, על רקע של מה שיכול להיות שיר משחק לילדים, על מעלליו של אחד מהאחים מאל בהארלם, במהלך ביקור בניו יורק.

בשלב מוקדם יחסית של האלבום, כבר בשליש הראשון שלו, מתייחסים האחים מאל לפיל שעומד באמצע החדר שבו הוקלט האלבום הזה.  השיר היפה ביותר באלבום, שיר שקט ומהורהר שלא מתאים לאופי של שאר השירים שדוהרים קדימה בזכות חטיבת הקצב של פרנץ פרדיננד, נושא בתוכו את הפזמון: "אם אתם מקשיבים, דעו כשאתם מקשיבים שאני לא חושב שהצלחנו כמו שהיינו צריכים להצליח."   אבל – "אין באמת גיבורים, יש רק אנשים שאכפת להם יותר מהמיתולוגיה שלהם, מאשר מהחיים שלהם."   על האף ההנאה הגלויה של שתי הלהקות בהקלטת האלבום הזה, שלקח ברובו קצת יותר משבועיים להקליט, אבל מבוסס על דמואים שהקליטו בכל הזדמנות פנויה שהיתה להם בחמש השנים האחרונות, האחים מאל יודעים שגם כשהם מקליטים את האלבום המשותף הזה, במסגרת הסופרגרופ הזה שמכיל בתוכו את הטוב שבשתי הלהקות, הם עדיין להקה של להקות אחרות.  והם היו צריכים להצליח הרבה יותר ממה שהצליחו, בסופו של דבר, מפני שהשירים שלהם הם משירי הפופ הכי מאתגרים, ומספקים, שאפשר לשים ברדיו בכל רגע נתון.

האלבום נחתם בשני שירים, שעושה רושם שהושמו שם יותר בשביל הערך ההיסטורי שלהם מאשר בשביל הערך המוזיקלי שלהם.  השיר שחותם את האלבום הוא גרסה מנוקה ומעובדת לאותו דמו ראשון, "Piss Off", שעדיין, על אף התוספת של ראסל ורון מאל, נשמע יותר כמו שיר של פרנץ פרדיננד גרידא מאשר שיר של הסופרגרופ, ולפניו הקטע הארוך והמורכב ביותר באלבום, "Collaborations Don't Work", שמנסה להוכיח במשך יותר משש דקות למה שיתופי פעולה, במיוחד שיתוף הפעולה הזה, דווקא כן עובדים, טוב במיוחד.

הלהקה המשותפת החלה השבוע בסיבוב הופעות אירופאי, שכל מה שנשאר לי הוא לרצות ולקוות שיביא אותם גם, איכשהו, לארץ (לוח הזמנים של ההופעות בינתיים לא כולל את ישראל, באופן מפתיע ולא שגרתי), ולפחות על סמך ההופעה הראשונה, בגלזגו, מולדתם של פרנץ פרדיננד, לפני יומיים, אפשר לראות שההנאה שבעשיה המוזיקלית המשותפת לא היתה מזויפת, ולא היתה שמורה לאלבום בלבד.  ההנאה של כולם, זאת אומרת, חוץ משל רון מאל, שישב מאחורי הקלידים שלו עגום ממש כמו בהופעה הראשונה של הלהקה. אחרי הכל, יש לו מוניטין של ארבעים וארבע שנים לשמר.  אפילו להקה כמו פרנץ פרדיננד לא תיקח לו את זה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, הנה הסרט האחרון של רובין וויליאמס.  בינתיים, עד שימצאו עוד משהו קצר שהוא עשה.

 

This Just In

שיר חדש של Afghan Whigs

אני אחזור על זה שוב, כדי שתוכלו לעכל את כל המילים ביחד: שיר חדש של Afghan Whigs.

הוא נמצא כאן – I'm a Soldier, השיר הראשון ברשימת ההשמעה שבדף.
יהיו עוד שניים כאלה באוסף שלהם, שייקרא Unbreakable וייצא ב-1 במאי. האוסף כולל מבחר לא קונוונציונלי של מיטב השירים שלהם ומסתיים ב-Faded. כמה עוד מושלם האוסף הזה יכול להיות?

[Disclaimer: אני מכור ל-Afghan Whigs ונגזרותיהם – Twillight Singers, Gutter Twins וכדומה. הם לא יכולים לעשות שום דבר רע בעיניי]