ארכיב עבור 'ראפרים'
ג'וואנוטי; דיוויד בואי
1. לפנות הכל
בנוסף לכל ההופעות שהזכרתי כאן בשבוע שעבר, שיתרחשו במסגרת פסטיבל "הפזורה" שיקרה כאן בשבוע הבא, יופיעו גם Mouse of Mars, ב-13.12, באצטדיון חולון. איך זה עובד – הרכב כמו Mouse on Mars שהוא לא עד כדי כך מוכר בארץ, ממלא אצטדיון – אני לא לגמרי בטוח. אבל אם הם יתמקדו בפן היותר טכנואי של היצירה שלהם, זה עשוי לעבוד.
כבר דצמבר, מסתבר. וכמו בכל דצמבר. הגיע הזמן לסכם וכאלה. כאן, כאמור, לא יהיו שום סיכומים. אני מעדיף להתעסק במוזיקה מכל השנים ביחד במקום לנסות להסתכל אחורה על אילו אלבומים טובים היו ספציפית השנה. ב"עונג שבת", מצד שני, כן מסכמים. ואתם מוזמנים להקליק לשם ולבחור את עשרה האלבומים שעשו לכם את 2007 שונה מ-2006. גיאחה מבטיח גם פרסים דיסקיים מתנת "התו השמיני".
2. איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לחשוב חיובי
היה היה פעם ערוץ שקראו לו MTV. יש עדיין. אני יודע. אבל אז, בתקופה ההיא, הרחוקה, הוא גם שידר מוזיקה. בעיקר מוזיקה. היו שם בעיקר מגישים מעניינים, רובם הגדול בעלי עבר של יצירת מוזיקה, והיתה להם איזושהי חיבה מוזרה לישראל. הם אפילו התעקשו לבקר פה, וגם לערוך אודישנים למגישה ישראלית. אותו ערוץ, שפעל מלונדון ושידר לכלל אירופה, היה עסוק במשך שלוש שנים בשלהי שנות ה-90 בנסיון למצוא אלטרנטיבה שפויה למפגן הקיטש שנקרא האירוויזיון – הפתרון שלהם, שנקרא "MTV Grand Prix", היה להזמין את כל המדינות המשתתפות באירוויזיון לשלוח קליפים של שירים יותר עכשוויים ומעניינים ולשדר תחרות מקבילה לאירוויזיון, עם אותה שיטת ניקוד. התוצאות שיקפו בצורה הרבה יותר נאמנה את פני המוזיקה שהתפתחה בכל מדינה – בתחרות הראשונה, למשל, זכתה להקה לא מוכרת מאד בשם Suede. באותה תחרות, נציג איטליה היה ראפר איטלקי בשם ג'וואנוטי (בתרגום חופשי לעברית – בחורצ'יק). זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי להיתקל בבחור הזה – לשיר שייצג את איטליה קראו "Penso Positivo" (לחשוב חיובי, באיטלקית) והוא אחד מהשירים הכי שמחים שיצא לי להיתקל בהם. קטע ראפ איטלקי פאנקי, כולל כלי נשיפה וסימפולים של ג'יימס בראון. באותו הזמן, קטע אחר שלו, שנקרא "Serenata Rap", מצא את דרכו לפלייליסט של MTV והוקרן שם לעתים קרובות. כמה שנים מאוחר יותר, שיר אחר שלו, "L'Ombelico Del Mondo" (הפופיק של העולם, באיטלקית) הפך להיות להיט בלתי צפוי ברדיו הישראלי (לא מאד נכון, בעצם. כל שיר שמכיל בתוכו תזמורת בטוקאדה שלמה לא יכול לא להיות להיט). מעבר למערבולות הקטנות האלה בתוך השלולית המוזיקלית הישראלית, עושה רושם שג'וואנוטי, שהשם האמיתי שלו הוא לורנצו כרוביני,לא הצליח להפוך ליותר מדי מפורסם כאן. אבל הוא לא קפא על שמריו באיטליה, שם הוא, מן הסתם, הרבה יותר מפורסם מפה.
לאורך השנים גיליתי כמה דברים מעניינים לגבי ג'וואנוטי. למשל, שבנוסף למועמדות של "Penso Positivo" ב-1994 בתחרות אלטרנטיבית לאירוויזיון, הוא ביצע שני שירים בשתי הזדמנויות שונות בפסטיבל סן רמו – באופן מסורתי, הפסטיבל במסגרתו נבחר המועמד של איטליה לאירוויזיון עצמו. בשנת 2000, השיר שאותו ביצע בפסטיבל נקרא "Cancello Il Debito" – בטלו את החוב באיטלקית, שיר שמתייחס לפעילותו בארגון One שמטרתו לחסל את העוני בעולם בדורנו, בין השאר באמצעות ביטול החוב של מדינות העולם השלישי למדינות העולם הראשון. למשל, שמעבר לשני האלבומים שהכילו את השירים המוכרים יותר – "Lorenzo 1994" והאוסף הראשון שלו, "Raccolto", שבשבילו הקליט את "L'Ombelico del Mondo", הוא הוציא עוד די הרבה אלבומים. מספיק, בכל אופן, כדי לאכלס שלושה אוספים. בשלוש השנים האחרונות הוא הספיק להוציא אלבום, "Buon Sange", ספר ציורים שהוא מעין יומן של הקלטות האלבום הבא, ולהקליט את האלבום הבא – שייצא ב-18 בינואר וייקרא "Safari 2008". שהאלבום שחשבתי שהוא הראשון שלו – אותו "Lorenzo 1994" – הוא ממש לא הראשון, ושלפניו ג'וואנוטי יצר עוד חמישה אלבומים שגיבשו את המעמד שלו באיטליה ככוכב היפ הופ מקומי – הראשון שבהם, "Jovanotti for President", בשנת 1988 (הוא גם זכה לעשות לפחות באופן סמלי את מה שהאלבום הזה הציע, ולשחק את הנשיא בסרט מוזיקלי איטלקי שנקרא "Jolly Blue", עשר שנים אחר כך. בהמשך הדרך שלו, לעומת זאת, הוא הוכיח שהיפ הופ איטלקי הוא רק הקצה של הקרחון של מה שהוא מסוגל לעשות – והאלבומים הבאים הכילו בלדות אקוסטיות, מוזיקה ברזילאית, אפריקנית וקאריבית.
בינתיים, עד שייצא האלבום הבא שלו – שיכיל גם הוא, קרוב לוודאי, את המינון המדויק הזה של היפ הופ, מוזיקה אקוסטית ומוזיקה אופטימית ושורשית מרחבי העולם, אתם יכולים לקבל את ההזדמנות לדפדף, בצורה כזו או אחרת, בספר "Safari Jam" שיצא במהדורה מוגבלת – יומן המתאר את ההקלטות לאלבום הקרוב שלו – אפשר לצפות בכל 320 העמודים של הספר הזה, שכל עותק שנמכר ממנו חתום על ידי האמן, כאן.
והנה קורס למתחילים בג'וואנוטי:
זה Penso Positivo. זה Serenata Rap.
ובאתר החללשלי שלו אפשר לשמוע שיר אחד מתוך האלבום הבא.
2. דיוויד בואי – אמריקני צעיר
הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי, והפעם אני עוזב את תקופת זיגי סטארדסט ונגזרותיו ונכנס אל התקופה שמקדימה את תקופת מוזיקת הנשמה מפלסטיק של דיוויד בואי – עם האלבום "Young Americans". הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, לגביו:
1 ארבע שנים אחרי שלעג לג'ון לנון ב-"Life on Mars?", דיוויד בואי מנצל את ההזדמנות להביע את ההערכה שלו למוזיקאי הגאון הבריטי האחר שהפך להיות אמריקני צעיר באותה תקופה – הוא מצטט משיר שלו ("A Day in the Life" – ברובו שיר של ג'ון לנון, בתוספת תרומה קטנה ממק'רתני) בשיר הנושא של האלבום, עושה גרסת כיסוי ל-"Across the Universe" (בסיוע של ג'ון לנון בגיטרה) וגם משתף פעולה עם לנון ב-"Fame".
2 בשיר הנושא של האלבום אחד מהכלים המאד בולטים הוא הסקסופון – אף על פי שדיוויד בואי עצמו מנגן בסקסופון וניגן ברוב השירים הקודמים שלו שהכילו את הכלי הזה, כאן מנגן דווקא דיוויד סנבורן, מוזיקאי ג'אז אמריקני די מפורסם היום, שזאת היתה אחת ההקלטות הראשונות שלו. את קולות הליווי הגוספליים הפיק לות'ר וואנדרוס, גם הוא בתחילת דרכו המוזיקלית כאן.
3 האלבום הזה הוא תחילת הדרך של שיתוף הפעולה בין בואי ובין שני גיטריסטים שעזרו לבואי לעצב את המוזיקה שלו בשנים הבאות – קרלוס אלומר – שניגן בכל האלבומים של בואי עד לטרילוגיית ברלין, ואחר כך באלבומי שנות ה-80 שלו, וארל סליק, שניגן עם בואי בכל האלבומים החל מסוף שנות ה-80 והוא חלק מרכזי מלהקת ההופעות שלו (אחרי עזיבתו של ריבס גברלס).
4 בנוסף להומאז' ל-"A Day in the Life" שבשיר "Young Americans", דיוויד בואי מציג גם מחווה לזהות אחרת של עצמו – קולות הליווי, ששרים "All Night / All Right", הם זהים כמעט לחלוטין ל-"Lady Stardust" שלו.
5 ג'יימס בראון סיפח לעצמו את השיר "Fame", בשינוי של המילים ושל חלקים מהמוזיקה. לסינגל שלו, שיצא ב-1976, הוא קרא "Hot (I Need to be Loved, Loved, Loved)".
6 דיוויד בואי עצמו הוציא מחדש את "Fame" ב-1990 – בהקלטה מחודשת של הקולות כדי שיתאימו לגוון הקול שלו באותה שנה, ובלי התרומה של ג'ון לנון לקטע.
7 על אף שהשיר "Fame" הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני, כמעט מיד, בשנה שבה יצא, אף אחד מהסינגלים מהאלבום הזה לא הגיעו למקומות גבוהים במיוחד במצעד הבריטי. מצד שני, באותה תקופה, "Space Oddity" חזר למקום הראשון במצעד הבריטי. "Fame" הוא הראשון, מבין שני סינגלים בלבד בקריירה של בואי, שהגיע למקום הראשון בארה"ב.
8 לפני שהחליט לקרוא לאלבום על שם השיר הפותח אותו, שם האלבום היה "Dancin'". לפני כן, דיוויד בואי שקל לקרוא לאלבום "Shillling the Rubes" – סלנג בריטי ל"לעבוד על הפראיירים". השם התייחס לעובדה שהדמות שלבש בואי באלבום הזה היתה חופשיה, שמחה וחסרת דאגות – כמעט ההפך הגמור ממה שדיוויד בואי הרגיש במעמקי תהום ההתמכרות לסמים שלו.
9 ההוצאה המחודשת של האלבום (גם זו הראשונה של Rykodisc בשנות התשעים וגם הגרסה הכפולה במרץ האחרון) כוללת הקלטה מחודשת של השיר "John, I'm Only Dancing" – מהאלבום "Ziggy Stardust". הפעם נקרא השיר "John, I'm Only Dancing (Again)".
10 מעבר לשורשים הראשונים לאלבום הזה, שאפשר למצוא ב"1984" באלבום הקודם, האלבום הזה נולד מההשפעה שהיתה למוזיקת הנשמה וה-R&B שדיוויד בואי הקשיב לה במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב. אחרי שסיבוב ההופעות עבר בפילדלפיה – המחוז העיקרי של המוזיקה שממנה הושפע בואי – הוא החליט לשנות את הרכב ההופעות שלו (עם קרלוס אלומר כגיטריסט העיקרי עכשיו ולות'ר וואנדרוס בקולות ליווי) ואת התפאורה של הבמה כולה. מסע ההופעות (שנועד לקדם את האלבום Diamond Dogs) נקרא מעתה והלאה Philly Dogs.
עד כאן להשבוע. עד שבוע הבא – הנה אלטרנטיבה מעניינת לתחבורה ציבורית.
נשלח: 8 בדצמבר, 2007. נושאים: דיוויד בואי: האזנה מודרכת, ראפרים.
תגובות: אין
| טראקבק
אטליז; סול וויליאמס
1. לפני הכל
את השבוע האחרון ביליתי על מדים ועל נ.נ. (נ.נ., למי שלא בקיא ברזי הצבא הירוק, זה קיצור של נושאת נפגעים. זאת מין משאית קטנה כזאת בת מאה שהיא יותר בכיוון של יוצרת נפגעים, בעיקר מפני שכשהדגם הראשון עזב את המפעל, מישהו בטח רץ אחריו בצעקות: "רגע! רגע! שכחנו! הבולמי זעזועים!"). כשאתה נמצא במילואים, קורים כמה דברים אינסטינקטיביים ומיידיים רק מפני שאתה חלק מהתרבות הישראלית. אחד מהם הוא שבכל מצב שיש בו את הזיקה הכי קטנה לזה, נשלף ציטוט מ"גבעת חלפון". עיקר הציטוטים במילואים הספציפיים האלה היו שייכים לסרג'יו קוסטנצה. וסרג'יו קוסטנצה זה ישראל פוליאקוב, וישראל פוליאקוב, הוא פולי מהגשש, הסתבר לי במהלך המילואים (שבהם אני בדרך כלל מנותק מחדשות), נפטר ממחלה קשה כשהוא בן 66. מה שעצוב לי אפילו עוד יותר, כי זה בעצם אומר שהגשש החיוור מת. אבל כמה יפה לראות שבעוד שהוא נקבר על ידי המשפחה שלו כישראל פוליאקוב, מתאבלים עליו מאות אלפים של אנשים בתור פולי מהגשש. זה בשבילו.
בועז כהן כתב פוסט בבלוג שלו, "לונדון קולינג", על סגנון מוזיקלי שנקרא Slowcore ועל כמה מייצגים בולטים שלו. ככל שדפדפתי למטה, יותר ויותר, גיליתי עוד ועוד להקות שאני כבר יודע שאני אוהב. וכמה שהשמות שלהם סיקרנו אותי תמיד ולא ידעתי למה. כשהגעתי לסוף הפוסט חשבתי על זה, שבעצם, בועז כהן הכיר לי חלק מהלהקות האלה בתכנית שלו ב-88. אז זה מסביר את זה. וזה גם מסביר לי מה זה Slowcore.
2. מוטב מאוחר מ
המצב הוא כזה: אם אני מחדש לכם משהו במה שאני הולך לכתוב על אטליז, אתם כנראה לא שומעים מספיק מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית. ובכל זאת, עבודה עיתונאית צריכה להיעשות כמו שעבודה עיתונאית צריכה להיעשות, ולכן:
אטליז הם אולי סופרגרופ האינדי הישראלי הראשון. הם הוקמו ב-2002, תחת השם מטבוחה, דווקא, כשהציר המרכזי שלהם – האיש שכותב את כל השירים, ומנגן באחת משלוש הגיטרות שמאכלסות את ההרכב, הוא גיא בן שטרית – שהיה גם ממקימי "אינפקציה" לפני כן. ההרכב הנוכחי, שכבר הספיק להתחלף שלוש פעמים, כולל בנוסף לו את לי טריפון, הזמרת, הבסיסט אדם שפלן, המתופף עמרי הנגבי ולא פחות מעוד שני גיטריסטים – אור בהיר ועמית ארז. ההרכב המקורי שלהם איכלס את מאיה דוניץ בתור הזמרת ואת ירון מיטלמן כאחד מהגיטריסטים. כשמאיה דוניץ החליטה לעזוב, וירון מיטלמן נסע להודו וחזר, כמו שחלק מהם חוזרים, אדם אחר, הצטרפו במקומם שרית שצקי ועמית ארז. וכששצקי החליטה לעזוב ההרכב התייצב על הפורמט הנוכחי שלו, וזה השלב שבו הם החליטו, סוף סוף, אחרי חמש שנים שלמות, להוציא אלבום.
זה הולך לקרות ביום חמישי, ה-8 בנובמבר, בהופעה חגיגית שהם הולכים לקיים ב"בארבי". האלבום, שכבר הוקלט במלואו כבר לפחות פעם אחת והוקלט מחדש כשהזמרת התחלפה, נקרא "Violently Delicate" והוא מכיל את רוב השירים שהיו חלק מההופעות שלהם במהלך שש השנים האחרונות. את האלבום יהיה אפשר להשיג, בעסקה מאד משתלמת, ביחד עם כרטיס ההופעה, ב-60 שקלים. ו, כהמשך לאיזשהו טרנד מוזיקלי חדש שהתחילו "Hiss Records", יש לאלבום גם טריילר.
אטליז מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"רוק כבד, סרף, power pop, גות', פאנק – לפעמים הכל בתוך שיר אחד" והם משלבים כמות אדירה של השפעות מוזיקליות, יכולת מוזיקלית ווירטואוזית ודרך ייחודית לטוות שירים בצורה בלתי צפויה (לפחות בפעם הראשונה ששומעים אותם). למי שעדיין לא מכיר אותם, זה יהיה מעניין במיוחד לשמוע אותם בהופעת הבכורה של האלבום. למי שכן מכיר אותם… אנחנו יודעים איפה אנחנו נהיה ביום חמישי.
הנה כמה דוגמאות למה שעשוי להיות שם אז:
3. The Rise and Liberation of Niggy Tardust והאיש שהיה צריך לפרק את הלהקה
כשיורד גשם, אומרים באנגלית, יורד מבול. וזה טבען של הרבה מהפכות, מוזיקליות כמו גם לא מוזיקליות, להיות מאופיינות בהזדמנויות כאלה למבול. הטפטוף הבא במהפכה המוזיקלית שמעבירה את השליטה, והרווחים, ממוזיקה חדשה מחברות התקליטים לאמנים עצמם מגיע מראפר בשם סול וויליאמס. ראפר, זו, אולי, הגדרה לא מאד מדויקת, או כמו שאומרת פרסומת שכזו בזמן האחרון – זה נכון, אבל זה קצת מעליב. סול וויליאמס הוא משורר ולהטוטן. משורר, מפני שהוא מפגין יכולת מרשימה של שזירת מילים אחת בתוך השניה, לרעיונות, למשפטים, לשירים. להטוטן – כי הוא יכול לנצח כל ראפר אחר בקרב מי-יכול-לזרוק-יותר-מילים-בדקה, ולא רק שכל המילים האלה יהיו הרבה יותר ארוכות והרבה פחות זמינות בשפה האנגלית מאלו של כל ראפר אחר, הן גם יעצבו את עצמן לרעיונות שנונים, אינטיליגנטיים ומרתקים. אחת מהסיבות לזה היא שיהיה קשה למצוא עוד ראפר שיש לו תואר ראשון בפילוסופיה. סול וויליאמס הוא גם אחד מהראפרים הפוליטיים יותר, במיוחד בתקופה האחרונה – בה הוא דואג להשמיע את קולו נגד בוש והמשטר שלו, בין השאר ב-"Not In My Name" שהוציא ב-2003. או במכתב פתוח לאופרה ווינפרי, שמביע, ולא בראפ, כמה האיש הזה חכם ומעורר השראה. אני התאהבתי במה שיש לו להציע בעיקר בזכות האלבום השני, "Amethyst Rock Star", שמכיל דברים כמו זה: "The wine is growing on the vine / How much must I age before I'm ageless?" האלבום שיוצא עכשיו נקרא "The Inevitable Rise and Liberation of Niggy Tardust" והוא מיוחד מכמה סיבות, הראשונה שבהן היא שהוא מוצע חינם לכל מי שמעוניין להשיג אותו כך, כאן. מי שמעוניין יכול לשלם 5 דולרים ולקבל את היכולת להוריד אותו באיזו רמת קידוד שהוא רוצה (אפילו ב-Lossless), והכסף הזה מגיע ישירות לאמן. הסיבה השניה היא שטרנט רזנור הפיק את האלבום הזה – מה שאומר בדיוק מה שזה אומר. סול וויליאמס עם קמצוץ Nine Inch Nails. את האלבום עצמו עוד לא שמעתי, אבל כמה דוגמאות ממנו בדף החללשלי שלו, שכוללות בין השאר גם גרסת כיסוי לא מביכה ל-Sunday Bloody Sunday של U2, נשמעות מבטיחות במיוחד.
זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה לכם שבוע שמכיל גם את זה.
נשלח: 3 בנובמבר, 2007. נושאים: להקות, ראפרים.
תגובות: אין
| טראקבק