תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'פתיחה'

פתיחה; פולקלה; מיטש הדברג

1. פתיחה

כן. בלוג. גם אני.

למה? ככה. בזמן האחרון התחשק לי לחזור לכתוב, ולא שירים, ובלוג עושה רושם של ההזדמנות הכי טובה לכתוב ולהחזיק דופק של משהו. כי בלוג חייבים לעדכן. למה? ככה.

יצא לי לקרוא בזמן האחרון כמה בלוגים, של כמה אנשים שונים, שחלק מהם מנסים בכל תוקף להדוף את השמועות שמה שהם כותבים הוא בלוג. כאילו שיש בזה משהו רע. ואני יכול להבין את זה. אני גם יכול להבין את התגובה הראשונה של חברה שלי, כשהיא שמעה שאני מתכונן להתחיל לכתוב בלוג: "מה אתה, ילדה בת 15?"

אנשים טועים בלחשוב, שבלוג, שפירושו בעברית יומן רשת, הוא בדיוק זה. זאת אומרת "יומני היקר", אבל על הרשת, כדי שכולם יוכלו לקרוא. אבל בעצם, כל דבר, כשהוא מתעדכן לעתים קבועות, הוא סוג של יומן. מה גם שרוב הבלוגים שאני מכיר מתעדכנים באופן קבוע רק פעם בשבוע. מה שהופך אותם פחות ליומן ויותר לשבוען. או משהו כזה [בלוג, למי שהתעורר עכשיו והדברים האלה עם הכפתורים עם אותיות עליהם ומסך חדשים לו, הוא קיצור של weblog, שפירושו מערכת רשומות על הרשת. או יומן רשת, אם אתם מתעקשים].

את הבלוג הזה תכננתי להתחיל ב"תפוז", וערקתי לכאן ברגע האחרון, בעיקר בזכות הבלוג של Diamondog שקראתי, ומתפרסם גם הוא כאן. משהו בפשטות ובהיעדר היומרנות שיש כאן, ואין בתפוז (אף על פי שאני אוהב את הלוגו המסתובב שלהם) קרץ לי ואמר לי שכאן אני אמצא בית יותר טוב. ומסתבר שהמקום הזה מתבסס על wordpress, שקראתי או שמעתי עליו הרבה מאד בזמן האחרון ויום אחד אולי אפילו אדע מה זה.

אז אני כאן. הבלוג הזה יתבסס בעיקר על מוזיקה, לא בהכרח בעברית, לא בהכרח שלי (אבל גם, מדי פעם, עדכונים על איפה אני ומתי כבר יוצא האלבום שאני מבטיח כבר שנתיים). אבל יהיו בו מדי פעם גיחות לכל מיני אמנויות אחרות – סרטים, ספרים, טלוויזיה, קומדיה שהיא לא בסרטים או ספרים או טלוויזיה (יותר לגבי זה בהמשך). מדי פעם, אם יבוא לי, יהיו פה נושאים שהם לא זה ולא זה ולא זה ולא זה. וזהו.

אני (וכשאני אבין איך המקום הזה פועל, זה גם יהיה כתוב למעלה, או בצד, או איפשהו) אורן. מוזיקאי, סולן להקת The Marching Band, שהיא רק איש אחד – אני. כותב מדי פעם גם מוזיקה להצגות (בעיקר בפרוטקציה, בעיקר של אחותי). למחייתי אני עובד בחברה שמפעילה אתר להשוואת מחירים באינטרנט, שהיא חברת בת של חברה יותר גדולה (שאני לא אגיד את השם שלה, אבל הלוגו שלה צבעוני ואפשר לקנות ולמכור בה דברים לאנשים בכל העולם). אני לומד תקשורת לתואר ראשון, ואחד מהתחביבים הבודדים שלי מעבר למוזיקה הוא להכין אוספים. של מוזיקה.

והבלוג הזה מתחיל כאן.

 

2. פולקל'ה

יש משהו מאד יומרני בלהכניס 26 אמנים שונים תחת קורת גג אחת, להופעה שנמשכת יום שלם ומחזיקה הרבה גוונים שונים של אותו צבע, פחות או יותר. יומרני כמו בלא בהכרח עובד. לא בהכרח עובד כמו בלא כולם הופיעו. גם אני לא. ובכל זאת, היה כיף. היה כיף כי קהילה גדולה של אנשים, שלא הכרתי כי הייתי עסוק במשך שנה בלהיות חלק מקהילה מוזיקלית אחרת, ושנה אחר כך בלנסות לא להיות חלק משום קהילה, באו לחלוק כבוד לאמנות. מוזיקה, במקרה הזה.

והיו שם הרבה אנשים טובים. אני לא אזכיר את כולם, כי זה יהיה ארוך כמעט כמו שהפסטיבל היה. אבל אני אזכיר חלק:

יונתן בירנבאום הוא מוזיקאי מופלא. אני אומר את זה על סמך משהו כמו חמש עשרה או עשרים דקות ששמעתי אותו מנגן, ובלי לדעת מי הוא או מה הוא עושה לפני זה – אחרי זה קראתי שהוא גם מנגן באס ב-Ed. יונתן ניגן קטע קלאסי בארוקי, כנראה משהו שהוא כתב, והצליח לגרום למשהו שאף מוזיקאי אחר לא הצליח להגיע אליו במהלך ההופעה – שקט מוחלט בקהל. זה היה מאד שונה, אולי אפילו קצת לא קשור (כמו ששמעתי אותו אומר בחצי אוזן מאחורי הקלעים), אבל זה היה נפלא – וזה בדיוק המקום לנגן כאלה דברים.

איתי בלטר עושה דברים מופלאים עם פסנתר ובלי פסנתר. לא הכרתי אותו לפני זה אבל אני דואג לתקן את העוול הזה – המוזיקה שלו עשתה עליי רושם כל כך עז, שהייתי מוכרח לזנק לדוכן של האוזן ולקנות את הדיסק שלו. אחר כך קראתי שהוא מקליט ב"קקטוס". ולא הופתעתי. [זה המקום לציין את רמת הרושם שמוזיקה צריכה לעשות עליי כדי שאני אקנה דיסק – ולא, אני לא מוריד ולא צורב באופן לא חוקי אלא אם כן אין לי ברירה או שאני רוצה להכין אוסף שדורש שירים שעוד אין לי – לפני כמה שנים עברתי לארה"ב לשנה כדי ללמוד טכנאות סאונד, וסידרתי שהדיסקים שלי יגיעו אליי לשם. דברים קרו, והדיסקים שלי נשארו שם בזמן שאני חזרתי לכאן. והייתי צריך להסתדר בלי האוסף שלי במשך כמעט שלוש שנים. כשסוף סוף זה הסתדר, החזרתי את הדיסקים שלי לכאן ועכשיו אני דואג לשמוע כל אחד מהם טוב טוב לפני שהוא נכנס בחזרה לתקליטיה. מה שאומר שיש לי מספיק דיסקים להאזין להם לעוד הרבה שנים. זאת הסיבה שכשאני קונה עוד דיסק בימים אלה, שהסיכויים שאני אשמע אותו בשנה הקרובה הם אפסיים, צריכה להיות לזה סיבה טובה].

רושם אחר עשו עליי האזרח צדורוב והשפנפן. הם עושים מוזיקה בועטת, עם מילים מושחזות שהמטרה שלהן לגרום לך להרגיש לא בנוח (קצת כמו חנוך לווין, היה הרושם שלי שם). והם חילקו דיסק שלהם בחינם – תמיד דבר מבורך – וגם אותו אספתי. כשאני אגיע לשמוע אותו, יהיו רשמים ממנו גם כאן.

אבישי אפרת קצת מזכיר לי את שגיא צבי עם גיטרה. יש לו שירים מאד יפים ומאד שבירים, ויהיה מעניין לשמוע אותם בהופעה שלמה.

דיוויד בלאו, שהוא הסולן של Ed, וגם הוא נכנס אצלי לרובריקה של סינגר סונגרייטרים שצריך לשים עליהם אוזן, נתן גם הוא סט יפהפה אבל לא ניגן שום קאוור שהכרתי (בניגוד לשנה שעברה, אז הבנתי שניגן שיר של Afghan Whigs, שהם אחת הלהקות האהובות עליי בעולם).

וסוף סוף יצא לי לראות כמה אמנים שרק שמעתי עליהם (ומהם) עד עכשיו – אלי לס ודני הדר, שנדמה לי שהם מנגנים בלהקה אחת אבל כל אחד מהם הופיע בנפרד. על דני הדר קראתי שהוא מגניב (ולא סתם מגניב או מאגניב), ואני יכול להבין מאיפה זה הגיע. יש לו איזו נוכחות בימתית שראיתי גם אצל בני בשן, משהו שאומר: "זה העולם שלי ואלו המילים שאני כותב עליו. תל אביב מטגנת לי חביתה, ואם תרצו תקשיבו, ואם לא, לא נורא". גם השיר ה"פרובוקטיבי שיזניק את הקריירה שלו קדימה" היה די נוגע ללב, אף על פי שאני לא מהאנשים שרוצים לדפוק את הראש בחומה.

ודוד פרץ – האיש שמאחורי הלייבל שבשבילו, יום אחד, אני אקליט גם אלבום בעברית, אם הם רק ייתנו לי. ניגן כמה מהשירים שלו, ואפילו אחד של "בלו בנד", וגם קאוור (ואני מסכים עם אביב מארק, יותר יפה מהמקור) של Hey של הפיקסיז.

ואחר כך לנסז – שדווקא הרשימו אותי פחות ממה שציפיתי. זה נשמע פחות כמו פולק ערבי ויותר כמו חפלה אקוסטית. אבל אולי זאת היתה הכוונה – וקרוב לוודאי שהאנשים בקהל היו צריכים שיעירו אותם כי השעה היתה כבר כמעט שתיים בלילה.

והיה עמית ארז – שאני לא חושב שאני צריך להכביר עליו במילים. אני חושב שכמעט כל אחד שמרשה לעצמו לאהוב מוזיקה ישראלית אלטרנטיבית יודע כמה האיש הזה מוכשר.

והיו עוד. כמו שאמרתי, אני לא יכול לכתוב על כולם – Mary and Baby Cheeses, שהם לא כוס התה שלי (אבל הם ניגנו על ת'רמין!); נועם רותם, שהוא נועם רותם; קטאמין, שלא עשה לי את זה הפעם (או כמו שהגדירו את זה בני הדודים שלי שבאו לפסטיבל, שיצאו החוצה בזמן ההופעה שלו כי הם "לא מסתדרים עם הדוושות"); ועוד ועוד ועוד ועוד.

והיו גם כאלה שלא היו – כפיר שתיוי, שדווקא ציפיתי להופעה שלו, ושי טוכנר, ונועם קובץ', ואני – היינו צריכים לבטל את ההופעה שלנו כי השכנים התלוננו והמשטרה רצתה לתת קנס, ונאלצנו להסתפק בלנסז וללכת הביתה. אני לא הייתי מוכן ללכת הביתה והתעקשתי להופיע בחוץ, ליד הבארבי (קרוב לוודאי הכי קרוב שייצא לי להגיע ללהופיע בבארבי בזמן הקרוב). אמנם היו רק שלושה אנשים, אבל להם היה חשוב להישאר ולשמוע אותי, וזה היה הכי חשוב בעיניי. ודווקא שם, על החצץ של ה"סטופה", באמצע הלילה מול שלושה אנשים, היתה ההופעה הכי טובה שלי בעיניי. מילא.

אבל אני לא כועס על ההופעה שלי שהתבטלה. ועצם העובדה שאני לא כועס, למי שמכיר אותי, מוכיחה כמה נהניתי מהפסטיבל הזה (ואף על פי המיגרנה שאיימה לחסל אצלי כל אפשרות ליהנות מהפסטיבל הזה – או להופיע בו).

אני מוריד את הכובע (שאין לי) בפני יובל, על הארגון של הפסטיבל הזה. אני יודע כמה זה קשה לארגן דבר בסדר גודל כזה, כי הייתי בצד שמארגן פעם, ודווקא הפסטיבל הזה עבר די חלק. היו קצת עיכובים, אבל עיכובים יש בכל דבר. והעיקר הוא שאנשים נהנו. והיו הרבה מהם. וגם האמנים, עושה רושם, נהנו. לפעמים גם זה נדיר.

אני אלנקק לתמונות כשאני אמצא איפה איתי שם אותם (או אנשים אחרים שצילמו שם).

 

3 . מיטש הדברג

פעם בכמה זמן, אני מגלה קומיקאי גאון חדש. וברוב המקרים, כשאני מגלה אותם, הם כבר מתים.

לא מזמן פרסמו ב-eMusic, האתר שאני קונה ממנו אמפי3ים, בתור אחד מהתריסרים שלהם, תריסר של קומיקאים, לא בהכרח מוכרים, שצריך להוריד את האלבומים שלהם, ולהקשיב להם. היו שם כמה שהכרתי – לואיס בלאק, ונורם מקדונלד, שלא מצחיק אותי לא משנה מה הוא יעשה, והיה גם מיטש הדברג. קומיקאי שלא הכרתי, ולפי מה שהיה כתוב עליו נשמע לי מעניין. הורדתי.

וכל הדרך לעבודה בשבוע שלאחר מכן חייכתי בקול רם, מפני שלאיש יש סגנון מיוחד – קודם כל בגלל העובדה שהוא אדם מאד אינטיליגנטי עם חזות של redneck – שזה כבר משהו שגורם לך לחשוב דבר או שניים על סטריאוטיפים. וגם בגלל שהבדיחות שלו מאד שנונות. הוא מתעקש לא להיכנס לנושאים הרגילים של קומיקאים – סקס, גזענות, ניתוח סוציאלי מעמיק של החברה – במקום זה, הסטנד אפ שלו הוא בעצם סדרה בלתי נגמרת של בדיחות של שורה אחת. אין ביניהן קשר, ברוב המקרים. כאן בוויקיפדיה אפשר לקרוא הרבה מהבדיחות שלו, אבל הן הרבה יותר מצחיקות כשהוא מספר אותן (עכשיו כשאני מסתכל על האלבום שלו ב-eMusic כדי לנסות להבין למה יש בוויקיפדיה ציטוטים מהאלבום שאני לא מכיר, אני רואה שיש קטע, שמוזכרים בו ד"ר פפר וגייטורייד, שלא מאפשרים להוריד. אני מנחש שזה שבגלל שהחברות איימו לתבוע. לפעמים החברות יותר מצחיקות מהקומיקאים).

מיטש הדברג, בכל מקרה, נפטר בעוד חודש ולפני שנתיים – 30 במרץ 2005, ממנת יתר. חבל.

 

 

זה הכל להפעם. בשבוע הבא יהיה כאן פוסט חדש, עם נושאים חדשים. עד אז – לילה טוב.