The gospel according to whom

"אי אפשר לשפוט תפוח אם מסתכלים על העץ שממנו בא / אי אפשר לשפוט את הדבש על פי הדבורה / אי אפשר לשפוט בת כשמסתכלים על האם / ואי אפשר לשפוט ספרים לפי העטיפה שלהם"

בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק'נ'רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד, עם כובע ומשקפיים וגיטרה מלבנית. איש שקרא לעצמו בו דידלי.

בו דידלי, שנפטר היום בגיל 79, תמיד שם את עצמו צעד אחד לפני זמרי הבלוז האחרים, אף שהיה צעיר מרוב הזמרים הגדולים של זמנו. הוא נולד עם השם המרשים אלאס אות'ה בייטס, וכאשר החליט להחליף אותו לבו דידלי, עם תחילת הקריירה המוזיקלית שלו, הוא היה כבר אלאס מק'דניאל, אחרי שנטל את שם המשפחה של אביו החורג. כבר בגיל 6 התחיל להופיע – תחילה בפינות רחוב, אחר כך במועדונים. מהר מאד הוא הצליח לשריין לעצמו לילה קבוע במועדון בשיקגו, שם הוא ניגן מוזיקה שהיתה מושפעת מנגני הבלוז המבוססים של התקופה – אלו שיראו בו עוף מוזר בהמשך הדרך, מאדי ווטרס וג'ון לי הוקר. את השם שלו הוא בחר לפי מילת סלנג דרומית שדומה ל-"Diddley squat" – שום דבר. גם את הגיטרה שלו הוא עיצב באותו אופן, בעקבות עיבוד של כלי נגינה אפריקני שכונה בארצות הברית בשם Diddley Bow.

ב-1955, כשהוציא את האלבום הראשון שלו, שנשא את אותו השם, כבר התחילו הסימנים של הסטוריה מוזיקלית מתהווה. בין השאר, מפני שהוא המציא קצב נגינה מיוחד שהפך להיות מזוהה במהירות בתור "הקצב של בו דידלי". בקצב הזה, שאפשר לשמוע את ההשראה שלו בשירים הרבה יותר מאוחרים כמו "Desire" של U2, או "Panic in Detroit" של דיוויד בואי, או אפילו "Faith" של ג'ורג' מייקל, הוא הקפיד להשתמש בכל השירים שהיו קשורים לשם שלו באלבום.

את השירים המפורסמים האחרים שלו, "Who Do You Love?" ו-"I'm a Man" בחרו לבצע עשרות אמנים אחרים בהמשך, והשירים נתנו השראה לשירים אחרים – אפילו לשיר "תשובה" מפורסם של מאדי ווטרס – "Manish Boy". השיר "I'm a Man", למשל, מכיל את אחד מהריפים הכי מזוהים עם מוזיקת הבלוז. לפחות, אחד הכי מזוהים עם מוזיקת בלוז למפוחית.

את המקום של בו דידלי, בהמשך הדרך, תפסו חלוצים אחרים, כמו צ'אק ברי ואלביס פרסלי, שהשתמשו בגשר שהוא בנה והפכו את מוזיקת הבלוז מנחלת העבדים השחורים וצאצאיהם לנחלתו של דור מוזיקלי חדש שרצה לשלב את הטוב ביותר משני העולמות המוזיקליים העוינים שצמחו ביחד בארצות הברית. ההשפעה העצומה שלו על ההסטוריה המוזיקלית לא עברה בלי להשאיר חותם, והאמנים שהושפעו ממנו הקפידו להחזיר לו באותה מטבע: האבנים המתגלגלות, שחלקו איתו במה כשהוא היה מאד מפורסם והם לא, לקחו אותו לסיבוב הופעות בתור מופע חימום; גם ה-Clash לקחו אותו להופיע איתם בסיבוב הופעות; ב-2005, הוא נבחר להיכל התהילה של הרוק'נ'רול וחגג את יובל ה-50 שלו במוזיקה ביחד עם אריק קלפטון ורובי רוברטסון, סולן ה-Band. ואם כל זה לא מספיק, Jesus and Mary Chain הקליטו שיר (בי סייד של גרסת כיסוי לשיר שלו שהוציאו) שנקרא "Bo Diddley is Jesus".

הסוף של בו דידלי הגיע בדרך שכל מוזיקאי היה מאחל לעצמו – הוא התמוטט על הבמה בקונצרט במאי 2007 ואחרי שאובחן אצלו שבץ, נאלץ להפסיק את ההופעות שלו ולהיות מטופל באופן יומיומי. בראיונות שנערכו איתו לפני שנפטר הוא הביע תקווה ורצון לחזור ולהופיע, להקליט ולהשפיע על דור חדש לגמרי של מוזיקאים.

את ההופעה האחרונה שלו, במקרה, הוא נתן קרוב מאד לבית שבו הוא נולד, בטקס הסרת הלוט משלט של "מסלול הבלוז של המיסיסיפי" שציין את מקום הולדתו. אחר כך, דממה. בו דידלי חזר עכשיו אל מקומו הטבעי, מאחורי אלביס פרסלי. שם הוא ממשיך לדחוף את החלוצים האחרים לכיוונים חדשניים יותר ומהפכניים יותר, מנסה שוב ושוב לאתגר את הקהל שלו ולגרום לו להקשיב. בעזרת הגיטרה המלבנית שלו, הקצב המיוחד וסיפור החיים שבדה לעצמו, בו דידלי עזר לנו להבין, מוקדם יותר משהיינו צריכים לצפות, את האמת על מוזיקה – המוזיקאים הגדולים האמיתיים לא נבדלים מהאחרים מפני שהם נבדלים מהמוזיקה המיינסטרימית. הם נבדלים מהאחרים מפני שהם לא יודעים איפה המוזיקה המיינסטרימית נמצאת בכלל.