The gospel according to whom

מי שעבר את האירוע המאתגר הזה, חתונה, יודע בוודאי שקשה עד בלתי אפשרי לעשות הכל לבד.  יש מגוון של דברים שאפשר לעשות כדי להתמודד עם זה – להאציל סמכויות על בני משפחה (כמו שאנחנו עשינו) וחברים (כמו שאנחנו לא עשינו), לשכור מישהו שיכאב את כאב הראש במקומכם, לוותר על הכל וזהו.  מתוך כל הדברים שלא יכולתי לעשות בעצמי ושנעזרתי בהם מאד בבני המשפחה שלי, דבר אחד – והכי חשוב, מבחינתי – השארתי לעצמי – בחירת השירים שיושמעו בחתונה.

מערכת ההחלטות הזאת, אם היא לא מופקדת בידי די ג'יי, שיודע פחות או יותר מה הטעם של בני הזוג ופועל, או לא פועל, בהתאם, היא הרבה יותר בעייתית מיצירה של סתם פלייליסט – מפני שבמקרה הזה מדובר בפלייליסט שנועד לעשות להרבה אנשים שונים, עם טעמים שונים, בגילאים שונים וממקומות שונים, נעים באוזניים.

ההחלטה הראשונה, והכי חשובה, היא בשיר הכניסה לחופה ובשיר היציאה מהחופה.  הסיבות הן ברורות – שני השירים האלה צריכים להיות בולטים מספיק, שונים מספיק משאר מוזיקת הרקע ומאפיינים מספיק את הזוג שנכנס (ויוצא), וברוב המקרים, כשהזוג המדובר הוא יוצא דופן, גם צריכים להראות את השונות הזאת בעצמם.  כשחבר קרוב שלי התחתן, הוא ביקש מאיתנו, חבריו לחנות הדיסקים, לבחור את שיר הכניסה לחופה שלו.  אחרי התייעצויות כאלה ואחרות החלטנו לבחור בשבילו את "Two Step" של Dave Matthews Band, שיר שמתחיל בצורה מהוססת ומתוחה וממשיך, עם כמה אקורדים בטוחים ומהדהדים, לקטע אינסטרומנטלי קצר ודרמטי שהוא בדיוק מה שצריך לכניסה דרמטית לחופה. אבל מה עושים כשהכניסה לא צריכה להיות דרמטית במיוחד, אלא חלקה, עדינה, כמעט בלתי מורגשת?  לנו, למזלנו, היתה את הפריבילגיה של חזרה גנרלית – מאחר והתחתנו בחתונה אזרחית בפראג ועכשיו שוב, בחתונה דתית, בארץ, וגם שם היה צורך בשירי כניסה ויציאה מהחופה, היינו כבר צריכים לעבור את תהליך ההחלטות הזה לפחות פעם אחת.  השיר שאשתי בחרה בשביל הכניסה לחופה, "Dance Me to the End of Love" של ליאונרד כהן, נשמע כמו הבחירה המושלמת.  מה אם לא קולו המרגיע ורווי הנסיון של ליאונרד כהן יהיה הדבר הכי טוב לצעוד איתו אל החופה?  מה אם לא הכינור, החצי יהודי חצי צועני, הכל כך מתאים לאירוע הזה שחשוב במידה שווה לשני העמים הנודדים האלה, מתאים למסורת ולהסטוריה שהולכים להיפרש כאן לפני הקהל?  מה אם לא המילים של השיר הזה – "We're both of us beneath our love, we're both of us above"?   מה שנשאר, אם כן, הוא שיר יציאה מהחופה – ואת השיר הזה היה התפקיד שלי לבחור.  הקווים המנחים שלי היו די ברורים – זה צריך להיות משהו לא שגרתי, שמשקף את האישיות הלא שגרתית של שנינו.  משהו שהוא מספיק חצוף, מספיק ייחודי ומספיק יומרני בשביל לגרום לאנשים הצעירים יותר לחייך בהבנה ולאנשים המבוגרים לא להבין את הבדיחה.  או במילים אחרות – "It's the End of the World As We Know It (And I Feel Fine)" של R.E.M.

אחרי המשוכה הראשונה הזו, הגיע אתגר אמיתי – למצוא מספיק שירים בשביל להשמיע לאורך זמן, ברקע, כדי לאפשר לאנשים ליהנות מהמוזיקה וגם להיות מסוגלים לדבר אחד עם השני ולהיות מסוגלים להתעלם מהמוזיקה, אם הם רוצים.  ההתחלה שלי היתה כבר סלולה – מאחר ובחרנו הרכב ג'אז שינעים את זמנם של האורחים בחלק מהערב, יכולתי להמשיך עם כמה קטעי ג'אז מוקלטים – Night Ark, ג'ון קולטריין, אנדרס ווידמרק בעיבוד ג'אז ל"כרמן" של ביזה, כמה נגנים ישראליים – ומשם להמשיך לשירי פופ כאלה ואחרים, שקטים יותר ושקטים פחות, מוכרים יותר ומוכרים פחות, בגרסאות מפתיעות יותר או מפתיעות פחות.

כשחשבתי שסיימתי עם הפלייליסט הרצוי לחתונה, גיליתי שמחכה לי אתגר אפילו יותר גדול – אנשים מצפים לרקוד בחתונה.  מאחר ואני לא רוקד בעצמי, ובטח לא יודע איזה סוג של מוזיקה שמים ברקע כדי לאפשר לאנשים לרקוד, התייעצתי עם חברים לעבודה – הם נתנו לי שתי עצות מאד מועילות והרבה מאד רשימות שיכולתי לבחור מתוכן – את העצות, אנשים אוהבים לרקוד לפי שירים שהם מכירים, וכדאי לארגן את השירים בסדר כרונולוגי כדי שהאנשים המבוגרים יותר יוכלו עדיין לרקוד על אף שהם בדרך כלל עוזבים מוקדם יותר, לקחתי לתשומת לבי.  את הרשימות סרקתי ובחרתי מתוכן את השירים שהיה לי נוח איתם.  בסופו של דבר, רוב רשימת ההשמעה לא הושמעה מאחר ואנשים צריכים בדרך כלל מישהו מקצועי יותר – די ג'יי, זאת אומרת – שיכוון אותם ויתכוונן על פיהם.  רשימת ההשמעה נטולת הכוונון שהושמעה ברקע נזנחה אחרי שבעה או שמונה שירים.   מי מכם שמתכנן חתונה משל עצמו (או עצמה), ומחפש רעיונות מוצלחים לשירים להשמיע בחתונה – אני אשמח לשלוח את שתי הרשימות שלי.

מה שמביא אותי להפתעה שמחכה מהקצה השני של ההגבלה החד שבועית של הגוספל – אוסף קטן, מזכרת מוזיקלית מהחתונה.  הוא מכיל את שיר הכניסה ושיר היציאה מהחופה (ממוקמים בצורה אסטרטגית בתחילת ובסוף האוסף), וכמה שירים שאני שמח במיוחד ששמתי, וחלקם שהשמעתי:   למשל, ביצוע אקוסטי ומעניין יותר ל-"Dancing Queen" של זמר בשם לוקה בלום.  או הנסיון הקטן והמוצלח שלי לשלב את טום ווייטס ברשימת ההשמעה – אמנם שיר רגוע, בקול צלול הרבה יותר, שלו.  או "Come Up and See Me (Make Me Smile)" של סטיב הארלי ו-Cockney Rebel, שהיה השיר שאיתו סגרנו כל יום בחנות הדיסקים והוא שיר שהופך עצב לשמחה באופן כמעט מיידי.  או "Mysterious Ways" של U2, שאשתי בחרה ואני השתכנעתי שבאמת צריך להיות שם.  או "Super Bon Bon", מפני שגם את Soul Coughing רציתי להכניס לרשימת ההשמעה שלי.

האוסף, בקובץ אחד נוח, נמצא כאן.  הוא יהיה שם למשך שבוע, ואז יורד.  אין לו עטיפה משל עצמו, על אף שאם אתם רוצים, אתם יכולים לקחת את הקומיקס הנפלא הזה, של רנדל מונרו, שבו השתמשנו בשביל ההזמנה שלנו לחתונה, ולהשתמש בו כעטיפה של כבוד.

1. לפני הכל

גם השבוע היה שבוע חד פוסטי, והשדרוג השבועי היה שאפילו לא היה לי זמן להתריע על זה הפעם. אני מקווה שזה השבוע האחרון שבו זה קורה, ושמשבוע הבא אני אוכל לחזור לדו פוסטיות שבועית מלאה.

לבונטין 7 חוגגים יום הולדת שנתיים מחר – וזאת הזדמנות מצוינת לחגוג איתם משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלבונטין 7 הם מקום נדיר בתל אביב, שמאפשר לא רק לראות את האמנים המוזיקליים היותר מעניינים מבין אלו שיש לנו בארץ, במגוון די גדול של סגנונות, אלא גם מאפשר לנו לראות, ובצורה די נוחה, את מגוון האמנים האוונגרדיים שאפשר לקרוא עליהם ב-The Wire, למשל. זה כבר הפך אפילו למשהו די שגרתי. הנה, תראו: בחודש הקרוב, במקביל לחגיגות השנתיים שלהם, לבונטין 7 מביאים חמישה אמנים שונים מחו"ל. ביניהם Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיופיעו פעמיים, ב-20 וב-21 ביולי (ובקרוב יהיה כאן מדריך קטן להבנת ואהבת האלבומים שלהם). הסיבה השניה? ערב הופעות קצרות של מגוון האמנים הישראלים שמזוהים עם לבונטין 7 (זאת אומרת, הופיעו שם יותר מבכל מקום אחר, או כך עושה רושם, לפחות), לגמרי בחינם. על מי אנחנו מדברים? נועם רותם, בני בשן, Panic Ensemble, אביב מארק, מידנייט פיקוקס, יהוא ירון וגם ערן צור.

2. ליאונרד כהן: גזר הדין הסופי

הסיבוב הראשון במשחק ה"מי יגיע בקיץ ומי לא" הסתיים בהפסד שלנו. ליאונרד כהן דווקא רצה להגיע. האמרגנים מפה והמנהלים משם כבר היו בסיכומים אחרונים, ואז נזכרנו שאנחנו בעצם מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא יהיה לנו כסף לשלם על זה. הקורבנות הצפויים – חברות הסלולר, מעדיפות להשקיע את הכסף שלהן בפסטיבלים עתירי אמנים ישראליים או באמנים יותר אטרקטיביים לצעירים, ואנחנו נשארנו בלי הזדמנות אמיתית לראות את ליאונרד כהן בפעם האחרונה, לפני שהוא מפסיק להופיע. למרבה הצער, האופציה השניה היחידה – שתהיה פה מלחמה והוא יגיע עם גיטרה לבדר את החיילים – היא לא כדאית ולא רצויה, מה גם שכבר לא 1973.

במקום, החלטתי להקדיש את הבלוג השבוע לפרס תנחומים שכזה: שני אלבומים של גרסאות כיסוי של ליאונרד כהן, אחת לצעירים ואחת למבוגרים, ועוד אחד. הנה:

3. כבוד לכהן הגדול: גרסת הצעירים

קרוב לוודאי שיש כמה וכמה אלבומי מחווה לליאונרד כהן. בכל זאת, אמן בסדר גודל שלו שהקריירה שלו מתפרשת על פני ארבעה עשורים והשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים, סביר להניח שמישהו ירצה לאסוף כמה מהם ולהחזיר לו את הטובה. אני מכיר שניים כאלה, ואחד מהם, זה שיצא קודם, נועד בעיקר כשירות למוזיקאים וחובבי מוזיקה צעירים, שבסערת הגראנג' והמוזיקה האלטרנטיבית של שנות ה-90 המוקדמות יכול להיות שליאונרד כהן נעלם מעיניהם, בדומה להרבה מוזיקאים אחרים עם גיטרות משנות ה-60.

המאמץ הזה שייך למגזין בשם "Les Inrockuptibles", מגזין צרפתי שבזמנו עסק בעיקר במוזיקה והיום עוסק גם בקולנוע, תיאטרון, ספרים והחברה הצרפתית בכלל. הם אספו שמונה עשר אמנים אלטרנטיביים פופולריים מאותה התקופה – המובילים ביניהם היו REM, House of Love וה-Pixies, וביקשו מהם לבחור שיר אחד של ליאונרד כהן שהם רוצים להקליט מחדש. REM, למשל, בחרו את, "First We Take Manhattan", ביצוע כבד וקצבי יותר, וקצת פחות פופי, מהשיר המקורי, שהיה מפורסם בזמנו לא פחות מהשירים המקוריים של הלהקה. House of Love בחרו את "Who by Fire", וה-Pixies בחרו את "I Can't Forget". שורה של אמנים נוספים, כאלו שמוכרים פחות (באותה תקופה לפחות), או אמנים שהיו פופולריים יותר בשנות ה-80 וכוכבם דעך קצת בתקופה הזאת (לדוגמא, איאן מקאלוך, הסולן של Echo and the Bunnyman, מבצע כאן את "Hey, That's No Way to Say Goodbye"; הלהקה Fatima Mansions מבצעת את "A Singer Must Die", ו-That Petrol Emotion מבצעים את "Stories of the Street"). ניק קייב והזרעים הרעים, למשל, ביצעו באלבום את השיר "Tower of Song" – קצת אחרי "The Good Son", קצת לפני "Henry's Dream" – הרבה לפני "Let Love In" שהפך אותם למפורסמים הרבה יותר, השיר הוא חלק מג'אם סשן של שעה שלמה. באופן אופייני לאלבומי מחווה לליאונרד כהן (כמו שתוכלו לראות בהמשך), על אף שלכהן יש עשרות שירים שאפשר לבחור מתוכם, בכל כמות של אמנים שמבצעים גרסאות כיסוי יהיה אפשר למצוא לפחות שני אמנים שיעדיפו לכסות את אותו השיר. בהתאם למידת החשיבות של האמנים, או למידת הייחודיות של השיר, העורכים של האלבום מחליטים לפעמים להשאיר שתי גרסאות של אותו השיר, במקום לוותר על אחת. כאן, למשל, "Tower of Song" מופיע בעוד גרסה – של רוברט פורסטר מה-Go-Betweens. במקרה הזה, שתי הגרסאות הן מאד ייחודיות – אחת לינארית ותואמת את השיר המקורי, אחת מאד לא.

האלבום מסתיים בגרסה המפורסמת של ג'ון קייל ל-"Hallelujah" – הגרסה שנתנה את ההשראה לג'ף באקלי בביצוע גרסת הכיסוי הכל-כך-הרבה-יותר-טובה-מהמקור שלו, ושג'ון קייל ביצע שוב, שנה מאוחר יותר, באלבום ההופעה האקוסטי שלו, "Fragments of a Rainy Season".

שם האלבום, שהוא מחווה לשם האלבום האחרון של ליאונרד כהן שיצא באותה תקופה, "I'm Your Man", בא לידי ביטוי גם בחוברת המילים המצורפת לאלבום, בה מצולמים כל האמנים המשתתפים באלבום עם בננה – מאד בדומה לליאונרד כהן עצמו על עטיפת האלבום שלו.

4. כבוד לכהן הגדול: גרסת המבוגרים

ב-1995, אחרי "I'm Your Man" ו-"The Future" וגלגול הבללייקה וזמרות הליווי של ליאונרד כהן, הוא הפך להיות בעיני הציבור אמן מיינסטרימי כמעט לחלוטין, כזה שאפשר לשים אותו בפלייליסט אחד עם סטינג, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון וטורי איימוס – ומה הגיוני יותר מלערוך אלבום מחווה עם כל האמנים האלה, וגרסאות הכיסוי שלהם לשירים שלו? הבעיה, במקרה הזה, וזו בעיה שהרבה מבקרים עלו עליה – שהרבה מהאמנים המיינסטרימיים לא מביאים משהו ייחודי משלהם לשיר אלא פשוט מבצעים אותו, כל אחד בדרכו הקצבית יותר או הקצבית פחות, הקאנטריית יותר או הקאנטריית פחות. מצד אחד, חלק מהביצועים די משעממים ולא מוסיפים הרבה יותר מדי לשיר המקורי (בחלק מהמקרים, כמו הביצוע של ג'ן ארדן ל-"If It Be Your Wil", הם אפילו גורעים מהמשמעות האמיתית שנמצאת בהעברה של ליאונרד כהן לשיר). מצד שני, חלק מהביצועים מאירים באור חדש את המבצעים – למשל, קחו את אארון נוויל, שביצוע מוקדם שלו, ומפורסם יותר, ל"Bird on a Wire", לא נמצא כאן, אבל במקומו נמצא ביצוע ל-"There Ain't No Cure for Love". אם לוקחים את סגנון השירה הייחודי שלו, מלבישים אותו על שיר של ליאונרד כהן ואת כל זה על עיבוד קאנטרי לשיר, זה הופך את השיר להרבה יותר מעניין. וגם השיר המסיים – מקרה שני באלבום מחווה לליאונרד כהן שבו יש שני ביצועים שונים לאותו השיר – "Coming Back to You" בביצוע מרטין גור – אולי צריך מישהו בעל עבר אפל כמו של ליאונרד כהן עצמו בשביל למצוא את המשמעות האמיתית בשיר הזה ולהעביר אותה, דרך כל העשורים האלה, להווה.

שאר השירים שכאן – "Famous Blue Raincoat" בביצוע זהיר של טורי איימוס, או "Sisters of Mercy" בעיבוד אירי כמעט מתבקש של סטינג והצ'יפטיינס, או "Everybody Knows" בביצוע של דון הנלי שמאד מנסה, כמעט לאורך כל השיר, לא להתעלות על המקור, או גרסה של שיר-אחד-בשני-סולמות של פיטר גבריאל ל-"Suzanne" – לא עושים כבוד לליאונרד כהן כמו שהם עושים לו עוול. אם צריך לבחור אחד משני האלבומים האלה, אם כן, עדיף ללכת על האלבום הנסיוני יותר, של האנשים הצעירים יותר. אם כבר, עדיף לקחת כל אחד מהשירים האלה, ואולי גם כמה מהאחרים שלא מופיעים פה, וללכת לחפש את הגרסאות המקוריות שלהם.

5. ועוד כבוד

אבל הנה פרס הניחומים האמיתי. אחד מהתחביבים שלי, שאני די זונח בזמן האחרון, הוא הכנת אוספים. וכשאני מדבר על הכנת אוספים, אני לא מתכוון למיקסטייפים. אני מתכוון לסדרות של אוספים עם רעיונות מסוימים, שאני ממשיך ומתחזק למשך תקופות מאד ארוכות (אבל לא עכשיו, כמובן). אחת מסדרות האוספים שהמצאתי ותחזקתי לשני אוספים שלמים, היא סדרה של אוספי גרסאות כיסוי לאמנים מסוימים – האוספים היו צריכים להכיל גרסאות מפורסמות יותר (בהתחלה), מפורסמות פחות (בסוף), וביזאריות משהו (באמצע), וגם – גרסת כיסוי אחת שלי (של The Marching Band, זאת אומרת), לשיר של האמן, וגרסת כיסוי של האמן עצמו לשיר של מישהו אחר. האוסף הראשון בסדרה הוקדש לליאונרד כהן, ולכבוד העובדה שהוא לא מגיע לארץ, אני נותן לכם הזדמנות להוריד אותו – למשך שבוע אחד, עד סוף השבוע הבא. הנה השירים שהוא מכיל:

1. REM – First We Take Manhattan

2. Concrete Blond – Everybody Knows

3. Neville Brothers – Bird on a Wire

4. Ian McCulloch – Lover Lover Lover

5. Christina Rosenvinge – Seems So Long Ago, Nancy

6. Sting and the Chieftains – The Sisters of Mercy

7. Stina Nordenstam – I Came So Far for Beauty

8. Enrique Morente & Lagartija Nick – Pequeoo Vals Vienes

9. Sixteen Horsepower & Noir Desir – The Partisan

10. Jenny Gear – Tower of Song

11. Klezmer Conservatory Band – Dance Me to the End of Love

12. Suzanne Vega – Story of Isaac

13. Emmylou Harris – Ballad of a Runaway Horse

14. Coil – Who by Fire

15. Jeff Buckley – Hallelujah

16. The Marching Band – If It Be Your Will

17. Leonard Cohen – Be For Real

השיר שסוגר את האוסף הזה הוא שיר שליאונרד כהן ראה באחד מהסרטים האהובים עליי, "בחורות יפות" של טד דמי, ושם שרים אותו Afghan Whigs. חדי האוזן ביניכם יכולים לשמוע אותו אומר "Thanks for the song, Mister Demme" בסוף השיר.

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, למשך השבוע הקרוב.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – מישהו מצא סוף סוף את הליהוק המושלם לקיאנו ריבס – קלאטו.