The gospel according to whom

1. לפני הכל

[כאן היה אמור להיות בלרב שמפנה אתכם למתן עזרה לשבעה עשר אלף תושבי הצפון שפונו מהבתים שלהם בגלל השריפה שהשתוללה שם, אבל הפוסט התעכב מעט, השריפה נשלטת מעט יותר ואנשים מתחילים לחזור לבתים שלהם, והארגון שפנינו אליו מדווח שיש כרגע הרבה יותר אנשים שרוצים לעזור מאנשים שצריכים עזרה.  לפחות העם שלנו מתעלה על עצמו בזמנים כאלה, אם לא הממשלה שלנו.]

ועוד נושא לא מוזיקלי אחד: יום רביעי האחרון היה יום האיידס הבינלאומי. ב-MTV שודר סרט תיעודי שמציג את סיפוריהם של שני נשאים צעירים, אחד בקניה ואחת במיניאפוליס, ואת הדרך בה הם (ובני הזוג שלהם) מתמודדים עם המחלה המאיימת. חברת ההפקה, כחלק ממערכת ההסברה והנסיון לשנות משהו, מאפשרת לראות את הסרט במלואו באתר שלהם.

2. אנשים ממשיכים ללכת

בתחילת שנות ה-90', בזמן ששתי להקות אחרות התכתשו על התואר "להקת הבריטפופ הפופולרית ביותר", להקה אחרת התברגה לאט ובשקט אל המקום השלישי.  ההתחלה היתה, כשבתור להקה אלמונית יחסית היא הוצעה על ידי אוטוריטה מוזיקלית כלשהי כנציגת בריטניה בתחרות מקבילה לאירוויזיון שנערכה על ידי MTV ונקראה בשם "גרנד פרי", וגם זכתה במקום הראשון (עם "Metal Mickey").  אחר כך הם הוציאו אלבום אחד, שנקרא כשם הלהקה, ועוד אחד, שנקרא "Dog Man Star".  אחר כך הם הוציאו סינגל שנקרא "Stay Together" ועשו בדיוק את ההיפך.

הלהקה עצמה לא התפרקה אחרי הסינגל הזה, אבל השותפות המרכזית שאיפשרה ללהקה הזו להפוך לפופולרית ומוצלחת כל כך, זו שבין הסולן ברט אנדרסון לגיטריסט ברנרד באטלר, הסתיימה אז.  באטלר אפילו לא נשאר כדי לסיים את הקלטות האלבום השני – ובסינגל השני שיצא מתוך האלבום, "New Generation", מנגן כבר גיטריסט אחר, ריצ'רד אוקס, שהיה מעריץ בן 17 של הלהקה כשהצטרף אליה.   הסיבות הרשמיות להפסקת שיתוף הפעולה היו שבלוניות וידועות מראש – "חילוקי דעות אמנותיים," נשמע ממקום אחד, "זו הפכה להיות סביבה סטרילית, קרה ומסחרית, דבר שהפריע לי אבל לא הפריע לשאר חברי הלהקה," באטלר עצמו אמר בראיון באותו תקופה.  אבל האמת היתה שהנעליים שבאטלר היה צריך לנעול במסגרת שירותו בלהקה התחילו ללחוץ.  מי שהוגדר כ"גאון גיטרה" (וזכה אחר כך למקום ה-24, המכובד, ברשימת הגיטריסטים הבריטיים הטובים ביותר.  אחרי הכל, הרשימה הזו מכילה גם את אריק קלפטון וג'ימי פייג') וכ"מוזיקאי של מוזיקאים" היה צריך להגביל את עצמו לנוסחא שהצליחה באלבום הראשון – מסלולים מפותלים של מלודיה בתוך רעש גיטרה מחוספס, משהו שבין מנגינה שמשתרכת לאורך השיר לבין שורה של אקורדים שמנוגנים בזמנים הנכונים ובמקומות הנכונים.  אז הוא הלך והמציא את עצמו מחדש כחצי המהורהר, העומד צעד אחד אחורה בתמונות הפרומו של צמד פופ ששמו היה כשם שני החצאים שהרכיבו אותו, מק'אלמונט ובאטלר.  דיוויד מק'אלמונט, זמר שבאחת הביקורות על הלהקה שהיה סולן שלה לפני שיתוף הפעולה שלו עם באטלר נאמר ש"יום אחד הוא יפתח את הפה ותיפול ממנו קתדרלה", והוא כתבו שיר בשם "Yes" שהפך להיות להיט ענק באותה שנה, אבל סירבו לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שמסביב לשיר הזה.  הם הופיעו פעמיים – פעם אחת בהופעת צדקה ועוד פעם אחת בתכנית טלוויזיה, ואז באטלר החליט שגם המצב הזה לא התאים לו.  הוא השאיר דיוויד מק'אלמונט אחד מדוכדך ומסוכסך והמשיך לקריירת סולו, שחיכתה בצד השני של הרבה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים.

אחרי שתי טריקות דלת מתוקשרות משני הרכבים מצליחים, בדיוק בשיא ההצלחה שלהם, המוניטין של באטלר בעיתונות היה מבוסס בעיקר על מה שאחרים – אלו שהוא השאיר מאחור עם הסברים שהם לא קיבלו – אמרו עליו.   באטלר חיכה שלוש שנים שלמות לפני שהמשיך באיזשהו כיוון, אולי בשביל להפיג את כל המילים הלא מאד מעודדות שנאמרו עליו, והציג את עצמו לעולם המוזיקה בתור אמן סולו, הפעם חתום ב-Creation, חברת התקליטים שגילתה והוציאה את האלבומים הראשונים של Oasis.  אלן מק'גי, מנהל חברת התקליטים ולא אדם של מילים קטנות, החליט שבאטלר הוא ניל יאנג של שנות ה-90', וטרח לומר את זה בכל הזדמנות שהיתה לו.  באטלר משך בכתפיו והמשיך הלאה.

על עטיפת אלבום הסולו הראשון שלו, "People Move On", שאפשר לתרגם באחת משתי דרכים של באטלר להגיב על הדברים שנאמרו על היפרדותו משני ההרכבים המצליחים, הוא מישיר מבט אל כל מי שקונה את האלבום, כאילו מתריס בהם לקנות ולנסות אותו.  במספר הזדמנויות בעבר, כשבאטלר יכל לדבר בעצמו על הסיבות שהובילו להיפרדות מ-Suede ולפירוק השותפות עם מק'אלמונט, הוא טען שבזמן שהוא רצה להתנסות במרכיבים המוזיקליים של הלהקות, חברי הלהקות האחרים התעסקו בנושאים שלא היו קשורים מאד למוזיקה, ודיכאו את הרצון שלו ליצור כשהתייעץ איתם לגבי הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו.  "זה היה אלבום טוב," הוא אמר לגבי "Dog Man Star", "אבל זה היה יכול להיות אלבום הרבה יותר טוב."   עכשיו, אחרי שלוש שנים, באטלר קיבל את ההזדמנות לעשות בעצמו את הכל, וזה מה שהוא עשה, כשהוא כותב ומלחין את כל השירים, מפיק את עצמו ומשתף רק מתופף אחד והרכב מיתרים בהקלטה, שבה הוא מנגן בכל הכלים האחרים.

התוצאה הופכת את מה ששני האלבומים הראשונים של Suede היו יכולים להיות להרבה יותר מסקרנים.   באטלר פותח את האלבום בשטיח רחב שהוא פורש ב-"Woman I Know", שיר שמתנהל באיטיות כמעט מלכותית, שבו הגיטרה משחררת כמה צלילים עצלים ומאפשרת לכל הכלים האחרים למלא את המרחבים שמשתרעים בינה לבין הקול של באטלר, שהמוזיקה, בשיר הזה, כמו גם בשירים שבאים אחריו, מעט מאפילה עליו.  "אני מרגיש כל כך חי," הוא אומר בתחילת השיר הזה, ולנו נשאר רק להאמין לו – סגור כמעט לבדו בסטודיו עם היכולת לכתוב, לנגן ולהקליט כל שיר שהוא רוצה, בכל צורה שהוא רוצה.  השירים שהוא כותב, מנגן ומקליט הם דומים מעט ושונים מעט מאלו של הלהקה שבה התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו.  המילים, שהיו נחלתו הכמעט בלעדית של שותפו לכתיבה, הן לא הצד החזק של האלבום הזה, ורק בשני שירים – "Autograph" ו-"Stay", הוא מצליח להתעלות מעל לערימת הקלישאות שמרכיבה את חלק מהמילים. אבל, לא בשביל המילים התכנסנו כאן, אלא בשביל שלושת האיזורים המוזיקליים שמדגימים שלושת הסינגלים שיצאו מהאלבום – הראשון, "Stay", שהוא שמיימי, מהורהר ועטור ברביעיית המיתרים שמלוווה את רוב האלבום.  השני, "Change of Heart", שהוא קצבי, החלטי וקצר. והשלישי, "Not Alone", שהוא הקרוב ביותר למוזיקה של להקת האם שלו, והוא בומבסטי ורחב מימדים כמו שאפשר לצפות מאמן שניסה ליצור צליל פיל ספקטורי ככל האפשר באלבום הזה שלו.

המשך הדרך של באטלר היה כמעט הפוך מזו שבמסגרתה מצא את עצמו מקליט כאמן סולו – הוא הוציא עוד אלבום אחד, בשנה שלאחר מכן.  אחר כך, התאחד, לשני אלבומים, עם דיוויד מק'אלמונט, ובין לבין, התאחד עם שותפו לכתיבה מימי הבריט פופ שהספיקו לכלות, איתו הוא הקים להקה חדשה לגמרי בשם The Tears (ולא הסכים, לאחרונה, להצטרף להופעת איחוד אחת עם הלהקה המקורית).   ואם תקשיבו טוב, תוכלו לזהות את היד המוזיקלית שלו, כמפיק, במגוון אלבומים שיצאו בין סוף שנות ה-90 לסוף המאה שעברה – בין השאר, זה של טים בות', הסולן של James, ביחד עם אנג'לו בדאלמנטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מספר סיפורים אחד על מספר סיפורים אחר.