The gospel according to whom

1. לפני הכל

הבית הראשון של הלהקה שלי, The Marching Band, עומד להיסגר – הלייבל-אתר קידום אמנים The Basement, שנתן את ההזדמנויות הראשונות לאמנים כמו עמית ארז, שני קדר ורותם אור (וגם לי) להציג ולמכור את המוזיקה שלהם באינטרנט, נסגר ועמרי לוי, האיש שמפעיל אותו וסינגר-סונגרייטר מוצלח בזכות עצמו, ממשיך הלאה לאופקים חדשים וירוקים. לקראת סיום, הוא מתכנן לערוך אוסף אחרון של שירים שאהב מהרוסטר, ואתם מוזמנים לבקר (וזו גם ההזדמנות האחרונה להזמין מהאלבומים שמוצעים למכירה שם, ביניהם גם הקטלוג של הלייבל Fact), לפני שהאתר נסגר.

Woven Hand, ההרכב של דיוויד יוג׳ין אדוארדס, הסולן לשעבר של 16 Horsepower, מגיע לארץ לשתי הופעות – אחת אחת בירושלים, ב-2 ביולי, עם חימום של יהוא ירון ובוריס מרצ׳ינובסקי , ואחת בתל אביב, ב-3 ביולי, עם חימום של רועי ריק ועידן רבינוביץ׳.  שני תמריצים ללכת לראות אותם?  הנה.  זה מה שאני כתבתי עליהם פעם, וזה ראיון של מתן נויפלד עם דיוויד יוג'ין אדוארדס ב"עונג שבת".

השבוע הגעתי, סוף סוף, לשמוע את המהדורה הקודמת, החורפית של ״תקשיבו רגע״, שהיא משובחת עד מאד, והנה גיאחה מוציא מהדורה חדשה לאוסף (שאני מקווה שייקח לי פחות משנה וחצי להגיע להקשיב לה).  קחו את זה בעוד זה חם.

2.  קיבלנו ביטול.  עכשיו מה?

אלה היו שבועיים מאד מטלטלים מבחינה מוזיקלית ואנושית.  אמנים הודיעו, אמנים התראיינו, אמנים שימחו, אמנים ביטלו.  בתוך כל זה, פוליטיקה התערבבה במוזיקה בצורה שכמעט אי אפשר לנתק, ויש את אלו שנלחמים על הצורך להפריד בין שני הדברים ויש את אלו שנלחמים על הצורך לחבר ביניהם.   דעתי האישית לגבי הנושא שמסביב היא לא רלוונטית כאן.  הפוליטיקה שלי, מעטה ככל שתהיה, נשארת מחוץ לדלת הגוספל.  אבל ארבע וחצי האגורות שלי על כל הביטולים שהופכים להיות עניין שבשגרה:  חרמות לא תורמים שום דבר לאף אחד.  הם בסך הכל חורצים קו עמוק יותר בין שני צדדים, שכדי לא ליפול, כולנו צריכים להחליט באיזה מהם אנחנו רוצים להישאר.  ואני מעדיף הרבה יותר להקשיב למה שיש לאמן מסוים להגיד לי לגבי חומה ספציפית, אגב שיר על חומה מטאפורית, מלאמן שאין לו מה להגיד לי כי הוא לא מוכן לבוא לכאן כדי לומר את זה.

מצד שני, החלטיות היא תמיד עדיפה יותר מלא החלטיות – ואני מכבד אמנים שלא מוכנים, בכלל, בשום אופן, לבוא לכאן.  והנה שני אמנים, אחד מאנגליה ואחד מההעתק הגדול יותר והצפוני יותר לארצות הברית של אנגליה, שלעולם לא יאכזבו אותנו, כי קרוב לוודאי שהם לא יגיעו לכאן בזמן הקרוב:

בחיים המוקדמים של בילי בראג, לא היה רמז לזמר הפולק, שמשלב באיזון עדין בין שירי מחאה לשירי אהבה, שהוא הולך להיות.  הוא נולד בעיר שדה של לונדון, בצידו המזרחי של הנהר, עיר של מסחר ועסקים אבל לא של פועלים.  אביו היה מנהל מכירות של חברה לייצור כובעים ונפטר כשהיה בן 18.  הוא הספיק להיות סולן של להקת פאנק בסוף שנות ה-70, חייל בחיל הרגלים הבריטי למשך כמה חודשים, עובד בחנות תקליטים וזמר רחוב.   אבל רק כשהעמיד פנים שבא לתקן את הטלוויזיה במשרדים של הלייבל הראשון שבו הוציא אלבום, Charisma, הוא הצליח להשיג דריסת רגל בעולם המוזיקה.  המנהל של הלייבל ניסה להדוף את בראג בעדינות – הלייבל עמד בפני פשיטת רגל ולא היה לו מספיק כסף בשביל לגייס אמנים חדשים – אבל בראג התעקש, והשיג חוזה הפצה עם חברה אחרת ומכיוון שהחברה האחרת היתה צריכה הקלטות של השירים, הוא הוציא את השירים שהקליט – רק גיטרה אחת והקול שלו – בתור אלבום.

האלבום שיצא, "Life is Great with Spy vs. Spy", היה אלבום מוזר בכל קנה מידה.  הוא הכיל כמות של שירים אקוסטיים, עירומים, חלקם שירי מחאה וחלקם שירי אהבה כמו בכל שאר האלבומים של בראג, והיה קצר במיוחד – פחות מ-16 דקות של מוזיקה שנפרשו על פני אלבום שיש לו מקום להרבה יותר.  מכיוון שכך, הוא הוקלט במהירות אחרת מזו שהיה אמור לרוץ בה וגרם להרבה מאזינים להיות מאד מבולבלים.  גרסת הקלטת שיצא הכילה רק צד אחד מוקלט של מוזיקה.  בחוברת האלבום בראג הציע למאזינים להקליט הופעות שלו על הצד השני.   מרגע שהאלבום יצא, הקריירה של בראג קפצה קדימה בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב:  כשג'ון פיל, אדם שכבר אז היה ידוע כמישהו שיכול ליצור קריירות יש מאין בהינף של מחט פטיפון, התלונן שהוא רעב בשידור של אחת מהתכניות שלו, בילי בראג מיהר להגיע לאולפן עם מנת אורז ופטריות איראנית, ופיל השמיע שיר מהאלבום שלו כהכרת תודה.  אבל הוא השמיע את השיר במהירות הלא נכונה, ולאחר מכן השמיע את השיר שוב כדי לתקן.  והוא השמיע שוב את השיר, ושירים אחרים של בראג, במהירות הנכונה, מאז.  חברת התקליטים הגדולה Virgin קנתה את חברת התקליטים הקטנה שבה בילי בראג היה האמן המקליט האחרון, ובראג הרוויח מהמצב שני דברים:  מנהל הלייבל, שפוטר מעבודתו, יכל להפוך להיות המנהל שלו;  ו-Virgin, שלא ידעו בדיוק מה לעשות איתו, מכרו את הזכויות לאלבום האחד שלו ללייבל אחר, Go! Discs, שהמשיך והוציא כמה מהאלבומים הבאים של בראג.   מאוחר יותר בראג הרוויח מהמצב הגרוע שהלייבל הזה מצא את עצמו בו, והצליח להיחלץ מהחוזה שלו כשהוא מחזיק בזכויות לכל האלבומים שלו.

מאוחר יותר, הוא שיתף פעולה עם קירסטי מק'קול, זמרת בזכות עצמה וביתו של זמר מחאה, שחידשה שיר שלו בשם "A New England" מהאלבום הראשון, והוא מצידו הוסיף בית אחד לשיר כדי להפוך אותו לארוך יותר ומתאים יותר לרדיו, ועם ג'וני מאר, שיחד איתו כתב את הלהיט הגדול ביותר שלו כנראה, "Sexuality", שיר על סובלנות מינית שבראג אוהב לבצע במיוחד בהופעות מול קהלים שהם לא סובלניים מינית.   אחרי שפרש ממוזיקה לזמן מה כדי לגדל את הבן שלו וחזר להקליט, בתו של וודי גאת'רי, זמר פולק שגם הוא מיוצרי שורשי המחאה בארצות הברית, פנתה אליו והציעה לו להלחין ולהקליט שירים שגאת'רי השאיר אחריו.  בראג תפס את ההצעה בשתי ידיים, גייס את חברי להקת Wilco למשימה, וביחד הם הקליטו שני אלבומים – "Mermaid Avenue" על שני חלקיו.  בראג ממשיך לשלב את שירי האבה שלו עם השירים הפוליטיים שלו – לאלבום האחרון שלו בינתיים קוראים "Mr. Love and Justice",  וממשיך לנקוט באותן העמדות הפוליטיות שבהן נקט מאז ומעולם – הוא תומך באיגודי פועלים ובזכותו של המעמד הבינוני להצליח ולצמוח (והוא, באופן טבעי, חבר וועד ודובר מרכזי באיגוד העובדים של המוזיקאים המקליטים באנגליה), הוא נגד כל גילוי של גזענות, הומופוביה, שנאה, או פאשיזם, והוא פעיל בכל מה שקשור בפוליטיקה האנגלית – תומך באופן אקטיבי במועמדים כאלה ואחרים ופועל כדי לשנות את שיטת החוקה הבריטית.   "אני לא מוזיקאי פוליטי," הוא אמר פעם בראיון.  "אני מוזיקאי כנה.  אני שר על מה שאני רואה מסביב לי."

כשבילי בראג היה בן 11, עדיין בבארקינג, עדיין לא יודע שהוא הולך להפוך להיות זמר פולק עם נטיות פוליטיות מאד מוגדרות, ברוס קוקבורן, רחוק ביבשת האחרת שחלקה דובר אנגלית, כבר עמד לחמם את ג'ימי הנדריקס, ולקחת חלק בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב משלו – למשל, כשניל יאנג החליט שהוא רוצה לנגן בוודסטוק ב-1969, קוקבורן תפס את מקומו בראש המופיעים בפסטיבל באונטריו.  אלו היו השנים שבהן התחיל את קריירת הסולו שלו, אחרי כמה מעברים בכמה להקות, חלקן מצליחות יותר וחלקן מצליחות פחות.  עשר שנים לקחו עד שקוקבורן, שהיה מאד מצליח בקנדה, הצליח לחלחל לארצות הברית, שם אלבום שלו ובמיוחד שיר הנושא מתוכו, "Wondering Where the Lions Are", זכו להצלחה לא קטנה ב-1979 – ולגרסאות כיסוי של כל אמן אמריקני שמחזיק גיטרה אקוסטית כמעט.   במהלך שנות ה-80 קוקבורן התחיל להתעניין ב, לקדם ולהילחם בשביל נושאים פוליטיים ואחרים – הוא כתב שירים, השתתף בעצרות, ודיבר שוב ושוב בראיונות על נושאים מגוונים, ונלחם בשביל איכות הסביבה ושיטת הממשל במדינה שלו וגם בשביל לתקן עוולות במדינות אחרות.  הנקודה שבה העולם המאזין התחיל לראות בו אמן פוליטי היתה כשהוציא שיר בשם "If I Had a Rocket Launcher" שזכה להצלחה צנועה בארצות הברית ולהצלחה גדולה יותר בקנדה, ונכתב אחרי ביקור שלו במחנה פליטים גואטמליים במקסיקו בזמן מלחמת האזרחים שם, שהותקף על ידי חיל האוויר הגואטמלי לפני ואחרי הביקור שלו.

ללגדול בקנדה יש את היתרונות שלו, ובניגוד לבילי בראג, שהוא לא דמות אהובה על ידי כל הצדדים באנגליה (במיוחד לא מפני שהוא קורא לשינוי שיטת הממשל וביטול המלוכה מדי פעם), ברוס קוקבורן הוא אמן אהוב במיוחד בקנדה – מעבר לכמות האדירה של אמנים שביצעו גרסאות כיסוי של השירים שלו, אמנים מגוונים כמו ג'ודי קולינס מצד אחד, ו-Barenaked Ladies מצד שני, שהתחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם בסינגל שהיה גרסת כיסוי לשיר שלו, הוא זכה להיות אביר במסדר המלכותי של קנדה, וקיבל חמישה תארי דוקטור של כבוד שונים.

זה הכל להשבוע [קצת מאוחר השבוע, כמעט בתוך השבוע הבא, אפילו.  אבל מילא].  עד השבוע הבא – לפעמים צריך להיות במרחק של כמעט עולם שלם, על איזשהו אי, כדי להבין איך העולם הזה באמת עובד.  קזואו אישיגורו איכשהו מצליח, כל פעם מחדש.