The gospel according to whom

1. לפני הכל

איכשהו, בין כל המחאות, והפיגועים, והרקטות, וההוריקנים, ולוב, החדשות הנפלאות האלו, מתנה מהיקום ליום ההולדת שלי, חלחלו אל מחוץ לטווח הראיה שלי:  ב-1996, שלושה בני נוער הואשמו ברצח אכזרי במיוחד של שלושה ילדים, ונשלחו לכלא – שניים מהם לכל החיים, אחד מהם כדי לסיים את חייו באופן יזום בשלב מאוחר יותר בכלא.  הם טענו, מהרגע שנכלאו ועד שבע עשרה שנים אחר כך, שהם חפים מפשע, ולאורך השנים הם, והמשפחות שלהם והתומכים שלהם, הצליחו לגייס הרבה מאד אנשים כדי לקדם את המטרה שלהם – כולל מוזיקאים, שחקני קולנוע ויוצרי קולנוע, ואנשים כבדי דעה.  וכל אלה, וגם אני, היו שמחים במיוחד לשמוע ב-19 לאוגוסט שהשלושה, שהספיקו לזכות בכינוי המתאים לרוצחים חפים מפשע, "השלישיה מווסט ממפיס" (או אפילו WM3, בקיצור), הגיעו לעסקת טיעון מפוקפקת עם המדינה שכלאה אותם, לפיה הם ריצו כבר את העונש שלהם ולכן הם עכשיו אנשים חופשיים.  הנצחון הזה הוא רק חצי מהדרך – הם עדיין מתכוונים להילחם על חפותם, הפעם מבחוץ.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע:  שניים מהאנשים שאחראים על עיצוב ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית כמו שהיא נפטרו באותו היום – ג'רי ליבר, חצי מליבר וסטולר, שכתבו בין השאר את "Hound Dog" בשביל אלביס פרסלי, או את "Stand By Me",  נפטר בגיל 78;   וניקולס אשפורד, שביחד עם אשתו, וואלרי סימפסון, כתב שירים כמו "Ain't No Mountain High Enough", נפטר בגיל 70.

2.  כבד נפש

אואזיס הם להקה שחוטאת מדי פעם ברגעים של יהירות, במיוחד שני האחים שמובילים אותה.  לעתים קרובות, אפילו, אפשר להגיד.  לפעמים, אפילו, אפשר להגיד, הם נושמים ביהירות.  ובאחד מהרגעים היהירים יותר שלהם, הם טענו שיש רק להקה אחת שיותר טובה מהם בכל העולם המוזיקלי, וזו "Ocean Color Scene".  במקרה, יצא שהם צודקים.  אבל אם זה מה שהם חושבים לגבי "Ocean Color Scene", כנראה שבבית של כל אחד מהם יש פסל מוזהב בגודל טבעי של פול וולר.  כי פול וולר, אחרי הכל, לימד את "Ocean Color Scene" את כל מה שהם יודעים.  אחר כך חלקם גם הפכו להיות להקת הליווי שלו, מה שהפך את תהליך הלימוד להרבה יותר מועיל בשבילו.

פול וולר (על אף השיר שלו), הוא מחזה נדיר במוזיקה הבריטית של העשורים האחרונים – מוזיקאי שנשאר נטוע פחות או יותר במקום שלו, מדי פעם נע לחוגים מוזיקליים אחרים אבל בדרך כלל חוזר למה שבתחילת הדרך שלו זיכה אותו בכינוי "The Modfather", ואחר כך זיכה את הז'אנר המוזיקלי שפיתח בשם הלא מחמיא "Dad Rock" – רוק של אבאים.  זאת אומרת, של זקנים.  זאת אומרת, לא של הדור שאפיין את התרבות המוזיקלית של שנות ה-90 בבריטניה.   את דרכו התחיל, כמו הרבה דברים אחרים שעשה במהלך הקריירה המוזיקלית שלו, בלי להתמהמה הרבה.  את הלהקה הראשונה שלו הוא הקים בגיל 14, והלהקה הזו, שאת השם שלה העניקה לה אחותו של וולר, שטענה שזה הצעד ההגיוני הבא אחרי להקות כמו מרמלדה ו-Bread, הפכה להיות החוליה המחברת בין המוד של שנות ה-60, זה שנוצר ועוצב על ידי The Who, ובין הפאנק שהלך והתגבש באותן השנים בלונדון על ידי להקות כמו ה-Clash.  כשהלהקה הזו לא ייצגה יותר את מה שוולר רצה להגיד, הוא פשוט פירק אותה והקים במקומה להקה אחרת – The Style Council, שעשתה מוזיקה שונה לחלוטין, ג'אזית ושמחה יותר, שהסתירה מאחוריה את המילים הקוצניות של וולר.  גם זו החזיקה מעמד כמעט עשור שלהם והתפרקה רק מפני שחברת התקליטים של הלהקה לא הסכימה להוציא את האלבום החמישי של הלהקה מפני שזה הוקלט בז'אנר מוזיקלי שהיה מעט רחוק מדי ממה שחברת התקליטים ציפתה לשמוע – האוס בניצניו הראשונים, או מה שכונה באנגליה באותם הימים גראז'.

כשגם התקופה הזאת נגמרה התחילה תקופת הסולו שלו,  שבה הוא הקליט אלבום אחד שנשא את שמו, ועוד אלבום שנשא שם של יער פרא, ועוד אחד שנשא את שם הרחוב שגדל בו, ואז הגיע האלבום הרביעי ואנחנו הגענו לכאן.

"Heavy Soul", האלבום הרביעי של פול וולר, נשמע בדיוק כמו שאלבום של פול וולר צריך לשמוע כשמסתכלים על הקריירה שלו מנקודת המבט הזו – נקודה טובה כמו כל נקודה אחרת, במיוחד לאור העובדה שוולר עצמו ראה לנכון לסכם אותה באוסף, מיד אחרי האלבום הזה.  הוא דיסק שבנוי כאילו שהוא תקליט, ומכיל שני צדדים שהם דומים אחד לשני אבל שונים אחד מהשני, בדיוק כמו ששני צדדים של תקליט צריכים להיות.  בתחילת הצד הראשון נמצא החלק הראשון של שיר הנושא,  שבכמה האקורדים הרוקעים שפותחים אותו מגשש את הדרך אל המלודיה, שמגיעה עטופה במילים של פול וולר.  וולר בונה לנו מסגרת לשיר שלו, ולאלבום שלו – בפנים, ראש שעון נגד החלון, מחשבות מתרוצצות קדימה ואחורה על החיים ועל מה שהיה ניתן לעשות איתם.  המים שמגיעים מבחוץ ומתעבים על הצד הפנימי של החלון מתאימים במיוחד לכתוב בהן מילים שאפשר אחר כך למחוק, או שייעלמו בכל מקרה, כשהחום יחלחל אל תוך הבית.  בחוץ הגשם, הטבע, העולם כולו.  וולר יתפנה אל העולם הזה מיד.  בינתיים, הוא מרגיל אותנו מחדש לצליל שלו, צליל שנטע שורשים עמוקים בהוויה המוזיקלית הבריטית ומצד שני הוא מקורי יותר מכל דבר אחר שלמוזיקאים אחרים היה להשמיע באותם הזמנים.  לפול וולר יש שתי שיטות עבודה, ואת שתיהן הוא מדגים בנדיבות באלבום הזה – הראשונה דומה מאד לדרך שבה בנה את הקריירה המוזיקלית שלו:  מהר, בלי להתעכב על השטויות שמסביב למה שהוא צריך לעשות.  השירים האלה מתחילים, מוצאים את הדרך שלהם אל המלודיה מהר מאד ומסתיימים לפני שיכולנו להרגיש שהם היו או נגמרו.  מצד שני, יש את השירים שמתפזרים לתוך ג'אם, חוזרים אל המקום שהגיעו ממנו.  כזה הוא החלק השני של שיר הנושא, שפותח את הצד השני של התקליט שהאלבום הזה היה יכול להיות.  הוא אינסטרומנטלי לחלוטין – אומר בצלילים של הגיטרות של וולר ושל קראדוק,  בתופים של אלן ווייט ובבאס של דיימון מינצ'לה, את אותם הדברים שוולר רצה לומר במילים בתחילת האלבום.  וולר לא מתעכב בלספר סיפורים בשירים שהוא שר.  הוא יוצר סביבות, בונה אותן בזהירות ובעדינות מסביבנו כדי שנוכל להיות שם איתו – בטוח לחלוטין שכשנהיה שם איתו, עד שהשיר יסתיים, אנחנו נבין את הסיפור בעצמנו.   כך ב-"Up In Suze's Room", שבו קבוצת מיתרים הופכת את השיר למשהו שונה לחלוטין ממה שהתחיל, וכשאותה הקבוצה נבלעת בתוך הפילטרים השונים שהיו מוכנים בשבילה באולפן, השיר הופך להיות אפל יותר ממה שהמילים שלו היו יכולות לגרום לנו לחשוב.

שאר השירים מרחפים בין העיר, לונדון, שהצליל שלו מייצג כל כך בנאמנות, ובין כל מה שמתרחש מסביב, אבל נדמה שגם הדימויים הטבעיים שלו – אלו שלוקחים אותו אל מרחבים של דיונות, למשל, או כאלה שמזכירים לו בתולות ים בלי להזכיר בתולות ים בשום מקום בשיר עצמו,  הם כאלה שמתחבאים בתוך העיר.  הצליל שלו, גם ובעיקר האלבום הזה, הוא הצליל של כלי הרכב שעושים את דרכם באיטיות במעלה רחובות, של אנשים שפוסעים בצעדים בטוחים ממדרכה למדרכה, של בניינים שנטועים ופארקים שמשתרעים מעבר להם ושל אופק רחוק, שמעבר לו יש גם עיר.  הצליל הזה הוא צליל של עיר שחיה את החיים שלה, ופול וולר, שהמוזיקה שעשה תמיד השלימה את החיים הפשוטים שבחר להוביל, המשיך לעשות דברים דומים גם בהמשך הדרך.  שני האלבומים האחרונים שלו, אמנם, הם כאלה שבהם הוא נוטש את העיר ואת הצליל המיוחד שלה ויוצא לחפש באמת מה נמצא בטבע שהוא רק מביט בו, מבעד לחלון, והאישיות המוזיקלית הקודמת שלו, זו שבחרה להציג אותו כראש משפחה מוזיקלית אחת, ואחר כך כראש משפחה מוזיקלית אחרת, נעלמת כמו מילים שנכתבות באדים על חלון, ביום גשום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הלהקה השניה הכי טובה בדבלין בסוף שנות ה-70.  אולי האנשים הכי חסרי מזל בעולם.