The gospel according to whom

לפני הכל

בחוסר הפומפוזיות שכנראה הולכת לאפיין את האלבום כולו כשייצא בינואר, דיוויד בואי מוציא עוד סינגל מהאלבום בשם "Lazarus".  הסיפור הפעם מעט מורכב יותר מכיוון שזה לא רק הסינגל השני מהאלבום (שלפי שתי הדוגמאות הבודדות שמרמזות אליו כרגע מסתמן כאחד מהאלבומים הכי טובים שדיוויד בואי אי פעם הקליט) אלא גם שיר מתוך מחזמר שבואי אחראי על המוזיקה שבו, ושמבוסס באופן רופף על הסיפור שבסרט "האיש שנפל לכדור הארץ", שדיוויד בואי שיחק בו את התפקיד הראשי. מייקל סי הול, גם הוא דיוויד בעברו, משחק את התפקיד הראשי במחזמר.

הנה ידיעה משמחת – בעוד ש-Rdio סוגרת את הבסטה החודש, Columbia House, שהיה מעין שירות מנויים לדיסקים שבו יכולת לקבל דיסק שהם בחרו או דיסק אחר אחת לחודש, קם לתחיה בתור אותו הדבר, רק בתקליטים.

וזה גם קרה בזמן שכולנו ישנו – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  הפקת הסרט אמנם לא בחרה בסופו של דבר בשיר הזה, אבל בכל זאת – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.

אלו לא חיים נפלאים?

פעם, כשהייתי צעיר יותר ולדברים כאלה היתה איזושהי משמעות, היה קונספט שנקרא מסיבות כיתה.  ילדים היו מזמינים ילדים אחרים מהכיתה שלהם לבית שלהם, בדרך כלל בערב שישי.  היתה מוזיקה, היו חטיפים, בגילאים מוקדמים יותר היו משחקים ובמאוחרים יותר בעיקר ריקודים, ובגלל האופי השבלוני של מסיבות כיתה, מצד אחד, ושל כל האספקטים החברתיים והפסיכולוגיים של ילדים בגילאים האלה, מצד שני, אחד הדברים העיקריים והחשובים שמארגן המסיבה היה צריך לדאוג לו הוא לכמות ואיכות מספקות של סלואים. סלואים הם ריקודים – וכתוצאה מכך גם שירים – איטיים מספיק ושקטים מספיק כדי לדרבן ריקודי זוגות בתקופה שבה ילדים בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי מנסים להבין מה הקונספט הזה, זוגות, בכלל אומר.

למי שהתקשה בלמצוא את השירים הנכונים בגלל חוסר ידע או חוסר נכונות נחלצה חברת הליקון עם אוסף בשם "Slow Motion".  היום, אפשר למצוא אותו, לפעמים, בדיסק, בגרסה לבנה ולא מתיימרת שכוללת תמונת סטוק של אשה עם מטריה וורודה, ואת הכיתוב שנראה כאילו שמישהו הדפיס את העטיפה במדפסת ביתית מעליה.  מאחר ואני הצטרפתי למשחק הדיסקים בשלב די מאוחר, אני הכרתי רק את גרסת הקלטת, שהיתה שחורה והכילה תמונת סטוק גשומה אבל אחרת, ואת הכיתוב בפונט לא יומרני דומה אבל, למיטב זכרוני, בצבע אחר.

בתוך האוסף היתה קבוצה של שירים, רובם לא מוכרים למאזיני הרדיו של אותם זמנים, שכל אחד ואחד מהם היה יכול להיות מוגדר בריש גלית סלואו. הראשון שבשירים האלה היה שיר יפהפה בשם "Wonderful Life" של אמן או להקה בשם בלאק, והוא מהר מאד הפך להיות השיר האהוב עליי בקלטת – עובדה מאד נוחה כשזה השיר הראשון בצד הראשון – קוראים זקנים כמוני שילדותם המוזיקלית עברה עליהם בלוויית קלטות יודעים כמה זה מסתכל כשהשיר האהוב עליך בקלטת, שאתה רוצה להריץ ולשמוע שוב ושוב ושוב, הוא באמצע.

לקהל המאזינים הישראלי באותה תקופה – סוף שנות השמונים – לא היו הרבה מקורות לקבל מהם עוד מידע על אמנים ולכן אותו בלאק נשאר כשהיה במשך שנים – אמן, אולי להקה, שיש לו שיר יפהפה אחד אבל לא יותר מזה, ומאחר ושנות השמונים הכילו כמות די גדולה של שירים בודדים של אמנים בודדים שמקומם באוספים של שנות השמונים ולא הרבה יותר מזה, לא השקעתי בשיר הרבה מחשבה מעבר לזה.   וויכוח עם חבר, שנים אחר כך, לגבי אם בלאק הוא זמר או להקה, הביא אותי לחפש ולמצוא עוד מידע לגבי האמן והשיר.

הזמר בעל הקול הייחודי ששר את השיר הזה, אם כן, הוא קולין וורנקומב, שעיר הולדתו היא אותו העיר שבה נולדו וגדלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.  מקורו של הבלבול לגבי אם זה זמר הוא להקה הוא בתחילת דרכה של הלהקה בשם הזה, שהכילה שלושה אנשים.  גם הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה ושזכה להצלחה מסוימת היה בהשתתפות שלושת חברי הלהקה, אבל עם הזמן שני חברי הלהקה נשרו ונעלמו וקולין וורנקומב נותר לבדו, נושא את השם בלאק, וכשהגיעה ההצלחה הגדולה של "Wonderful Life", הוא כבר היה אמן סולו.

ההצלחה הגדולה לא הגיעה בקלות.  קודם כל יש את השנה שהביאה את השיר הזה – 1985, בה קולין וורנקומב עבר תהליך גירושים ארוך וכואב מאשתו, במסגרתו הוא היה צריך לוותר על הבית שלו והעביר את מרבית השנה בנדודים בין ספות של חברים.  אם נוסיף לזה את העובדה שהקריירה המוזיקלית שלו לא נסקה באותן השנים, אפשר להבין מאד בקלות את המילים המלנכוליות של השיר ואת הגוון המינורי שכל כך מנוגד לשם השיר.  וורנקומב כתב על הגירושים מאשתו שני שירים – את "Wonderful Life" ואת הסינגל השני שהוציא מהאלבום באותו השם, "Sweetest Smile", אבל רק כשהשיר מוקסס מחדש ויצא שוב בתור סינגל, מאוחר יותר בשנת 1987, הוא זכה להצלחה האדירה שכולנו היינו עדים לה.

ההמשך היה כמעט בדיוק מה שהייתם מצפים מאמן שאתם מכירים רק שיר אחד שלו.  בעקבות ההצלחה האדירה של השיר הזה, חברת A&M החתימה את וורנקומב לחוזה של שלושה אלבומים.  האלבום הבא שהקליט לא הצליח מסחרית באותה מידה שהאלבום הקודם הצליח בה, ואף אחד מהסינגלים שיצא מהאלבום לא הצליח כמו "'Wonderful Life".  החברה נבהלה והחליטה להוריד את מינון קידום המכירות של האלבום, וכשהאלבום הבא אחר כך הצליח אפילו פחות, הם החליטו לוותר על וורנקומב ושיחררו אותו לחופשי.  הוא, מצידו, הקים חברת תקליטים עצמאית שבה המשיך להוציא את האלבומים שלו (האלבום הבא והראשון בחברה הזו נקרא "Are We Having Fun Yet?" והכיל שיר שבו וורנקומב מתאר את ההתפכחות שלו מחיי הסופרסטאר שחווה אחרי הצלחת הסינגל) וממשיך במסלול העצמאי עד היום – לאחרונה הוא ביקש ממעריצים לממן את האלבום האחרון שלו, כמו שאמנים עושים בימים האלה, והאלבום המבוקש השיג, יחסית מהר, את סכום המימון המבוקש והרבה יותר מזה.  וורנקומב קרא לאלבום "אמונה עיוורת".

והנה עוד משהו מעניין כבונוס – במהלך התחקיר לפוסט הזה מצאתי את הטאמבלר המעניין הזה שבו מבקשת חברת התקליטים של וורנקומב מאנשים לשלוח את הסיפור של איך הם גילו את השיר הזה.  חלק מהסיפורים הם גם של האנשים שהחברה שצילמה את הקליפ תפסה באקראי בברייטון כשהקליפ צולם באחד מסופי השבוע של 1987 שם.  יכול להיות שבאיזשהו שלב בעתיד אתרגם את הפוסט הזה ואשלח אותו לשם – מי מכם שמרגיש פרץ של נדיבות ומוטיבציה לעשות את זה בעצמו, אתם מוזמנים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני לא מבין מספיק במיתולוגיה של אקס מן בפרט או מרוול בכלל, כדי לדעת למה דדפול של הסרט שבו הוא מככב הוא שונה כמעט לגמרי מהדדפול ששיחק ב"וולברין" – אבל, מדובר באותו שחקן שמשחק את אותה הדמות, והטריילר הזה, שבו ריאן ריינולדס מבקש רגע לפני שמגלגלים אותו אל חדר הניתוח שבו הולכים להשתיל לו את כל התכונות של המוטאנטים בבת אחת, שחליפת הסופרגיבור שלו לא תהיה ירוקה, הוא מאד משעשע.

1. לפני הכל

חדי העין מביניכם בטח שמו לב שהגוספל נעדר מכאן לתקופה ארוכה. אפילו לא שבוע או שבועיים של איחור – הגוספל החליט ללכת על כמעט חודשיים שלמים. למעשה, זה רק הפוסט השני של 2012. הראשון שהוא לא האוסף החודשי. הייתי רוצה להגיד שזאת תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה, אבל החיים הולכים בכל מיני כיוונים שלא בהכרח מאפשרים את ההבטחה הזו, בגלל כל מיני דברים דחופים יותר ועמוסים יותר. מה שאני כן יכול להבטיח הוא לכתוב כאן ככל שאוכל, ולקוות שזה יקרה לעתים קרובות יותר מרחוקות יותר. בכל אופן, אני מקווה שהחיים שלכם בין גוספל לגוספל מלאים במוזיקה בין כה וכה. לענייננו.

פוטוטקסיס, שקוראים לעצמם הרכב אלקטרו-סול (בעוונותיי, אני עדיין לא יודע מה זה אומר, מפני שעדיין לא שמעתי את המוזיקה שלהם – אבל כשאעשה את זה אני בטוח שאדע לזהות את הז'אנר הזה מתוך שינה), מצאו את הדרך הייחודית והמעניינת לממן את האלבום שלהם – באתר שדומה ל-Kickstarter אבל עושה רושם שפועל על טהרת המוזיקה העצמאית, הם מבקשים מקהל המאזינים לממן להם את הקלטות האלבום השני, שמוקלט עם הקלידן אדי סטיבנס כמפיק. הקלטות האלבום כבר התחילו, למעשה, אבל האתר מאפשר להמשיך ולתרום להקלטות האלבום, והלהקה משכנעת את המשקיעים הפוטנציאליים בכל מיני דרכים, כמו, למשל, למשקיעים הכבדים במיוחד, הזכות להשתתף ביום הקלטה ולהיות חלק מהאלבום. אתם יכולים לעזור, ב-19 הימים הקרובים, כאן.

שתי הופעות מתווספות לשלל ההופעות שמצטברות בזמן הקרוב: זולה ג'יזוס היא אחת משתי זמרות ששמעתי לראשונה לאחרונה שעושות דבר דומה – מוזיקה גותית, בעצם, שהיא בעיקר על טהרת עוד ועוד רבדים של קול אחד וסט אחד של קלידים. לארץ היא תגיע דווקא עם הרכב של ארבעה נגנים אבל זה עשוי להיות מעניין בכל מקרה. זה קורה ב-14.4 ב"זאפה" בתל אביב; וגם – ימי השרדינג (הקצרים במיוחד) שלי כבר עברו, ואני כבר לא עוקב אחרי הנגנים המרכזיים של עכשיו, אבל הטענה היא (לפחות של אלה שמנסים לקדם את ההופעה), שגת'רי גובאן הוא אחד מהווירטואוזים של הז'אנר הספציפי הזה והוא מגיע עם הלהקה שלו The Aristocrats, להופעה ב"רידינג 3" בתל אביב, ב-23.3.

2. מלחמות קטנות

בטקס הגראמי האחרון הכותרות הגדולות היו שייכות לאלו שזכו בפרסים הגדולים. אדל, כמו שכתב מישהו באיזשהו מקום, לקחה הביתה פרסים במריצה. גם Foo Fighters יכלו לעזוב את האולם מדושני עונג אחרי שהתעשייה המוזיקלית סוף סוף הכירה בתרומה הקונסיסטנטית שלהם לאיכות שבה. אבל דווקא בפרסים הצנועים יותר, אלו שהאמנים שבהם לא בהכרח מקודמים בתרועות במגזינים ובמהדורות החדשות, אפשר למצוא דברים מעניינים במיוחד וזוכים ראויים במיוחד.

למשל, The Civil Wars, שזכו בשני פרסי גראמי השנה – הביצוע הטוב ביותר לצמד או הרכב קאנטרי, שניתן לשיר – במקרה הזה "Barton Hollow", שיר הנושא מאלבום הבכורה של הצמד הזה; ואלבום הפולק הטוב ביותר (כל המועמדים והזוכים, אם הם מעניינים אתכם, נמצאים כאן). ההרכב הזה, שמכיל את ג'ון פול ווייט מצד אחד, ואת ג'וי וויליאמס מצד שני, הוקם ב-2008 בנשוויל כששני היוצרים-הזמרים השתתפו, כל אחד בנפרד, בתחרות כתיבת שירים, מהסוג שמתקיים הרבה בנשוויל, וצוותו על ידי מישהו לכתוב ולבצע שיר ביחד. לשניהם היה עבר מוזיקלי עשיר יחסית – ג'ון פול ווייט נולד במאסל שולס, אלבמה (המקום שנתן את ההשראה לשם אלבום הבכורה החביב עליי במיוחד הזה) והופיע, בתור זמר סולו ויוצר, בעיקר באיזור ההוא, והספיק להקליט ולהפיץ אלבום סולו אחד לפני שהגיע לנשוויל באותו המסלול שבו הרבה זמרים יוצרים מגיעים לנשוויל – כדי להיחשף לכמה שיותר מוזיקאים, כמה שיותר מפיקים, כמה שיותר אנשים שמשפיעים על התעשיה ויכולים לפתוח לו פתח קטן כדי לשים בו רגל. ג'וי וויליאמס היתה פעלתנית יותר ומפורסמת יותר כשפגשה אותו – כשהגיעה לנשוויל היו באמתחתה שלושה אלבומים, מגוון של אי.פיים ואוסף אחד, כולם בחוזה הקלטות אחר חוזה הקלטות שעליהם חתמה בחוסר רצון, לאחר מסעות שכנוע רבים של אנשים שהתלהבו מהקול המיוחד שלה. כשג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס נפגשו, כדי לעבוד על השיר האחד הזה, במסגרת אותה תחרות, הם שיתפו פעולה רק במסגרת השיר ודרכיהם נפרדו כמעט מיד אחר כך. אבל ווייט ניסה, במשך תקופה ארוכה, לאזור אומץ לשכנע את וויליאמס להצטרף אליו להרכב קבוע יותר. היא, מצד שני, קיוותה מאד שהוא יציע לה להצטרף להרכב כזה. הגורל רצה, וכשהשניים נפגשו שוב – מפני שנשוויל היא מקום שמאפשר למוזיקאים שנפגשים פעם אחת להיפגש לפחות עוד פעם אחת בלי להתאמץ במיוחד בכל מקרה – הם הקימו את The Civil Wars והתחילו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם.

כשאלבום הבכורה שלהם, "Barton Hollow", על שם עמק לחופו של נהר באלבמה, שם ישב או לא ישב ג'ון פול ווייט וניגן לפני שהתחיל לנגן לפני אנשים, יצא, לא היה צריך לעבור הרבה זמן לפני שהסוד השמור הזה הפך להיות גלוי ופומבי במיוחד. הם הופיעו בטלוויזיה, על שערים של מגזינים, ועל כל הבמות שיכלו למצוא. כשהשנה הארוכה שלפני האלבום הסתיימה (האלבום יצא כמעט בדיוק לפני שנה, בפברואר 2011), נמצא לו מקום ברשימות האלבומים הכי טובים של השנה של הרבה מאד מגזינים, אתרי מוזיקה, תחנות רדיו. הם הספיקו להופיע בתכנית הרדיו והפודקסט של NPR, ובתכנית הבוקר של KCRW, לחמם את אמילו האריס ואת עמיתתם לגראמי אדל, ולהיות מועמדים למגוון של פרסים – וגם לזכות בשניים מהנחשקים ביותר שבהם.

המוזיקה שנמצאת בתוך האלבום היא צנועה, כמו בקתה בלב יער שלא מחוברת לחשמל ושהאנשים שגרים בה חוטבים את העצים שלהם, ומגדלים את האוכל שלהם, ושואבים את המים שלהם, בעצמם. יש שם בעיקר את הגיטרה של וייט ואת הקולות של שניהם, מטפסים ומבעבעים דרך המוזיקה, כל אחד בסולם משלו ומשתלבים ביחד בצורה שהופכת את הכל להרבה יותר מוצלח מהשירים הבודדים של כל אחד מהם. השירה שלהם נשמעת כמו איזושהי קריאה למשהו גדול יותר, משהו מקיף, שמרחף מסביבם, והם נשמעים מאושרים ואסירי תודה כשהם שרים, כמעט כאילו שהם אפופים באיזושהי רוח דתית. הגיטרה האחת שמנגנת, מלווה את השירה, משתדלת לא להפריע למה שיש להם לשיר, והקולות שלהם ממלאים את הקנווס המוזיקלי מקצה לקצה בכל מקרה. האלבום, שנפתח ב-"Twenty Years" ובפריטה נחרצת על הגיטרה, שנשמעת כמו נקודה בסוף משפט, וממשיך אל "Poison and Wine" המוקדם יותר שלהם, ואל שיר הנושא, ומסתיים, בגרסאות ההורדה של האלבום, בשתי גרסאות כיסוי, אחת לחמישיית הג'קסונים והשניה לשיר שיקר לי במיוחד באופן אישי, "Dance Me to the End of Love", מסתיים באותה הצניעות שבה הוא התחיל, בצלילי גיטרה מהדהדים ובקולות שלהם שנשמעים כאילו הם צריכים למלא איזשהו קניון (כזה של סלעים, לא של חנויות) ולא את הקירות הריקים של איזשהו חדר, ומעלה מחשבות לגבי מה יהיה הצעד הבא שלהם. הצעד הבא שלהם יכלול, אולי, הקלטה עשירה יותר, עם הרכב גדול יותר, כזו שתעבה ותרחיב את הגשר שהם התחילו לבנות בין הקאנטרי, שממלא כל פינה בעיר שבה בחרו לגור ולהיפגש, לבין הפולק, שכל אחד מהם הביא איתו מהבית.

[את האלבום שלהם אפשר לרכוש כאן, או כאן]

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט עם הטריילר הזה, מגדיר את עצמו סרט הפשע המוזיקלי הראשון, ובאמת, הגיע הזמן.

1.  לפני הכל

רוני שוויקה, בוגר ישיבה ובעל תואר שלישי בתלמוד, מצא חיבור מעניין בין מוזיקה ישראלית לבין ההלכה והוא מתאר אותו, בעזרת עשרות שירים עבריים ועשרות מחכמי ההלכה, בספר חדש שכתב בשם "שיר חדש".  בין השירים הברורים מאליהם יותר כמו "חיית הברזל" של מאיר אריאל ושירים של אביתר בנאי, לבין שירים שיש להם קשר לא ישיר להלכה וליהדות כמו "ירח במזל עקרב" או "בתוך הצינורות" של אלג'יר, "סוויטת יום העצמאות" של פונץ' או שירים של דניאלה ספקטור או של רמי פורטיס.  כדי לחגוג את יציאת הספר הזה, ייערך ערב השקה ב"בארבי" ביום ראשון ה-10 ליולי, שבו יקראו מהספר הסופר וגם פרופסור נסים קלדרון וערן סבאג, ויופיעו, חלקם בהופעות קצרות וחלקם בהופעות מלאות, ארז לב ארי, יוסי בבליקי ולהקת פונץ' כולה.   עוד מידע אפשר למצוא כאן.

הנה עוד שלוש הופעות מוצלחות שכדאי לחכות להן, ואז גם לראות אותן:  ג'ון קייל מגיע לכאן, לשתי הופעות: ב-2 באוגוסט ב"זאפה" בתל אביב וב-3 באוגוסט ב"בארבי".  זה אמנם לא מקרה של אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה – זאת ההופעה החמישית של קייל כאן – אבל כל הופעה שלו כאן היא דבר מוצלח במיוחד.   יום לפני כן, ב-1 באוגוסט, יופיעו באמפיתיאטרון בקיסריה Return to Forever שההרכב הנוכחי שלהם כולל את צ'יק קוריאה, ז'אן לוק פונטי, פרנק גמבאלי וסטנלי קלארק.  והרבה הרבה מאוחר יותר, ב-26 בנובמבר, יופיע כאן פט מת'יני, שגם הוא כבר מכיר את הדרך לכאן לבד, בהאנגר 11 בתל אביב.

2.  נאשוויל מנקודת מבט קנדית

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אמריקני. אמריקני שורשי, כמו הרגבים באדמה היבשה של נברסקה, כמו הסלעים שמחזיקים את ההרים שמרכיבים את מונטנה, כמו הגרגירים הזהובים של החול על שפת הים לאורך קליפורניה. הבעיה היא שהוא לא. הוא קנדי.  נולד וגדל בוויניפג, שם הוא טיפח קריירה רוק׳נ׳רולית מפוארת, מקבילה לזו של הרבה מעמיתיו האמריקניים, במשך שנות השישים.  עם הזמן החיידק הזה, של לרצות להיות אמריקני, מכרסם ביותר ויותר סיבות למה לא, והוא מוצא את עצמו תופס – לפי אגדה אחת, מכונית של קברנים;  לפי האגדה הפרטית שלו, אולי טנדר חבוט – ונוסע את כל הדרך ללוס אנג׳לס, כדי לחפש עוד אנשים, אמריקניים שעברו בחלקת אלוהים הצפונית יותר שלו, ולשכנע ולהשתכנע להקים להקה משותפת.

שתי להקות רבות משמעות להסטוריה של הרוק האמריקני ובכלל, ושלושה אלבומי סולו ונגן גיטרה אחד מת ממנת יתר אחר כך, ניל יאנג מוצא את עצמו בעמדה ייחודית לכותב שירים: שם אבל לא שם, אמריקני אבל לא באמת.  הוא הספיק לבסס את עצמו ככותב השירים המוכשר שהוא בשלושת האלבומים הראשונים האלה, הספיק להקים להקת ליווי שהיא בטח מושא קנאה של הרבה מוזיקאים אחרים בני זמנו, ובאלבום האחרון שלו הגיע מרחק נגיעה מאלבום מופת, כזה שידברו עליו ויזכירו אותו עוד שנים מאז, אבל כל הזמן הזה – אפילו שהשתקע כבר בארצות הברית, אפילו שעברו יותר מחמש שנים, אפילו שהמבטא הקנדי נעלם כמעט לחלוטין ממה שהיה לו לומר – הוא עדיין סוג של תייר.  מביט במבט חצי משועשע על תרבויות שהוא לא מצליח להבין, יוצא לחפש את התרבויות האלה כשהוא מתעקש להבין אותן.

ב-1972,  אחרי שבילה את מרבית זמנו בלוס אנג׳לס והאווירה הדקדנטית בעיר חיסלה את נגן הגיטרה שלו, דני וויטן, ומכרים אחרים, ניל יאנג החליט לנדוד מזרחה ודרומה, אולי לברוח. הוא הגיע לשם בעצם כמעט במקרה, כדי להשתתף כאמן מוזיקלי בתכנית האירוח של ג׳וני קאש, ונשאר שם לתקופה.  הוא הקים להקת סשנים משובחת לא פחות מהלהקה שהיתה לו וקרא לה ה-Stray Gators, ואסף אליו את כל מי שבא לבקר והיה מוכן לתת יד ליצירת האלבום – שלושת חבריו לאחת מלהקות ההרמוניה הווקאלית הטובות ביותר ההסטוריה, וגם ג׳יימס טיילור, לינדה רונדסטאט והתזמורת הסימפונית של לונדון, שג'ק ניטשה, אחד מחברי הלהקה שהקים, אסף ועיבד וניתב לשתיים מהיצירות המוזיקליות המתזומרות הכי יפות שאפשר לשמוע ברפרטואר של ניל יאנג.

האלבום שיאנג הוציא תחת ידיו במהלך התקופה הקצרה הזו היה אקלקטי כמו האיזור שבו הוא הקליט.  היו שם שירי רוק שהביעו ביקורת על איזור בארצות הברית שהיה ידוע בגאווה העצמית שלו ("Alabama", שהוא מעין שיר המשך של "Southern Man" מהאלבום הקודם שלו, הביע ביקורת על המצב הכלכלי והחברתי של אלבמה והציע לה לחפש את עזרתן של מדינות האיחוד הדרומי האחרות, מה שגרם לגאווה הפגועה של להקה שדווקא לא הגיעה מאלבמה, Lynyrd Skynyrd, להקליט את אחד מהשירים הידועים ביותר שלה, "Sweet Home Alabama", ולעשרות אגדות אורבניות לגבי היריבות שהיתה קיימת או לא היתה קיימת בינם ובין ניל יאנג להתנפץ החוצה מהשיר הזה).  שירים מהורהרים על הצורך של אדם, דרומי כנראה, במישהי שתעזור לו לנהל את חייו, והדרך שבה אותה אשה תגלוש אל תוך, או מחוץ לחיים האישיים – ב-"A Man Needs a Maid" יאנג תומך רק בפסנתר שלו ביריעות הרחבות של התזמורת שמקיפות אותו.   שירי רוק פשוטים ולא מתפשרים, כאלה שהלהקה יודעת בדיוק מה לנגן ומתי והכל נעשה בדיוק לפי הקווים וללא סנטימטר של אלתור, כמו ב-"Are You Ready for the Country?" או "Out on the Weekend".  או אחד מהשירים שבהם ניל יאנג משקיף על החיים של עצמו, לא רק אלו שעכשיו אלא גם אלו שיבואו, ואלו שהגיעו עד אותה נקודה, ומקיף אותם במילים המדויקות שלו ובגיטרה שלו והבנג'ו של ג'יימס טיילור, ב-"Old Man".

שני השירים שמסיימים את האלבום הם שני שירים שמייצגים את ניל יאנג באותה נקודה – האחד הוא השיר שכתב על נגן הגיטרה האובד שלו, "The Needle and the Damage Done", שיר שהוא שר ביחד עם הגיטרה האקוסטית שלו ועם אף אחד מהנגנים האחרים, בחושך המנחם שעל הבמה במהלך סיבוב ההופעות שקדם לאלבום, אולי בקנדה, בינואר 1971.  מחיאות הכפיים שמסיימות את השיר זולגות לתוך השיר הבא, שאנחנו נפגשים איתו אולי אחרי שכבר התחיל והוא מתנגן במשך מספר דקות, רותח בתוך המים של עצמו ומחכה לרגע הנכון לפרוץ.  ברגע הנכון, ניל יאנג מוסיף את המילים שלו, שהן ערפילאיות כמו שרק הוא יכול לכתוב, ויש בהן מן המשל, מן האמת ומן הנבואה בבת אחת.  השיר מדלג בין הקצב הבסיסי, המרובע, המהוקצע, של הבתים והפזמונים לבין הקצב המרחף והמקרטע של הקטעים המוזיקליים שבין לבין, ובסופו של דבר משתקע בחלק השני, המרחף יותר, ושם נשאר לג'אם סשן ארוך שסוגר את האלבום.  החיים שאחרי האלבום היו מאד לא דומים לחיים שלפני האלבום בשביל ניל יאנג.  אף על פי שחלק מהמבקרים לא אהבו את האלבום, והיו אפילו כאלה שטענו שהוא חיקוי כמעט מדויק של האלבום השלישי שלו, המאזינים ותחנות הרדיו מאד אהבו את האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון מתוכו, "Heart of Gold", שהפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמוכרים ביותר של יאנג.  יאנג כתב על השיר הזה, "הוא שם אותי באמצע הדרך.   נסעתי שם כברת דרך אבל זה הפך להיות משעמם מהר מאד, אז החלטתי לרדת לשוליים.  הנסיעה בשוליים היא מקרטעת ומלאה מהמורות, אבל פוגשים אנשים הרבה יותר מעניינים שם." גם החיים האישיים של יאנג ידעו את הקרטועים והמהמורות שלהם באותה תקופה – הוא נישא לשחקנית שעליה הוא מספר ב-"A Man Needs a Maid" והיא ילדה לו בן, זיק, שמאוחר יותר חלה בשיתוק מוחין (ובשבילו ובזכותו יאנג יוזם את פסטיבל ה-Bridge Benefit השנתי שלו).   יאנג ימצא כמה הזדמנויות נוספות להשקיף מהצד על החיים האמריקניים ולכתוב עליהם את הרשמים שלו – ואחת מהן תהיה הנושא של החלק הבא.

עד כאן להשבוע.  עד השבוע הבא – אמנם לא היה סרט שעוסק בשכן או שכנה פסיכיים בעשר השנים האחרונות, אבל גם זה, כמו הרבה סרטים אחרים שחוזרים על ז'אנרים מהעבר, יש בו טוויסט.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ון ווקר, לא באמת אחיו של סקוט ווקר אבל כן האיש שהקים את ה-Walker Brothers, נפטר מסרטן בגיל 67.

2. משתין ברוח

העטיפה של אלבום הבכורה של Badly Drawn Boy היא אחת מקומץ של עטיפות שמשקפות בדיוק את האופי של האלבום שמתנגן בפנים.  עליית גג, וכזו שהיא מרווחת מספיק אבל גם צפופה מספיק, מאובקת, מעלה ריח טחב אבל ריח נעים של הרפתקאות ושל אוצרות נסתרים מתחת לסדינים או לקופסאות קרטון.  חשוכה, אבל לא עד כדי חוסר יכולת לזהות רעשים של קורות עץ חורקות כשאלו קורים.  המדפים, אם יש כאלה, והרצפה, וכמה מקורות הגג, מלאים בחפצים ישנים שנשכחו כאן, ארגזים מלאים עד אפס מקום בדברים שפעם היה להם מקום של כבוד למטה, בעולם של האנשים החיים, ועכשיו הם נמצאים כאן למעלה, סמנים לעבר שהיה ונשכח מאחור.   אם מחזיקים את האלבום בזווית הנכונה, מול האור הנכון, אולי ממצמצים קצת, אפשר לראות כמה מהחפצים האלה מתחברים ביחד לאיש-מקל כזה שהראש שלו הוא הראש של דיימון גוף, הוא Badly Drawn Boy.

דיימון גוף נחת על ציבור בריטי שלא היה מוכן אליו במאה אחוזים, אבל הוא עשה את זה במנות קטנות. "הילד המצויר גרוע" היה ילד בשם סם, עם ראש גדול פי שתיים ממידות הגוף שלו, בגדי בית ספר של ילד בשנות החמישים בבריטניה וכדור תחוב תמידית תחת זרועו – גיבור של סדרה בריטית מצוירת שגוף ראה בפעם הראשונה רק ב-1995.  עד אותו רגע הוא היה מוזיקאי בלי שם, שהסתובב ברחבי מנצ'סטר רבתי וחילק לאנשים כרטיסי ביקור מעוצבים שהאחיין שלו צייר ושהוא מילא בתמונות שונות שגזר מעיתונים.  כרטיסי הביקור האלה קרוב לוודאי שווים הרבה מאד כסף היום לאנשים שאוספים פרפרניליה של Badly Drawn Boy – ובשביל אותם האנשים, ההתנהלות של גוף באותן שנים היתה מתנה משמיים.  באותן השנים – אמצע שנות התשעים, כשהבריט פופ ממלא כל כר דשא רענן בלונדון ובצפון הארץ מוזיקאים העדיפו להחזיק חזק בשנות השישים והשבעים ולקוות שזה יעבור מהר – גוף עשה לעצמו שם של דמות מקומית מוכרת, בחור אקסצנטרי ומזוקן שהסתובב במועדונים באיזור מנצ'סטר, עם כובע צמר שמגזינים בבריטניה התחילו לקרוא לו tea cosy – אריג צמר ששמים על קנקן תה להגשה בבריטניה כדי שהתה לא יתקרר – כשהאלבום הראשון הגיע וגוף הפך להיות מפורסם.   גוף פגש בחור אחר שהתחיל לעשות לעצמו שם באיזור בתור די ג'יי בשם אנדי ווטל, ויחד הם החליטו להקים חברת תקליטים – Twisted Nerve, שבה יצאו מאז כל האלבומים שלו.   את המוזיקה שלו הוא בחר לא להוציא באלבום, אלא בסדרה של אי.פיים – אסטרטגיה מוזיקלית שכמה להקות אחרות ניצלו באותם הזמנים.  אבל Badly Drawn Boy בחר להיות מיוחד גם במסגרת האסטרטגיה הזו.  את האי. פי. הראשון, שהוא חילק בעיקר לחברים, בני משפחה ומכרים, הוא הוציא ב-500 עותקים בלבד, מה שלא איפשר לו להימכר במיוחד.  מהאי. פי. השני, שיצא במעט יותר עותקים, הוא הוציא כפרומו תיבת נגינה שניגנה מעט מהשיר הראשון שבו.   אחר כך באו עוד שני אי. פיים סטנדרטיים למדי, כשהאחרון שבהם, "Once Around the Block", והקליפ המרתיע, המבוסס על סיפור אמיתי, שלו, שבו שני בני נוער (יפניים, במקרה של הסיפור האמיתי) צריכים להגיע לבית חולים מאחר והגשרים שלהם נתקעים אחד בשני בזמן שהם מתנשקים, הוא זה שקירב אותו לאוזניהם של הרבה מהאנשים שהשכילו להקשיב.

"Once Around the Block" נכלל גם באלבום הבכורה של גוף, שכשיצא, ב-2000, היוצר שלו כבר קנה לעצמו שם של אמן בעייתי בהופעות.  בהופעות הראשונות, התלוננו צופים ומבקרים כאחד, הוא בילה את רוב הזמן כשגבו אל הקהל.  אחר כך הוא ישב רוב ההופעה ובהה בנעליים שלו בזמן שהוא שר ומנגן בגיטרה – לא דבר רע לכשלעצמו, יש להקות שבנו מזה ז'אנר שלם.  מאוחר יותר, כשצבר יותר בטחון ומכר יותר אלבומים, צופים ומבקרים כאחד התלוננו שההופעות שלו מכילות יותר דיבור משירה – היו הופעות ארוכות, של שעתיים, שבהן הוא שר רק שישה שירים שלו.  היו הופעות של פחות מזה.

ואולי כל אלה היו בכוונה.  אולי כל אלה היו הדרך של דיימון גוף להכין אותנו לחוויה הייחודית שהולכת לעבור עלינו כשנאזין לאלבום הבכורה שלו – שמונה עשר שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים, שירים שמתרכזים בפנים – בהוויה המאובקת, המפויחת והלא אישית של העיר, או במה שמתרחש בתוך הלב, ובחוץ – במרחבים האינסופיים של הטבע.  מבקרים שהקשיבו לאלבום זרקו עליו כל מיני תוויות אופנתיות באותם זמנים – "לו פיי," אמרו כמה.  "פופ בארוקי," אמרו אחרים.  מה שהם התכוונו לומר הוא שגוף מנגן באלבום הזה כמעט בכל הכלים בעצמו, וזה נשמע כאילו שהוא סגור עם עצמו בחדר קטן, פורט על גיטרה ועונה לעצמו בחצוצרה, מהמהם לעצמו את המילים של השיר ומכה מדי פעם בגלוקנשפיל, בקסילופון.  שתי להקות של חברים הקליטו איתו את האלבום הזה כשהיה צורך ביותר כלים מסביבו – Doves, גם היא להקה מנצ'סטרית, שהיתה אחראית על הקטעים הרועשים והרוקיים יותר, ו-Alfie, להקה שזכתה למעט תהילה בערך באותה התקופה וחלקה את אותה חברת תקליטים עם גוף, שהיתה אחראית על הקטעים הפופיים והאקוסטיים יותר.  בין לבין, גוף עשה את כל מה שיכל כדי להימנע מלהיות עוד זמר עם גיטרה אקוסטית – ב-"Fall in a River", השיר כולו נופל לתוך הנהר באיזשהו שלב.  באמצע "Cause a Rockslide", אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום לדעתי, גוף משתעמם באמצע ועובר לנגן שירים אחרים, חוזר מעט מאוחר יותר אל המלודיה של השיר הזה כאילו לא קרה שום דבר.  מיד יהיה פה גם הוולס החרישי של "Stone on the Water", המברשות רוחשות על פני הסנייר כאילו זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות בשלב הזה באלבום.  ובין לבין, כאילו הם נמצאים כאן במקרה, לא בעלי זכות יתרה על פני כל השירים האחרים, אלו השלמים והמוכנים ואלו החלקיים והעזובים, אפשר למצוא את השירים המוכרים, הסינגלים – "The Shining" שפותח את האלבום ומדבר יותר על השמש ופחות על הסרט העגום של סטנלי קובריק או הספר העגום יותר של סטיבן קינג.  "Once Around the Block" עם האקורדים המכווצים שפותחים אותו.  "Disillusion" שמסתער על הישורת האחרונה של האלבום בענן גדול של גיטרות וקלידים, כל השירים הקודמים שבאלבום על הגב שלו.  "Another Pearl", האחרון מבין הסינגלים לצאת.

"זה לא משנה לי אם ייקחו לאנשים עשרים שנה להבין את האלבום שלי," גוף אמר בראיון על אלבום הבכורה הזה שלו.  "כל מה שאני רוצה זה שכשהם יבינו אותו, הם יתייחסו אליו כקלאסיקה."   עוד לא עברו עשרים שנה, אמנם, אבל אני מתחיל כבר להבין את האלבום הזה.  ויש בו, באיזשהו מקום נסתר, מן הקלאסיקה – לפחות בזכות מה שהוא מייצג:  אלבום שכל התווים מפוזרים בו, ועדיין אין אף תו שלא במקום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  קומיקס או לא קומיקס.  זה עדיין עיבוד עם יותר אפקטים ל-The Lensman.

1. לפני הכל

[כאן היה אמור להיות בלרב שמפנה אתכם למתן עזרה לשבעה עשר אלף תושבי הצפון שפונו מהבתים שלהם בגלל השריפה שהשתוללה שם, אבל הפוסט התעכב מעט, השריפה נשלטת מעט יותר ואנשים מתחילים לחזור לבתים שלהם, והארגון שפנינו אליו מדווח שיש כרגע הרבה יותר אנשים שרוצים לעזור מאנשים שצריכים עזרה.  לפחות העם שלנו מתעלה על עצמו בזמנים כאלה, אם לא הממשלה שלנו.]

ועוד נושא לא מוזיקלי אחד: יום רביעי האחרון היה יום האיידס הבינלאומי. ב-MTV שודר סרט תיעודי שמציג את סיפוריהם של שני נשאים צעירים, אחד בקניה ואחת במיניאפוליס, ואת הדרך בה הם (ובני הזוג שלהם) מתמודדים עם המחלה המאיימת. חברת ההפקה, כחלק ממערכת ההסברה והנסיון לשנות משהו, מאפשרת לראות את הסרט במלואו באתר שלהם.

2. אנשים ממשיכים ללכת

בתחילת שנות ה-90', בזמן ששתי להקות אחרות התכתשו על התואר "להקת הבריטפופ הפופולרית ביותר", להקה אחרת התברגה לאט ובשקט אל המקום השלישי.  ההתחלה היתה, כשבתור להקה אלמונית יחסית היא הוצעה על ידי אוטוריטה מוזיקלית כלשהי כנציגת בריטניה בתחרות מקבילה לאירוויזיון שנערכה על ידי MTV ונקראה בשם "גרנד פרי", וגם זכתה במקום הראשון (עם "Metal Mickey").  אחר כך הם הוציאו אלבום אחד, שנקרא כשם הלהקה, ועוד אחד, שנקרא "Dog Man Star".  אחר כך הם הוציאו סינגל שנקרא "Stay Together" ועשו בדיוק את ההיפך.

הלהקה עצמה לא התפרקה אחרי הסינגל הזה, אבל השותפות המרכזית שאיפשרה ללהקה הזו להפוך לפופולרית ומוצלחת כל כך, זו שבין הסולן ברט אנדרסון לגיטריסט ברנרד באטלר, הסתיימה אז.  באטלר אפילו לא נשאר כדי לסיים את הקלטות האלבום השני – ובסינגל השני שיצא מתוך האלבום, "New Generation", מנגן כבר גיטריסט אחר, ריצ'רד אוקס, שהיה מעריץ בן 17 של הלהקה כשהצטרף אליה.   הסיבות הרשמיות להפסקת שיתוף הפעולה היו שבלוניות וידועות מראש – "חילוקי דעות אמנותיים," נשמע ממקום אחד, "זו הפכה להיות סביבה סטרילית, קרה ומסחרית, דבר שהפריע לי אבל לא הפריע לשאר חברי הלהקה," באטלר עצמו אמר בראיון באותו תקופה.  אבל האמת היתה שהנעליים שבאטלר היה צריך לנעול במסגרת שירותו בלהקה התחילו ללחוץ.  מי שהוגדר כ"גאון גיטרה" (וזכה אחר כך למקום ה-24, המכובד, ברשימת הגיטריסטים הבריטיים הטובים ביותר.  אחרי הכל, הרשימה הזו מכילה גם את אריק קלפטון וג'ימי פייג') וכ"מוזיקאי של מוזיקאים" היה צריך להגביל את עצמו לנוסחא שהצליחה באלבום הראשון – מסלולים מפותלים של מלודיה בתוך רעש גיטרה מחוספס, משהו שבין מנגינה שמשתרכת לאורך השיר לבין שורה של אקורדים שמנוגנים בזמנים הנכונים ובמקומות הנכונים.  אז הוא הלך והמציא את עצמו מחדש כחצי המהורהר, העומד צעד אחד אחורה בתמונות הפרומו של צמד פופ ששמו היה כשם שני החצאים שהרכיבו אותו, מק'אלמונט ובאטלר.  דיוויד מק'אלמונט, זמר שבאחת הביקורות על הלהקה שהיה סולן שלה לפני שיתוף הפעולה שלו עם באטלר נאמר ש"יום אחד הוא יפתח את הפה ותיפול ממנו קתדרלה", והוא כתבו שיר בשם "Yes" שהפך להיות להיט ענק באותה שנה, אבל סירבו לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שמסביב לשיר הזה.  הם הופיעו פעמיים – פעם אחת בהופעת צדקה ועוד פעם אחת בתכנית טלוויזיה, ואז באטלר החליט שגם המצב הזה לא התאים לו.  הוא השאיר דיוויד מק'אלמונט אחד מדוכדך ומסוכסך והמשיך לקריירת סולו, שחיכתה בצד השני של הרבה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים.

אחרי שתי טריקות דלת מתוקשרות משני הרכבים מצליחים, בדיוק בשיא ההצלחה שלהם, המוניטין של באטלר בעיתונות היה מבוסס בעיקר על מה שאחרים – אלו שהוא השאיר מאחור עם הסברים שהם לא קיבלו – אמרו עליו.   באטלר חיכה שלוש שנים שלמות לפני שהמשיך באיזשהו כיוון, אולי בשביל להפיג את כל המילים הלא מאד מעודדות שנאמרו עליו, והציג את עצמו לעולם המוזיקה בתור אמן סולו, הפעם חתום ב-Creation, חברת התקליטים שגילתה והוציאה את האלבומים הראשונים של Oasis.  אלן מק'גי, מנהל חברת התקליטים ולא אדם של מילים קטנות, החליט שבאטלר הוא ניל יאנג של שנות ה-90', וטרח לומר את זה בכל הזדמנות שהיתה לו.  באטלר משך בכתפיו והמשיך הלאה.

על עטיפת אלבום הסולו הראשון שלו, "People Move On", שאפשר לתרגם באחת משתי דרכים של באטלר להגיב על הדברים שנאמרו על היפרדותו משני ההרכבים המצליחים, הוא מישיר מבט אל כל מי שקונה את האלבום, כאילו מתריס בהם לקנות ולנסות אותו.  במספר הזדמנויות בעבר, כשבאטלר יכל לדבר בעצמו על הסיבות שהובילו להיפרדות מ-Suede ולפירוק השותפות עם מק'אלמונט, הוא טען שבזמן שהוא רצה להתנסות במרכיבים המוזיקליים של הלהקות, חברי הלהקות האחרים התעסקו בנושאים שלא היו קשורים מאד למוזיקה, ודיכאו את הרצון שלו ליצור כשהתייעץ איתם לגבי הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו.  "זה היה אלבום טוב," הוא אמר לגבי "Dog Man Star", "אבל זה היה יכול להיות אלבום הרבה יותר טוב."   עכשיו, אחרי שלוש שנים, באטלר קיבל את ההזדמנות לעשות בעצמו את הכל, וזה מה שהוא עשה, כשהוא כותב ומלחין את כל השירים, מפיק את עצמו ומשתף רק מתופף אחד והרכב מיתרים בהקלטה, שבה הוא מנגן בכל הכלים האחרים.

התוצאה הופכת את מה ששני האלבומים הראשונים של Suede היו יכולים להיות להרבה יותר מסקרנים.   באטלר פותח את האלבום בשטיח רחב שהוא פורש ב-"Woman I Know", שיר שמתנהל באיטיות כמעט מלכותית, שבו הגיטרה משחררת כמה צלילים עצלים ומאפשרת לכל הכלים האחרים למלא את המרחבים שמשתרעים בינה לבין הקול של באטלר, שהמוזיקה, בשיר הזה, כמו גם בשירים שבאים אחריו, מעט מאפילה עליו.  "אני מרגיש כל כך חי," הוא אומר בתחילת השיר הזה, ולנו נשאר רק להאמין לו – סגור כמעט לבדו בסטודיו עם היכולת לכתוב, לנגן ולהקליט כל שיר שהוא רוצה, בכל צורה שהוא רוצה.  השירים שהוא כותב, מנגן ומקליט הם דומים מעט ושונים מעט מאלו של הלהקה שבה התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו.  המילים, שהיו נחלתו הכמעט בלעדית של שותפו לכתיבה, הן לא הצד החזק של האלבום הזה, ורק בשני שירים – "Autograph" ו-"Stay", הוא מצליח להתעלות מעל לערימת הקלישאות שמרכיבה את חלק מהמילים. אבל, לא בשביל המילים התכנסנו כאן, אלא בשביל שלושת האיזורים המוזיקליים שמדגימים שלושת הסינגלים שיצאו מהאלבום – הראשון, "Stay", שהוא שמיימי, מהורהר ועטור ברביעיית המיתרים שמלוווה את רוב האלבום.  השני, "Change of Heart", שהוא קצבי, החלטי וקצר. והשלישי, "Not Alone", שהוא הקרוב ביותר למוזיקה של להקת האם שלו, והוא בומבסטי ורחב מימדים כמו שאפשר לצפות מאמן שניסה ליצור צליל פיל ספקטורי ככל האפשר באלבום הזה שלו.

המשך הדרך של באטלר היה כמעט הפוך מזו שבמסגרתה מצא את עצמו מקליט כאמן סולו – הוא הוציא עוד אלבום אחד, בשנה שלאחר מכן.  אחר כך, התאחד, לשני אלבומים, עם דיוויד מק'אלמונט, ובין לבין, התאחד עם שותפו לכתיבה מימי הבריט פופ שהספיקו לכלות, איתו הוא הקים להקה חדשה לגמרי בשם The Tears (ולא הסכים, לאחרונה, להצטרף להופעת איחוד אחת עם הלהקה המקורית).   ואם תקשיבו טוב, תוכלו לזהות את היד המוזיקלית שלו, כמפיק, במגוון אלבומים שיצאו בין סוף שנות ה-90 לסוף המאה שעברה – בין השאר, זה של טים בות', הסולן של James, ביחד עם אנג'לו בדאלמנטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מספר סיפורים אחד על מספר סיפורים אחר.

1.  לפני הכל

ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת.  את האלבומים צריך להזמין מראש,  אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.

מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police,  לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".

2.  אבודה במקום שנקרא אמריקה

בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה,  עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים.  אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.

כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר.   ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס,  שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו.  אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך?   ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם.  במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.

בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה.  היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר.   עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט.  כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות.  אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור.  אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן.  איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו,  ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות.  כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס,  שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה.  היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).

"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד.  הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר.  הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר.  "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."

המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית.  זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves".   ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange").   ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".

המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם.  ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.

טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור.  בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה.  אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום.  והיא צדקה.  מחר באמת היה יום אחר לגמרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים.  במעלית.

1. לפני הכל

הבית הראשון של הלהקה שלי, The Marching Band, עומד להיסגר – הלייבל-אתר קידום אמנים The Basement, שנתן את ההזדמנויות הראשונות לאמנים כמו עמית ארז, שני קדר ורותם אור (וגם לי) להציג ולמכור את המוזיקה שלהם באינטרנט, נסגר ועמרי לוי, האיש שמפעיל אותו וסינגר-סונגרייטר מוצלח בזכות עצמו, ממשיך הלאה לאופקים חדשים וירוקים. לקראת סיום, הוא מתכנן לערוך אוסף אחרון של שירים שאהב מהרוסטר, ואתם מוזמנים לבקר (וזו גם ההזדמנות האחרונה להזמין מהאלבומים שמוצעים למכירה שם, ביניהם גם הקטלוג של הלייבל Fact), לפני שהאתר נסגר.

Woven Hand, ההרכב של דיוויד יוג׳ין אדוארדס, הסולן לשעבר של 16 Horsepower, מגיע לארץ לשתי הופעות – אחת אחת בירושלים, ב-2 ביולי, עם חימום של יהוא ירון ובוריס מרצ׳ינובסקי , ואחת בתל אביב, ב-3 ביולי, עם חימום של רועי ריק ועידן רבינוביץ׳.  שני תמריצים ללכת לראות אותם?  הנה.  זה מה שאני כתבתי עליהם פעם, וזה ראיון של מתן נויפלד עם דיוויד יוג'ין אדוארדס ב"עונג שבת".

השבוע הגעתי, סוף סוף, לשמוע את המהדורה הקודמת, החורפית של ״תקשיבו רגע״, שהיא משובחת עד מאד, והנה גיאחה מוציא מהדורה חדשה לאוסף (שאני מקווה שייקח לי פחות משנה וחצי להגיע להקשיב לה).  קחו את זה בעוד זה חם.

2.  קיבלנו ביטול.  עכשיו מה?

אלה היו שבועיים מאד מטלטלים מבחינה מוזיקלית ואנושית.  אמנים הודיעו, אמנים התראיינו, אמנים שימחו, אמנים ביטלו.  בתוך כל זה, פוליטיקה התערבבה במוזיקה בצורה שכמעט אי אפשר לנתק, ויש את אלו שנלחמים על הצורך להפריד בין שני הדברים ויש את אלו שנלחמים על הצורך לחבר ביניהם.   דעתי האישית לגבי הנושא שמסביב היא לא רלוונטית כאן.  הפוליטיקה שלי, מעטה ככל שתהיה, נשארת מחוץ לדלת הגוספל.  אבל ארבע וחצי האגורות שלי על כל הביטולים שהופכים להיות עניין שבשגרה:  חרמות לא תורמים שום דבר לאף אחד.  הם בסך הכל חורצים קו עמוק יותר בין שני צדדים, שכדי לא ליפול, כולנו צריכים להחליט באיזה מהם אנחנו רוצים להישאר.  ואני מעדיף הרבה יותר להקשיב למה שיש לאמן מסוים להגיד לי לגבי חומה ספציפית, אגב שיר על חומה מטאפורית, מלאמן שאין לו מה להגיד לי כי הוא לא מוכן לבוא לכאן כדי לומר את זה.

מצד שני, החלטיות היא תמיד עדיפה יותר מלא החלטיות – ואני מכבד אמנים שלא מוכנים, בכלל, בשום אופן, לבוא לכאן.  והנה שני אמנים, אחד מאנגליה ואחד מההעתק הגדול יותר והצפוני יותר לארצות הברית של אנגליה, שלעולם לא יאכזבו אותנו, כי קרוב לוודאי שהם לא יגיעו לכאן בזמן הקרוב:

בחיים המוקדמים של בילי בראג, לא היה רמז לזמר הפולק, שמשלב באיזון עדין בין שירי מחאה לשירי אהבה, שהוא הולך להיות.  הוא נולד בעיר שדה של לונדון, בצידו המזרחי של הנהר, עיר של מסחר ועסקים אבל לא של פועלים.  אביו היה מנהל מכירות של חברה לייצור כובעים ונפטר כשהיה בן 18.  הוא הספיק להיות סולן של להקת פאנק בסוף שנות ה-70, חייל בחיל הרגלים הבריטי למשך כמה חודשים, עובד בחנות תקליטים וזמר רחוב.   אבל רק כשהעמיד פנים שבא לתקן את הטלוויזיה במשרדים של הלייבל הראשון שבו הוציא אלבום, Charisma, הוא הצליח להשיג דריסת רגל בעולם המוזיקה.  המנהל של הלייבל ניסה להדוף את בראג בעדינות – הלייבל עמד בפני פשיטת רגל ולא היה לו מספיק כסף בשביל לגייס אמנים חדשים – אבל בראג התעקש, והשיג חוזה הפצה עם חברה אחרת ומכיוון שהחברה האחרת היתה צריכה הקלטות של השירים, הוא הוציא את השירים שהקליט – רק גיטרה אחת והקול שלו – בתור אלבום.

האלבום שיצא, "Life is Great with Spy vs. Spy", היה אלבום מוזר בכל קנה מידה.  הוא הכיל כמות של שירים אקוסטיים, עירומים, חלקם שירי מחאה וחלקם שירי אהבה כמו בכל שאר האלבומים של בראג, והיה קצר במיוחד – פחות מ-16 דקות של מוזיקה שנפרשו על פני אלבום שיש לו מקום להרבה יותר.  מכיוון שכך, הוא הוקלט במהירות אחרת מזו שהיה אמור לרוץ בה וגרם להרבה מאזינים להיות מאד מבולבלים.  גרסת הקלטת שיצא הכילה רק צד אחד מוקלט של מוזיקה.  בחוברת האלבום בראג הציע למאזינים להקליט הופעות שלו על הצד השני.   מרגע שהאלבום יצא, הקריירה של בראג קפצה קדימה בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב:  כשג'ון פיל, אדם שכבר אז היה ידוע כמישהו שיכול ליצור קריירות יש מאין בהינף של מחט פטיפון, התלונן שהוא רעב בשידור של אחת מהתכניות שלו, בילי בראג מיהר להגיע לאולפן עם מנת אורז ופטריות איראנית, ופיל השמיע שיר מהאלבום שלו כהכרת תודה.  אבל הוא השמיע את השיר במהירות הלא נכונה, ולאחר מכן השמיע את השיר שוב כדי לתקן.  והוא השמיע שוב את השיר, ושירים אחרים של בראג, במהירות הנכונה, מאז.  חברת התקליטים הגדולה Virgin קנתה את חברת התקליטים הקטנה שבה בילי בראג היה האמן המקליט האחרון, ובראג הרוויח מהמצב שני דברים:  מנהל הלייבל, שפוטר מעבודתו, יכל להפוך להיות המנהל שלו;  ו-Virgin, שלא ידעו בדיוק מה לעשות איתו, מכרו את הזכויות לאלבום האחד שלו ללייבל אחר, Go! Discs, שהמשיך והוציא כמה מהאלבומים הבאים של בראג.   מאוחר יותר בראג הרוויח מהמצב הגרוע שהלייבל הזה מצא את עצמו בו, והצליח להיחלץ מהחוזה שלו כשהוא מחזיק בזכויות לכל האלבומים שלו.

מאוחר יותר, הוא שיתף פעולה עם קירסטי מק'קול, זמרת בזכות עצמה וביתו של זמר מחאה, שחידשה שיר שלו בשם "A New England" מהאלבום הראשון, והוא מצידו הוסיף בית אחד לשיר כדי להפוך אותו לארוך יותר ומתאים יותר לרדיו, ועם ג'וני מאר, שיחד איתו כתב את הלהיט הגדול ביותר שלו כנראה, "Sexuality", שיר על סובלנות מינית שבראג אוהב לבצע במיוחד בהופעות מול קהלים שהם לא סובלניים מינית.   אחרי שפרש ממוזיקה לזמן מה כדי לגדל את הבן שלו וחזר להקליט, בתו של וודי גאת'רי, זמר פולק שגם הוא מיוצרי שורשי המחאה בארצות הברית, פנתה אליו והציעה לו להלחין ולהקליט שירים שגאת'רי השאיר אחריו.  בראג תפס את ההצעה בשתי ידיים, גייס את חברי להקת Wilco למשימה, וביחד הם הקליטו שני אלבומים – "Mermaid Avenue" על שני חלקיו.  בראג ממשיך לשלב את שירי האבה שלו עם השירים הפוליטיים שלו – לאלבום האחרון שלו בינתיים קוראים "Mr. Love and Justice",  וממשיך לנקוט באותן העמדות הפוליטיות שבהן נקט מאז ומעולם – הוא תומך באיגודי פועלים ובזכותו של המעמד הבינוני להצליח ולצמוח (והוא, באופן טבעי, חבר וועד ודובר מרכזי באיגוד העובדים של המוזיקאים המקליטים באנגליה), הוא נגד כל גילוי של גזענות, הומופוביה, שנאה, או פאשיזם, והוא פעיל בכל מה שקשור בפוליטיקה האנגלית – תומך באופן אקטיבי במועמדים כאלה ואחרים ופועל כדי לשנות את שיטת החוקה הבריטית.   "אני לא מוזיקאי פוליטי," הוא אמר פעם בראיון.  "אני מוזיקאי כנה.  אני שר על מה שאני רואה מסביב לי."

כשבילי בראג היה בן 11, עדיין בבארקינג, עדיין לא יודע שהוא הולך להפוך להיות זמר פולק עם נטיות פוליטיות מאד מוגדרות, ברוס קוקבורן, רחוק ביבשת האחרת שחלקה דובר אנגלית, כבר עמד לחמם את ג'ימי הנדריקס, ולקחת חלק בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב משלו – למשל, כשניל יאנג החליט שהוא רוצה לנגן בוודסטוק ב-1969, קוקבורן תפס את מקומו בראש המופיעים בפסטיבל באונטריו.  אלו היו השנים שבהן התחיל את קריירת הסולו שלו, אחרי כמה מעברים בכמה להקות, חלקן מצליחות יותר וחלקן מצליחות פחות.  עשר שנים לקחו עד שקוקבורן, שהיה מאד מצליח בקנדה, הצליח לחלחל לארצות הברית, שם אלבום שלו ובמיוחד שיר הנושא מתוכו, "Wondering Where the Lions Are", זכו להצלחה לא קטנה ב-1979 – ולגרסאות כיסוי של כל אמן אמריקני שמחזיק גיטרה אקוסטית כמעט.   במהלך שנות ה-80 קוקבורן התחיל להתעניין ב, לקדם ולהילחם בשביל נושאים פוליטיים ואחרים – הוא כתב שירים, השתתף בעצרות, ודיבר שוב ושוב בראיונות על נושאים מגוונים, ונלחם בשביל איכות הסביבה ושיטת הממשל במדינה שלו וגם בשביל לתקן עוולות במדינות אחרות.  הנקודה שבה העולם המאזין התחיל לראות בו אמן פוליטי היתה כשהוציא שיר בשם "If I Had a Rocket Launcher" שזכה להצלחה צנועה בארצות הברית ולהצלחה גדולה יותר בקנדה, ונכתב אחרי ביקור שלו במחנה פליטים גואטמליים במקסיקו בזמן מלחמת האזרחים שם, שהותקף על ידי חיל האוויר הגואטמלי לפני ואחרי הביקור שלו.

ללגדול בקנדה יש את היתרונות שלו, ובניגוד לבילי בראג, שהוא לא דמות אהובה על ידי כל הצדדים באנגליה (במיוחד לא מפני שהוא קורא לשינוי שיטת הממשל וביטול המלוכה מדי פעם), ברוס קוקבורן הוא אמן אהוב במיוחד בקנדה – מעבר לכמות האדירה של אמנים שביצעו גרסאות כיסוי של השירים שלו, אמנים מגוונים כמו ג'ודי קולינס מצד אחד, ו-Barenaked Ladies מצד שני, שהתחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם בסינגל שהיה גרסת כיסוי לשיר שלו, הוא זכה להיות אביר במסדר המלכותי של קנדה, וקיבל חמישה תארי דוקטור של כבוד שונים.

זה הכל להשבוע [קצת מאוחר השבוע, כמעט בתוך השבוע הבא, אפילו.  אבל מילא].  עד השבוע הבא – לפעמים צריך להיות במרחק של כמעט עולם שלם, על איזשהו אי, כדי להבין איך העולם הזה באמת עובד.  קזואו אישיגורו איכשהו מצליח, כל פעם מחדש.

הגוספל יתפרסם השבוע קרוב יותר לאמצע השבוע, אבל בינתיים, קצת פרסום עצמי חסר בושה, אם תרשו: היום, יום שני ה-21 לחודש, הוא היום הארוך ביותר בשנה. וכמו כל יום-ארוך-ביותר-בשנה, ישראל והשגרירות הצרפתית חוגגות ביחד את חג המוזיקה, Fete de la Musique. בדרך כלל זה קורה בתל אביב (אולי גם הפעם), אבל השנה גם הרצליה תיקח חלק בחגיגות ולכל אורך רח׳ סוקולוב, מהשעה 17:00, יהיו במות שונות שעליהן יהיו הופעות – כל במה תארח ז׳אנר אחר. אתם יכולים להציץ כאן כדי לראות מי מופיע, מתי ואיפה. הסיבה שזה פרסום עצמי חסר בושה, היא שגם The Marching Band, הלהקה שלי, תופיע שם. זה הולך לקרות ברחבת הסינמטק שנמצא בסוקולוב 29. הפעם הלהקה תכיל גם את המתופף (והמעצב) המשובח גיא ביבי, ואתם מוזמנים, אפילו יותר ממוזמנים, לראות את כל הלהקות שיופיעו על הבמה, אבל אם אתם רוצים לראות רק אותנו, אנחנו נופיע ב-21:00. וזו לא תהיה הנציגות היחידה של משפחת העונג בפסטיבל הזה – The Raw Men Empire, הלהקה של נדב לזר מהדלת ליד, תופיע גם היא בסוקולוב 38 (רחבת בנק איגוד) בשעה 21:40.
(לאלו מכם שמתלבטים: ההופעות יהיו, רוב הסיכויים, מעניינות יותר מאיזה משחק שזה לא יהיה שקורה במקביל. והצלילים שיושמעו בהחלט יהיו יותר ערבים מצלילי הוובוזלות.)

1 .חצי ביקורת על חצי הופעה
[משום מה, הפוסט שהיה כאן אתמול נעלם איכשהו. אז הנה הוא שוב]

[התמונה באדיבות עומר]
יום ראשון הקודם היה מאתגר מבחינה לוח-זמנית. בעיקר, מפני שערימה של דברים שונים שקרו אחד אחרי השני גרמו ליום ראשון וליום שני להפוך ביחד לפרק זמן ערני של יותר מעשרים וארבע שעות. זה היה כרוך בעיקר בעובדה שאחרי ההופעה הראשונה של Firewater בארץ (או יותר נכון, באמצע – עוד לגבי זה בהמשך), היינו צריכים לנסוע הביתה, להתארגן ומשם לנסוע ישר לשדה התעופה, ממנו הגענו, בסופו של דבר, לפראג, שם פרק הזמן הבא של שינה היה רק בלילה שאחר כך.

כל מי שהיה בהופעה של Firewater יכול להבין למה העדפתי לראות את הלהקה על פני שינה של שני לילות. ההופעה היתה אמורה להתחיל, אמנם, הרבה יותר מוקדם. הדלתות נפתחו ב-21:30 ואנחנו הגענו ב-22:00, כי אנחנו ישראלים ולמודי הופעות מהעבר. סולן הלהקה, טוד A, בשיחה עם עידו חברי הטוב שישלים את הביקורת על ההופעה באיזשהו שלב בעתיד, אמר שהלהקה לא תעלה אחרי אחת עשרה בלילה. אבל הלהקה טעתה ואנחנו טעינו וככה מצאנו את עצמנו מול העובדה שלהקת החימום, Midnight Peacocks, עלתה להופיע רק בסביבות אחת עשרה ועשרים, ו-Firewater עצמה עלתה רק לקראת שתים עשרה. מה שהשאיר אותנו עם חצי הופעה לראות, תוך הסתכלות נואשת, ותכופה, בשעון ותקווה שהלהקה תשלים עוד שיר לפני שנצטרך באמת ללכת. ללבונטין 7 יש לי רק שתי מילים להגיד על זה: לא כיף. מהיכרות עם טוד A ומידת האמינות שלו אני יכול להאמין שהסיבה לאיחור היתה תלויה בלהקה המחממת או במקום עצמו, וזה לא בהכרח היה דבר רע אם לא היו לי דברים אחרים לעשות בשעות קטנות יותר של הלילה, אבל אנחנו לא צריכים לקחת בחשבון, כשמתכננים ביקור בהופעה, שזה ייקח לנו כל הלילה וגם קצת מהבוקר שאחריו. עד כאן הטרוניות.

על הופעת החימום של Midnight Peacocks אין לי הרבה מה להגיד. היא היתה קצרה, פיספסנו את השיר או שניים הראשונים ממנה, כשהגענו היו על הבמה, בנוסף לגרעין שלושת הנגנים של הלהקה (זאת ההופעה הראשונה שלהם שאני רואה, והרושם הקודם שהיה לי הוא שזאת להקה ענקית. אולי יש להם הרכבים מתחלפים בהתאם לגודל הבמה), גם אורי כנרות, שיהיה חלק מהלהקה הבאה שתופיע, ורקדנית בטן, ובאיזשהו שלב עלה מישהו מבוגר ומוזר שהסתובב עד אותו רגע בקהל ונראה כמו אמרגן של משהו, ושר ביחד איתם שיר במרוקנית. או ככה לפחות נדמה לי. השירים שאחר כך היו רועשים, מהירים, ומוות-מתכתיים הרבה יותר מהשירים של להקת האם, Plastic Peacocks, ששיר אחד שלה, "Indian Sun", חתם את החלק של הלהקה המחממת בערב.

Firewater, להגנתם, עלו די מהר והשאירו אותנו עם מרווח קטן מאד בין שתי הלהקות. ההופעה שהם תיכננו לנו, לדברי טוד A בשיחה עם עידו לפני ההופעה, היתה ארוכה, והם לא רצו לבזבז את הזמן שלנו. הרכב הלהקה עכשיו כולל, בנוסף לטוד A, שמנגן על גיטרה חשמלית ולא על באס כבדרך כלל, גם את אריק סאנקו, באסיסט וסולן של Skeleton Key בימים כתיקונם, את ז'אן מארק בוטי בתופים, בחור בשם ג'סמין סינג שמחליף את ג'וני קאלסי בכלי הקשה, אורי כנרות בגיטרה ורעות רגב בטרומבון.

השיר הראשון של הלהקה, קצת אחרי שההופעה נפתחה בהקלטה של הקטע שפותח את האלבום הקודם של הלהקה, "Ascent" ,היה "Hey Clown", שלקוח מתוך האלבום האחרון של הלהקה, "The Golden Hour", שרוב רובו של המופע מורכב ממנו. הם ניגנו את כל השירים, ובנוסף להם גם כמה מהשירים הישנים, המתאימים יותר לרוח המוזיקלית של הערב. כך, למשל, בנוסף ל-"Hey Borneo", שנשמע כמו שיר מינסטרלי משנות ה-20, ל- "6:45" היפהפה ול-"Bangra Brothers" האינסטרומנטלי, היתה שם גרסת סקא ל-"Get Out of My Head", וגרסאות קצת שונות, מבחינה אווירתית ומקצבית, לשירים ישנים וטובים כמו "Bourbon and Division" ו-"Some Strange Reaction". השירים, הפעם, ארוכים יותר, מאולתרים יותר, מרופדים בהרבה אתנחתות מוזיקליות – בעיקר של הפרקשניסט ג'סמין ושל רעות רגב. תמיר מוסקט, שבזכותו (לפחות לדברי טוד A) הלהקה נמצאת בישראל להופעות, עלה לבמה כדי לעזור להם בשלושה שירים, וגם תומר יוסף היה אמור לעלות כדי לשיר איתם שיר כזה או אחר, לפחות לפי הרשימות של לבונטין. הקהל, שקרוב לוודאי לא היה מרוצה גם הוא מהאיחור המשמעותי, לא הצליח להיכנס לאווירה האלכוהולית הדרושה כדי ליהנות מההופעה באופו מיידי וטוד הקפיד לעצור בין שיר לשיר ולהציע לאנשים בקהל לקנות משקאות על חשבונו כדי להשתחרר. בסופו של דבר, אחרי ארבעה שירים ואפס משקאות, הקהל וטוד ראו בעין אחת ואנשים התחילו לרקוד, מי בדרך מוזרה, מי בדרך מוזרה פחות ומי (אני) לא בכלל, וליהנות מההופעה באמת.

אנחנו היינו צריכים לעזוב כמעט מיד אחרי "Get Out of My Head", לצערנו, ולא יכולנו ליהנות מהמשך ההופעה – שקרוב לוודאי הכילה את "This Is My Life", אולי השיר הקליט ביותר (אחרי "Green Light" ) של הלהקה, ואת כל שאר השירים מהאלבום החדש. עידו, חברי הטוב, יתארח כאן בקרוב כדי לספר על החצי השני של ההופעה. כשהגענו הביתה, ראיתי שמחכה לי הפתעה בדף הבית של YNet – אחד ממדורי הווידאו שלהם הקליט את טוד A ואת ג'סמין מבצעים גרסה אקוסטית, קטנה יותר ויפה יותר של "6:45" לקראת ההופעה.

2. על הסצינה האלטרנטיבית של צ'כיה (או שלא)

אחת מהמשימות שהצבתי לעצמי בנסיעה לפראג (חוץ מהמשימה הגדולה, המרכזית, והברורה מאליה שבשבילה נסעתי) היתה לנסות ולחזור עם איזשהו אלבום מייצג, רוקי, אלטרנטיבי של מוזיקה צ'כית מקומית. זאת הסתברה כמשימה הרבה יותר קשה ממה שתכננתי.

זה מתחיל בעצם העובדה שלקח לי שלושה ימים למצוא חנות דיסקים. אחת. בפראג. יכול להיות שלא חיפשתי מספיק טוב. נכון – יש דיסקים גם בחנויות ספרים ובחלק מחנויות המזכרות. אבל אני חיפשתי חנות אמיתית, של דיסקים אמיתיים, שיהיה בה איזשהו מושג של מוזיקה פופולרית צ'כית. לחנות האחת שמצאתי קוראים "Bontonland" והיא די נאמנה לשם שלה. אמנם, לא בדקו את הדרכונים שלנו כשנכנסנו, אבל החנות משתרעת על פני קומה שלמה של קניון קטן שמתחבא ברחוב Na Prjikupe (ה-rj, לצורך העניין בכיתוב צ'כי, הוא מעין r עם משולש הפוך מעליו שאין כרגע על המקלדת שלי), קצת לפני הפניה לרחוב Vaclavske Namesti (הרחוב שמוביל לכיכר ווצלב). יש שם את כל מה שבחור צ'כי צעיר (או בחורה צ'כית צעירה) צריך (או צריכה) לרצות מבחינת זמן פנוי – מוזיקה, דיווידי, משחקי מחשב, גאדג'טים, מחשבים של אפל, טלפונים סלולריים, ספרי קומיקס בצ'כית (זאת אומרת, תרגום של דברים כמו Watchmen לצ'כית). המוזיקה, כמו בהרבה חנויות גדולות אחרות באירופה, מסודרת בצורה מאד יעילה – על אחד מהקירות מסודרות עשרים עמדות עם אוזניות ומכשירים שמאפשרים להאזין לעשרים המקומות הראשונים במצעד של צ'כיה – חלק מהמוזיקה היא בינלאומית (ויש שם ייצוג די נכבד ללהקות רוק כבד וותיקות מאד, משום מה), חלק מקומית. היה שם, למשל, דיסק של מוזיקה ג'אזית, אלקטרונית, מוזרה (דבר מובן בהתחשב בעובדה שצ'כיה אחראית למוזיקאי ג'אז ורוק אלטרנטיבי מושפע מג'אז כמו יאן גרברק והבת שלו, אניה). היה שם דיסק של מוזיקה צוענית נוראית, ודיסק של מוזיקאי שהוא כנראה מאד וותיק ומפורסם בצ'כיה – הופעה חיה שבה המוזיקאי הזה, שאני לא זוכר את שמו, מופיע לבדו עם גיטרה. הוא לא ווירטואוז גדול בגיטרה, והשירים לא מכילים מלודיות יוצאות דופן, אבל הקהל יוצא מגדרו בכל פעם שהוא מזהה את השיר אחרי כמה אקורדים ראשונים. היה שם דיסק משולש של להקת פאנק מקומית משנות ה-80. כמה השירים משם ששמעתי היו מצוינים, אמנם (היתה להם את איכות ההפקה הנוראית והנפלאה של מוזיקת פאנק משנות ה-80 בארצות מזרח אירופאיות), אבל הוא עלה קצת יותר מדי כסף ממה שהייתי מוכן להשקיע בלהקה שאני לגמרי לא מכיר ששרה בשפה שאני לגמרי לא מכיר. בסופו של דבר, החלטתי ללכת על בטוח ולחפש במדף של הלהקות שמוגדרות שם כקלאסיקה צ'כית – מה שזה לא יהיה. מה שיצאתי איתו בסופו של דבר הוא דיסק כפול של מוזיקאי בשם רוברט קריסטן והלהקה שלו. הדיסק מוצע בפורמט של דיסק אחד חדש ודיסק אחד שמכיל מיטב מהלהיטים הקודמים שלו (בפורמט די דומה ל-"Lore" של Clannad), ומה שתפס אותי שם בעיקר היה ההבטחה לגרסה צ'כית ל-"Telegraph Road" של Dire Straits. איך זה? אני עדיין לא יודע. אבל אני אדווח כשאשמע.

בדרך החוצה מחנות הדיסקים, כשהשלל בתיק, נתקלתי במודעה שהציגה תאריכים של סיבוב ההופעות האירופאי של טום ווייטס, שגרמה לי להתלבטות קשה אפילו בדיעבד – אם לא הייתי רואה את ההופעה של Firewater והייתי נוסע יום קודם, הייתי יכול לראות את טום ווייטס בהופעה בפראג. הנאמנות שלי לשניהם, שנקרעת בגלל ההתלבטות הזאת, עשויה להתאחות בעתיד, אז אני אוכל לראות הופעות שלמות של שניהם. לפחות אחת מכל אחד.

1. לפני הכל

לייבל חדש בישראל – "Lonely Boy Records" קוראים לו, כבר יש להם בלוג ומערכת שיווק מתהווה והם כבר הספיקו להחתים את האמן הראשון שלהם – זמר הפולק רוק המצוין עומר לשם, שבעברנו אנחנו חולקים חברות בארגון-הלהקות-הישראליות-ששרות-באנגלית Misc. צפו לגדולות ונצורות מהם.

2. אנדי יורק והאמת שלא תיאמן

כמה קשה, אני מתאר לעצמי, להיות אח של כוכב רוק. מה היה עולה בגורלו של אארון המת אם היה נשאר בחיים והופך להיות האח של אלביס פרסלי? מה חושב האח של פול מקרתני? או של ג'ון לנון? ומה היה קורה אם הם היו מחליטים להגדיל את סכום ההימור ולנסות להפוך להיות כוכבי רוק בעצמם? אדם אחד, לפחות, יכול לתת להם את התשובה – אנדי יורק הוא אח של אחד, ת'ום, שבמשך תקופה לא קצרה בשנות ה-90 הפך על פניה את המוזיקה הבריטית, וזו של כל העולם, כמו שאנחנו מכירים אותה, שממשיך לעשות שמות בעולם מוזיקת הרוק כמו שאנחנו מכירים אותה ביחד עם הלהקה שלו, ושעכשיו החליטו גם לשנות את חוקי המשחק של עסקי המוזיקה עם האלבום האחרון שלהם, "In Rainbows".

לקראת סוף שנות ה-90, אחרי שרדיוהד ביססו את הגאונות שלהם עם יצירת המופת "OK Computer" והתכוננו ללכת בכיוון מוזיקלי שונה לגמרי עם סוף המאה, אנדי יורק הקים להקה משלו, עם השם היומרני The Unbelievable Truth (היומרנות, אגב, היא לא שלהם, אלא של האל הארטלי, שהלהקה קרויה על שם סרט שלו). יורק, שנולד עם שתי העיניים פקוחות באותה המידה, אמנם לא ראה את העולם בדרכו המיוחדת של ת'ום יורק, אבל היכולות המוזיקליות שלו ושל הלהקה שלו הוכיחו את עצמן, או שאולי זה היה שם המשפחה הנכסף ששיכנע את Virgin להחתים אותם. האלבום הראשון שלהם, שזכה לשם האירוני "Almost There" ויצא ב-1998, הכיל כמה שירים נפלאים – כמו "Solved" או "Higher Than Reason" – אבל הלהקה מצאה את עצמה בזמן המאד פורה בשביל מוזיקה בריטית של סוף שנות ה-90, והם נבלעו בכמות המוזיקה המצוינת האדירה שיצאה מהאי הזה אז, ונזרקו מהלייבל. למזלם, לייבל אחר ולא פחות טוב בשם Shifty Disco אסף אותם לחיקו ושם הם הוציאו אלבום נוסף – "SorryThankYou", לא פחות מוצלח מקודמו, אבל גם לא יותר מצליח מקודמו. אנדי יורק, שההצלחה הגדולה של הלהקה של אחיו בטח לא גרמה לו לישון יותר טוב בלילה, החליט לעזוב את הלהקה, ובלי הקול המיוחד שלו והשירים שהוא כתב, לא היה טעם להחזיק את הלהקה בחיים והיא התפרקה, ב-2001.

עכשיו, כשעושה רושם שרדיוהד נעלמו בתוך ענני התהילה של עצמם ומבליחים רק מדי פעם כדי להוציא אלבומים גאוניים, בחינם, באינטרנט, וכשהסצינה המוזיקלית הבריטית מסתכמת בהרבה להקות שהשם שלהן מתחיל אותו דבר כמו The Unbelievable Truth, אבל היכולת המוזיקלית שלהן פחותה בהרבה, בדרך כלל, אנדי יורק החליט לחזור ולנסות את מזלו שוב. הפעם לבד, כשהוא לוקח איתו שניים מחברי הלהקה כנגני ליווי, הוא מוציא אלבום בשם "Simple". האלבום עצמו ייצא ביולי, אבל סינגל ראשון מתוכו כבר ניתן לקנות ב-iTunes, ושלושה מתוך השירים שיהיו שם אפשר כבר לשמוע בדף החללשלי שלו.