The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ענת דמון, מהראשונות והמוצלחות ביוצרות הישראליות באנגלית, וגם אחת ממקימי Anova, נפטרה בגיל 45 מסרטן.  האתר שלה עדיין מדבר על אלבום שני שבדרך, שאנחנו עדיין מקווים שיראה את אוויר העולם איכשהו.

Parlophone חולבים את מה שנשאר להם מהעובדה שרדיוהד היו חתומים אצלם במשך כמה שנים טובות, וכמה אלבומי מופת, ומוציאים עכשיו מחדש את שלושת האלבומים הראשונים בגרסאות דלוקס שכאלה.  הן מכילות, בדיסק השני, את כל הבי סיידים המקושרים עם האלבום ועוד כמה שירים מהופעות.  וכדי שלא יהיה אפשר להתלונן שהם לא גובים מאיתנו יותר מדי כסף, הם מוציאים כל אלבום בגרסא נוספת שמכילה דיווידי, שמכיל את כל הקליפים המקושרים עם האלבום והופעה, או חלקים מהופעה, מצולמת.

U2 הולכים להוציא את האלבום החדש שלהם, "No Line on the Horizon", ב-3 במרץ.  לפי התבנית הנוכחית שלהם של אלבום אחד טוב ואלבום אחד לא טוב, זה צריך להיות אלבום טוב.

2. האיש שלא רצה להיות שם

העולם הזה הולך ומתמלא בילדים, שהדמויות לדוגמא שלהם הם אנשים שהם מפורסמים רק מפני שהם מפורסמים.  משתתפי תכניות טלוויזיה, שעשועונים, סדרות ריאליטי, שמפורסמים רק מפני שהם שם – לא מפני שהם עושים משהו יוצא דופן או מיוחד.  אנשים רוצים להיות מפורסמים, רק מפורסמים, משקיעים ברצון הזה את כל החיים שלהם, אם הם יכולים.  איך מסבירים לילדים האלה, אם כן, על בנאדם שמאז שהתחיל את הקריירה שלו, הכי מרכז והכי באור הזרקורים, הוא מבלה את חייו בנסיונות להידחק אחורה ואחורה, אל החושך, בורח מאור הזרקורים?

סקוט ווקר התחיל את החיים שלו כנואל סקוט אנגל, בארצות הברית, אבל מצא את האמת המוזיקלית שלו באנגליה.  זה היה אחרי שהוא כבר צבר פרסום והכרה ככוכב פופ נעורים בשנות ה-60 המוקדמות.  אחר כך הוא התאחד עם שני מוזיקאים אחרים וביחד הם הקימו להקה, ועברו לאנגליה כדי להצליח גם שם.  בלהקה, The Walker Brothers, היו שלושה אנשים משלוש משפחות שונות וכשווקר החליט לעבור לקדמת הבמה ולשיר שוב, קול הבריטון שלו איפשר לחלק מהשירים שלהם לטפס למקומות גבוהים במצעדים, גם באנגליה וגם בארצות הברית. "Make It Easy on Yourself", למשל, גרסה לשיר של האל דיוויד וברט בכארך, הגיעה עד למקום הראשון.

שלושה אלבומים אחר כך, הקסם החל לפוג – השירים של הלהקה נשמעו מיושנים וחסרי דברים חדשים להגיד, וסקוט החליט לפרק את הלהקה ולהמשיך לבדו לקריירת סולו.  הוא שמר על השם ווקר, והתחיל במסע שבו הוא מנסה לשכלל את שלושת הדברים שהוא יודע לעשות הכי טוב – לשיר, לשיר שירים של ז'אק ברל ולשיר שירים שהם לא של ז'אק ברל.  מורט שומאן תרגם בשבילו את השירים של ז'אק ברל לאנגלית, והוא הפך את "Ne Me Quitte Pas" ל-"If You Go Away" ואת "If You Go Away" לשיר מוצלח של מארק אלמונד.  השירים שלו – זמר לבדו על במה עם תזמורת שלמה למרגלותיו – התחילו בתור שירי פופ ישנים, מהסוג שפרנק סינטרה היה שר, אבל ככל שהזמן עבר, המיתרים היו מחליקים ומתעכבים, מהססים להגיע אל הצליל הבא ובסופו של דבר הליווי המוזיקלי של השירים נמתח והפך להיות צורם יותר, אווירתי יותר, מאיים יותר.  באלבום השלישי, מיתרי הכינורות שזזים באיטיות על פני המלודיה הופכים את "Big Louise" משיר עצוב על טרנסווסטייט לקינה של עיר שלמה.  השירים האלה – הנסיונים יותר והנסיוניים פחות – הפכו את ווקר שוב למפורסם, והוא מצא את עצמו שוב בכל גוון מדיה אפשרי: מנחה תכנית טלוויזיה, שר, מחייך למצלמות.  שלושת האלבומים הראשונים שלו הכילו איזון נכון בין הנסיוני לבין היפהפה והפשוט – כמה שירים של עצמו, כמה שירים מוכרים יותר של מחברי שירים אחרים, שניים או שלושה שירים של ברל.  האלבום הרביעי, "Scott 4" – כל ארבעת האלבומים הכילו בפשטות את השם שלו ומספר – היה כולו מורכב משירים שכתב ווקר.  ואלו היו השירים הנסיוניים והמוזרים ביותר שהוא כתב עד אותו הרגע.  האלבום היה קפיצת מדרגה קצת גדולה מדי בשביל האנשים שאהבו את השירים ששמעו באלבומים הקודמים.  האלבום נכשל בחנויות התקליטים, וסקוט ווקר מצא את עצמו עומד, כמעט מדי לילה, מול קהל שהוא לא מסוגל להתחבר אליו יותר.  הוא מצא את עצמו מתרחק מהם יותר ויותר, על הבמה ואחר כך גם מחוץ לבמה.    בשלב הזה, הוא החליט לעשות שוב את מה שהוא עושה בזמנים שבהם הוא מעדיף להיעלם, והמציא את עצמו מחדש מוזיקלית.  הפעם, הוא החליט, הוא יהיה זמר קאנטרי.  וזה מה שהיה – במשך ארבעה אלבומים לא מזהירים, לא מבריקים, לא שלו, הוא היה זמר קאנטרי, ואחר כך הקים את The Walker Brothers מחדש.

אלבומי שנות ה-70 של  The Walker Brothers לא הצליחו מאד מבחינה מסחרית, אבל הראשון שבהם הכיל בתוכו שלושה שירים של סקוט ווקר שבישרו את המשך הדרך המוזיקלית שלו.  "Nite Flights", שיר הנושא מהאלבום, הראה לנו צד של ווקר שהוא עדיין לא ממש הראה – הצד שכמעט חוצה את הקו ועובר לחלוטין למוזיקה הנסיונית, חסרת ההגיון או הקווים ההרמוניים המקובלים, המדויקים, של המוזיקה שמחכה בצד השני.  שלושת האלבומים הבאים שהוציא בעשרים השנים שאחר כך – אלבום אחד כל 11 שנים – היו שלושת האלבומים הטובים ביותר שהוציא.  ומצד שני, הם גם היו המוזרים ביותר.

"Climate of Hunter", הראשון שבהם שיצא ב-1984, הציג לנו ווקר שיוצר מוזיקה מינימליסטית, רחבה כרוחב האולפן עצמו ומלאה בפרטים קטנים, זרוקים ברחבי הספקטרום המוזיקלי כאילו שאין ביניהם ממש קשר.  הקול של ווקר מטייל ביניהם בבקיאות, שוזר בתוכם חוט שמוביל מההתחלה של השיר אל סופו.  המילים נשמעות לפעמים כאילו שהן מאולתרות, נכתבות על המקום, רשמים מהירים של אדם שמטייל עם רגל אחת בצד השפוי של החיים ועם הרגל האחרת מעט מעל התהום.  "Tilt", השני מ-1995, דומה לאלבומים הראשונים של ווקר – גם הוא מציג פורטרטים מהירים של אנשים, במקומות שונים ועם סיפורי חיים שונים.  הפעם הפורטרטים האלה הם עקומים ומעוותים כמו ציורים של פיקאסו, צלילים קשים קבורים בתוך צלילים רכים, להקת רוק מסתתרת בין הנגנים בתזמורת מיתרים.  והאחרון שבהם, "The Drift", שכשיצא ב-2006 ווקר כבר היה כל כך מסוגר בעצמו, שהוא לא הסכים שיצלמו אותו לראיון שהסכים לתת ל-The Wire.  הצילום שלו שם, צילום חטוף מאחורי זכוכית אולפן, מציג סקוט ווקר מפוחד מהעולם, לא מבין באמת למה, באילו נסיבות, הוא הפך להיות מפורסם, לא לגמרי בטוח שהוא רוצה לחזור לשם. [האמת היא שזה לא נכון – ווקר מתראיין בשנים האחרונות יותר מבשנים הקודמות.  לאט לאט הוא לומד להכיר את מעמדו החדש כזקן השבט של המוזיקאים שחיים חיים כפולים בין עולם הפופ הנורמלי לעולם המוזיקה הנסיונית]

במהלך השנים האחרונות, במרווח הארוך שבין אלבום לאלבום, ווקר עסוק בלהפיק אלבומים למוזיקאים אחרים – Pulp, למשל, נעזרו בשירותיו באלבום האחרון שלהם, להקליט שירים בודדים ולפזר אותם באוספים או פסקולים, ולהשפיע עד אינסוף על אמנים מכל קצוות העולם – The Divine Comedy, למשל, שחולקים איתו שם של שיר וביצעו את "Make It Easy on Yourself" בהופעה.  דיוויד בואי, למשל, שהושפע מסגנון השירה של ווקר.  דיימון אלברן, למשל, שהושפע מגוון הקול של ווקר.  כל האמנים האלה, ואנחנו, נחכה בסבלנות למה שיהיה לסקוט ווקר להגיד על עולם המוזיקה בכלל, ועל עולם המוזיקה האישי שלו, בעוד 9 שנים.

להתראות ב-2017, סקוט – אנחנו נחכה לך כאן, מאחורי אור הזרקורים.